סגולותיהם הבריאותיות של 16 מזונות ירוקים    מצוות שכתובות בספר בראשית    מצוות שכתובות בספר שמות    לאוכל בשבת יש טעם מדוע?
   פרשת השבוע על פי הרב יואב שוכר    השביעיות המדהימות ביהדות
 
    דף הבית
    פרשות השבוע
    סגולות
    סגולות שבצמחים
    סגולה למצוא אבידה
    דת
    הלכות
    נרות חנוכה
    חודשים
    שבועות
    כיפור
    פרשת המן
    פרשת התשובה
    קישורים ודרשה
    מעשה ניסים
    חיים לאחר המוות
    ברכה על תופעות טבע
    צור קשר

ברוכים הבאים לאתר 

http://avigv55.com

דת ויהדות
של אברהם גבריאל

אשכולות המלכא 
הגות , מוסר , הלכה ופרשת השבוע - הרב שאול מלכא 
פרשת שופטים ז' אלול תשע"ט 07.09.19

אם שמעת - התכוונו אליך!

"שופטים ושוטרים תיתן לך" (טז-יח) במסכת כלה מובא סיפור מזעזע:
רבי עקיבא, התנא האלוקי, ראה אדם נושא משא כבד, כורע תחת הנטל
ומתאנח נוראות. שאלו: "מה מעשיך?" אמר לו: "לא הייתה עברה שלא
עברתי עליה בימי חלדי, ועכשיו, שנפטרתי מן העולם, הפקידו עלי מלאכים
שאינם מניחים לי לנוח אף לרגע אחד". "שאלו רבי עקיבא: "הנחת אחריך
בן?" אמר לו: "אל תעכב אותי. אני פוחד ממלאכי החבלה שמאיצים בי
ומכים אותי בשבטים של אש ואומרים לי: המשך ללכת". אמר לו: "ספר
לי, כדי שאוכל להטיב עמך". ענה האיש: "הנחתי אישה לפני לידה". הלך
רבי עקיבא למקומו, ושאל על אודות בנו של אותו נפטר.
אמרו לו: "ייעקר זכרו של אביו, שהיה לסטים וציער את הבריות והיה
מושחת במידותיו". איתר רבי עקיבא את הבן, מל אותו, הכניס אותו
לתלמוד תורה ולמדו להתפלל בציבור. התגלה אליו האב בפנים מאירות,
ואמר לו: "תנוח דעתך שהנחת דעתי". ואליהו הנביא סיפר (באליהו זוטא)
שכאשר עבר הילד לפני התיבה אמר: "ברכו את ה' המבורך", העלו את
אביו מדינה של גהינום. אמנם כן! בן מזכה את הוריו (סנהדרין קד.) אנו,
אין אנו צריכים לזכות את הדורות שעברו, הן היו צדיקים עשרת מונים
מאיתנו. אבל אנו יודעים בעצמנו עד כמה רחוקים אנו משלמות. והילדים,
אמנם כן, הם "תעודת ביטוח" בעבורנו, השקעה נושאת רווחים בכל התחומים
אך נתבונן בסיפור ונתמה: הלא מדובר ברבי עקיבא, שנישא בגיל ארבעים
ורחל אשתו שלחה אותו ללמוד שתים עשרה שנה. בעצם כישרונותיו
העפיל לפסגות, וככלות הזמן חזר. כשעמד מאחורי הבית, שמע שאדם
מקניט את אשתו על כך שבעלה נטשה לזמן כה רב. ושמע אותה עונה,
שמצידה, יכול הוא להישאר ללמוד י"ב שנה נוספות. מיד שב על עקבותיו,
וכעבור י"ב שנה חזר בראש עשרים וארבעה אלף תלמידים. וידועה
השאלה: אם כבר היה שם, מדוע לא נכנס לחמש דקות לומר שלום? וידועה
גם התשובה: כי ידע מה רב ערכן של חמש דקות. שאלמלא ניצל כל רגע, לא
היה מגיע למה שהגיע. ואותו רבי עקיבא זה עולה לישוב נידח, חוקר אחר
נער משולח רסן, ויושב עמו ללמדו להתפלל בציבור, כדי להיטיב עם נשמה
אלמונית מתייסרת. כמה זמן הקדיש לכך! האם מכל עשרים וארבעה אלף
תלמידיו לא היה לו את מי לשלוח?
הביאור לשאלה זו מצוי בגמרא (תענית כא.) אילפא ורבי יוחנן למדו תורה
מתוך הדחק עד שכשל כח סבלם. אמרו: נצא למסחר ונעשה תורתנו קבע
ומלאכתנו ארעי. בדרך, ישבו לנוח בצילו של כותל. שמע רבי יוחנן מלאכים
אומרים זה לזה: "נפיל עליהם את הכותל, שמניחים חיי עולם והולכים
לעסוק בחיי שעה". שאל את אילפא אם שמע דבר מה, והשיב בשלילה.
אמר רבי יוחנן: "אם כך, אלי התכוונו". שב לתלמודו, והיה לגדול הדור.
למדנו מכאן: אם שמעת - התכוונו אליך, לא תוכל להטיל את האחריות על
אחר. אף אותו נפטר התגלה לרבי עקיבא דווקא, כי היה עליו לפעול בדבר.
וכבר הוזכרו דברי רבותינו, שהאחריות מתפרשת במעגלים-מעגלים.
המלך נושא במשא העם, הרב בעדתו והאב במשפחתו. ואף שזמנו יקר,
כרבי עקיבא, עליו להקדיש ממנו ככל שיידרש. (מעין השבוע)

עיצה למחנכים אלול
לא יכולה להיות עצה טובה מזו למורה,
למנהל ולמחנך המרביצים תורה בילדי
ישראל ועוסקים בחינוכם, שידעו שכל
תלמיד ותלמיד הוא בן לה' אלוקינו.
שיבינו שניתנה להם הזכות ללמד תורה
לילדיו של מלך מלכי המלכים - הקב"ה.
כמה זה חשוב שהמורה יבין זאת. לא
להתייחס לתלמיד לפי האב או לפי האם
או כל מי ממשפחתו, אלא לתפוס את
הדבר שבאחריותו ובידיו, שהתלמידים
הם כמשכון אצלו, "בנים של ה'
אלוקיכם". גישה כזו תעניק למורה
סבלנות, התייחסות, מסירות ותשומת
לב שונה לחלוטין, כאשר הוא יבין שכל
ילד וילד שהוא חניך שלו הוא בעצם גם
בן של המלך.
מסופר על הסבא מסלבודקא, רבי נתן
צבי פינקל זצ"ל, שכאשר היה רואה
שאחד מתלמידיו אינו מצליח בלימודיו,
היה צם כדי שהלה יצליח. כך נוהגים
כאשר מבינים שהתלמיד הוא בן מלך.
חז"ל אומרים "אל תגעו במשיחי" - אלו
תינוקות בית רבן (שבת קיט ב). רואים
מכאן שחז"ל הביטו על כל ילד הלומד
תורה, כאחד שראוי להיות משיח ה'.
כך צריכים גם המחנכים לראות את ילדי
ישראל. אומנם בדור שלנו אין כוחות
לצום, אולם האם התפללנו על הילדים
אותם אנו מחנכים בת"ת, ועל הבנות
"בבית יעקב". ועל כן מצווה אותנו
התורה: "והובא אל אהרון הכהן".
ידועה הייתה מידתו של אהרון שהיה
אוהב שלום ורודפהו, ולתועלת מטרה
נעלה סבר, שלעיתים יש להעלים את
האמת, ולעיתים אף להשתמש בהגזמה
ואבק של שקר מפני דרכי שלום. ועל כן
מרמזים שיותר חשוב לפני הקב"ה
"השקר" של השלום, אשר בא להשכין
שלום בין איש לרעהו ובין איש לאישתו,
מה"אמת" של הולכי הרכיל אשר כל
מטרתם להפריד בין אדם לחברו ולשנאת אחים. 

הנהגות בחודש אלול
א. אמירת עשרה מזמורי תהלים: החל מראש חודש
אלול ואילך, בכל יום מימות החול, יש נוהגים לומר בציבור
או ביחיד לאחר התפילה עשרה מזמורי תהילים
(מטה אפרים סימן תקפא אות ח, הובא במ"ב שם ס"ק יג ובכה"ח שם ס"ק כב). 
הטעם: על ידי כך משלימים את אמירת כל ספר תהלים פעמיים לפני ראש השנה.
בספר תהלים יש מאה וחמישים פרקים,
ובקריאתו פעמיים - נאמרים שלוש מאות פרקי תהלים, כמניין "כפר" (מטה אפרים שם). 
טעם נוסף: ראשי התיבות של המלים:
"ויאמרו לאמר אשירה לה'": הם "אלול", לרמוז שבחודש
אלול יש להרבות באמירת פרקי תהלים שהם שירות
ותשבחות לבורא עולם (לקוטי מהרי"ח).
ב. השולח מכתב לחברו: השולח מכתב לחברו מראש
חודש אלול ועד יום הכיפורים, צריך להוסיף דברי איחולים
שיזכה בימי הדין הבאים לטובה להיכתב ולהיחתם בספר
חיים טובים* (מהרי"ל; באר היטב סימן תקפא ס"ק י).
הטעם: ראשי התיבות של המלים (שמות יח, ז): "וישאלו
איש לרעהו לשלום" הם "אלול", לרמוז שבחודש אלול
מבקש איש על רעהו לשלום (לקוטי מהרי"ח ח"ג דף נו)
יש שנוהגים לכתוב בראש האגרת בלשון מליצית: "תולה
ארץ על בלימה יטיב לך כתיבה וחתימה"
(ספר התודעה ח"ב עמוד תלה).
ג. יום י"ז באלול: יום י"ז באלול הוא אחד מהימים
הטובים הכתובים במגילת תענית (מגילת תענית פרק ו).
הטעם: "איתנטילו רומאי מיהודה וירושלים מפני שהיו
מצירין לבני ירושלים, ולא היו יכולין לצאת ולבוא מפניהם
ביום אלא בלילה. ובמה היו מצירין להם מלכי יון: מושיבין
קסטיראות בעיירות להיות מענים את הכלות ואחר כך היו
נושאין לבעליהן... ולא היה אדם מבקש לישא אישה... ובת
אחת הייתה למתתיהו וכשהגיע זמנה להינשא בא
הקסטרין לטמאה ולא הניחו בידם והרגום, ואותו היום
עשאוהו יום טוב" (שם).
ד. יום כ"ב באלול: יום כ"ב באלול הוא אחד מהימים
הטובים הכתובים במגילת תענית (מגילת תענית פרק ו).
הטעם: "תבנא לקטלא רשיעא, שהיו יונים שרויים בארץ
ישראל ולא היו ישראל יכולין לשלוח יד ברשעים שבהם עד
שיצאו משם, המתינו להם שלושה ימים אם עשו תשובה
ולא עשו תשובה... נמנו עליהם והרגום, ואותו היום
עשאוהו יום טוב" (שם).
ה. נישואין בחודש אלול: יש אומרים שאפשר לערוך
נישואין בכל ימי חודש אלול, אפילו בחצי השני של החודש
- בו הלבנה מתמעטת (תשב"ץ אהע"ז סימן סד סעיף יג;
ערוך השולחן אהע"ז סימן סד סעיף יג). הטעם: משום
שבי"ז באלול נתבטלה גזירת היוונים על בנות ישראל1 ,
ומחמת הנס שהיה - נתבטל גם חשש נישואין בזמן שהלבנה
הולכת ונחסרת (שדי חמד מערכת חתן וכלה סימן כא).
טעם נוסף: מכוון שמזלו של חודש אלול הוא מזל בתולה,
משום כך אפשר לערוך נישואין במשך כל החודש (שם).
טעם נוסף: לפי שבחודש אלול מתעוררים ימי הרצון
לטובה ולברכה לישראל, לפיכך אין צריך לחשוש לכלום
(שם; דרכי תשובה יו"ד סימן קעט ס"ק יח, שכן שמע
מדומ"צ בשם זקנו בעל בני יששכר).

הלכות חודש אלול
א. יש להרבות בלימוד תורה: בחודש אלול יש להרבות
בלימוד תורה יתר על שאר ימות השנה (כלבו).
הטעם: שכן בשמואל (א, ג, יד) נאמר: "אם יתכפר עוון
בית עלי בזבח ובמנחה", ודרשו חז"ל (ראש השנה יח, א) : 
"בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בדברי
תורה". ואפילו עוון חילול ה', שאינו מתכפר לא בתשובה
ולא ביום הכיפורים ולא בייסורים עד שימות, מכל
מקום בתורה הוא מתכפר (שע"ת שער ד אות טז).
ב. תענית דיבור: רבים ושלמים מקבלים עליהם בלי
נדר שלא לדבר שום שיחת חולין מראש חודש אלול ועד
לסיום הימים הנוראים (יסוד ושורש העבודה שער המים פ"ד). 
הטעם: כי אין דבר בעולם לטהרת הנפש כמו
בלימת פיו משיחה בטילה (יסו"ה שם).
טעם נוסף: יש בזה תועלת גדולה מאוד לכוונת התפילה
שלא יבלבלוהו מחשבות זרות (יסו"ה שם).
טעם נוסף: על הפסוק "האומנם אלם צדק תדברון"
דרשו חז"ל: מה אומנתו של אדם בעולם הזה ישים
עצמו כאילם, שעל ידי כן הוא משומר מכל נזק. ואמנם
קשה לנהוג כן בקביעות, אכן בימים הנוראים הקדושים
בוודאי נכון להתנהג במידה הקדושה הזו. וכך נהג רבי
יצחק בלאזר זצ"ל (אב"ד פטרבורג) שמראש חודש אלול
עד אחר יום הכיפורים היה משים עצמו כאילם כעצת
חז"ל (חובת השמירה לבעל הח"ח פ"י אות י"ב).
טעם נוסף: ישנם אנשי מעשה שנוהגים להתענות
באותם ארבעים יום שמראש חודש אלול ועד יום
הכיפורים (מטה אפרים תקפ"א סק"ב).
ועיין משנה ברורה (סימן תקע"א סק"ב)
שכתב בשם ספר אחד ("ראש הגבעה"), שכשאדם רוצה להתנדב תענית,
טוב יותר שיקבל תענית דיבור מאשר תענית מאכילה.
וכן כתב הגר"א באגרתו, שצריך האדם לייסר עצמו
לא בתעניות וסיגופים כי אם ברסן פיו ובתאוותיו, וזוהי התשובה 
(ע"פ הרו"ח בחובת השמירה שם, ובשמירת הלשון שער התבונה פ"ב).
ג. אמירת מזמור "לדוד ה' אורי וישעי": החל בראש
חודש אלול וכלה בשמיני עצרת, מוסיפים לאחר תפילת
שחרית את מזמור כז שבתהלים: "לדוד ה' אורי וישעי".
ישנן קהילות בהן נוהגים לומר מזמור זה גם לפני או
אחרי תפילת ערבית (מטה אפרים סימן תקפא סעיף ו;
משנה ברורה שם סק"ה).
הטעם: מזמור זה עוסק באמונה ובביטחון בישועת ה',
ורמוזים בו ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות, כמובא במדרש שוחר טוב:
"ה' אורי" - בראש השנה, "וישעי" - ביום הכיפורים,
"כי יצפנני בסכה" - רמז לסוכות (אלף למטה שם סק"ו).
טעם נוסף: במזמור זה נאמר: "לולא האמנתי...
"- "לולא" אותיות: אלול (אוצר כל מנהגי ישורון סימן ס). 
טעם נוסף: לפי שבמזמור זה יש שלוש עשרה שמות
הוי - ה כנגד שלוש עשרה מידות של רחמים הנאמרים
בחודש אלול (פנים יפות ויקרא טז, כא). טעם נוסף:
במזמור זה נאמר: "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני
בוטח". "זאת" בגמטריה 408 ,כמנין: צום, קול, ממון,
שהם תשובה, תפילה וצדקה, אשר בכוחם להעביר את
רוע הגזירה, כנאמר בתפילות הימים הנוראים
(הליכות עולם סימן תקפא סעיף י).

פרשת שופטים
תמיד נופלת בשבת הראשונה של חודש אלול, וכתוב בספר מאורה של תורה להזכירנו שאנחנו צריכים להתפלל שיצא משפטנו לטובה.
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. בעלי מוסר אומרים שכל איש צריך שיעשה לו לעצמו שופטים ושוטרים בכל שעריך, פירוש השערים של עצמו, הדיבור, והראיה, והמאכלות.
שעריך ר"ת שיניים, עיניים, ראש, רגל, ידיים וכרס, וכרס פירושו להיזהר ממאכלות אסורות,
שופטים ושוטרים... אשר ה' אלוקיך נתן לך. צריך למנות שופטים שיתנו לך את ה' אלוקיך, שישרישו בכם יראת שמים.
בכל עיר ועיר צריך למנות סנהדרין של עשרים ושלש, ואם יש בעיר שני שבטים צריך שתי סנהדראות.
ולא תקח שוחד. חז"ל אומרים למה נקרא שוחד, שהוא חד, אם דיין לוקח שוחד יהיה אחד עם הבעל דין.
כי השוחד יעוור עיני חכמים, ובמשפטים כתוב כי השוחד יעוור עיני פקחים, כי הדיין צריך ראשית לדעת טור חשן משפט, ועוד, צריך לדעת הרמאות של בעלי הדינים, וזהו שאמר "חכמים" כנגד שו"ע, ו"פקחים", כנגד שיבין הרמאות של בעלי דין.
בספר שם הגדולים מהחיד"א, מספר שהיה פעם הדיין של מצרים הגאון ר' חיים כפוסי זצ"ל, שבסוף ימיו נעשה עיוור ואמרו הצבור שבסתמא לקח שוחד מפני שכתוב כי השוחד יעוור עיני חכמים, וראה שלא מפסיקין לרנן עליו, פעם קרא את כל הקהל בבית הכנסת, ועלה על הבימה ואמר אם באמת לקחתי שוחד שאקבל מיד שיתוק, שלא אוכל לרדת מהבימה, ואם באמת לא לקחתי שוחד שארד כשאני רואה, וכך היה שנהיה בריא בעיניו וירד מהבימה, וזה היה קידוש השם גדול מאוד, ואמר החיד"א שהוא ראה כתב ידו כשהיה עור והיה לא ברור, ואח"כ היה כתב ידו ברור, וחתם שמו ה' ניסי חיים כפוסי.
צדק צדק תרדוף. אומר רש"י הלך אחרי בית דין יפה. יש מפרשים, שחז"ל אומרים שאין שכר מצוה בעולם הזה, אבל עבור הידור מצוה, או עבור טרחת המצוה, כן נותנים שכר, וזהו שאמר צדק צדק תרדוף, תטריח ותעשה מצוות בהידור, למען תחיה וירשת את הארץ, שיהיה לך עולם הזה בטוב ובנעימים.
בשבת הראשונה כשנתמנה המלבי"ם זצ"ל לרב העיר בוקרשט, אמר להם שהוא בחינת כהן, שהרי כתוב כאן ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשו חז"ל אין לך אלא כהן שבימיך, והוא רוצה מהם ג' דברים, זרוע - לחיים - והקיבה, דהיינו "זרוע" שיניחו תפילין, "לחיים" שלא יגלחו זקנם בתער [וי"א שלא יגלחו פאת ראשם וזקנם], ו"הקיבה" שישמרו עצמם שלא לאכול דברים אסורים שנכנסים לקיבה, ויאכלו רק מאכלות כשרות.
זרוע לחיים והקיבה הוא רק בבהמות חולין, אבל בקדשים אין חיוב לתת.
רש"י אומר שמחשבת פיגול הוא בדיבור, יש ראשונים שאומרים גם במחשבה. כתוב לא תזבח לה' אלקיך שור ושה כל דבר רע, אומר רש"י כל דיבור רע, פירוש פיגול הוא על ידי דיבור, שיאכל את הבשר חוץ לזמנו או חוץ למקומו.
הבעל הטורים, אומר על הפסוק כל דבר רע כי תועבת מי שמנבל פיו נקרא תועבה ושנאוי.
כי יפלא ממך דבר למשפט, יש מפרשים הפסוק בענין מוסר, כי יפלא ממך דבר, אם יהיה לך פלא למה יש משפטים ועונשים, בין דם לדם כל מיני עונשים של שפיכת דם, בין דין לדין כל מיני דינים, ובין נגע לנגע כל מיני צרות, דברי ריבות בשעריך, זה בגלל שיש מריבות ולא חיים באחדות, מה העצה? וקמת ועלית פירוש להתאחד.
מקרב אחיך תשים עליך מלך. אם יש אחוה ואחדות אפשר לקבל עול מלכות שמים.
ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ, א' למחות את עמלק, ב' למנות מלך, ג' לבנות בית הבחירה, דהיינו בית המקדש.
כתוב בנ"ך שמואל שישראל ביקשו מלך, וה' נתן מטר בזמן קציר חיטים, והיו להם טענות שהלא זה מצוה למנות מלך, ומפרש שם רש"י, שישראל אמרו ככל הגויים בית ישראל, שרצו להדמות לגויים ולא לשם מצוה.
ג' דברים נצטווה מלך, שהם ראשי תיבות כסא, כמו שכתוב אצל מלך כשבתו על "כסא" ממלכתו, כ' לא ירבה לו כסף וזהב, ס' לא ירבה לו סוסים, א' אשה לא ירבה לו נשים, על נשים וסוסים כתוב טעם, ועל כסף וזהב לא כתוב טעם, כי זה מובן מאליו שמלך צריך להיות שקוע בתורה ולא בכסף וזהב.
יש עוד ציווי במלך, שצריך שיהיו לו שני ספרי תורה. ועוד ציווי במלך, שצריך להתפלל כל שמונה עשרה בכפיפה, כדי שיהיה נכנע ולא ירום לבבו.
והיה כשבתו על כסא ממלכתו. הטעם שלא כתוב בשבתו, משום שחז"ל אומרים העולה לגדולה מוחלים לו כל עוונותיו, ורמזה התורה שהמלך צריך להיות תמיד נקי מעונות כמו ביום שהתיישב על כסא ממלכתו שעלה לגדולה.
למה מלך צריך שני ספרי תורה, אחד שיקרא בו תמיד, ושני להשים בבית גנזיו, כדי שיעריך את התורה, שכמו שיש לו אוצרות כסף וזהב, שידע שהתורה היא גם אוצר חשוב.
לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. אם כן למה גרים יהודים במצרים, הרשב"ץ מתרץ שלסחורה מותר. והריטב"א אומר שכלל ישראל בגולה זה לא מקום קבוע, שתמיד הם נע ונד ויש להם הרבה גירושים אם כן הם כמו גרים. ויש מפרשים שכתוב לא תשוב בדרך הזה והיום זה לא אותו דרך, והאשתורי הפרחי אמר שזה לא אותו שטח של מצרים של פעם.
לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל. תיבת מצוה מתחילה באות מ' ומסתיימת באות ה', המילה "מה" כתובה אצל משה ונחנו "מה", זה שאומר הכתוב, אדם העושה מצוה צריך להחזיק עצמו שפל ועניו ולא להתגאות עם המצוה, לבלתי יסור ימין ושמאל, מימין יש אות מ' ומשמאל יש אות ה', יוצא המילה "מה" לשון עניוות.
וזה יהיה משפט הכהנים. אחרי פרשת המלך נאמרה פרשת מתנות כהונה וגם איסור אוב וידעוני לרמז שזה היה אצל שאול המלך שעל ידו נהרגו אנשי נוב עיר הכהנים וגם שאל לבעלת אוב, לכן ציותה התורה שיהיה המלך כזה שיתמוך בכהנים ואל ישאל באוב (ליקוטי ריצב"א).
תמים תהיה עם ה' אלקיך. שם הוי"ה הוא מידת הרחמים, ושם אלוקים הוא מידת הדין, ולכן כתוב תמים תהיה עם ה' אלקיך, בין אם הולך אתך במידת הדין, ובין הוא הולך אתך במידת הרחמים, צריך שתעבוד את ה' בכל המצבים.
תמים תהיה עם ה' אלוקיך. לא רק כלפי חוץ שתהיה צדיק, אלא גם כשאתה לבדך רק עם ה' אלוקיך גם צריך להיות צדיק ותמים.
ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך. יש מפרשים ש-ה' נתן לך כח לומר כן מתי שצריך, ומתי שצריך לומר לא, זה שאמר לא - כן, ה' נתן לך הכח של לא והכח של כן.
ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. חז"ל דורשים כאשר זמם ולא כאשר עשה, ולכאורה הרי זה קל וחומר שאם רק חשב להרוג נענש, כל שכן כאשר הרג. ומתרץ הרמב"ן שכתוב אלקים נצב בעדת אל, שהשכינה נמצאת בבי"ד ושומרת שלא יצא מכשול, ואם יצא כך מבי"ד ופסקו להורגו סימן שאיש מוות הוא.
כתוב במלחמה שהכהן משמיע ואומר שמע ישראל. כתוב בספרים שהמילה שמע מרמזת על אחדות ואסיפה זה שאמר אם תהיו מאוחדים ונאספים אז תצליחו במלחמה.
פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. אומר רש"י בדבר של עגמת נפש הוא זה. אומר האמרי אמת שעצם הדבר שאיש שהולך למות וחושב על ענייני גשמיות זה עגמת נפש.
לא תחיה כל נשמה. כתוב ברמב"ם וברמב"ן אפילו שבע אומות צריך להתחיל אתם בשלום, כמו שכתוב בשאר אומות, ואם לא רוצים צריכים להרוג אותם ולקיים לא תחיה כל נשמה.
יהושע שלח ג' אגרות לפני שנכנס לארץ ישראל, א' מי שרוצה שלום שיעשו אתו שלום, והגבעונים רצו בשלום, מי שרוצה לברוח שיברח, והגרגשי ברח לאפרקי, ומי שרוצה מלחמה שיעשו מלחמה, ושאר אומות הרג מהם יהושע וקיים לא תחיה כל נשמה.
כתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל שאחרי שעושים כל האמור בפרשת עגלה ערופה יוצאים נמלים מהעגלה עד הרוצח, ודנים אותו, ובפירוש על יונתן בן עוזיאל כתוב רמז ואתה תבער הדם הנקי סופי תיבות רימה, דהיינו רימה ותולעה.
ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'. אם אתה תתנהג כראוי אז לא יהיה רע.
ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'. אם תעשה הישר בעיני ה' אז לא יהיה צרות ופיגועים כמו שאנו רואים ביום הכפורים שאפילו אנשים שרחוקים כל השנה מהתורה, בכל זאת ביו"כ מתחזקים והולכים לבית הכנסת וכדומה מפני שאנחנו שומרי התורה והמצוות יותר מתחזקים בעבודת ה'.
ר"ת אלול, לברכה ולא לקללה אמן, לחיים ולא למות אמן, לשובע ולא לרזון אמן.
באידיש אומרים ר"ת אלול אבער לערענן וייטער לערענן.
אריה שאג מי לא יירא, אריה ר"ת - אלול - ראש השנה - יום כיפור - הושענא רבא.
הפירוש אלול כמו שאמר התרגום, ויתורו את ארץ כנען, "ויאללו", פירוש "מ'דארף זאך ארום קוק'ן און תשובה טאן".
המהרש"א בחידושי אגדות סוף מסכת מגילה מבאר, למה לא כתוב שואלין ודורשין 30 יום קודם החג בר"ה וביו"כ, כי צריך כל השנה ליתן לב לשוב בתשובה.
כתוב בהפטרה אנכי אנכי הוא מנחמכם, למה כתוב המילה הוא, כי כתוב בחז"ל אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיבוא הגאולה, אם כן חסר שלש אותיות מהשם, ו'-ה' משם הוי"ה, ואות א' מכסא, וזה מרומז בתיבת "הוא", וכן אנו אומרים בתפילה הוא קיים ושמו קיים וכסאו נכון בב"א, וכן מרומז בפסוק כי יד על כס(א) י-ה - (ו-ה), שחסר מכסא האל"ף ומהשם חסר ה-ו' ה'.
גם יש פסוק כי בחר ה' בציון א-ו-ה למושב לו, לעתיד לבוא יושלמו האותיות א-ו-ה בשם ובכסא.
כתוב ב"חפץ חיים" למה תיקנו הרחמן אחרי ברהמ"ז, כי אחרי שקיים את המצווה אז יש עת רצון.
כתוב בתהלים פרק קכו, "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו", מפרשים צדיקים, הלוך ילך ובכה, אם אדם מתאונן ויש לו טענות, אז נושא משך הזרע, מקבל חבילה קטנה. בוא יבוא ברינה, אם אדם שמח בחלקו, אז נושא אלומותיו, מקבל שפע גדול. 
סגולה לפרנסה 
כתוב בב"ח (בשם ברכת חברים) שלא כתוב אות "ף" בברכת המזון שמי שמברך ברכת המזון בכוונה מסיר חרון אף וצרות על ישראל. 
ובמשנה ברורה כתב שלא יחסר לו פרנסה כל ימיו.
שבת שלום.



תשובת רבנו סעדיה גאון

דברי רבא, שהיה רגיל לומר: "תכלית חוכמה – תשובה ומעשים טובים" (ברכות יז.) צריכים ביאור, שהרי במקום שיאמר שהתכלית והתוצאה של החוכמה היא תשובה ומעשים טובים, מתאים יותר היה שיאמר שהתשובה ומעשים טובים הם התוצאה של היראה שהאדם ירא מהקדוש ברוך הוא.

ועוד קשה, שהרי התשובה והמעשים הטובים אינם עומדים בדרגה אחת שכן התשובה נדרשת רק אם האדם חטא, ולעומת זאת, את המעשים הטובים צריך לעשות כל הזמן.

נראה לבאר שאלות אלו על פי המעשה הידוע על רבנו סעדיה גאון ז"ל שהגיע לעיר אחת והתארח שם אצל בעל בית שלא הכירו עד אותה שעה. ביום הראשון הגיש לפניו המארח שני מיני תבשיל ושני מיני פירות, ביום השני הגיש שלושה מיני תבשיל ושלושה מיני פירות, ובכל יום ויום הגדיל המארח בכבוד האורח והוסיף לשולחנו עוד מין תבשיל ועוד מין של פרי.

כשבא רבנו סעדיה להיפרד ממארחו כדי לחזור למקומו, שאל אותו לפשר מנהגו, כי מנהג העולם הוא להוריד, ואילו הוא הוסיף בכל יום יותר מקודמו. ענה לו המארח: "ביום הראשון כיבדתי את הרב כפי מה ששמעתי עליו, אך לאחר שנוכחתי בלילה הראשון שמעלתו גדולה עוד יותר – הוספתי עוד. כך היה בכל יום

נוסף שמעלת כבוד תורתו זיכני להתארח בצל קורתי – הוספתי עוד מינים ממינים שונים".

כשחזר רבי סעדיה גאון אל ביתו – מצאוהו תלמידיו בוכה, צם ומתענה. שאלו אותו תלמידיו בפליאה: "על מה ולמה?!" סיפר להם רב סעדיה את כל הקורות אותו בבית המארח ואת הדברים שאמר לו לפני שנפרד ממנו. "על פי דברים אלו" אמר רב סעדיה גאון, "עשיתי חשבון נפש ומצאתי שאני צריך לחזור בתשובה גדולה על אשר חטאתי לפני הקדוש ברוך הוא ופגמתי בכבודו, שהרי בכל יום נוסף שבו אני לומד תורה, מלמדת אותי התורה להכיר יותר ויותר בגדלותו יתברך ובצורך לכבדו ביתר שאת – יותר מכפי שכיבדתי אותו עד היום וצריך הייתי להוסיף בכל יום ויום מצוות ומעשים טובים יותר מקודמו".

על פי מעשה זה אפשר ליישב את מה שהיה רגיל רבא לומר: "תכלית חוכמה" – היא חוכמת התורה – שעל ידה מוסיף האדם והולך בכל יום, לדעת ולהבין בגדלותו יתברך, והיא אשר דורשת מהאדם תוספת של "תשובה" – על חסרון ידיעתו, וגם "מעשים טובים" – כדי להשלים את מה שחיסר, שהרי ככל שמתגלה לאדם גדלות הבורא יותר ויותר – כך נחשפת לפניו שפלות עצמו וחסרון עבודתו את ה' יתברך (בניהו ברכות יז.)
 

סם החיים

הלכות לשון הרע

     מותר לספר דבר עברה שראה בחברו, לרבו או לאביו או לכל מי שמקבל מהם השפעה, אחרי שהוא עצמו כבר הוכיח אותו ולא קיבל.

     אסור לספר על חברו שיש בו מידות מגונות כגון כעס, קמצנות, ושאר מידות לא טובות.

     מותר לאב או לרב שכונתם לשם שמיים להזהיר את בניהם או תלמידיהם שלא יתחברו או יתקשרו לאיש אשר בו מידות מגונות.

     כשרוצה לעשות שותפות או שידוך או לקחת פועל וכד', מותר לשאול את חברו ולבקש שיספר מה שיודע על המדובר, בתנאי שיודיע לו מהי מטרת השאלה.

     התר זה הוא רק בתנאי שלא יאמין לו בוודאות רק יחשוש, וגם יקפיד שהנשאל לא יהיה שונאו של האיש המדובר עליו.

     דרך תשובה למי שסיפר על חברו לשון הרע: ילך ויתוודה ויפיס אותו ואם ניזוק בממון על ידי הסיפור יפצה אותו עד שימחל לו.

אסור לומר על איש שאינו חכם כל כך, או שלא עשה לו איזו טובה.
 
המנורה החשמלית
 
אבא, אבא, למה יאשתני? מדוע אמרת שאין תרופה למכתי? הייתי היום בחנות ומצאתי בה מנורה. לוחצים על הכפתור-ורואים! אנא, קנה לי את מנורת הפלאים ותאיר את עולמי!"
 
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (טז-יח)

נביא משל מאלף ממשלי הרב "ישועה ורחמים" זצ"ל:

מעשה באדם שנולד לו ילד עיור, רחמנא לצלן. נטלוהו לרופאים, ערכו לו בדיקות וצילומים, עסקו בתרופות ובניתוחים אך ללא הועיל. ניגש האב לבנו, נטל ידיו בידו ואמר בכאב: "בני יקירי, גזרה היא ממרום ונקבלה באהבה. עולמך יהא חשוך עליך לעולם, אין תרופה למכתך". והילד שח ראשו בהכנעה.

לימים, נכנס הילד לחנות, גישש בידיו וזיהה את המוצרים, עד שהניח ידו על חפץ עגול.

שאל: "מהו חפץ זה?"

ענהו המוכר: "זו מנורה חשמלית".

"מנורה?" תמה הילד, "מה ענינה?"

"כשחשוך לוחצים על הכפתור, נדלק האור ואפשר לראות", הסביר המוכר.

נפעם הילד, שב לביתו ופנה לאביו בטרוניה: "אבא, אבא, למה יאשתני? מדוע אמרת שאין

תרופה למכתי? הייתי היום בחנות ומצאתי בה מנורה. לוחצים על הכפתור – ורואים! אנא, קנה לי את מנורת הפלאים ותאיר את עולמי!"

התרגש האב וענה בכאב: "אל נא בני, אל תשגה באשליות! מנורת החשמל מיועדת מי שראייתו תקינה ורק החשכה מעכבתו מלראות. אזי תגרש המנורה את החושך והוא יראה לאורה. אבל מי שמאור עיניו כבה – לא תעזרהו המנורה כלל!"
והנמשל: חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות וגדול כוחם וכח י"ג מידות של רחמים, שאינן חוזרות ריקם, וכח הוידוי "שכל מי שחוטא ואומר 'חטאתי' – אין

רשות למלאך החבלה לגעת בו" (במדבר רבה כ, טו). הכל נכון.

אך יש לדעת, שאמירת הסליחות אינה פועלת בדרך קסם, ואינה מרעיפה סליחה מאליה: מי שליבו ורגשותיו פועמים, אלא ששגרת החיים גברה עליו והאפילה את רגשותיו, יהיו בעבורו הסליחות כקרני אורה, שיגרשו את החשיכה ויפזרו את הערפילים החוצצים בינו לבין אלוקיו.

אבל מי שאין "שופטים ושוטרים" ממונים על שעריו לבל יכנס בהם ערל וטמא; מי שמחדיר לנבכי נפשו מראות אסורים ושומע דברי רכילות והבל, שלא לדבר על ניבול-פה וכפירה, ומדבר דברים אסורים הפוגמים בנשמה הטהורה – אדם זה עלול לומר מזמורי סליחות וליבו בל עימו, כי נטמא ונאטם, וכל דיבוריו הם מן השפה ולחוץ. ואיך יקווה שיעוררו את הרגשות הכבויים וילהיטו את הלב המאובן?! (מעין השבוע)
 
ראש הישיבה נעמד ליד השלט
 

לצערנו, אנו מרגישים את חובת הכרת הטוב, כשאחד מאברי הגוף מפסיק לעבוד, חלילה. או-אז יודעים להעריך את האיברים שהשם יתברך נתן לנו, והפעילים יומם ולילה ללא הפסקה.

אני מכיר אדם שאחת הכליות בגופו הפסיקה לעבוד, והיה נאלץ למכור את הדירה שלו כדי לקנות כליה ולבצע השתלה. מחירה של הכליה היה כמחירה של הדירה, והייתה לו דירה לא זולה...

סבורני שהיהודי הזה כבר יידע להודות לה' על יתר האיברים התקינים שלו. לאחר שנאלץ להוזיל מכיסו סכום כסף כה גדול, שאותו הועיד אולי לנישואי ילדיו, כדי לרכוש כליה, ברור שמהיום והלאה הוא ידע להעריך את האיברים שקיבל מהשם יתברך, והעובדים בגופו חינם אין כסף, יומם ולילה לא ישבותו.

ואם כן, למה אנחנו צריכים להמתין עם ההודיה להשם יתברך, עד שחלילה יקרה מה שקרה לאותו יהודי? האם אין ביכולתנו להרגיש את חובת הכרת

הטוב לפני כן?

נתקלתי פעם בראש ישיבה חשוב שהגיע ל'בית הרופאים' בעיר פלונית, נעמד ליד השלט המציין את הרופאים והמחלקות המצוים באותו 'בית רופאים', הביט בכל שורה שהיתה כתובה בשלט, ונראה היה עליו שהוא ממלמל פסוקים בפיו.

לא הבנתי מה מחפש כאן ראש הישיבה, וכששאלתיו על כך ניסה בתחילה להתחמק. רק כשביקשתי שוב ושוב, הסביר לי כדלהלן: 'תראה מה כתוב כאן, בשלט זה; בקומה ראשונה ממוקמת המחלקה הקרדיולוגית, ההמטולוגית, ומעליה בקומה השניה המחלקה בה מטופלים חולי המחלה הקשה וכו'.

אני באתי לקרוא את השלט עם שמות המחלקות, ולהודות להשם יתברך על כך שהגוף שלי פועל כתיקנו, ושאינני זקוק לשום טיפול, ולשום מחלקה'...
(ברכי נפשי)
 
הנאצי והיהודי – המפגש...

לפנינו סיפור נורא-הוד, ממנו אפשר ללמוד עד כמה הפנימו יהודים בכל הדורות את המסר הזה של 'קטונתי מכל החסדים', וכיוונו את אורחות חייהם על פיו. אלמלא שמענו את הדברים יוצאים מפיו של הרב עמנואל ראב"ד, איש פתח תקוה, לא יכולנו להאמין שאדם החי בתקופתנו יתנהג בצורה שכזו, ויפגין כוחות נפש נאדרים שכאלה.

הסיפור נסוב על בן דודו של הרב ראב"ד, שהיה קצין בצבא הצרפתי, ובימי מלחמת העולם השניה נפל בשבי הצבא הגרמני, והועבר לאנגליה.

יהודי זה נודע בצבא הצרפתי כקצין מצטיין במיוחד, עד כדי כך שהנשיא הצרפתי בעת ההיא, שארל דה-גול, ענד במו ידיו כמה אותות גבורה לדש מדיו.

משנודע לדה-גול שהקצין היהודי המצטיין נישבה על ידי הגרמנים, והועבר לאנגליה, נקט בצעד חסר תקדים, שאינו זכור כמותו. בעיצומם של ימי המלחמה, הוא עזב את צרפת ונסע לאנגליה, נכנס למשרדי השידור של הרדיו האנגלי, וביקש להעביר הודעה חשובה.

משניתנה לו הרשות לכך, הכריז דה-גול באמצעות הרדיו, שאם השובים הגרמנים יהרגו את הקצין היהודי, הוא ידאג לכך שכל השבויים הגרמנים בצרפת ובאנגליה יהרגו אף הם.

בין השבויים הגרמנים שנכלאו באנגליה, היו קצינים בכירים רבים, וגם אחדים מצמרת המפלגה הנאצית. דה-גול איים שאם תיפול שערה משערת ראשו של הקצין

היהודי, יוציא את כולם להורג.

האיומים עשו את שלהם. הגרמנים חששו לגורל שבוייהם, ובודדו את הקצין היהודי מכל יתר השבויים, ודאגו לכך שלא יהרגוהו.

אבל, הגרמנים כמו הגרמנים, לא הושיבו את הקצין היהודי המצטיין בבית מלון, ולא דאגו לו כמובן, לכבוד מלכים. הם החליטו שאם לא ניתנה להם האפשרות להורגו, הם יביישוהו בצורה שאין לה אח ורע בתולדות האומות.

מה עשו? הזמינו כלוב זכוכית גדול, העמידוהו במרכז המחנה, והכניסו לתוכו את בן דודו של הרב ראב"ד, כשהוא נתון במצב משפיל מאוד. 'בכלוב זה אכלתי וישנתי, ועשיתי כל צרכיי, לעיני כל המוני האנשים שעברו במקום', סיפר הקצין, שהוא כיום למעלה מגיל שמונים.

'את האוכל לא קיבלתי בשעות קצובות, אלא רק לאחר שהרעיבוני קשות, כל פעם מחדש. ונאלצתי ממש לצרוח מרוב רעב, אז הכניס לי השומר פרוסת לחם קטנה'.

אבל זה עוד לא הכל.

פרוסת הלחם הזו לא השביעה את הקצין. אבל, היא השביעתהו מרורות.

כל פעם כאשר השומר נכנס עם פרוסת הלחם, כך סיפר הקצין ברבות הימים לבן דודו, הוא עשה לפני כן 3 פעולות. ראשית, הוא ירק על הפרוסה מכל צדדיה; אחר כך, השליכה אל החול והבוץ שהיו סביבות הכלוב; ואם לא די בכך, הרי שאחר כך הוא גם דרך על הפרוסה במגפי הגסטפו שלו.

רק לאחר מכן השליך השומר את הפרוסה אל תוך הכלוב, בתנוחה מבזה עד מאוד, תוך שהוא צועק בקול רעש גדול – 'הנה קח לך, חזיר יהודי מלוכלך'...

כך במשך כל תקופת השבי, שארכה זמן רב, נורא נוראות. רק לחשוב איזה יסורים נפלו בחלקם של יהודים, שחטאם היחיד היה שהם יהודים, בנים למלכו של עולם! לאכול פרוסה של לחם, יבשה ומחוררת, עם כל כך הרבה 'מכות' בדרך!

לפני זמן מה פגשתי את בן דודי, מספר הרב ראב"ד, ושאלתיהו לאמור: 'אם היית פוגש כיום את השומר הגרמני ההוא, שבייש אותך בצורה כה נוראה, מה היית עושה לו'?

ולא תאמינו מה הייתה התשובה שהשיב הקצין לשעבר. ממש לא להאמין!

'אתה שואל אותי מה אעשה לשומר ההוא? אני אגש אליו ואנשק אותו'...

הרב ראב"ד לא יכול היה להאמין ששמע טוב; 'מה אמרת, שתנשק אותו?'! זעק.

'כן, כן זה מה שעניתי לך', השיב הבן דוד.

'היתכן?' – ממשיך הרב ראב"ד לזעוק.

'בודאי. שהרי נרצה או לא נרצה, הוא היה האדם שגרם לי להישאר בחיים, על ידי פרוסת הלחם שהגיש לי מדי יום ביומו' השיב הקצין היהודי הקשיש.

תשובה של יהודי המרגיש את ה'קטונתי מכל החסדים' בכל רמ"ח ושס"ה שלו.

ומה המסר המאוד חשוב שיש לנו ללמוד מכך?

שכאשר אנו סועדים את לבנו בפת לחם טריה, טעימה ונקיה שקצין נאצי לא ירק עליה, ולא השליכה לחול, ולא דרך עליה במגפיו, ובמיוחד כשאנחנו מכניסים לפינו בשבת קודש את החלות הטעימות שנאפו לכבוד שבת – עד כמה חובה עלינו להכיר ב'קטונתי מכל החסדים', ולהודות להשם יתברך על כל הטובות והחסדים שהוא גומל עמנו יום יום ושעה שעה.
(ברכי נפשי).
 
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם שיזכו לשפע פרנסה, הצלחה והרווחה, אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.
 
המחילה ומעלתה - הצורך לפייס ולהתפייס
 
עניין גדול בימי הרחמים והסליחות, שיהא כל אחד ואחד מישראל מבקש מחילה מחברו, כי על פי רוב, כמעט ואין אדם שלא העליב את חברו או חטא כנגדו, בפניו או שלא בפניו. בפרט אם חטא האדם כנגד חברו בלשון הרע וברכילות, שאז נוטלים זכויתיו ומעבירים אותן אל מי שדיבר עליו לשון הרע. אסור לו לאדם להתבייש מלבקש מחילה מחברו כי גדולה מעלתה מאוד, וגם לקטן ממנו יבקש מחילה. גם אם מסופק הוא אם פגע בפלוני,

לא יהסס מלבקש ממנו מחילה, ולא ישים ליבו אל עצת יצרו הרע הלוחש לו כי בקשת המחילה הינה יהירות וגאווה ורמות רוח, וממתי התחיל להדר במצוות? אל ישעה אליו כלל וכלל כי חובה קדושה היא, והלכה פסוקה הכתובה על השולחן הטהור.

אך מנגד, אל לו למוחל להקשיח ליבו ולהתאכזר אל מבקש המחילה, שהרי אם יתבונן, יראה כי באכזריותו – מותח הוא על עצמו את מידת הדין וממיט על עצמו אכזריות ממעל, כי ודאי גם הוא חטא כלפי הקב"ה והרשיע כלפיו לא אחת, ועם כל זאת הרי הוא עומד לפניו ביום הכיפורים ומבקש ומתחנן על נפשו שימחל לו, ואיך יזכה למחילה מאיתו יתברך בעודו עומד ברוגזו על חברו ומסרב למחול לו? הרי ודאי שמן השמיים יקטרגו עליו. לכן יתבונן ויבין כי בנתינת המחילה לחברו – מטיב הוא בראש ובראשונה עם עצמו ומושך על נפשו את מידת הרחמים, וכבר אמרו רבותינו: "המעביר על מידותיו – מעבירין לו על כל פשעיו". (פניני המועדים)
 
משאירים אנו את קביעת השכר לבוראנו
 

"ויתן לך האלוקים" (תולדות כז-כח)

פרש רש"י: "אם מגיע לך – יתן לך, ואם לאו, לא יתן לך. וקשה, ומה מקום לברש שהרחמן יגמלנו שכר על מצוותינו ברוב רחמיו. ממה נפשך? אם קיימנו מצוותיו – שכרנו מובטח, ואם לאו – הרי אין הקדוש ברוך הוא ותרן (בבא קמא נ.). אם כן, מהי בקשה זו, שהרחמן יזכנו לחיי העולם הבא?

ברם, רעיון עמוק גלום בה – השמיענו החפץ חיים זצ"ל, והסביר זאת במשל נפלא. מעשה ביהודי עני, מחוסר פרנסה ומזל. בכל דבר ששלח בו יד, נכשל: השכיר עצמו כסבל, ניתק החבל ונשבר הכד; השכיר עצמו כשוליית פחח, נבקע הסדן; סחר בתפוחים והרקיבו; סחר בדגים והבאישו; היה מהלך ונפשו מרה ועגומה, ידע כי אין בביתו מזון סעודה אחת. הלך שחוח ובליבו זעקה: רבונו של עולם, עד מתי? האר פניך ואושעה.

וה' שומע שוועת עניים, צעקת הדל מקשיב ומושיע. הלך העני שפוף ועיניו בקרקע ולפתע, צד מבטו נצנוץ קרני אור משתברות. חשב: שבר זכוכית הוא או פח בוקה. כמעט ועבר משם וחכך בדעתו. גחן והרים את החפץ. אולי כפתור הוא, שווה פרוטה. אולי אגורת כסף. לא, אבן שקופה בידיו, זוהרת באור יקרות, קרני השמש משתברות בה לאלפי נגוהות. חשב: סוחר סדקית ודאי ימצא בה עניין, אולי אף יתן שקל מחירה.

סוחר הסדקית אמר, "אין זו זכוכית, גש לצורף". הצורף הזעיק משטרה. אבן חן כזו ביד אביון, ודאי מאוצר המלך נגנבה. סיפר את סיפורו, ונתקל בחוסר אמון. הובל לתחנת המשטרה עד לברור העניין. האבן הובהלה לארמון המלוכה, האחראי על גנזי המשכיות נקרא לזהותה

גילגל הממונה את האבן בין אצבעותיו ולא פסק מלהלל את שקיפותה ואת צבעה, את בוהקה ואת ברקה, גודלה ונקיותה – לא, אין אבן כזו בכל גנזי הממלכה. אבן כתר בנזר המלך מחווירה לעומתה. אם בקולו ישמעו, יקבעו אבן זו במקומה!

אמר המלך: "יובא לפני בעליה! שלו היא, ורצוני לרוכשה".

מיד הבהילו את העני לארמון, הריצוהו במדרגותיו ומבואותיו, מסדרונותיו ואולמותיו, עד שמצא את עצמו בטרקלין הענק, ניצב לפני כס המלכות! ברך בהתרגשות "שחלק מכבודו לבשר ודם". מי פילל ומי מילל שיזכה לכבוד כה רם!

"אבן זו, שלך היא?" נשמע קולו של המלך.

"איני יודע"מלמל, "אבן זו, או אבן אחרת. מצאתי אבן נוצצת, ביקשתי למוכרה ומצאתי עצמי במעצר"...

הנוכחים החניקו חיוך מאימת המלכות, והמלך שאל: " ומה מחירה, כי אדע?"

נבוך העני, מה יאמר? ממוכר הסדקית חשב לבקש שקל. מן הצורף – מי יודע? מאה שקלים, אולי אלף?! לא, אל יגזים. עוד יהיה לצחוק... אבל כאן עומד הוא לפני המלך,אולי יעז ויבקש עבודה באורוותיו, ויוושע מעניו המשווע?

"ובכן, מה תאמר?" קטע המלך את הרהוריו.

נבוך  וכנוע קד ואמר: "אדוני המלך, כלום בקי אני בשוויון של אבנים טובות? יתן המלך כפי רצונו!"

הסתודד המלך עם הממונה על גנזיו רגע קט, ואמר: "מכיון שכך, הבררה בידך: רצונך במאה אלף דינרי זהב במזומנים, או  במאה דינרי זהב לחודש במשך כל חיי חייך?" אבל העני לא ענה. עיניו התגלגלו בחוריהן והוא נפל מעולף...

והנמשל: מקיימים אנו מצוות, ויודעים אנו שנכנסות הן לגנזי המלך, מלכו של עולם. יודעים אנו כי ינתן עבורן שכר – אבל מה מושגינו בשכר רוחני, מהי הבנתנו בגמול נצחי? הן זעירים אנו וזערורים מושגינו, זוטות דומות בעינינו כשיא האושר וכפסגת הגמול!

על כן אומרים אנו: רבונו של עולם, קבע נא אתה, כידך המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה – "הרחמן הוא יזכנו לימות המשיח, ולחיי העולם הבא!" ואז נקבל שכר – "עין לא ראתה"! (הגדת החפץ חיים, משלי החפץ חיים)
 

1.       העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2.       אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.

כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860 טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217 דוא"ל: yaelm3@netvision.net.il
אתר זה נבנה על ידי יוסף גבריאל 0502839992