סגולותיהם הבריאותיות של 16 מזונות ירוקים    מצוות שכתובות בספר בראשית    מצוות שכתובות בספר שמות    לאוכל בשבת יש טעם מדוע?
   פרשת השבוע על פי הרב יואב שוכר    השביעיות המדהימות ביהדות
 
    דף הבית
    פרשות השבוע
    סגולות
    סגולות שבצמחים
    סגולה למצוא אבידה
    דת
    הלכות
    נרות חנוכה
    חודשים
    שבועות
    כיפור
    פרשת המן
    פרשת התשובה
    קישורים ודרשה
    מעשה ניסים
    חיים לאחר המוות
    ברכה על תופעות טבע
    צור קשר

ברוכים הבאים לאתר 

http://avigv55.com

דת ויהדות
של אברהם גבריאל

אשכולות המלכא 
הגות , מוסר , הלכה ופרשת השבוע - הרב שאול מלכא 
פרשת כי תצא יד' אלול תשע"ט 14.09.2019 

מלחמת היצר הרע!
"כי תצא למלחמה על אויביך" (כא-י) הנה אנו רואים, שגם כאשר
מתבוננים אנו בענייני עבודת ה', ועורכים חשבון נפשנו ומתעוררים
לשפר דרכנו, מיד בקומנו ובצאתנו לחוץ נשכח הכול מכל וכל,
ונופלים אנו שוב בעוונות השכיחים, כביטול תורה וליצנות וחטאי
הלשון. הלא דבר הוא!
החפץ חיים זצ"ל עורר על כך, וכתב: "וצריכין אנו לחקור את סיבת
הדבר, אולי על ידי זה נלמד קצת מתכסיסי היצר הרע ומלחמתו בנו,
ויוסר קצת היצר הרע מאתנו". ובאר זאת במשל: מעשה בסוחר,
שביקש לנסוע ליריד הגדול. שכר כרכרה שתסיעו למטרופולין. יצאו
מעירם בשעת בוקר מוקדמת והכרכרה נסעה במשעול, בין שדות
ומטעים. בשעת צהרים ערכו חניה באכסנייה, אכלו סעודה דשנה
וקנחו בשיכר משובח. לאחר הארוחה, עלו לכרכרה והמשיכו בדרכם.
הסעודה המשביעה, השכר הטוב ושלוות המרחבים פעלו את
פעולתם, והסוחר חש רצון עז לנמנם.
אמר לעגלון: השגח על הסוסים" ושמורות עיניו נעצמו. אבל הסוחר
לא אכל לבדו, העגלון גם הוא אכל ושתה עימו, וגם עפעפיו כבדו.
המושכות רפו בידיו וראשו נשמט על חזהו. משחשו הסוסים שהרסן
נשמט, האטו את צעדיהם וטופפו מעודנות. נשאו עיניהם וראו כי
האחו גדוש בעשב רענן, ופנו לצדי הדרך לסעוד את ליבם גם כן...
צנחו גלגלי הכרכרה לתעלה שבצד הדרך, והכרכרה התהפכה.
החבטה העזה העירה את הסוחר והוא מצא את עצמו מתחת לכרכרה
וצלעותיו שבורות. "מה קרה?" שמע את קולו של העגלון, שהוטח
ממושבו. "מה קרה?" גנח הסוחר, "העגלה התהפכה, כלום אינך
רואה?" "יש להצליף בסוסים הסוררים" הצהיר העגלון הננער
מעפרו. "בך יש להצליף!" קצף הסוחר "אתה הפושע". "אני?" מחה
העגלון "הרי אחזתי ברסן משך פרסה, וראיתי שהסוסים הולכים
כשורה. הנחתי שימשיכו כך, ללכת בדרך הישר. מי העלה בדעתו
שיסטו ממנה?", "בלא דעת תדבר" גער בו הסוחר, "הלא הסוסים אך
סוסים הם, כיצד ניתן לסמוך עליהם? פרסה אחת הלכו כהוגן,
ובפרסה השנייה יסטו מן המסילה. כל עוד חשים הם ברסן, ילכו
בדרך הישר, וכאשר יתרופף, יעשו כחפצם!"...
והנמשל: הן ידוע מה שכתב רבנו משה מקוצי ז"ל בהקדמת ספר
המצוות שלו, שבתחילה ברא ה' את כל המלאכים הרוחניים,
ואחריהם את הבהמות הגשמיות. לבסוף יצר את האדם, שגופו
כבהמה ונפשו כמלאך. והריהם כעגלון וכסוסו. אם יאחז העגלון
ברסן, יפיק תועלת מרובה מסוסו. הוא יהיה הקובע והסוס משרתו.
אך אם ישמוט את הרסן, עלול הסוס למושכו לאובדנו, וכבר מנו
)פסחים קי"ג( מתכונות הסוס, שמבקש הוא להרוג בעליו במלחמה!
מעתה יובן כיצד יתכן, שהאדם יערוך חשבון נפשו ויתבונן בענייני
עבודת השם, וכעבור שעה ישכח הכול וייפול בחטא. כי אין די בכך
שהעגלון אוחז ברסן שעה ומנהיג את סוסו בדרך הישר, אין הוא יכול
להרשות לעצמו למשוט את המושכות ולחטוף תנומה. כי הסוס - אך
סוס הוא, וכשיחוש שהאחיזה רפתה, מיד יעשה את שלו, יתור אחר
מדוחיו וימשוך את כל הכרכרה אחריו, ויהפוך אותה על כל נוסעיה...

פטירת "הבן איש חי"
ביום ראשון א' באלול התרס"ט (1909)
נסע הרב כמנהגו מדי פעם להשתטח על
קברו של יחזקאל הנביא ע"ה בכפר כפיל
הסמוך לבגדד, שם ערך במשך שבוע שלם
תיקונים ותפילות על ציונו. במוצאי שבת
חש ברע, ובליל שני י"ג באלול התרס"ט
עלתה נשמתו הטהורה בסערה השמיימה,
והוא בן שבעים וחמש. הבשורה המרה
התפשטה כאש בכל רחבי בבל, וכאשר
הגיעה מיטתו לבגדד בשעת לילה מאוחרת
יצאו המוני בית ישראל, אנשים, נשים וטף,
להקביל את פני מיטתו, כאשר כולם גועים
בבכייה ומסרבים להאמין למשמע אוזנם,
האומנם רבם האהוב ורועם הנאמן איננו
עוד עימהם? בליל רביעי יצאה הלווייתו
האדירה בנוכחות למעלה ממאה וחמישים
אלף איש מיהודי בבל, כאשר בין רבבות
המלווים נמצאים גם גויים רבים. זקן חכמי
בבל, הגאון רבי משה שמאע זצ"ל נשא עליו
דברי הספד שנמשכו ארבע שעות תמימות,
כשהקהל העצום עומד על רגליו ובוכה. בכל
שבעת ימי האבל הוכרז ביטול מלאכה כלל
בכל רחבי בבל.
לקראת הלילה נגלה רבנו, לגאון המקובל
האלוקי ר' שמעון אגסי זצ"ל ובקשו
להספידו. הספדו של ר' שמעון אגסי שהיה
צנוע וענו, היה נורא ומלא הוד. ר' שמעון
סיפר באוזני הקהל כי רבנו נגלה אליו
בחלום והסביר לו את פשר פטירתו מחוץ
לביתו, וזאת משום ששורש נשמתו הוא
מיוסף הצדיק, שנפטר במצרים ועצמותיו
הועלו לארץ ישראל. ר' שמעון אגסי יצר
בדבריו הקבלה מדהימה, בין המאורעות
שקרו לרבנו במשך ימי חייו לבין אלו
שאירעו ליוסף הצדיק. אחד המקרים
שהביא ר' שמעון, הוא המקרה שאירע לרבנו
בעת ילדותו, כאשר נפל לבור מים בחצר
ביתו ורק בנס ניצל, ממש כיוסף הצדיק
שהושלך לבור על ידי אחיו.
ר' שמעון אגסי חתם את הספדו בהכריזו,
שכל מי שהשתתף בלוויית רבנו הוא מזומן
לחיי העולם הבא. לא לחינם הוכתר רבנו
בפי כל בתואר הבלתי מעורער "רשכבה"ג"
- רבם של כל בני הגולה. ואכן, עד היום
נישא שמו בהערצה בפי כל בית ישראל. 

פרקים בתולדות רבינו יוסף חיים זיע"א

רבנו יוסף חיים, נולד לאביו ר' אליהו בן ר' משה חיים ז"ל
בשנת התקצ"ד, ועוד בהיותו צעיר לימים נתגלו בו
כישרונות אדירים. בתחילה למד אצל דודו אחי אימו, ר'
דוד חי בן מאיר נסים, שהיה מחריפי הרבנים בבגדד,
ולאחר מכן בשנת תר"ח נכנס ללמוד בבית מדרש "בית
זילכה" והצטיין בין התלמידים שם, בזיכרונו ובשקידתו
המופלאים.
בתקופה זו הפך ר' יוסף חיים לתלמידו המובהק של הגאון
ר' עבדלאללה סומך זצ"ל, שהיה רבם של כל חכמי בבל
באותה תקופה. כעבור מספר שנים החליט ר' יוסף חיים
הצעיר, להתבודד בעליית ביתו ולהגות שם בתורה באין
מפריע, כשהוא מעמיק להגות בכל חלקי התורה הנגלה
והנסתר. בשנת תרי"ג, בהיותו כבן י"ח שנה, נשא לאישה
את רחל בת יהודה סומך, אחות רבו הגדול, ובשנת
התרט"ז נפטר עליו אביו ר' אליהו.
בתום ימי האבל ניגש ר' יוסף חיים למלא את מקומו של
אביו הגדול כדרשן, ובחזקה זו החזיק עד לסוף ימיו. בין
תלמידיו של רבנו ניתן למנות את ר' בן ציון חזן זצ"ל, ר'
אפרים הכהן זצ"ל, והמקובל האלוקי ר' יהודה פתיה זצ"ל.
מחונן היה רבנו יוסף חיים בכישרון הדיבור, והתפרסם
ביותר כדרשן מובהק בעל השפעה נדירה על שומעי דבריו.
זקני דורו היו מספרים שבארבע השבתות בהם היו
מתאספים יהודי בגדד באלפיהם לשמוע את דרשתו, היה
קולו נישא ונשמע למרחקים, קול צלול וברור, משל רוח
הקודש מדברת מגרונו. כאשר נפטר רבנו יוסף חיים ובנו ר'
יעקב קם למלא את מקומו, פסק דבר מופלא זה, והיה
קולו של ר' יעקב נשמע בסביבתו הקרובה בלבד. רב היה
כוחו של רבנו בשדה הספר, וכמעט שלא הותיר מקום
בתורה שלא שלח בו את עטו, לבארו לפרשו ולסלסלו.
כמאה ועשרים חיבורים חיבר רבנו, כשרק למעלה
מארבעים מהם התפרסמו עד כה. בתחום הפסיקה
וההלכה ידועים ספריו" בן איש חי", "רב פעלים", "רב
ברכות" ו"תורה לשמה" ועוד. בתחום הדרוש ידועים
הספרים "אדרת אליהו", "בן איש חי דרושים", "בן איש
חיל", "מוסיף חיים" על המשניות "מים חיים" מוסר, ועוד.
רבנו חיבר גם תקנות רבות ותפילות ותיקונים, ואף פיוטים
נפלאים המפורסם שביניהם הוא הפיוט "ואמרתם כה
לחי", המושר בפי כל עדות ישראל ביום ל"ג בעומר,
הילולא דרשב"י. רבנו נודע כאוהבה של ארץ ישראל. ואכן,
בהשפעתו נוסדה הישיבה המעטירה ישיבת "פורת יוסף"
על ידי הגביר יוסף אברהם שלום מהודו, ישיבה ממנה יצאו
לימים חכמים ודיינים רבים.
אף הוא עצמו עלה לארץ ישראל בשנת התרכ"ט, כאשר
במסעו על קברות הצדיקים השתטח על קברו של בניהו בן
יהוידע, ואמר אחר כך כי הרגיש הארה גדולה על קבר
בניהו, וכי שורש נשמתו קשור בנשמת בניהו שר צבאו של
שלמה המלך. ואכן, רבים משמות ספריו לקוחים מהפסוק
העוסק בבניהו, "ובניהו בן יהוידע בן איש חיל רב פעלים
מקבציאל" וכו'.
קדושתו ופרישותו של רבנו הייתה דבר פלא, כאשר במשך
שבע שנים הסתגר רבנו בביתו בלא לראות פני איש, משנת
התרמ"ב ועד שנת התרמ"ט.

החלוק של יוסף הגנן - ומה עם החלוק שלך?

רבי אליעזר ורבי יהושע היו מהלכים בהר הבית,
ופתאום ראו מלאך האוחז בידו בגד רוחני, אשר אורו
זורח יותר מאור השמש, ולא היה חסר בו מאומה כי אם
תיקון וגימור בשפתו. שאלו רבי אליעזר ורבי יהושע את
המלאך אם זה החלוק שלהם, והשיבם המלאך כי
חלוקם נכבד יותר מן החלוק שבידו אשר מיועד לאיש
אחד היושב בעיר אשקלון ושמו יוסף הגנן. יצאו
החכמים אל העיר אשקלון כדי לפגוש ולהכיר את יוסף
הגנן. כיון שהגיעו החכמים אל העיר יצאו כל אנשי
המקום לקראתם וביקשו מהם להתארח אצל נכבדי
המקום, אך החכמים לא רצו להתארח בשום מקום אחר
מלבד ביתו של יוסף הגנן. קיבלם יוסף במאור פנים, תוך
שהוא מלקט ירקות מן הגן שלו. הזמינם יוסף אל
שולחנו ולא היה לו דבר להגיש מלבד שני ככרות לחם
ומעט ירקות. אכלו ושתו החכמים, ברכו ברכת המזון
ושאלו את יוסף על מעשיו. סיפר להם יוסף שאביו היה
עשיר גדול, מגדולי העיר, וכשנפטר אביו הפסיד את כל
כסף הירושה, עד שגירשוהו בני המקום מן העיר. כאן
בנה בית ועשה גן קטן, ופרנסתו היא ממטע הירקות
הגדלים בגן.
המשיך יוסף וסיפר שמהכסף שמרוויח הוא ממכירת
הירקות הוא מפריש חצי לצדקה והחצי הנותר הוא
לפרנסתו. לפני שפנו החכמים לדרכם, גילו לו על אודות
חלוק הנשמה שמצפה לו, ובקשוהו להוסיף לעצמו
זכויות, כדי שעל ידיהן יושלמו שוליו של חלוקו.
מששמעה זאת אשתו הציעה לו שימכור אותה לשפחה,
ואת הכסף שירוויח מן המכירה יחלק לעניים, כדי שעל
ידי מצווה זו יוכל להשלים את שוליו של החלוק. חשש
יוסף שמא יפתה אותה הקונה לחטוא עמו, ואז יפסיד
את כל החלוק כולו. נשבעה לו אשתו שלא תבוא שום
תקלה על ידה, ובתום ליבו הסכים יוסף לעצתה. החל
הקונה להציק לאישה וניסה לפתותה אך היא לא הניחה
לו להפיק את זממו. מסר אותה האדון אל רועה צאנו
וציווה עליו להציק לה מאוד, אך האישה הזאת נשמרה
ממנו מאוד, ולא נתנה לו להרע לה.
כעבור כמה ימים רצה בעלה לנסותה, התחפש לרועה
צאן והלך אל השדה בניסיון לפתותה, והבטיח לה
שיפדה אותה משעבודה ויישא אותה לאישה. אך היא
בצדקותה דחתה אל כל הצעותיו ולא הסכימה בשום
אופן. נוכח יוסף הגנן לראות עד כמה אשתו נאמנת לו
וגילה לה מי הוא, ומתוך אהבתם האמיתית החלו לבכות
ולהתחנן לפני הקב"ה שיושיע אותם - ועלתה זעקתם
לפני האלוהים. יצאה בת קול מן השמים ואמרה: יוסף
הגנן "השלמת את החלוק שלך! ולאשתך חלוק טוב
יותר משלך! לך נא למקום פלוני ותמצא שם מטמון
גדול שהטמין אביך". הלך יוסף אל המקום ומצא שם
מטמון גדול. מיד חזר ופדה את אשתו, ועד סוף ימיהם
המשיכו להיות בעלי מצוות ומעשים טובים.
מבאר רבינו הבן איש חי: מעשה זה בא ללמדנו, כי אם
לא ידאג האדם לעצמו - לא יהיה אף אחד שיעשה זאת
במקומו. שהרי גדולי התנאים טרחו ללכת עד עירו של
בעל החלוק, כדי לגלות לו משהו שיועיל לו לתוספת
זכויות, ולא עלתה על דעתם להשלים את חלוקו של יוסף
משלהם, למרות שבוודאי היו עשירים בזכויות. הם גם
לא התפללו לפני השי"ת, שישלים לו מן השמים את
המעט שנשאר לחלוק, כי אם זרזו אותו שהוא עצמו
יטרח להשלימנו. משמע שתפקיד זה של תפירת מלבוש
הנשמה - מוטל על האדם עצמו בלבד. (עוד יוסף חי דרשות)

פרשת כי תצא 

כי תצא למלחמה על אויבך. רש"י אומר במלחמת הרשות הכתוב מדבר. ויש לפרש על דרך המוסר כי תצא למלחמה על אויבך, "אויבך" הוא היצר הרע, חז"ל אומרים שלבד אי אפשר לכבוש את היצר הרע, אבל אם אתה מתחיל ה' עוזר לך. וזה הכוונה אם תעשה מלחמה על היצר הרע, אני אעזור לך ונתנו ה' אלקיך בידך.
עוד אמרו למה כתוב בלשון יחיד ונתנו ולא ונתנם, רק כמו שכתוב סוס ורכבו רמה בים לשון יחיד, וכן אצל גדעון כמו שכתוב והכית את מדין דהיינו כאיש אחד, כמו כן ונתנו לשון יחיד, אם תעשה מלחמה על היצר הרע שתלך בדרך התורה, אז תכבוש אותו בקלות כמו איש אחד (חיד"א).
קשר לשתי הפרשיות שופטים וכי תצא, כתוב בסוף שופטים ואתה תבער ראשי תיבות וסופי תיבות תורה, ובהמשך כי תעשה הישר בעיני ה' אז כי תצא למלחמה תצליח.
הגר"א אומר רמז על בכור שמקבל שנים שהאותיות "בכר" הם כפולים, ב' כפול מאות א' (מהיחידות) כ' כפול מאות י' (מהעשיריות) ר' כפול מאות ק' (מהמאות).
בן סורר ומורה הוא רק 3 חדשים אחרי בר מצוה, כמו שכתוב "לאיש בן", עכשיו יצא מבן לאיש,
בן סורר דנים אותו על שם סופו, שואלים אם כן למה אצל ישמעאל כשהיה חולה אמר ה' למלאכים באשר הוא שם, והתשובה מפני שלישמעאל לא מגיע לו מיתה מפני שהוא עדיין לא עשה את העבירה נגד ישראל, אבל הבן סורר ומורה כבר התחיל בעבירה, שמיד אחרי הבר מצוה כבר גונב וזולל וסובא.
חז"ל אומרים שבן סורר ומורה לא היה ולא יהיה מפני שיש בו הרבה פרטים. אם כן למה נלמד רק כדי לדרוש וקבל שכר. שואלים הרי יותר טוב לדרוש ולקבל שכר על דברי תורה הרגילים והתמידים, מדבר שלא היה ולא יהיה, ומתרץ רבינו בחיי שזה היה מחכמת התורה ללמד דעת את העם בגודל חיוב אהבת ה' יתברך, שהרי אין לך אהבה חזקה בעולם כאהבת האב והאם לבן, וכיון שהבן עובר על מצוות ה' יתעלה,  חייבין הם שתגבר עליהם אהבת ה' יתברך על אהבת הבן עד שיצטרכו להביא אותו הם בעצמן לבית דין לסקילה, וכמו שמצינו בעקידת יצחק.  
והתורת חיים (סנהדרין עא ע"א) מתרץ שאין לך מצוה בתורה שאין לה סוד בעצמותו יתברך, שנאמר אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, מקומה היינו יסודה ומקורה בעצמיותו יתברך, ולכן אע"ג שאינו לומד כדי לעשות המצוה בפועל הרי הוא עוסק בכבוד קדושתו ומדבק שכלו בו יתברך.
ויש מתרצים שהתורה רוצה ללמד לנו שצריך ללמוד אפילו רק כדי ללמוד, שעצם הלימוד זה גם תורה (מאורה של תורה).
ובערת הרע מקרבך, וכל ישראל ישמעו ויראו. הרוצה שישפיעו דבריו, מקודם צריך לתקן עצמו ואח"כ יקבלו את דבריו.
האר"י הקדוש אמר בהספד על הרמ"ק רבו של האר"י ר' משה קורדובירו. כי יהיה באיש חטא משפט מות, אם יהיה חסר באיש עבירה של משפט מות ובכל זאת הוא מת, ותלית אותו על עץ תתלה אותו על עץ הדעת, שהעונש לא מפני עונותיו רק מפני חטא עץ הדעת כמו שכתוב אצל עמרם, ישי, לוי, בנימין, כלאב הבן של דוד, שכל אלו מתו מפני חטא עץ הדעת.
כי יהיה באיש חטא משפט מות. יש אומרים אם תרצה שלא יהיה עונש מות "והומת", תמית עצמך בתורה, כמו שאמרו חז"ל אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה, שמוותר על תאוות העולם הזה.
הדין של תליית הנסקלים הוא רק בעובד עבודה זרה ומגדף, אבל שאר הנסקלין לא תולין אותם, כך היא ההלכה, אבל רש"י אומר שכל הנסקלין נתלין, זה רק דעת יחיד במשנה.
חז"ל אומרים שה דאבידה קשיא, למה צריך לכתוב בהשבת אבידה שה. יש אומרים שכלל ישראל נקראים שה פזורה ישראל, זהו שאמר שה דאבידה קשיא למה הם כל כך מפוזרים בגוים, ומתרץ השב תשיבם שיבוא זמן שיגאל אותנו.
התרגום מפרש לא יהיה כלי גבר על אשה שאשה אסורה ללבוש כלי מלחמה. התרגום בנ"ך שופטים אצל שירת דבורה כותב למה לקחה יעל אשת חבר הקיני יתד האוהל להרוג את סיסרא ולא חרב, בגלל שאשה אסורה להחזיק כלי מלחמה, כמו שכתוב לא יהיה כלי גבר על אשה וכמו שפירש התרגום שאסור לאשה להחזיק נשק.
התרגום יונתן אומר לא יהיה כלי גבר על אשה שאשה אסורה ללבוש ציצית ותפילין וכן לא ילבש גבר שמלת אשה דהיינו שאסור לאיש לספר את הזקן שהוא דומה לאשה.
רש"י מפרש הקשר שאם קיימת מצות צפור שילוח הקן יהיה לך בית חדש ותקיים מצות מעקה ואח"כ יהיו לך שדות וכרמים ובגדים נאים. חז"ל אומרים אם אתה רוצה שתתקיים בידך העשירות תתן צדקה ר"ת מעק"ה מתנות עניים קיום העושר.
ועשית מעקה לגגך. מצות עשה זו גם בבית אפשר לקיימה, אם רואים מיטת תינוק והמחיצה למטה, מצוה להרימה. וכן אם תינוק נמצא על הספה צריך שמירה שלא לעבור על ולא תשים דמים בביתך.
לא תזרע כרמך כלאים. ההלכה כמו רבי יאשיה שצריך להיות שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, והוא עובר בשני לאוין, אחד שכתוב בפ' קדושים שדך לא תזרע כלאים, פירוש חטה ושעורה, והשני בפ' כי תצא לא תזרע כרמך כלאים. יש הבדל אם זורע רק 2 מינים כמו חטה ושעורה, שאז יש רק איסור לזרוע אבל הוא מותר באכילה, אבל אם זורע עם חרצן הוא אסור בהנאה, וזה נקרא כלאי הכרם שכתוב פן תוקדש, וחז"ל אומרים שזה מלשון תוקד אש, שצריך שריפה.
לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. לאו דוקא שור וחמור אלא כל שני מיני בעלי חיים. ולמה אמר שור וחמור, אומר הבעל הטורים שזה מלמד לנו שצריכים להתחבר עם חבר טוב, שור הוא טהור וחמור הוא טמא. עוד אומרים הבעל הטורים והדעת זקנים, כי יש בזה צער בעלי חיים. כי השור הוא מעלה גרה וחמור לא מעלה גרה וכשאתה מחברם ביחד החמור חושב שיש לשור יותר אוכל כי הם אוכלים מכלי אחד, וסוף כל סוף הוא חמור וזה מצער אותו. ורואים עד כמה צריך ליזהר על צער בעלי חיים.
הרמ"ע מפאנו כתב בספר עשרה מאמרות, טעם אחר למה כתוב רק שור וחמור שזה מזכיר חטא העגל, כי העגל היה בחציו העליון עגל שזה שור, וחציו התחתון חמור.
לא תלבש שעטנז. המלה שעטנז 3 מלים שוע טוי נוז.
סיפור ידוע בירושלים שהיה איש נכבד שקראו אותו ר' דוד וכשהיה בגיל 13 הגיע מפרשבורג שבהונגריה, ונכנס להתפלל מנחה אצל הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר בעל לב העברי, שהיה כבר אז זקן וסגי נהור (עוור), כשגמר הקטורת לפני מנחה, הסתובב בין הקהל וניגש לבחור הזה ותפס את בגדו ובקש לבתו שתפתח את הבגד ותוציא את השעטנז שבו, והוא הסביר שהרגיש שהתפלה לא עולה למעלה. שעטנז כתוב בספרים שתי מילים שטן-עז, והוא מעכב את התפלה.
החפץ חיים מסביר עד כמה חמור הדיבור, שעל אונס משלם רק 50 שקל, ומוציא שם רע גם לוקה וגם משלם 100 שקל. עד כמה חמור הדיבור.
צעקה הנערה המארשה ואין מושיע לה. איך אנו יודעים שצעקה, אולי היא הסכימה. אלא ביאר הגאון ר' חיים צבי מנהיימר (תלמיד החת"ס, בעל עין הבדלח), שהתורה אומרת בפסוק הקודם 'ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות', והכוונה 'חטא' מלשון חסרון, והיינו אף אם מגיע לה מות אל תדאג שהעונש לא יתקיים, 'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה', והיינו שכמו שחז"ל אומרים שאם אדם הרג במזיד ולא היו עדים וכן אדם הרג בשוגג ולא היו עדים, הקב"ה מזמנן לפונדק אחד, וההורג במזיד יושב תחת הסולם וההורג בשוגג עולה בסולם ונופל על ההורג במזיד והורגו, ונמצא שההורג במזיד נהרג וההורג בשוגג גולה, א"כ אומרת התורה 'כן הדבר הזה', שאם לנערה מגיע עונש מות הקב"ה כבר ידאג לזה.
לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'. בגלל שני דברים, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, וגם אשר שכר עליך את בלעם, מפרש המגיד מדובנא שיש קשר בין הדברים, שאם תאמר שלא היה לך כסף לקדם בלחם ובמים אם כן איך היה לך כסף לשכור את בלעם לקלל. והרמב"ן אומר שעל עמון היתה טענה על שלא קידם בלחם ובמים, ועל מואב על ששכר עליך את בלעם לקלל.
עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, חז"ל אומרים שכל כבודה בת מלך פנימה ולכן אין דרכה של אשה לקדם את האנשים ולכן לא נענשו. ויש אומרים טעם שבנות לוט התכוונו לטובה כדי לבנות העולם לכן הנקבות מותרות (בעל הטורים).
ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה. שואלים למה כתובה תיבת "לך", ומתרצים שבלעם יכול לבקש שכר, שהרי כתוב ואברכה מברכיך, אם כן הוא בירך את ישראל, ועל זה אומרים לו שכתובה תיבת "לך", שרק כלפי כלל ישראל נקראו ברכה, אבל כלפי בלעם זה קללה, זהו שאמר ויהפוך ה' אלקיך לך.
חז"ל אומרים שכולם נתהפכו לקללה חוץ מהברכה מה טובו אהליך יעקב. שואלים אם כן למה כתוב כי אהבך ה' אלקיך, אם כולם נתהפכו לקללה. ומתרצים אם נשאיר את הברכה מה טובו אהליך יעקב דהיינו תלמודי תורה וישיבות, אם כן לא צריכים כבר את ברכות בלעם אנחנו נסתדר לבד, שכשיש קול יעקב אין הידיים ידי עשו, שאם נלמד טוב יהיו לנו כל הברכות ולא יתקיימו הקללות (הרב בנגיס).
ויתד תהיה לך על אזנך. אומרים בעלי המוסר ויתד זה האצבעות אזנך הם האזניים, שצריך לתת את האצבעות באזניים כששומעים לשון הרע או דברים לא טובים אחרים.
התורה כתבה טעם ליבום כדי שלא ימחה שמו מישראל. מספרים שאחד רצה לקלל איזה אפיקורס, אמר לו האבני נזר שכתוב ברמב"ם שאם מת אפיקורס בלי בנים צריך לייבם את אשתו, אם כן התורה אומרת ולא ימחה שמו ואתה רוצה לקללו שכן ימחה שמו, תתפלל שיעשה תשובה.
הגר"א אומר שכל איש מישראל מרומז בתורה. שאלו אותו איפה הוא עצמו מרומז, וענה שהוא מרומז בתיבות "אבן שלמה" ר"ת אליהו בן שלמה, ומוסיפים ולאמו קראו טרינא "וצדק יהה לך" [חסר 'י'] בגימטריא 270 כמנין טרינא.
3 פעמים כתוב אריכות ימים במצוות, בכיבוד אב, בשילוח הקן, במשקלות, מסביר האור החמה כיבוד אב מפני שזה קשה, שילוח הקן אפילו שהיא מצוה קלה כמאמר חז"ל, משקלות אפילו שזה מצוה שהוא לא עושה כלום.
רבי עקיבא איגר זצ"ל בא פעם לעיר וורשא, ועשו לו שם קבלת פנים מכובדת, מיד הלך לבקר את קרובתו שהיתה אלמנה, אמרו לו שאכן כתוב "לב אלמנה ארנין" שמצוה לשמח אלמנה, אבל אם כל הציבור מקבל את פניו אין דרך עכשיו ללכת לשם, וענה שבהשבת אבידה כתוב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כמו זקן ואינה לפי כבודו, אבל אצל קרוב כתוב ומבשרך אל תתעלם, לא כתוב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם.
כתוב בסוף הפרשה זכור אשר עשה לך עמלק, ולפני זכירת עמלק כתוב זכירת מעשה מרים. אומרים בעלי המוסר שכמו שמהדרין על שמיעת פ' זכור-עמלק, גם צריך להדר על זכירת מעשה מרים, לא לשמוע לשון הרע שכתוב סמוך לזכירת עמלק.


בס"ד
 
גיליון 171 י"ב באלול התשס"ח (12.9.08) פרשת כי תצא
 
עבותות אהבה

מובא במדרש שיר השירים רבה (פ"ז פי"ב): "מלך אסור ברהטים", זה מלך מלכי המלכים הקב"ה, דכתיב ביה (תהלים צ"ג): ה' מלך גאות לבש". "אסור ברהטים". שאסר עצמו בשבועה שהוא משרה שכינתו בתוך ישראל. חז"ל אומרים שהקב"ה אסר וקשר את עצמו אלינו, כביכול, בעבותות אהבה.

והנה בהגדרת הקשר והיחס בין היהודי לבוראו, מצינו כמה משלים הן בלשונות הפסוקים והן בלשון חז"ל. ניתן לומר כי שתי צורות הקשר העיקריות הן:

א.      "בנים אתם לה' אלוקיכם". כל יהודי הוא בנו של מלך מלכי המלכים, והקב"ה אוהבו ודואג לכל צרכיו, כאב רחום המרחם על בנו, וכפי שנאמר (דברים ח, ה): "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מייסרך".

ב.      יחד עם זאת מכונה הקשר של כללי ישראל להקב"ה כ"רעייתי". ספר שיר השירים כולו נכתב כמשל אודות עניין גבוה, רם ונישא זה. לנוכח העובדה שהדברים הינם עדינים ונישאים מאוד, ננסה לבאר אותם באר היטב.

קיים חילוק גדול בין קשר של אב לבנו לבין קשר של אדם לרעייתו. מחד, הקשר של אב לבנו הוא קשר בל ינתק. לא קיימת מציאות שבה האב יפסיק להיות האב של בנו. אין גם מציאות שבה הבן מפסיק להיות בנו של אביו.
 
הם אינם יכולים לתת גט ולהתגרש זה מזה. מאידך, קשר זה לא נוצר ע"י בחירה וידיעה. אב אינו בוחר את בנו, ובן אינו בוחר באביו. בנו הוא בנו, בין אם הוא צדיק ובין אם הוא רשע, חכם או טיפש.
לעומת זאת, הקשר בין אדם לרעייתו נוצר ע"י בחירה. הבעל בוחר ברעייתו בדעה ובהכרה מלאה. הוא יודע ומכיר את חסרונותיה ומעלותיה. ומאחר והוא בחר בה, הוא סבר וקיבל את מעלותיה וחסרונותיה כאחת. מאידך, קשר זה הוא קשר שניתן לנתקו. קיומו אינו ודאי בכל תנאי ובכל מצב.

והנה, הקב"ה קשר אותנו אליו בקשר על גבי קשר, בעבותות אהבה כפולים ומכופלים. מחד, אנו בנים לה' אלוקינו בכל תנאי ובכל מצב, גם כאשר אין אנו עושים רצונו של מקום אנו קרויים בנים (כן פסק הרשב"א בתשובה ח"א סימן קצ"ד, יעוי"ש), אין לנו אפשרות להתנתק מקשר זה, וכפי שנאמר: "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא".

מאידך, הקשר אינו קשר כפוי שנוצר שלא בידיעה והכרה. במעמד הר סיני נגלה הקב"ה אלינו בכל הדרו ותפארתו, גילה לנו את כל מצפוני תורתו, בחר בנו להיות לו לרעיה, עם מעלותינו ועם חסרונותינו, וגם אנו בחרנו בו בידיעה והכרה ברורה, וכמו שאנו אומרים בתפילה: "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם". (פרקי מחשבה)
 

סם החיים

הלכות לשון הרע

     אסור לספר על בעל מלאכה, או על רופא וכדומה, שאינם עושים מלאכתם כראוי, אלא אם כן כונתו לתועלת בלבד, שאז מצווה להודיע.

     יש איסור לספר על כל איש מישראל שהוא חלש בגופו או שהוא עני. כמובן, כשהסיפור אינו לתועלת לעזור לו.

     גם על חפצי חברו וסחורתו, אסור להוציא דיבה. אלא אם כן, בא להציל אחרים מהפסד.

     איסור תורה גם לשמוע ולקבל דברי לשון הרע ועל כך נוספים כמה לאווין אחדים, ואם שמע אסור להאמין.

     כשבאים לספר לפניו לשון הרע, ישאל את הרוצה לספר אם כונתו בסיפור זה כדי להרחיקו מעבירה או מהפסד, או כדי שיקיים מצוות תוכחה אצל המדובר עליו.

יש להמנע מלהרבות שבחים על חברו ברבים, שהרי מתוך שבחו אפשר לבוא לידי גנותו, או לפעמים אצל השומעים תתעורר קנאה או שנאה והם יגנוהו.
 
החלוק של יוסף הגנן
המעשה להלן הובא ב"ילקוט מאמרי רז"ל":

רבי אליעזר ורבי יהושע היו מהלכים בהר הבית ופתאום ראו מלאך האוחז בידו בגד רוחני אשר אורו זורח יותר מאור השמש ולא היה חסר בו מאומה כי אם תיקון וגימור בשפתו. שאלו רבי אליעזר ורבי יהושע את המלאך אם זה החלוק שלהם, והשיבם המלאך כי חלוקם נכבד יותר מן החלוק שבידו אשר מיועד לאיש אחד היושב בעיר אשקלון ושמו יוסף הגנן. יצאו החכמים אל העיר אשקלון כדי לפגוש ולהכיר את יוסף הגנן. כיון שהגיעו החכמים אל העיר יצאו כל אנשי המקום לקראתם וביקשו מהם להתארח אצל נכבדי המקום, אך החכמים לא רצו להתארח בשום מקום אחר מלבד ביתו של יוסף הגנן. קיבלם יוסף במאור פנים, תוך שהוא מלקט ירקות מן הגן שלו.

הזמינם יוסף אל שולחנו ולא היה לו דבר להגיש מלבד שני ככרות לחם ומעט ירקות. אכלו ושתו החכמים, ברכו ברכת המזון ושאלו את יוסף על מעשיו. סיפר להם יוסף שאביו היה עשיר גדול, מגדולי העיר, וכשנפטר אביו – הפסיד את כל

כסף הירושה, עד שגירשוהו בני המקום מן העיר. כאן בנה בית ועשה גן קטן, ופרנסתו היא ממטע הירקון הגדלים בגן. המשיך יוסף וסיפר שמהכסף שמרוויח הוא ממכירת הירקות הוא מפריש חצי לצדקה והחצי הנותר הוא לפרנסתו.

לפני שפנו החכמים לדרכם, גילו לו על אודות חלוק הנשמה שמצפה לו, ובקשוהו להוסיף לעצמו זכויות כדי שעל ידיהן יושלמו שוליו של חלוקו.

מששמעה זאת אשתו הציעה לו שימכור אותה, לשפחה ואת הכסף שירוויח מן המכירה יחלק לעניים כדי שעל ידי מצווה זו יוכל להשלים את שוליו של החלוק. חשש יוסף שמא יפתה אותה הקונה לחטוא עמו, ואז יפסיד את כל החלוק כולו. נשבעה לו אשתו שלא תבוא שום תקלה על ידה, ובתום לבו הסכים יוסף לעצתה. החל הקונה להציק לאישה וניסה לפתותה אך היא לא הניחה לו להפיק את זממו. מסר אותה בעליה אל רועה צאנו וציוה עליו להציק לה מאוד אך האישה הזאת נשמרה ממנו מאוד ולא נתנה לו להרע לה. כעבור כמה ימים רצה בעלה לנסותה, התחפש לרועה צאן והלך אל השדה בנסיון לפתותה והבטיח לה שיפדה אותה משעבודה וישא אותה לאשה. אך היא בצדקותה דחתה אל כל הצעותיו ולא הסכימה בשום אופן. נוכח יוסף הגנן לראות עד כמה אשתו נאמנת לו וגילה לה מי הוא, ומתוך אהבתם האמיתית החלו לבכות

ולהתחנן לפני הקב"ה שיושיע אותם – ועלתה זעקתם לפני האלוהים.

יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "השלמת את החלוק שלך! ולאשתך חלוק טוב יותר משלך! לך נא למקום פלוני ותמצא שם מטמון גדול שהטמין אביך". הלך יוסף אל המקום ומצא שם מטמון גדול. מיד חזר ופדה את אשתו, ועד סוף ימיהם המשיכו להיות בעלי מצוות ומעשים טובים.

מעשה זה בא ללמדנו, כי אם לא ידאג האדם לעצמו – לא יהיה אף אחד שיעשה זאת במקומו. שהרי גדולי התנאים טרחו ללכת עד עירו של בעל החלוק, כדי לגלות לו משהו שיועיל לו לתוספת זכויות ולא עלתה על דעתם להשלים את חלוקו של יוסף משלהם, למרות שבוודאי  היו עשירים בזכויות. הם גם לא התפללו לפני השי"ת שישלים לו מן השמים את המעט שנשאר לחלוק, כי אם זרזו אותו שהוא עצמו יטרח להשלימנו. משמע שתפקיד זה של תפירת מלבוש הנשמה – מוטל על האדם עצמו בלבד.

(פניני המועדים – אלול)
 
סוד התפוח בליל ראש השנה

מנהג ישראל קדושים לטבל בליל ראש השנה תפוח בדבש ולהתפלל שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. מנהג יפה הוא, אך מדוע דוקא תפוח?

תשובה לדבר יש גם על פי הרמז וגם על פי הסוד. בדרך רמז יש לבאר כי בתפוח יש שלוש הנאות: מראהו הנאה, ריחו הנפלא וטעמו המתוק. על ידי שלוש הנאות אלו שנהנים אנו מן התפוח, אנו רומזים על תקוותינו ותפילתנו לשנה החדשה שתהא גם היא מבורכת בשלוש ברכות: בבני, בחיי ובמזוני רויחי.

על פי הסוד  יתבאר העניין במאמר הזוהר על הפסוק בשיר השירים (ב-ה): "רפדוני בתפוחים", שסגולת התפוח למתק את היין ולהפיג את חריפותו. על כן נוהגים בני אדם להניח פלח תפוח בכוס יינם כדי

שיתמתק, וידוע כי היין רומז לגבורות ולדינים קשים, ואילו התפוח רומז למיתוק הגבורות וריכוכם בחסדים.

על כן מטבלים אנו תפוח בדבש להראות על חפצנו ורצוננו, שהוא מיתוק הגבורות מעלינו ביום הדין וריכוכם בחסדים. זוהי תפילתנו באכילת התפוח בדבש. (בן איש חי הלכות שנה א' ניצבים)
 
שלושת הגנבים

"כי תצא למלחמה על אויביך" (כ-א)

נראה שבימי קדם ידעו את סוד הלוחמה הפסיכולוגית, כשם שידעו את תחבולות מערכות הקרב. ועל כן מזהירה התורה: "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם" – מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות, "אל תיראו" – מפני הגפת תריסין (הקשת מגני המתכת, והקול נשמע כקול המוני גייסות) ושפעת קלגסין, "ואל תחפזו" – מקול קרנות (תרועת חצוצרות), "ואל תערצו" – מפני קול צווחות.

אם נביא בחשבון שהקרבות באותם ימים היו מרובי חילות והושם דגש בעדיפות המספרית – חילו של זרח הכושי מנה מליון חיילים וסנחריב גייס למעלה משני מליון וחצי חיילים לעלות על ירושלים – נקבל מושג-מה על להט הקרבות, על המהומה וההתכתשות, על הקולות והמראות. באותם ימים ניתן דרור ליצר ההרס וליצר הכיבוש, נשחקו הבלמים ונמסרה לנו פרשת "אשת יפת תואר". מעין התר, אמנם מסויג ותחום, ובצידו אזהרה: גם אם תשמרו ותיזהרו בכל הדינים והפרטים, ותקיימו את כל הסייגים, עדיין תהיו בבחינת "נבל ברשות התורה" ולא תרוו נחת מהתוצאה. אם חשבת שהתלקחה כאן אהבה, טעות בידך סופך לשנאה; ואם ייוולד לך ממנה בן – יהיה סורר ומורה (סנהדרין קז.). ואם תחוס עליו – סופו שימיט על עצמו מיתה, רחמנא לצלן. חיסרון יגרור חיסרון, עברה תגרור עברה, בסחרור נורא.

ובספר "אור הלבנה" מצינו משל נוקב בעניין:

מעשה באדם שהיה רוכב על חמור

ופניו אל הכפר, לקנות עז חולבת שתדור בחצרו. קנה עז ותלה בצווארה פעמון. קשר חבל לזנב החמור וחיברו לסרט הפעמון. שב לעירו שמח וטוב לב, כשהעז מתנהלת בעקבות חמורו. כל זמן ששמע את הפעמון מקרקש, ידע שהעז מאחוריו.

ראוהו שלושה פרחחים.

אמר הפרחח האחד: "יש לי רעיון כיצד לגנוב את העז".

     אמר השני: "ואני מסוגל אף לגנוב את החמור שהוא רוכב עליו" והשלישי לעג להם: "אין זה כלום. בידי לגנוב אפילו את בגדיו שהוא לבוש בהם!" אמרו ועשו.

התגנב הראשון, התיר את הפעמון מצוואר העז ותלהו בזנב החמור. התיר את החבל ומשך את העז אחריו. האיש המשיך לשמוע את דנדון הפעמון ולא חשד בדבר. בטוח היה שהעז מהלכת בעקבות החמור.

הפרחח השני המתין לו כברת דרך משם. "אמור לי, אדוני" התעניין בנימוס, "האם אופנה חדשה היא לתלות פעמונים בזנב החמור?..."

הביט האיש לאחוריו ונחרד: "אבוי, העז נעלמה", ספק כפיו.

"מן הסתם לא הרחיק הגנב לכת", ניחש הפרחח. אני אשמור על חמורך, ואתה – רוץ אחר הברנש!"

רץ האיש בכל כוחותיו, אך אין עז ואין גנב. בלב כבד שב על עקבותיו – ואין גם חמור... אף השומר נעלם.

שרך דרכו רגלי, החום היה כבד והשמש קפחה. הגיע לבאר, והנה אדם עומד על שפתה, מביט לתוכה ודמעותיו נמהלות במימיה.

"מה לך בוכה?"שאל בעניין. והלה סיפר כי

התכופף לבאר להרוות צימאונו, וצרור כספו נשר מחיקו ונפל למעמקים.

"יום של פגעים הוא", השיבו האיש, "גם לי נגנבו היום עז וחמור". "הבלים", הפטיר הלה, "מה שווים? אם תעלה את ארנקי מהבור, אתן לך בשכרך את דמי החמור והעז גם יחד".

התקווה שבה לפעום בו, המזל מתחיל להאיר לו פנים. חיש קל פשט את בגדיו וצלל לבאר. חיפושו לא העלה דבר, האוויר כלה בריאותיו. כשהגיח ועלה – לא ראה איש ולא מצא את בגדיו...

הנה כי כן, אילו לא היה שאנן כל כך מתחילה; אילו מעיף היה מדי פעם מבט לאחוריו לראות האם העז עדיין קשורה, מגיע היה זה מכבר לביתו בשלום. אבל הואיל וסמך על הפעמון ולא חשד באפשרות של גנבה, הלך מדחי אל דחי, ואשריו אם הצליח לחמוק לביתו באין רואה, בחסות החשיכה...

כלפי מה דברים אמורים? כלפינו, ההורים! אין קל מלומר 'איני רוכב על חמור ולא קניתי עז'... אבל הלואי שהיה מדובר בעז.

הורים כה רבים "רוכבים על חמורם", עסוקים בענייניהם – עניני הבית, העבודה – שאננים כל כך לנעשה עם צאצאיהם, רגועים מקול הפעמונים שברקע. 'זה בסדר, הצאצאים מאחורינו, הולכים בעקבותינו'. ובינתיים עלול לבוא מישהו ולהדיחם; חבר רע, חברה מדיחה. ובתים רבים כל כך היו שאננים עד שמישהו הסב את תשומת ליבם. קצין מבחן, שלא נדע, התעניין בנימוס  האם ידוע היכן שהה 'התכשיט' אמש; טלפון שאיבן את הלב מאימה... ואז – מוצאים לפתע את כל הזמן שבעולם, יורדים מהחמור, מכל ענייני השגרה, מפסידים שעות עבודה וכסף כה רב בנסיונות שיקום או הצלה. ולא אחת שבים, בלא העז ובלא החמור, בראש חפוי ובבושה נוראה.

וכל זה יכול היה להחסך במבט אחורנית: לראות היכן העז ולא לסמוך רק על הפעמון המרגיע.

וסליחה אם החרדנו מישהו. ובעצם, אליו הכוונה. (מעין השבוע).
 
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם
שיזכו לשפע פרנסה, הצלחה והרווחה, אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.
 
המוסר הנלמד משיעור שופר

שיעורו הקטן ביותר של השופר הכשר הוא, כדי שיאחזנו התוקע בידו ויהיה מבצבץ משני צידי ידיו. עניין זה של השופר שעליו להיות נראה משני צדדיו רומז על כמה וכמה ראיות והבטות, הנצרכות לאדם במהלך חייו ותשובתו.

בבוא האדם לערוך חשבון

נפשו ולשוב ממעשיו הרעים יש לו לשוב משני דרכי מעלליו: מן העבירות שבין אדם למקום ומן העבירות שבין אדם לחברו. כלומר, שיביט לשני צדדי מעשיו, מצד אחד, מעשיו שבינו לבין קונו ומצד שני, מעשיו שבינו לבין חבריו.

הבטה נוספת הרמוזה בדין השופר היא הבטתו של האדם על מהלך חייו. מצד

אחד צריך הוא להביט מאין הוא בא? – ממקום טיפה סרוחה! ומן הצד השני לאן הוא הולך? למקום עפר רימה ותולעה! לתת דין וחשבון על כל מעשיו לפני בורא העולם.

שתי הבטות אלו יעוררו את האדם בדרכי התשובה ויסיעוהו כנגד יצרו.
 
כח מחשבת המצווה ותועלתה
 

סוד עצום מגלה לנו הגמרא במסכת קידושין. אדם החושב לעצמו לעשות מצווה ואירע לו אונס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.

דבר זה נלמד מן הפסוק "ליראי ה' ולחושבי שמו", מהו "ולחושבי שמו"? – לאדם שחשב לעשות מצווה.

הדבר מצריך בירור וחקירה. האם מעלה זו שמחשיבים לאדם כאילו עשה מצווה הינה מצד הדין? האמנם לכח המחשבה יש תוקף ממש ככח המעשה?! או שמא נאמר שזהו חסד עצום שעושה ה' עם עמו ישראל, אך אין זאת אלא לפנים משורת הדין?

כדי לעמוד על כח המחשבה נקדים ונתבונן מה מקום המחשבה בדיני בני אדם. ניקח לדוגמא את מצוות הפרשת תרומות ומעשרות, אשר רוב הראשונים סוברים שהפרשת תרומות ומעשרות מועילה אפילו על ידי מחשבה גרידא, ולאו דוקא כשמפריש ממש בידיו, ואם כן, הרי לנו הוכחה ניצחת שמידת החשבת המחשבה כמעשה – אינם לפנים משורת הדין, אלא היא מצד הדין האמיתי, והמחשבה מועילה כמעשה ממש.

מסקנה זו יוצרת ספק לגבי דיני שבת. האם יהיה מותר לאדם לתקן דבר מה בשבת על ידי כח המחשבה. אכן, גם בדבר זה נמנו וגמרו גדולי הפוסקים להתיר לאדם לתקן בשבת על ידי מחשבתו.

מה נעמו אם כן דברי הרש"ש זיע"א שכתב, שכאשר חל ראש השנה או יום טוב הראשון של חג הסוכות בשבת, אזי, על אף שאין תוקעים בשופר ולא נוטלים את הלולב, מכל מקום, על האדם לכוון במחשבתו את כל הכוונות הראויות לכוון במצוות אלו, שלא נעשות בפועל בשבת.

הרי לפי דברינו עד כה, יועילו מחשבות וכוונות אלו להחשיבם כאילו נעשו המצוות בפועל ממש, ובאותו אופן שמועילה מחשבת האדם לתקן את הפירות בתרומות ומעשרות – כן תועיל לו מחשבתו לתקן את גופו, נפשו ורוחו, על ידי המצוות.

(שני אליהו א' א')
 

1.       העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2.       אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.

3.       כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860 טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217 דוא"ל: yaelm3@netvision.net.il

אתר זה נבנה על ידי יוסף גבריאל 0502839992