סגולותיהם הבריאותיות של 16 מזונות ירוקים    מצוות שכתובות בספר בראשית    מצוות שכתובות בספר שמות    לאוכל בשבת יש טעם מדוע?
   פרשת השבוע על פי הרב יואב שוכר    השביעיות המדהימות ביהדות
 
    דף הבית
    פרשות השבוע
    סגולות
    סגולות שבצמחים
    סגולה למצוא אבידה
    דת
    הלכות
    נרות חנוכה
    חודשים
    שבועות
    כיפור
    פרשת המן
    פרשת התשובה
    קישורים ודרשה
    מעשה ניסים
    חיים לאחר המוות
    ברכה על תופעות טבע
    צור קשר

ברוכים הבאים לאתר 

http://avigv55.com

דת ויהדות
של אברהם גבריאל

אשכולות המלכא 
הגות , מוסר , הלכה ופרשת השבוע - הרב שאול מלכא
פרשת כי תבוא כא' אלול תשע"ט
השפעת החברה הרעה!
"וירעו אותנו המצרים" (כו-ו)
"וירעו אותנו" שעשאונו רעים. כי אין אדם יכול להימלט מהשפעת
החברה הרעה כמו שכתב הרמב"ם )הלכות דעות ו'(: "דרך בריאתו
של אדם, להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג
במנהג אנשי מדינתו...הוא ששלמה המלך אמר 'הולך את חכמים
יחכם ורועה כסילים ירוע" (משלי יג-ק)
ובעניין זה, מספר החפץ חיים זצ"ל משל: מעשה בחנותו של בשם,
שהייתה פתוחה לרחוב, וכל העובר על פניה שאף לקרבו מניחוחות
ריחה ונמשך אליה לקנות בשמים יקרים ומשיבי נפש. יום אחד, חשכו
עיניו: ליד חנותו פתח בורסקאי את מפעלו. היו הריחות הבוקעים
משם מחליאים, והבשם, עדין הנפש, נאלץ להגיף את הדלתות
ולהסתגר בחנותו. יושב היה בחנות הסגורה, ושופך את זעמו על
הבורסקאי לפני צנצנות הבשמים האילמות ובחלל החנות הריקה, כי
התרוקנה החנות. אנשים לא חלפו עוד על פניה בסלידתם מפני צחנת
העיבוד הנוראה. וגם אם חשבו להיכנס אליה, ראו את הדלת המוגפת
ושבו על עקבותיהם. הפרנסה שבתה והבית תבע את צרכיו, ויום אחד
תלה הבשם על חנותו שלט: "למכירה". ואז, סוף-סוף, נפתחה דלת
החנות. בפתח עמד השכן הבורסקאי, עוטה סינר ואפוף סירחון.
במבט אומד סקר את השטח. "מקום נאה הוא" קבע, "יש לי הצעה
בעבורך, נרחיב את המפעל ונעבוד יחדיו. תהיה לשותפי ונתחלק
ברווחים". "אשקול את הדברים" אמר הבשם בקרירות, כשהוא כולא
את נשימתו. הרעיון קומם אותו. לא עלה בדעתו להסכים להצעה. כל
חפצו היה לברוח מכאן, למכור את החנות ולפותחה במקום שאוירו
צח. אבל יום רדף יום, וקונה לא בא. ההוצאות גדלו, החובות
השתרגו, צפוי היה לחרפת רעב, ההכרח לא יגונה. נשם עמוקות
מניחוחות חנותו, ופנה להתדפק על דלתות שכנו. בקצרה הודיע על
הסכמתו ומיהר לשוב לחנותו. לא עברה שעה ארוכה, והלמות
פטישים נשמעה, הקיר המשותף נפרץ וענן צחנה אפפו...
לא הייתה עוד חזרה מהצעד שנעשה. למחרת התייצב וחגר סינר,
חפת שרוולים וערבל את ברכת הסיד. נושם היה בכבדות דרך פיו,
וכדג ששלוהו מן המים. מפעם לפעם שגה ושאף אויר בנחיריו, והקבס
החליאו. הבורסקאי נד ברחמים לאיסטניס שהיה לשותפו. ביום השני
עומעם הסירחון מעט, ביום השלישי כבר היה כמעט נסבל. ביום
הרביעי הוטרד רק במעט וביום החמישי נשם בטבעיות. אמנם אין
אלו הבשמים אליהם הורגל, אבל בשום פנים ואופן אין זה נורא כל
כך. עסק העורות הניב רווחים נאים. עלה בידו לחסוך סכום נכבד.
הציעה לו רעייתו: "אולי תפתח בכסף זה חנות בשמים בלב העיר?"
עיווה פניו בסלידה ואמר: "איני סובל את האנשים הרכרוכיים
שאינם מסוגלים לשאוף אויר פשוט, וזקוקים לניחוחם של
בשמים..."וזו גם כוונת הכתוב, המזהירנו: "ולא תטמאו בהם
ונטמתם בם", אל תנסו להתקרב לצחנה, כי תדבק בכם, תתרגלו
אליה וסופכם מתפלשים בה ומסתגלים אליה, ככתוב: "וילכו אחרי
ההבל ויהבלו" (ירמיה ב-ה). (הגדת הח"ח, נדחי ישראל)

הלכות שופר
א. אסור להפסיק בדיבור בין הברכה
לתקיעת השופר - ואם סח צריך לחזור
ולברך. ולכתחילה לא ישיח אפילו בעניין
השופר והתקיעות. וכן אסור להפסיק
בדיבור בין סדר תשר"ת לתש"ת, ובין תש"ת
לתר"ת. ואיסור זה הוא בין לתוקע ובין
לקהל השומעים. ולכן אין להתוודות וידוי
בין סדר לסדר, ודי בהרהורי תשובה. דורשי
רשומות אמרו: "הסכת ושמע" ישראל,
נוטריקון: הלל, ספר תורה, כהנים (ברכת
כהנים), תפילה, וידוי, שופר, מגילה, עומר,
שבכל אלו אסור להפסיק בדיבור. (מטה משה
סי' תתי, בשם רב סעדיה גאון. וברכי יוסף סי' תקצב
סק"ב בשם רס"ג בכת"י). ואפילו בין תקיעות
דמיושב לתקיעות דמעומד אין לדבר אלא
בעניין התפילות והתקיעות. ומכל מקום אם
נצרך לנקביו מותר לברך אשר יצר, כשהוא
בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד.
(חזו"ע, קלו).
ב . כוונות בשמיעת קול שופר - יכוון כי
מס' הטרומיטין הם הכוחות שבתקיעות,
בכל קול הם תשעה טרומיטין. בקולות
מיושב שהם 30 קולות 30*9 =270 יכוון
לבטל על ידם את יצה"ר של עבודה זרה. וכן
ב - 30 קולות של תפילת לחש במוסף
30*9=270 יכוון לבטל יצה"ר של גילוי
עריות. ובחזרת הש"צ 30*9=270 יכוון
לבטל יצה"ר של שפיכות דמים. ובעשר
קולות של קדיש תתקבל יכוון לבטל יצה"ר
של לשון הרע. (שופר בציון,רלט').
ג. המנהג לתקוע על הבימה שהספר תורה
מונח עליה - אחר שקראו בו הקריאה של
חובת היום, כדי להזכיר זכות קבלת התורה
ומעמד הר סיני, שנאמר שם: "ויהי קול
השופר הולך וחזק מאד". ורק אחר סיום
התקיעות דמיושב ואמירת פסוקי אשרי
העם יודעי תרועה, ואשרי יושבי ביתך,
מחזירים הספר תורה להיכל. (חזו"ע, קמ').
ד. "תקיעה גדולה" - במקומות מסוימים
נהוג להאריך בתקיעה האחרונה הנקראת
"תקיעה גדולה" (מהרי"ל הלכות שופר סימן יג
עמוד רצג; מ"ב סימן תקצו ס"ק א). למען ידעו
ציבור המתפללים כי הסתיימו התקיעות
ויאמרו: "אשרי העם יודעי תרועה" (מהרי"ל
הלכות שופר סימן יג עמוד רצג).

שמונה עשרה...

לפני שנים רבות חי איש זקן תם וישר. לקראת מותו
הכין צוואה לשלושת בניו, ובצוואה הוריש לשלושת
בניו את כל רכושו. לאחר מספר ימים נפטר. וכך כתב
הזקן בצוואתו:
"הנני מוריש בזאת לשלושת בני את רכושי: שבעה
עשר גמלים. הבן הבכור יירש חצי מהגמלים. הבן השני
יירש שליש מהגמלים. והבן הקטן יירש תשיעית
מהגמלים". עברו ימי האבל, פתחו הילדים את
הצוואה ונדהמו. החלו לערוך חישובים, בניסיון לפענח
מהו חלקו המדויק של כל אחד ואחד מהם.
אמר הראשון: חצי משבעה עשר הרי הוא שמונה וחצי,
אבל אקח תשעה גמלים, הרי לא יעלה על הדעת
שנחתוך גמל לשניים". אמר השני: "מה פתאום תיקח
תשעה? לי הוריש אבא שליש משבעה עשר, הווה אומר
חמישה ו... לכן אקח שישה, כי הרי לא יעלה על הדעת
לבתר גמל". ענה השלישי: "על גופתי המתה. תשיעית
משבעה עשר הרי הוא אחד ו... לכן אקח שניים, כי הרי
לא יעלה על הדעת ש..." כמובן, החלוקה לא עלתה
בידם מאחר ושבעה עשר לא מתחלק לשתיים וגם לא
מתחלק לשלוש וגם לא לתשע.
איבה וכעס אחזו באחים, אחוות המשפחה הלכה
ונעלמה, חייהם הפכו קשים ומרים, עסוקים היו תדיר
במשא ומתן, חישובים ושכנועים, אך לשווא...ידעו
השלושה שאביהם היה חכם, וכיצד יעלה על הדעת,
שצוואתו של אביהם תשית איבה ורוגז ביניהם. על אף
שניסו חישובים שונים ומשונים, לא הצליחו להגיע
לעמק השווה, לתוצאה שתשביע רצון שלושתם ותניח
דעתם. ומכיוון שכך, החליטו ללכת ולהתייעץ בחכם.
שמע החכם ואמר: "ראו בני, המעט שבמעט אוכל
לעשות עבורכם. ברשותי גמל אחד ויחיד. קחוהו
והסתדרו". שמחו האחים מאוד, כי הרי כרגע יש
ברשותם שמונה עשר גמלים, והרי המספר שמונה
עשרה מתחלק גם לשתיים וגם לשלוש וגם לתשע.
כך הבן הבכור קיבל את אשר ירש - חצי מהגמלים
שהרי הם תשעה. הבן שני קיבל את אשר ירש שליש
מהגמלים שהרי הם שישה. והבן השלישי קיבל את
אשר ירש תשיעית מהגמלים שהרי הם שניים.
וכמו שציווה האב, אם נחבר את מספר הגמלים שכל
אחד קיבל, נקבל 2+6+9 שהרי הם בדיוק 17!!
ובנוסף, נשאר להם גמל אחד מיותר אשר הוחזר
בחזרה לחכם...אמר להם החכם: "לפעמים
כשנתקעים בחיים, ושום דבר לא מסתדר, שום דבר
לא הולך, כדאי להכניס את השמונה עשרה לחיים –
'תפילת שמונה עשרה'". "...ושומע לעיצה חכם".
(משלי י"ב ט"ו)

"יצוו ה' איתך את הברכה באסמיך"
בברכות שנאמרו בפרשתנו, ייתן ה' ויתקיימו במהרה,
נאמר: "יצוו ה' איתך את הברכה באסמיך".
והקשה הרב "צרור המור" זצ"ל: מדוע נאמרה המילה
"באסמיך"? מדוע לא נכתב "יצוו ה' איתך את הברכה"
ותו לא?
הוא תירץ על כך, אבל כדי שנבין את תרוצו לאשורו וכדי
שנפיק ממנו את הלקח, נקדים סיפור: מעשה באדם
מוכה ומיוסר, שבא לפני החכם ושטח את מצוקתו
ועוניו. מה יש לומר, הגיעו מים עד נפש! הוא חולה ואינו
יכול לעבוד; הילדים שואלים לחם והבית ריקן; בתו
הגיעה לפרקה, ובידו אין נדוניה; ועתה גם אשתו נתקפה
במחלה נוראה ואין הוא יכול לקנות תרופות בעבורה. רע
ומר, רבי, הושיעה נא! בכה עימו החכם, ואמר: "כלום
בידי, יד בשר ודם, להושיע?! בעל הרחמים יושיעך!
התפלל לפניו, וגם אני אתפלל בעבורך שתזכה בגורל
בשבוע הבא, ותבוא הרווחה. גם לחם לפי הטף, גם
נדוניה לבתך ואף תרופות לרעייתך, וישלח לה הקדוש
ברוך הוא רפואה שלמה במהרה!"
"אמן", ענה האיש, והתקווה גאתה בליבו.
השבוע חלף עבר והאיש הופיע בשנית, שבור ורצוץ. בתו
בגרה בשבוע נוסף, רעייתו עדיין מתייסרת בחוליה
והילדים נמקים ברעבונם. מה יהיה, רבי? חוורו פניו של
החכם: "כלום לא זכית בגורל?" "לא, רבי!"...והחכם
שמלומד בנסים היה, חלשה דעתו: הכיצד לא נשמע
קול בקשתו במרום? שמא הקטרוג כה רב, וכוחות
הסטרא אחרא הטילו את כל כובד משקלם וסגרו
שערי שמים משמוע תפילה?
הרגיע את האיש באומרו: "אל חשש, בשבוע הבא
תזכה בגורל!" עמד וייחד ייחודים, עשה תיקונים,
התפלל מקירות לבו והמתין לבשורה הטובה. כעבור
שבוע, הופיע היהודי ומבע עיניו סיפר הכל: מצבו עוד
הלך והחמיר ובגורל לא זכה!
נרעש החכם ולא ידע פשר הדבר. בערב עשה "שאלת
חלום", שיאמרו לו מן השמים על מה ולמה לא נתקבלה
תפילתו. האם כה גדול הקטרוג – ואולי נמצא פגם
בתפילה?
באישון לילה, בנפול תרדמה על אנשים, ענו לו מן
השמים לאמור: "שמע ה' את תפילתך עוד בתחילה. גם
הסכים להיענות לה".
"ומדוע" שאל, "מדוע אין הלה זוכה בגורל?"
השיבו: "יען כי לא קנה כרטיס הגרלה"...
זהו, העיקרון מובן. ה' מוכן לעזור ורוצה לעזור – בתנאי
שהאדם יתחיל, יושיט יד, יעשה את שלו. זהו שנאמר:
"וברכתיך – בכל אשר תעשה". אתה תעשה – והברכה
בוא תבוא. וזהו פרוש הפסוק "יצוו ה' איתך את הברכה
באסמיך". הברכה תבוא מן השמים, אם אנחנו נכין את
האסם, את כלי הקיבול, אם נעשה את שלנו. מה דברים
אמורים? כולנו רוצים ברכה ממרום: שנה טובה
ומבורכת, אושר ועושר, בריאות ונחת, שמחה וכבוד
הכל בכל מכל כל. והקדוש ברוך הוא, יש לו הכל והוא
רוצה לתת הכל. אבל מה, עלינו להכין את האסם, "לתת
יד". כלומר, לקיים יותר מצוות, לבוא יותר לשיעורי
תורה, להיטיב דרך, להשתדל – ואז תושפע עלינו ברכה
עד בלי די!.

פרשת כי תבוא 
כמה חשוב לעשר , כמה חשוב לתת צדקה . ציווי של השם 
``כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר…`` (דברים כו יב)
דוגמה 
אם לאדם יש תבואה בסך של מאה טון, עליו לתת תרומה לכהן בסך שני טון (1 מ- 50), מעשר ללוי (10 טון) וכן מעשר שני - בשנה ראשונה שניה רביעית וחמישית עליו לאוכלו בירושלים, או מעשר שני - בשנה שלישית וששית הוא נותן את המעשר לעניים. 
אמרה התורה שהשנה השלישית היא שנת המעשר, שרק אחד מהמעשרות הנוהגים בשתי השנים הראשונות נוהג בשנה השלישית, לכן היא נקראת שנת המעשר. 
סיום המעשרות הוא בפסח של השנה שלאחר מכן, דהיינו בשנה רביעית. לכן בערב פסח של שנה רביעית ושנה שביעית חיבים לבער את המעשרות. 
לגבי מי שגר רחוק ויש לו כרם, אם יצטרך להביא את המעשר שני לירושלים הוא עלול להתקלקל. לכן התירה לו התורה לפדות את המעשר בכסף ואת הכסף להעלות לירושלים ושם לאוכלו. 
מי שפדה בכסף ומשהה את הכסף הרי שסוף הזמן הוא ערב פסח של שנה רביעית או שנה שביעית, שאז חייבים לבער את המעשרות.
כשאדם מגיע לירושלים עם סכום גדול מאד, כיצד הוא יכול לאכול מזון בסכום זה?! 
הפתרון - מחלקים את המזון לעניי ירושלים, ככתוב: ``כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ``.
ואז עליו לומר וידוי מעשרות: ``לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ד` אֱלקָי עָשִׂיתִי… אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ… הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ`` (דברים כו יד – טו).
אומר רש``י (בראשית יח טז): ``וַיַּשְׁקִפוּ`` – `כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מ``הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ`` (דברים כו טו), שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים`. 
סיפור אמיתי 
ומסופר על האמורא שמואל שישב בחברת גוי חוזה בכוכבים ועברה קבוצה של יהודים לחטוב עצים. 
הצביע הגוי על יהודי מסוים ואמר: ``אותו יהודי לא יחזור``. 
אמר לו שמואל: ``הוא יחזור``. 
כשחזרו, בקש שמואל מאותו חוטב יהודי להסיר את חבילת העצים מגבו ומצאו עקרב מת.
שאל אותו: ``איזו מצוה קיימת היום``?
סיפר חוטב העצים שיש ביניהם הסכם, שכל אחד מביא מעט אוכל מהבית ובארוחה מערבבים את כל האוכל ומחלקים בין כולם. ``היום היה התור שלי להכין את האוכל והיה אחד שלא הביא וכדי שלא לביישו נתתי משלי``. 
``וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת`` (משלי י ב) ולא רק שהצדקה מצילה ממיתה משונה, אלא היא מצילה ממיתה עצמה.
מעשה שהיה 
סיפר הרב ראובן שפירא שלפני זמן התקשר אליו אדם מר``ג ואמר לו שהוא עומד לחתן את בנו והוא מבקש להמשיך את מסורת אביו שבכל פעם שהיה מחתן את אחד מילדיו היה מחתן גם חתן עני. 
בקש האיש: ``תמצא לי יתום שמתחתן באותו תאריך ואני אממן את החתונה שלו``. 
לאחר זמן איתר כלה יתומה העומדת להינשא בו ביום. אותו יהודי אכן העביר את הוצאות החתונה לחשבון האם של הכלה.
כשבוע לפני החתונה של בן התורם מרמת גן, נסע הבן עם חברים ברכב שנקלע לתאונת דרכים ובנסים גדולים יצא חי…
אל החתונה שנערכה בזמן, הגיע החתן מדדה על קביים… 
כשהגיע הרב שפירא לחתונה של אותו בן, פגש בו אחד ממכריו שהחל לתהות על סיבת בואו לחתונה. הרב שפירא ניסה להתחמק, אך מאום לא עזר והמכר לא הרפה עד שסיפר לו את כל הספור במלואו.
סח לו המכר כממתיק סוד: ``א-הה, ``וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת`` … אני עורך חתונה בעוד חדש, בבקשה תמצא גם לי חתן יתום``…
``הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל…`` (דברים כו טו) 
אומר רש``י: ``הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ`` – `עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת (ויקרא כו ג-ד): ``אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ…: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם…`` `.
שואל ה`בנין אריאל`: בפרשת `בחקותי` נאמר שאם עם ישראל ילך בחוקות התורה ד` יתן לא רק ``גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם`` אלא גם ``וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע`` ``וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם``. 
ולמה רש``י מציין רק את ה- ``גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם``?! 
ועוד; רש``י בפרשת `וירא` (בראשית יח טז) אומר ש`כל השקפה לרעה חוץ ``הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ`` שמתנות עניים מהפכות מידת רוגז למידת רחמים`. ויש להבין, על מה הרוגז?! 
אומרת הגמרא (תענית ז:): שאחת הסבות שהגשמים נעצרים היא בעון בטול מעשרות. 
אומרים חז``ל: שאם בשל עונות הדור נגזר שירד מעט גשם ולאחר מכן עשו ישראל תשובה והיטיבו דרכם - לשנות את הגזירה לא ניתן - כי כבר נגזרה הגזירה, אלא ד` מוריד את מעט הגשם במקומות הנצרכים, כגון על פני השדות ובזמנים המועילים, כגון בלילה ולא ביום כדי שלא יתאדה. ואם המצב להיפך, ד` מוריד את שפע הגשמים במקומות שלא נזקקים להם ובזמנים לא מתאימים. 
אותו יהודי שמבער את המעשרות, החזיקם אצלו במשך שנתים ולא נתן מעשרות. בראש השנה הגשמים נעצרו, או התמעטו ועתה הוא עושה תשובה ומבער את המעשרות ואומר לד`: אנו עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות, עתה עשה מה שהבטחתנו, שאם נחזור בתשובה – הורד את מעט הגשמים בזמן הראוי.
``יִפְתַּח ד` לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם…`` (דברים כח יב)
מה באות לרבות המילים ``אֶת הַשָּׁמַיִם`` וכי יש אוצר רע בשמים?!
לעתים ד` נותן טוב לאדם, אבל לאמיתו של דבר זה רע עבורו, שנאמר (דברים ז י): ``וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ``. כאשר אדם מרבה לחטוא, ד` משלם לו את שכר מעט מצותיו אשר עשה כאן בעולם הזה, על מנת שיגיע לעולם הבא נקי מנכסיו…
ולהיפך, אדם שיש לו רוב זכויות, ד` מביא עליו יסורים ונפרע ממנו בעולם הזה על מעט עונותיו, כדי שיגיע לעולם הבא עם זכויות בלבד ויקבל את שכרו בעולם הבא עבור המצות שקיים בעולם הזה.
נמצא שיש ``אוצר`` בשמים שיכול להיות טוב ויכול להיות רע – תלוי למי הוא ניתן ולשם מה… 
בליל שבת, לפני הקידוש, מבקשים `וזכינו לקבל שבתות מתוך רוב שמחה ומתוך עושר וכבוד ומתוך מעוט עונות`. ולכאורה תמוה, הלא מן הראוי היה לבקש על מעוט עונות לפני שמבקשים על עושר וכבוד. ובכלל מה ענין השמחה והעושר והכבוד ל`מעוט עונות`?
אלא אדם יכול לקבל עושר וכבוד וגם שמחה וכל זאת מתוך שיש לו ``רוב עונות`` כי ד` משלם שכר לשונאיו להאבידם. 
שבת שלום.


בס"ד
 
גיליון 172 י"ט באלול התשס"ח (19.9.08) פרשת כי תבוא
 

סם החיים

הלכות לשון הרע

      היה יושב במסיבת רעים או סעודה אחרת, הן של רשות והן של מצווה, ואינו יכול למנוע ולהמנע משמיעת לשון הרע וכל שכן מלדבר, ילך משם.

      אם אין אפשרות ללכת, יניח אצבעותיו באוזניו או יסתום בדבר אחר כדי שלא ישמע דיבורי איסור.

      אם גם את זה אין באפשרותו לעשות, ילחוש לעצמו אזהרות התורה ודברי חז"ל המזהירים ומזכירים את חומר האיסור ולא יאמין כלל למה שמדברים.

      חייב להישמר גם כן מחשד שלא יראה כמספר לשון הרע ורכילות.

      מוטל חיוב על האב והאם לחנך את בניהם ובנותיהם בשמירת פיהם מדיבורי איסור הכולל לשון הרע, שקר, חוצפה, חנופה וכו' ויפה ללמוד עמהם בקביעות בספרי ה"חפץ חיים". גם יתפללו על עצמם על בניהם ובנותיהם שינצלו מעוון זה.

יש להזהר ביותר, ובפרט בשבת, משיחה בטלה בבית הכנסת ובבית המדרש, בשעה שמתפללים או לומדים, ובמיוחד כשעל ידי זה נגרם שמצטרפים לשיחתם אנשים נוספים.
 
הברכה והאסם

"יצוו ה' איתך את הברכה באסמיך" (כח-ח)

בברכות שנאמרו בפרשתנו, יתן ה' ויתקיימו במהרה, נאמר: "יצוו ה' איתך את הברכה באסמיך". והקשה הרב "צרור המור" זצ"ל: מדוע נאמרה המילה "באסמיך"? מדוע לא נכתב "יצוו ה' איתך את הברכה" ותו לא?

הוא תירץ על כך, אבל כדי שנבין את תרוצו לאשורו וכדי שנפיק ממנו את הלקח – נקדים סיפור:

מעשה באדם מוכה ומיוסר, שבא לפני החכם ושטח את מצוקתו ועניו. מה יש לומר, הגיעו מים עד נפש! הוא חולה ואינו יכול לעבוד; הילדים שואלים לחם – והבית ריקן; בתו הגיעה לפרקה, ובידו אין נדוניה; ותעה – גם אשתו נתקפה במחלה נוראה ואין הוא יכול לקנות תרופות בעבורה. רע ומר, רבי, הושיעה נא!

בכה עימו החכם, ואמר: "כלום בידי, יד בשר ודם, להושיע?! בעל הרחמים יושיעך! התפלל לפניו, וגם אני אתפלל בעבורך שתזכה בגורל בשבוע הבא, ותבוא הרווחה. גם לחם לפי הטף, גם נדוניה לבתך ואף תרופות לרעייתך. וישלח לה הקדוש ברוך הוא רפואה שלמה במהרה!"

"אמן", ענה האיש, והתקווה גאתה בלבו.

השבוע חלף עבר והאיש הופיע בשנית, שבור ורצוץ. בתו בגרה בשבוע נוסף, רעייתו עדיין מתייסרת בחוליה והילדים נמקים ברעבונם. מה יהיה, רבי?

חוורו פניו של החכם: "כלום לא זכית בגורל?"

"לא, רבי!"...

והחכם – שמלומד בנסים היה, חלשה דעתו: הכיצד לא נשמע קול בקשתו במרום? שמא הקטרוג כה רב, וכוחות    הסטרא אחרא הטילו את כל כובד

משקלם וסגרו שערי שמים משמוע תפילה?

הרגיע את האיש באומרו: "אל חשש, בשבוע הבא תזכה בגורל!"

עמד ויחד ייחודים, עשה תיקונים, התפלל מקירות לבו והמתין לבשורה הטובה. כעבור שבוע, הופיע היהודי ומבע עיניו סיפר הכל: מצבו עוד הלך והחמיר ובגורל לא זכה!

נרעש החכם ולא ידע פשר הדבר. בערב עשה "שאלת חלום", שיאמרו לו מן השמים על מה ולמה לא נתקבלה תפילתו. האם כה גדול הקטרוג – ואולי נמצא פגם בתפילה?

באישון לילה, בנפול תרדמה על אנשים, ענו לו מן השמים לאמור: "שמע ה' את תפילתך עוד בתחילה. גם הסכים להיענות לה".

"ומדוע" – שאל – "מדוע אין הלה זוכה בגורל?"

השיבו: "יען כי לא קנה כרטיס הגרלה"...

זהו, העיקרון מובן. ה' מוכן לעזור ורוצה לעזור – בתנאי שהאדם יתחיל, יושיט יד, יעשה את שלו. זהו שנאמר: "וברכתיך – בכל אשר תעשה". אתה תעשה – והברכה בוא תבוא.

וזהו פרוש הפסוק "יצוו ה' איתך את הברכה באסמיך". הברכה תבוא מן השמים, אם אנחנו נכין את האסם, את כלי הקיבול, אם נעשה את שלנו.

במה דברים אמורים? כולנו רוצים ברכה ממרום: שנה טובה ומבורכת, אושר ועושר, בריאות ונחת, שמחה וכבוד – הכל בכל מכל כל. והקדוש ברוך הוא, יש לו הכל והוא רוצה לתת הכל. אבל מה, עלינו להכין את האסם, "לתת יד". כלומר, לקיים יותר מצוות, לבוא יותר לשיעורי תורה, להיטיב דרך, להשתדל – ואז תושפע עלינו ברכה עד בלי די!
 
ישראל ואומות העולם ביום הדין

פרשת כי תבוא מסיימת בציווי ובהבטחה: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון". מיד בסמוך לפסוק זה מתחילה פרשת ניצבים במילים: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם". לכאורה מה הקשר בין צמד פסוקים אלו שבמבט ראשון אין ביניהם כל הגיון פנימי מחבר!

כדי להבין את סמיכות פסוקים אלו נקדם ונבהיר יסוד מיסודות התשובה:

כידוע, ביום ראש השנה עוברים כל באי העולם לפני הקב"ה כבני צאן ונידונים לפניו. אולם, קיים הבדל גדול בין עם ישראל לבין אומות העולם. כל גויי הארץ נדונים בליל ראש השנה, מיד עם כניסת יום הדין, ואילו עם ישראל נידונים ביום ראש השנה – בעיצומו של יום. כך, שאף על פי שכולם נידונים ביום ראש השנה, הרי שיש כאלו שדינם מוקדם – שהם הגויים – ויש כאלו שדינם מאוחר יותר – והם ישראל.

השאלה הנשאלת היא: מדוע כך הדבר, מה הטעם להבדל גדול זה? התשובה לשאלה זו תובן לאורו של משל:

משל למלך שהזמין משלחת מאנשי עיר אחת מערי ממלכתו, הרחוקה מעיר הבירה, לבוא אל ארמונו על מנת לקבל הוראות וחוקים חדשים מבית המלכות. במשלחת שנשלחה אל המלך היו גבירים ואנשי שלטון, שייצגו את בני המעמד הבינוני ואת חשובי העם, גם שליחים מבני דלת העם שייצגו את העניים והאביונים באו אל המלך. כמובן, שחברי המשלחות לא נסעו אל עיר הבירה כקבוצה אחת. חברי המשלחת של דלת העם הצטיידו במעט מזון לימים ספורים, ויצאו לביקור מהיר לבירת הממלכה. אנשים אלו לא יכולים היו לאפשר לעצמם להתרחק מביתם לזמן ממושך. עול הפרנסה וקשיי היום יום חייבו אותם לחזור לביתם מוקדם ככל האפשר. ועל כן הזדרזו לקיים את שליחותם בזמן קצר, כדי להקדים את שובם אל ביתם.

לעומתם, הצטיידו חברי המשלחת השנייה, אשר בהם גבירים ואנשי שלטון בכמות גדולה של מזון מגוון ועשיר, במטרה לשהות ימים רבים מחוץ לביתם, כיאה וכראוי לאנשים שאינם סובלים מבעיות של פרנסה. כמו כן, הקדישו חברי משלחת זו זמן רב לרכישת מתנה יקרת ערך למלכם, שהרי אין זה מן הראוי לבוא לביקור ממלכתי בארמון המלך כשאין בידם מתנה ראויה לכבד בה את פני המלך. ועל כן אחרו חברי משלחת זו לבוא לראות את המלך, יותר מחברי המשלחת האחרת.

על פי משל זה נוכל להבין מדוע נידונים הגויים כבר בליל ראש השנה, לעומת ישראל הנידונים ביום ראש השנה. הגויים – אשר דלים הם במעשיהם, וכבהמות נדמו – כאשר באים לדין לפני הקב"ה – אין כל צורך לעכב את דינם, שאין בהם ובקיומם כל תועלת ממשית וערכית, ועל כן מיד עם כניסת יום הדין – בעוד לילה – דן אותם הקב"ה, חורץ את דינם כראוי להם ומגרשם מעל פניו.

מה שאין כן ישראל, בניו של מקום, העושים את רצונו ואת מצוותיו. להם יש את היכולת ואת הרצון להכין מנחה ראויה לבוראם עם בואם לדין – מנחה חשובה שהיא תפילת יום ראש השנה שבה כלולים מלכויות, זכרונות ושופרות, וגם תקיעת השופר, כי בדברים אלו העולם נתקן. ועל כן ממתין להם הקב"ה ברוב חסדו וטובו עד אשר יכינו צידה ומנחה ליום הדין, ואינו דן אותם עד אלא לאחר שהשלימו את הכנותיהם לפני המשפט הגדול – בעיצומו של יום. (אגרת אליהו נצבים)
 
אורח החיים שבעשרת ימי תשובה

דוד המלך אומר בתהלים (טז-יא): "תודיעני אורח חיים, שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" ובזה רומז הוא על המתנה הגדולה שנקראת: עשרת ימי תשובה, כיצד?

מתנה טובה נתן לנו הקב"ה היא עשרת ימי התשובה, שבהם מסוגל האדם לתקן את אשר קילקל והשחית במשך כל השנה, ולהכין את עצמו להדבק במקור החיים, בבחינת: "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, כתבנו וחתמנו בספר חיים, למענך אלוהים חיים".

ועתה, כאשר נטהר האדם מן העבירות שצבר במשך כל השנה, ונעשה צח ונקי לעבודתו יתברך, יוכל בודאי להתמלא בשמחה גדולה ויזכה אף לשמחה של נצח בקב"ה. מעתה יובן הפסוק שבראש דברינו בדרך רמז: "תודיעני אורח חיים" – תודיעני ותלמדני באותם עשרת ימי התשובה המכונים אורח חיים – כיצד להתנהג בהם כדי למלאותם בתשובה. וזאת כדי שאדע כיצד להשלים בהם את ההכנות הנדרשות, ולתקן את אשר קלקלתי, שאז אזכה לשובע שמחות את פניך – שהם אותם שבעת ימי השמחה של חג הסוכות. ומשם אלך ואוסיף עוד לשמוח בך, בבחינת נעימות בימינך נצח – שהוא היום השמיני, חג העצרת שבו שמחים כל ישראל בקב"ה בלחודייהו לנצח. (חיים והשלום).
 
ההכנות לחתונה

מעשה בעשיר מופלג שהיה הונו עצום ורב, ולו בן יחיד כליל המעלות. הגיע הבן לפרקו, ושדכנים החלו לפקוד את מעונו. הציעו את בתו של עשיר פלוני, ענבי הגפן בענבי הגפן, מיזוג של שתי אימפריות כלכליות... הציעו את בתו של המושל, שילוב של עוצמה מדינית וכלכלית... אך את כולם דחה האב למגינת הלב.

"עשיר אני די", אמר "איני נושא עיני להאדרת שמי ועוצמתי. כל מעיניי באושרו של בני".

לפיכך קרא לסוכנו, עושה דברו, איש סודו ואמונו, ואמר לו: מחפש אני נערה שתהא מושלמת בזכות עצמה, כלילת המעלות. איני נושאי עיני ליחוס אבות ולעושר, למעמד או לכבוד. ההפך הוא הנכון, אם אנשאה וארימה מאשפתות, תדע להוקיר שבעתיים טובה ותהיה אישה כשרה העושה רצון בעלה".

הלך השליח לדרכו, ולתקופת הימים שב.

"מצאתי" – בישר בשמחה. "נערה מושלמת, חכמה ומשכילה, נבונה ונאה, בעלת מידות ומזג נוח, אצילת הליכות ועדינת נימוסים. דא עקא, כשושנה היא בין החוחים, בת למשפחה פשוטה שבפשוטות".

"אין בכך פסול", השיב העשיר. נטל את בנו ונסע לאותה העיר. נועד הבן עם הנערה ושניהם הביעו הסכמתם להנשא. נועד העשיר עם הורי הכלה, ואמר: "הא לכם סך אלף זהובים כמקדמה. אחר הנישואין אתן לזוג הצעיר טירת מגורים רחבת ידיים וכל הוצאותיהם על חשבוני, וגם אתכם אשכן בדירה מרווחת, כיאה להורי כלתי!"

העושר המובטח סינוור את עיניהם והמריץ את דמיונם. אמר אבי הנערה: "אם כך, למה לנו לחכות? יש כאן אולם

חתונות, נבוא בדברים עם תזמורת וצלם, ועוד היום נוכל לערוך את החתונה..."

חייך העשיר וענה: כסבור אתה שלחינם הענקתי לך אלף זהובים דמי קדימה? הן לא תוכל לבוא לחופת ביתך בבלואים אלו שעליך ובסחבות שעוטים כל בני המשפחה. החתונה תיערך ברצות ה' בחודש הבא, ועד אז – תאכל מעדנים ותטשטש את רזונך; לך לחייט ולתפור חליפה נאה; קנה בגדים נאים לרעייתך וכל בני המשפחה, ואז תרגיש בנוח בין עשירי המדינה ושועיה שישתתפו בשמחה".

והנמשל: לא בכדי נמשלו "כנסת ישראל" לכלה, הבורא יתברך לחתן והגאולה – לחתונה: "ישיש עליך אלוקיך כמשוש חתן על כלה". אבל הבה נביט על עצמנו, על מצוותינו ועל מראנו הרוחני: האם כך חושבים אנו  לבוא למעמד הגדול, להתייצב לגאולה? הלא עלינו להכין עצמנו כדבעי, כ"מחותנים" בשמחה; להרבות בשיעורי תורה, להתפלל ביתר כוונה, להגדיל בשבת אורה ושמחה, להוסיף שלמות במצוות.

נזכור שנמשלנו ככלה בגאולה, אבל "כלה" – פרושה גם השלמת ההכנות. (מעין השבוע)
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם
שיזכו לשפע פרנסה, הצלחה והרווחה, אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.
 
ספרי חיים ומתים
בראש השנה שהוא יום הדין נפקדים בו גם המתים, וכמו שאנו אומרים בתפילה: "ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים". ויש להבין על מה יש לדון את המתים. והרי הם כבר מתו וקיבלו את שכרם או עונשם המגיע להם? והשיבו המפרשים, שהכוונה למה שהותירו אחריהם, שאם המת השאיר אחריו בנים צדיקים ויראי שמים, אזי אף על פי שהוא מת לפני שנים רבות, עם כל זה פותחים את פנקסיו ובודקים את בניו, וכשרואים שבניו צדיקים, מעלים אותו מדרגה לדרגה בעולם שכולו טוב, ואם חלילה השאיר בנים שלא הולכים בדרך ה', מורידים אותו מדרגה לדרגה, נמצא שגם שנים רבות לאחר מותו, עדיין דנים אותו בשמים בהתאם למה שהשאיר אחריו (חינוך הבנים)
חינוך לפני עשרים שנה
מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שפעם בא אליו אדם אחד שהיה לו בן בגיל חודש, ואמר ל"חפץ חיים": בני עתה בגיל חודש ורצוני לשאול את כבוד הרב, מאימתי עלי להתחיל לחנך אותו? השיב לו ה"חפץ חיים" לפני עשרים שנה. התפלא הלה לתשובה מוזרה זו, וביקש מה"חפץ חיים" שיסביר לו את דבריו. אמר לו ה"חפץ חיים": כוונתי הייתה לומר לך, שעל האבא מוטלת החובה קודם כל לחנך את עצמו, ואחר כך יוכל לחנך את בנו, ולכן אמרתי לך שהחינוך היה צריך להתחיל לפני עשרים שנה...
בנים רעים מזיקים להורים

מסופר בספרים שפעם בא יהודי זקן ועשיר מארצות הברית, וביקש מהרב שיערוך לו צוואה, שברצונו לתת עשרת אלפי דולרים לתלמוד תורה שבשכונה, ואותו סכום גם לקופת גמילות חסדים, וכן כסכום זה למושב זקנים וכו', ולבסוף ביקש שגם סכום השווה לעשרות אלפים יניחו בארנקו, ויקברו עמו ביחד גם את הארנק.

הרב תמה על משאלתו האחרונה, ושאל כשהוא מחייך, וכי הינך זקוק בעולם האמת לדמי כיס? הרי ידוע לך ששם אין קיוסקים? ושמא ברצונך לשחד את המלאך?

השיב לו האיש כשהוא קודר ורציני: כבוד הרב! מאמין אני בתחיית המתים בקרוב, ומאחר ויש לי חמישה בנים והם זרע מרעים בנים משחיתים, וכל מעשה פשע ורשע הוא מנת חלקם, ותתאר לך כבוד הרב – מוסיף הזקן –
הרגיע אותו הרב: רצוני להבטיחך שאין מקום לדאגה. אם השארת בנים כאלה, ללא ספק יקברו אותך שלא תקום יותר לתחיה...
אם תחיית המתים יארע ביום חורפי ובמזג אויר קריר, וכשאקום וארצה

להשיב את נפשי בכוס תה לפחות, בודאי לא אוכל להשיג זאת מבניי אלה, על כן מבקש אני סכום זה כדי להבטיח את עתידי.

הרגיע אותו הרב: רצוני להבטיחך שאין מקום לדאגה, אם השארת בנים כאלה, ללא ספק יקברו אותך שלא תקום יותר לתחיה...

נמצינו למדים, שאם חלילה הבנים אינם הולכים בדרך התורה, אזי ההורים נענשים על כך (פרט למקרים מיוחדים שההורים אינם אשמים כלל, שעשו את כל המאמצים לחנכם בדרך הטובה ולא הצליחו), ועל כן יש להורים לעשות הכל שיזכו לבנים גדולי תורה ויראה

1.       העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2.       אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.

3.       כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860 טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217 דוא"ל: yaelm3@netvision.net.il

אתר זה נבנה על ידי יוסף גבריאל 0502839992