סם החיים

הלכות לשון הרע

      אסורי לשון הרע ורכילות הם גם בדבורי אמת, ובדבורי שקר  נוסף איסור מוציא שם רע.

      איסור רכילות פרושו שאומר לחברו מה שאחרים אמרו עליו או עשו לו, כל דבר שמעורר שנאה או מחלוקת.

      איסורי לשון הרע ורכילות חמורים גם למספרם וגם לשומעם ומקבלם.

      אסור לספר לשון הרע על איש או שאישה בישראל, בין על גדולים ובין על קטנים.

      גם אם אביו או אימו או רבו מפצירים בו לספר דבר ויודע שבתוך הסיפור יבוא לידי סיפור לשון הרע, או אבק לשון הרע לא יספר.

      אפילו אם על ידי מניעת הסיפור יבישו אותו, או ישנאו אותו, ואפילו יבוא לידי הפסד פרנסה, גם כן אסור לספר לשון הרע.

      האיסור הוא לאו דווקא בדיבור, אלא גם בכתיבה או ברמז.

      אסור להראות כתב יד של חברו לאחרים, ועל ידי שיראו את הכתב יבינו שהכותב אינו חכם, או שיש בו גנות כלשהי.

"כי קרוב אליך הדבר מאוד" (ל-יד)

העיר קראקא שוממת כיום מיהודיה, אבל נוסעים שביקרו בה לא מכבר מסרו, שבנין בית הכנסת של ר' יוקיל (כינוי חיבה של יעקב) עודו עומד על תילו. ובבית העלמין מצאו את מצבתו, כאשר מצוין בה שהוא בנה את בית הכנסת. אם כן, אין זה סיפור אגדה – אלא מעשה שהיה! נספרו איפוא:

ר' יוקיל היה עני מרוד. עולליו התהלכו בבלואי סחבות ורעדו בקרה ובצינה. שאלו לחם- ואין. בבקתתו הדלה היה תנור לבנים ענק, אך לא היה לו כסף לקנות עצים ולהסיקו.

לילה אחד חלם ר' יוקיל חלום. ראה השם בעניו, ויבוא הקץ לסבלו. בעיר המלוכה, למרגלות הגשר המוביל אל הארמון טמון אוצר. יחפור שם, יחשוף אותו ויתעשר עושר רב.

קם ר' יוקיל וליבו מתרונן. נטל את טליתו ואת תפיליו ושם פעמיו לעיר המלוכה. חצה כפרים וערים, גמא מרחקים – והגיע. עיניו לא שבעו ממראות הכרך, אבל הוא לא שכח את מטרת בואו. הגיע אל הרחבה שלפני הארמון והשתאה! אכן, הכל כפי שראה בחלומו: הארמון נישא על צריחיו ומגדליו, השער הענק והגשר המוביל אליו. המציאות זהה בכל, מלבד בדבר אחד: לא הראוהו את החייל החמוש הניצב על משמרתו וחוסם את הכניסה בפני אורחים לא קרואים.

ראהו ר' יוקיל, ורוחו נפלה בקרבו. הנה הארמון, והנה הגשר. והאוצר מחכה לו מתחת לעמוד. יודע הוא את מקומו במדויק – אבל החייל לא יניח לו לחפור, לא יניח לו אפילו לגשת... אם כן, הכל היה לשווא! לשווא שמח, לחינם כיתת רגליו, הלך מרחק כה רב...

עמד כנטוע במקומו ובהה בחייל באכזבה ובתסכול עמוק.

"זוז, יהודי", ציוה החייל, "אין לעמוד כאן ברחבה".

נרעד ר' יוקיל וממקומו לא מש.

"מה לך עומד כך? מה תבקש?"

צחק החייל צחוק גדול וקרא: "ובגלל חלום הטרחת את עצמך לבוא? אמור נא לי, מה שמך?"

"יוקיל, אדוני".

"ומהיכן אתה?"

"מקראקא אדוני".

"הנה, יוקיל, הבה נאמר שחלמתי שמתחת לתנורו של יוקיל מקראקא חבוי אוצר – האם היה עולה בדעתי ללכת לקראקא ולחפשו שם?!... איזה שגעון זה, איזה טרוף! שא רגליך, יוקיל והסתלק!"

הוא לא היה צריך לומר זאת פעמיים. יוקיל נשא רגליו, קל כנשר, ועשה את כל הדרך חזרה. הגיע לעירו ובא לביתו, והחל לפרק את תנור הלבנים.

"מה אתה עושה?" קראה אשתו, "הנתבלעה עליך דעתך?!"

אבל יוקיל לא ענה. הוא פרק את התנור וחפר תחתיו ומצא אוצר כ"חלומו" של החייל....

התעשר יוקיל עושר רב, היה לאחד מ"פרנסי העיר" בקראקא, והקדיש הון רב לבניית בית כנסת מפואר הקרוי על שמו.

זה הסיפור שגלומים בו מסר ולקח. והם כה נוקבים.

שואלים אדם: 'מדוע לא תשתפר? מדוע לא תתעלה? מדוע לא תזכה באוצר נפלא של אור וזוהר?'. והוא עונה: 'עלי להגיע לשם כך לעיר המלוכה, אך חייל חוסם את הדרך'.

- כלומר?!

והוא עונה: 'כדי להתעלות, צריך לגור בבני ברק או בירושלים... צריך להקריב פרנסה או חברה, ויש מכשולים ומניעות כה רבות'...

ואין זה נכון!

כי האוצר חבוי בביתך, ומצבך תלוי רק בך! בעירך ובביתך תוכל להתעלות, במצבך ובתנאיך תוכל להיות לעשיר מופלג בעושר רב!

באחת מערי ספרד ישבו היהודים ונהנו מרוב טובה, עד שקם כומר צורר והסית את המושל להחרים את רכוש היהודים ולגרשם ממחוזו. ההסתה הארסית המתמדת החלישה את התנגדות המושל ולבסוף הציע שהכומר יתעמת עם נציג היהודים. והיה וינצחו היהודים, ייסכר פי הכומר. יפסידו בוויכוח, יישאו בתוצאות.

ימים מספר לאחר מכן עלה יהודי כפרי העירה למכור את תוצרתו וחנויות היהודים סגורות. בא לבית הכנסת והוא מלא מפה לפה במתפללים. נחרד: האם נשמט ממנו חג, חילל יום טוב בשוגג? שאל, וסחו לו שגורלם תלוי בתוצאות ויכוח – ואיך לא יגזרו תענית ויעתירו לפני שוכן מרומים!

אמר הכפרי: הנני, שילחוני ואלך, אתייצב לויכוח. אם אנצח, מוטב. ואם לאו תאמרו שהייתה זו יוזמתי, ותדעו מה סוג השאלות ותוכלו להתכונן כראוי. נשאו הדברים חן, והכפרי שם פעמיו לארמון: מוכן הוא לענות לשאלות. הביאוהו לפני המושל, והכומר ניצב לימינו. בראות הכומר את הכפרי לבוש הבלואים בז לו בלבו, חס על המילים, וזקר כנגדו שתי אצבעות.

אדמו פני הכומר, ושיטח כף ידו לנוכח פני הכפרי.

התחייך הכפרי, ונופף באגרופו.

הביט הכומר סביבו בקדחתנות, ניגש לשולחן ונשא בארשת ניצחון בקבוק יין אדום. גישש הכפרי בכיסו, והוציא נתח גבינה כפרית.

השח הכומר ראשו, מובס.

"ניצחתם", בישר המושל לכפרי. "לך אמור לאחיך שאינם צריכים לחשוש עוד!".

הכפרי יצא שמח וטוב לב והמושל פנה אל הכומר: "סלח לי, אבל לא הבנתי דבר!"

"פיקח כשד הוא", השיב הכומר. "אמרתי לו שיש שני אלוהויות (שתי אצבעות) וענה שאין אלא אל אחד (אצבע אחת). אמרתי: הלא אלוקיכם פיזר אתכם בכל קצוות תבל (שיטח יד אחת) , וענה: עתיד הוא לקבצנו (אגרוף). הראתי לו את היין האדום, לרמוז שהם צלבו את משיחנו.

וענני (עם הגבינה): הלא הובטחנו שאם יהיו חטאינו כדם, ילבינו כשלג!"...

בינתיים הגיע הכפרי לבית הכנסת ובישר על נצחונו: לא היה קל מזה! "הכומר הראה לי שהוא ינקר עיני בשתי אצבעות ועניתי שאני אנקר עיניו באצבע אחת. הראני שרוצה הוא לסתור פני ונופפתי מולו באגרוף. כיוון שכך, נופף בקבוק יין כרצון להתפייס, הוצאתי גם אני גבינה, כהסכמה. ולכן השלים וביטל את הגזירה.

קם הרב ונשקו על ראשו, ואמר לבני עדתו: "הביטו וראו כמה סיעתא דשמיא מלווה את המקיים מצות: תמים תהיה עם ה' אלוקיך!"...

זה מתסכל? ודאי! מייאש? לא ולא! ומדוע, משום שבידינו גם הפתרון: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", לדעת שיש מנהיג לבירה "והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים". הן זה עיקר היהדות, הראשון משלוש עשרה העיקרים! נכון, הוא ציוונו לעשות ולפעול, אבל כשנעשה את שלנו ונסמוך עליו – יביא את התוצאות הרצויות, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (בתהלים נז-ג) "אקרא לאלוהים עליון, לאל גומר עלי" ואמר (שם קלח-ב) "הי יגמור בעדי, ה' חסדך לעולם!"

ידוע, ששכר תיבה אחת של תלמוד תורה  גדול משכר כל המצוות גם יחד (ירושלמי, ריש פאה) – וכמה אפשר ללמוד בשעה שלמה! כמה זכויות תתווספנה ליום הדין הבא עלינו לטובה, עבורנו ועבור בני המשפחה! ואם כך גדול שכר הלומד, ואפילו בביתו – כמה גדול שכר לימוד תורה ברבים, שהרי אינו דומה מועטין העושין את המצווה למרובין העושין את המצווה (רש"י ויקרא כו-ח). וכמה גדול שכר מייסדי השיעור ועמודי התווך שלו, שבזכותם מגיע הרב ומשמיע דבריו! ודאי ראויים הם להיכתב ולהיחתם לשנה טובה!

והשלישי אינו יכול לטעון שגם בלעדיו היה מומת, ולא הוסיף מאומה בעדותו. ומכאן למד רבי עקיבא (במשנה מכות ה-א): אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה – על אחת כמה וכמה שישלם לנטפל לעושי מצווה כעושי מצווה, שהרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות!

הנסתרות לה' אלוקינו" (כט-כח) בספר "שיח שרפי קודש" מובא סיפור מתקופת האר"י הקדוש, המתאר את תיקונה של נשמת גחזי, משרתו של הנביא אלישע:

בתקופתו של האר"י, התגורר בצפת יהודי עשיר שהיה חשוך בנים. לימים, לאחר שהעשיר ואשתו הרבו בתחנונים לבורא עולם, והפצירו בו שיפקדם בזרע של קיימא, נולד להם בן זכר. ותרבה השמחה במעונם.

בא העשיר אל האר"י והזמינו לשמש כסנדק. האר"י הסכים ואף נעתר לבקשתו של בעל השמחה להשתתף בסעודת המצווה שתערך לאחר הברית.

בעוד בני ביתו של הגביר עסוקים בהכנות לקראת היום, הגדול ישב אחד משכניו – שקנא מאוד בהצלחתו של הגביר וקנאתו בערה כאש בעצמותיו – ותכנן כיצד להפר את שמחתו. השכן יגע את מוחו וחיבל תחבולות, כדי להפוך את שמחת שכנו – לאבל.

הדבר שעלה במוחו היה זדוני במיוחד. הוא החליט – לא פחות ולא יותר – להרעיל את משתתפי הסעודה. מבעד לחלונו צפה בנעשה בבית שכנו, ומשראה כי בשלו התנאים, התגנב באין רואים אל תוך הבית והכניס רעל בקערה הגדולה שבה התבשלו הדגים.

רק האר"י הקדוש התמהמה משום מה ולא הגיע בזמן שנקבע מראש. והיה הדבר לפלא, כיוון שהאר"י היה ידוע כדייקן גדול.

כבר חלפה למעלה משעה והקרואים ממתינים וממתינים. והנה עוד שעה חולפת ועוד שעה, וסבלנותם של המוזמנים פוקעת. 'כיצד זה שהאר"י הקדוש, הגדול מכולם, לא הזדרז להגיע למצווה הגדולה?' תמהו הכל.

אבי הילד לא רצה לוותר על סנדקאותו של האר"י ועל עצם נוכחותו בברית. דבר שייחל לו כל כך הרבה שנים, ומפני כבודו של בעל הבית, הוסיפו גם האורחים להמתין.

רק לפנות ערב הגיע האר"י והסביר לכל הנוכחים את פשר איחורו העצום:

"כשיצאתי מביתי, בדרכי לברית, בא לקראתי כלב גדול והחל לנבוח. שאלתי אותו: 'מי אתה ומה רצונך?' והשיב לי שהוא גלגול וכי נחוץ לו תיקון. 'איזה גלגול אתה?' שאלתיו, והכלב השיב שהוא גלגולו של גחזי".

זו" אמר הגלגול והוסיף: "הייתי כמצחק על כל זה והנה בדרכי נקלע לפני כלב מת והחלטתי לעשות צחוק ולנסות עליו את המשענת של הנביא, אם יש בכוחה להחיות מתים. והנה, מיד לאחר שהנחתי את המשענת על הכלב, התרחש נס. הכלב הקיץ ופקח את עיניו. קם ממקומו, נשא רגליו וברח.

נבהלתי מאוד. לקחתי את המשענת ורצתי אל הנער ההוא. בחרדה הנחתי את המשענת על פניו – אבל הוא לא הקיץ. חזרתי אל אלישע וסיפרתי לו בפחד גדול מה עשיתי. ואמנם הנביא לא התפלא שהמשענת לא הקיצה את הילד, זאת משום שהיא נפסלה כאשר הנחתיה על גבי הכלב.

באותה שעה, נגזר עלי מן השמים להתגלגל בכלב, ומאז ועד היום אין לי תיקון. ועכשיו, משנודע לי שביכולתך לסייע בידי, באתי אליך בבקשה שתסדר לי תיקון". סיים הכלב את דבריו באוזני האר"י.

האר"י סיפר למשתתפי הברית שאמר לכלב שאינו יודע לו תיקון, לבד מזה שיקבל על עצמו למסור את נפשו למען הכלל. המפגש עם הכלב העסיק את האר"י עד כדי כך שנאלץ לדחות את בואו לברית משעה לשעה, "ורק ברגע זה התפניתי להשתתף במצווה".

באותו הרגע שבו סיים האר"י את דבריו, נכנסה המשרתת של הגביר ואמרה בהתרגשות: "כאשר הורדנו את קערת הדגים מעל האש, קפץ לתוכה כלב אחד ומיד מת..." ביקש האר"י לראות את נבלת הכלב ומשראהו, אמר כי אכן היה זה הכלב שפגש בדרכו.

נאמר בתלמוד: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר, תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מז.)

והסבירו המפרשים שניתן ללמוד ממאמר זה, שהקירוב והחיבה לילד צריך להיות לעתים קרובות ביותר מאשר הדיחוי, שכאשר יד ימין פועלת ושימושית יותר מיד שמאל, כן בחינוך הילד, לעולם תהא שמאל דוחה שהדחייה תהיה לעתים רחוקות, והקירוב והחיבה יהיו בבחינת ימין מקרבת, דהיינו שיהיו לעתים קרובות.

אוהבים אותם בכל לב ונפש. כי לצערנו הרב ידועים מקרים רבים על נערים שהתדרדרו מדחי אל דחי, בטענה שלא קיבלו בביתם חום ואהבה, וכשנודע הדבר להורים פרצו הם בבכי והזדעזעו לשמע טענה זו שלא היה חום ואהבה בבית, שהרי דאגו מאוד לילדיהם וסיפקו להם כל צרכיהם בביגוד וכלכלה בכל לב ונפש, אולם טעות מרה הייתה להורים, שלא השכילו להראות את האהבה בפני ילדיהם, אלא רק אהבו בלב, ואילו כלפי חוץ הראו את ההיפך מזה.

וניכור, ואיבוד בטחונו העצמי וערעור מצבו הנפשי.

מצינו בזוהר הקדוש, שבתחילת לימודו של אדם, לומד הוא לפעמים לשם כסף ועושר, ולאחר שנכנס לפני ולפנים לפנימיות התורה, הרי הוא בז לכסף ולזהב, שמבין הוא כבר שכל כסף וזהב שבעולם אינם שווים לקוצו של יו"ד מן התורה.

וכך מסופר בזוהר הקדוש: רבי אבא היה מכריז: מי שרוצה עושר ואורך ימים – יבוא ויעסוק בתורה. היו נאספים אליו ועוסקים בתורה. רווק אחד שמע ובא אל רבי אבא. אמר לו: אני רוצה לעסוק בתורה ולזכות בעושר. שאל אותו רבי אבא מה שמך? אמר לו: יוסי.

המשך לשבת ואני מבטיחך שהעושר יבוא אליך.

עושר. נתן האיש את כוס הפז ליוסי. קרא עליו רבי אבא: "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז". ישב יוסי ועסק בתורה.

לימים חשקה נפשו של יוסי בתורה, ישב ובכה. מצאו רבי אבא בוכה, ושאל אותו: על מה אתה בוכה? ענה יוסי: אני מניח חיי נצח בשביל חיי שעה? איני רוצה בעושר, כי מצאתי עושר רוחני גדול ועצום יותר מהעושר הגשמי, נטל יוסי את העושר וחילק אותו בין חבריו ומאז נקרא שמו "רבי יוסי בן פזי" (זוהר לך לך).

1.       העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2.       אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.