סגולותיהם הבריאותיות של 16 מזונות ירוקים    מצוות שכתובות בספר בראשית    מצוות שכתובות בספר שמות    לאוכל בשבת יש טעם מדוע?
   פרשת השבוע על פי הרב יואב שוכר    השביעיות המדהימות ביהדות
 
    דף הבית
    פרשות השבוע
    סגולות
    סגולות שבצמחים
    סגולה למצוא אבידה
    דת
    הלכות
    נרות חנוכה
    חודשים
    שבועות
    כיפור
    פרשת המן
    פרשת התשובה
    קישורים ודרשה
    מעשה ניסים
    חיים לאחר המוות
    ברכה על תופעות טבע
    צור קשר

ברוכים הבאים לאתר 

http://avigv55.com

דת ויהדות
של אברהם גבריאל

אשכולות המלכא 
הגות , מוסר , הלכה ופרשת השבוע - הרב שאול מלכא
פרשת וירא יח' חשון תש"פ
לע"נ המקובל ר' מרדכי שרעבי
ור' רפאל ברוך טולדיאנו

השפעת חיי החברה

זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כבדה מאד" (יח-כ)

אמר ר' יוסי בן קיסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופגע בי אדם
אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום, אמר לי: רבי מאיזה מקום
אתה? אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני, אמר לי:
רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף דינרי זהב ואבנים
טובות ומרגליות? אמרתי לו: בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב
ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה.
(פרקי אבות פרק ו' משנה ט').

האדם שפגש את ר' יוסי בן קסמא הכיר בו שהוא חכם ותמה בליבו:
אדם כזה בוודאי משמש רב בקהילתו ומדוע הוא הולך רגלי כאדם
פשוט? ומדוע לא נהגו בו, בני קהילתו כבוד, לתת לו מרכבה וסוסים?
אין זאת כי אם המקום בו הוא יושב הוא מקום של ריקים ופוחזים,
שאינם יודעים להעריך כראוי אדם כמותו, וכן שאל אותו מהיכן הוא
בא. אך ר' יוסי בן קסמא הבין את כוונתו, ואמר לו שהוא בא מעיר
גדול של חכמים וסופרים, ואדם כמותו אינו נחשב שם, כי יש רבים
גדולים וחכמים ממנו. אך אולי תרצה לגור אצלנו, ואתה תהיה ראש
הקהל ונכבד אותך בכבוד הראוי לך, ואף נשלם לך ככל שתרצה?
שאלו האיש. גם זאת דחה ר' יוסי ואמר אם תיתן לי כל הון שבעולם
אעדיף לשבת במקום של חכמים, שכן אוכל ללמוד מתורתם,
וממעשיהם הטובים ואשאר במחיצתם למען ישמשו לי לדוגמא
אישית - מופתית (פירוש החפץ חיים).

כשם ששהייה במחיצת חכמים והתקרבות לצידם, מקנים ומקרינים
אור ואושר, כן הימצאות בקרבת הריקים, לא ימצא בה יותר מאשר
חסרון והפסד, וזאת נלמד ממעשה הבא: ר' יהודה בן נקוסה היה
סובל מהטרדות ושאלות סרק מאותם מינים שבשכונתו שהיו
מתעסקים עמו. אמר לחינם אתם שואלים אותי, אהיה מוכן
להשתתף בוויכוח, אך בתנאי שכל מי שמנצח את חברו יהא פוצע את
ראש המנוצח בקורנס, ואכן כך היה. וכשניצח ר' יהודה פצע את
ראשם עד כדי שנתמלאו פצעי חבלה, כיון שראו תלמידיו שנעשה לו
נס, אמרו לו: רבי סייעוך מהשמים שניצחת!

אמר להם: וכי בחינם ניצחתי אותם? הלא קיבלתי עונשי, אנא לכו
והתפללו עלי, שאותה חמת שהייתה מלא באבנים טובות ומרגליות
ועכשיו נתמלאה בפחמין (קהלת רבה פרק א', כה). ולכאורה אם אבד
אבנים טובות ניחא, שהרי איבד את זמנו היקר שיכול היה ללמוד
באותה עת, אבל מה פשר כוונתו באומרו שעכשיו מלאה פחמין? אלא
משום שרב גאון והוגה דעת בישראל יודע: התחברות עם רשע ולו
לזמן קצר, הופך ממנצח למנוצח, וימצא גם הפסדו במערכה.
(קול צופייך דף קע"ה, אמרי שפר)

קדושת השבת

מספרים על החפץ חיים זצוק"ל כשהלך
פעם בחברת תלמידיו מחוץ לעיירה ראדין
בשבת, וראה אנשים מחללים שבת
בפהרסיה, שמעו את רבם ממלל חרישית
ואומר: "שבת"! "שבת"! לבסוף, העזו
התלמידים ושאלו את רבם הגאון בהלכה,
רבינו! מה פשר מלל זה אם כבודו סבור
שעפ"י ההלכה חייבים להוכיח. אם כן מדוע
רבינו אינו מוכיח בקול?

ענה החפץ חיים זצ"ל: מצד דין "הוכח -
תוכיח" אין חייבים ואין צורך להוכיח את
העושים שהרי הם לא ישמעו. אלא שאני
פשוט חושש על עצמי שלא אהיה מושפע
חלילה בראיית חילולי השבת, שכן מתוך
הסתכלות מרובה חושש אני בפגיעה
ברגשותיי ביחס לשבת, ועל כן בכל פעם אני
מזכיר לעצמי את קדושת השבת.

מדוע דווקא באלוני ממרא

במדרש רבה (בראשית פרשה מב סימן יד)
על הפסוק: "וירא אליו ה' באלוני ממרא".
למה נאמר באלוני ממרא, לפני שנתן לו עצה
על המילה, שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא
לאברהם למול הלך ונתייעץ עם שלושת
אוהביו, ענר, אשכול וממרא.

ענר אמר לו, אתה זקן בן מאה והולך ומענה
את נפשך, סימן לדבר: ענ"ר ראשי תיבות,
ע'ינוי נ'פש ר'ע.

גם אשכול יעץ לו שלא ימול, וטען בפניו, מה
אתה הולך ומוסר עצמך לשונאיך, שאילו
קרובי המלכים שנהרגו על ידי אברהם אבינו
יבואו וילחמו בך. סימן לדבר אשכו"ל ראשי
תיבות: א'חי ש'ונאים כ'בירים ו'עצומים ל'ך.

אבל ממרא אמר לו, אלוקיך עמד לך בכבשן
האש ובמלכים וברעב, והדבר הזה שאמר לך
למול אין אתה שומע לו?

סימן לדבר ממר"א ראשי תיבות: מ'ול
מ'הר ר'ופאך א'ל. אמר הקדוש ברוך הוא
לממרא, אתה נתת עצה לאברהם למול,
חייך שאיני נגלה אליו אלא בפלטין שלך.
וזה מה שכתוב: "וירא אליו ה' באלוני
ממרא".

חינוך של ילדי ישראל לעומת ישמעאל

נתבונן בפרשה ונעמוד על מהותה, כשהתנהל ישמעאל במדבר
עם אימו יולדתו והמים כלו מן החמת, כאשר חלה ועמד
להתעלף, דאגה אימו להניחו בצל, תחת אחד השיחים,
והתרחקה משם כמטחווי קשת. פירש רש"י: מרחק שני
טווחי חץ (בראשית כא, טז). וכתב רבינו עובדיה מברטנורא
זצ"ל: מדוע התרחקה מרחק כזה? משום שישמעאל היה
רובה קשת ואימו יולדתו פחדה להיות בטווח החץ של
קשתו, שלא יהרוג אותה!!

סוד הדברים טמון בדברי חז"ל: "יבואו טהורים ויתעסקו
בטהרות". רק טהור יכול להקריב קרבן, טמא לא יכול
להקריב! זהו יסוד החינוך של ילדי ישראל.

ונבאר זאת. לאדם יש פריחה על ידו. הוא הולך לרופא,
והנה להפתעתו הרופא לא נותן לו משחה למרוח על
הפריחה, אלא רושם לו כדור שעליו ליטלו כל שעתיים. הוא
מתפלא, כיצד יכול הכדור שהוא לוקח דרך הפה, לעזור
לפריחה שעל כף ידו"? מסביר לו הרופא: "הבעיה אינה
בעור, זהו רק 'סימפטום'. הבעיה היא שבדם ישנו רעל או
חיידק הגורם לפריחה. אם נטפל בפריחה רק במשחה, יתכן
אמנם שהיא תעבור, אך אח"כ תופיע שוב במקום אחר. אם
נפתור את הבעיה מהשורש, יחזור העור להיות חלק כשל
תינוק". דוגמא נוספת, הקרובה יותר לנושא בו אנו דנים:
ילד שאינו יכול לשבת במקום אחד במנוחה, הוא קופץ
ממקום למקום ומציק לסובבים אותו. ישנו פתרון פשוט
נקשור אותו לכיסא... אלא מה, הוא יקפוץ יחד עם
הכיסא? נבריג את הכיסא לרצפה... ברור שזה לא הפתרון.
הבעיה היא לא בכך שהוא קופץ, אלא בנפש שלו, במערכת
העצבים. אם נקשור אותו, הוא אמנם לא יקפוץ, אבל את
נפשו לא ריפאנו במאומה.

ילד מתחצף להוריו ומוריו. יש מורים שיצעקו עליו:
"תשמור על הפה... אל תקפוץ" ... ילד שגונב, אפשר
לקשור לו את הידיים, אבל לא פתרנו במאומה את הבעיה,
העלמנו אולי את התופעות החיצוניות, אבל הבעיה עצמה
קיימת במלוא חומרתה. בימינו בעידן הפסיכולוגיה, כאשר
מתרבות הגניבות – "פותרים את הבעיה" בהוספת
שוטרים... אבל אז נוצר בעיה חדשה, השוטרים עצמם
גונבים... לא נשיג דבר על ידי הוספת שוטרים, כי הבעיה
היא בנשמה! ומהי הנשמה? "נשמה שנתת בי טהורה
היא"! אם הנשמה טהורה היא צריכה תזונה שמתאימה
לה, היא צריכה טהרה! אם ינקעל'ה קופץ, יש לו בעיה
בנפש, בנשמה. מה עושים? "יבואו טהורים ויעסקו
בטהרות". תן לו חומש ויקרא, תספר לו על בריאת העולם,
תספר לו על יוסף והשבטים, זה לא מובן? זה לא הגיוני?
אבל הקב"ה שברא את הנשמה "אתה בראתה, אתה
יצרת", הוא הוא שאומר לנו "יבואו טהורים ויעסקו
בטהרות".

משל למה הדבר דומה? לאדם שקנה מכונית חדשה
ויקרה. הוא נכנס לרכב, מסובב את המפתח ו... כלום לא
קורה. הוא חוזר ליצרן בתלונה, "המכונית לא נוסעת"...
שואל אותו היצרן, "דלק שמת"? "מה זה דלק"? שואל
הקונה. מביא היצרן דלק, והלקוח מזדעזע: "את הנוזל
הזה אתה מתכונן לשפוך לתוך המכונית היקרה שלי?"
אומר לו היצרן: "אני יצרתי את המכונית, ואני אומר לך,
שבלי דלק היא לא תיסע! אתה לא מבין? תכניס את הדלק
ותראה שהיא נוסעת?!אנחנו לא מבינים? היצרן – הקב"ה
אומר לנו שהנשמה זקוקה לחומש ויקרא וחומש בראשית,
גם אם זה לכאורה לא הגיוני, אבל עובדה! ניתן זאת
לנשמה והפלא יתחולל. (אוהל מרים לרב פינקוס זצ"ל)

קיבלת - תן גם לאחרים!

זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כבדה מאד"
(יח-כ) יהודי מתחנך לתת, להעניק. קיבלת יבול? תן!
תן ביכורים, חלה, תרומה גדולה, מעשר, תרומת
מעשר, מעשר שני, מעשר עני. תשמח ביכולת לתת,
בזכות לתת: "ובא הלוי, כי אין לו חלק ונחלה עמך,
והגר, והיתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו
ושבעו, למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך אשר
תעשה" (דברים יד-כט), ייתן לך עוד ועוד כדי שתוכל
לתת עוד ועוד!

חז"ל מספרים שכאשר היה מגיע רוכל לסדום, היה
כל אחד ניגש ונוטל ממנו פריט קטנטן, שן של שום,
גרגר שומשום וכך חוסלה כל הסחורה מבלי
שירוויח פרוטה, עוד הפסיד את הקרן. זה לא היה
עושק לשמו, סתם רשעות. היה כאן רעיון מבריק:
כאילו הסבירו לאותו רוכל מסכן: אל תכעס עלינו,
תבין אותנו. כפי שאתה זועק חמס על שן של שום,
על שום דבר, משום שזה נוטל גרגר וההוא נוטל
גרגר והכל מתחסל, כך פוחדים אנו מעזרה לזולת
ופתיחת יד. כי יבוא עני ועוד עני, עוד רוכל ועוד
פושט יד, ועושרנו יתפוגג. הסדומיים המסכנים,
ליבנו עליהם.

ומעשה היה בנערה שהבחינה בעני מעולף. מזה
שלושה ימים שלא בא לפיו דבר, כי הסדומיים
שומרי חוק היו והחוק אסר מתן אוכל לזרים. מה
עשתה? הביאה לו אוכל בהיחבא, בכד בו יצאה
לשאוב מים, ונתפסה. ומספרת הגמרא: טחו את
גופה בדבש והעמידוה על החומה, למען יראו וייראו.
באו המוני דבורים ועקצוה למוות (סנהדרין קט:).
גם זו לא הייתה אכזריות לשמה, גם כאן צפון רעיון
'חינוכי' ברוח סדום: חשבת להיות בעלת חסד,
מתוקה מדבש, הא? אבל הדבש מזמין דבורים
עוקצות, על כך לא חשבת... מעקיצה אחת לא
מתים, נכון. אבל הדבש מזמין נחילי דבורים. ומהם,
מתים! זה מה שעלול לקרות לנו אם נהיה מתוקים
מדי, מכניסי אורחים, נאום אנשי סדום.

כמה מנוגד כל זה להכנסת האורחים של אברהם
אבינו. לא רק לנכונות שלו להכניס אורחים, לא זו
בלבד שלא סגר דלתו, אלא קרע באוהלו ארבעה
פתוחים, לאותת מכל כיוון. וישב בפתח אוהלו
כחום היום, שלא יפסיד עובר אורח, שלא ימלט
מעיניו. ויותר מכך: קבע אוהלו בסמוך לסדום, כדי
שמי שיגורש משם, ימצא מקום כאן!

משום שאם יש מעלימי עין מן הצדקה, אם יש
אוטמי לב וקפוצי יד, מוכפלת החובה על צאצאיו
של אברהם אבי האומה, עמוד החסד, שהוכיח לכל
באי עולם שלא מפסידים ממעשי צדקה וחסד! (מעין השבוע)

בס"ד גיליון 179 ט"ז בחשוון התשס"ט (14.11.08) פרשת וירא
 

סם החיים - הלכות לשון הרע

סיפור לשון הרע הוא גם כשמספר לקרובו, או לאשתו, וכן אשה לבעלה, וכל שכן כשמספר לרבים.

ההיתר לספר בפני שלושה (בלשון הגמרא: כל מלתא דמתאמרא באפי תלתא) עם כל פרטי ההיתר, רחוק מהמציאות בזמננו ועל כן יש לחשוש לאיסור.

וכן אם שמע לשון רע שנאמר בפני שלושה, אין היתר לאחד מן השומעים לפרסם את הדבר.

אסור ללעוג על החכם הדורש לרבים, ולומר שאין מה לשמוע ממנו.

האיסור לספר לשון הרע שייך גם כאשר האיש שמדברים עליו נמצא במקום ושומע שמדברים עליו, ואדרבה, חמור יותר, כי המספר גורם להלבנת פני חברו ברבים.

אסור לדבר לשון הרע אפילו בדרך שחוק, וגם בשמחת פורים ושמחת חתן וכלה, וכדומה.

אסור לספר לשון הרע גם בלא להזכיר את שם האיש שמדברים עליו, אך מתוך הדברים מבינים על מי המדובר.

אסור לספר כל דבר שיכול לגרום לחברו הפסד ממון או ביזיון וכדומה, גם כשאין גנות בגוף המעשה.

מצווה מן התורה לדון את חברו לכף זכות, אפילו רואהו שעושה מעשה שנראה כאיסור.
 
קיבלת – תן גם לאחרים!

"זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כבדה מאד" (יח-כ)

יהודי מתחנך לתת, להעניק. קיבלת יבול? תן! תן ביכורים, חלה, תרומה גדולה, מעשר, תרומת מעשר, מעשר שני, מעשר עני. תשמח ביכולת לתת, בזכות לתת: "ובא הלוי, כי אין לו חלק ונחלה עמך, והגר, והיתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו ושבעו, למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים יד-כט), יתן לך עוד ועוד כדי שתוכל לתת עוד ועוד!

חז"ל מספרים שכאשר היה מגיע רוכל לסדום, היה כל אחד ניגש ונוטל ממנו פריט קטנטן, שן של שום, גרגר שומשום וכך חוסלה כל הסחורה מבלי שירוויח פרוטה, עוד הפסיד את הקרן. זה לא היה עושק לשמו, סתם רשעות. היה כאן רעיון מבריק: כאילו הסבירו לאותו רוכל מסכן: אל תכעס עלינו, תבין אותנו. כפי שאתה זועק חמס על שן של שום, על שום דבר, משום שזה נוטל גרגר וההוא נוטל גרגר והכל מתחסל, כך פוחדים אנו מעזרה לזולת ופתיחת יד. כי יבוא עני ועוד עני, עוד רוכל ועוד פושט יד, ועושרנו יתפוגג. הסדומיים המסכנים, לבנו עליהם.

ומעשה היה בנערה שהבחינה בעני מעולף. מזה שלושה ימים שלא בא לפיו דבר, כי הסדומיים שומר חוק היו והחוק אסר מתן אוכל לזרים. מה עשתה? הביאה לו אוכל בהיחבא, בכד

בו יצאה לשאוב מים, ונתפסה. ומספרת הגמרא: טחו את גופה בדבש והעמידוה על החומה, למען יראו וייראו. באו המוני דבורים ועקצוה למוות (סנהדרין קט:). גם זו לא הייתה אכזריות לשמה, גם כאן צפון רעיון 'חינוכי' ברוח סדום: חשבת להיות בעלת חסד, מתוקה מדבש, הא? אבל הדבש מזמין דבורים עוקצות, על כך לא חשבת... מעקיצה אחת לא מתים, נכון. אבל הדבש מזמין נחילי דבורים. ומהם, מתים! זה מה שעלול לקרות לנו אם נהיה מתוקים מדי, מכניסי אורחים, נאום אנשי סדום.

כמה מנוגד כל זה להכנסת האורחים של אברהם אבינו. לא רק לנכונות שלו להכניס אורחים, לא זו בלבד שלא סגר דלתו, אלא קרע באוהלו ארבעה פתוחים, לאותת מכל כיוון. וישב בפתח אוהלו כחום היום, שלא יפסיד עובר אורח, שלא ימלט מעיניו. ויותר מכך: קבע אוהלו בסמוך לסדום, כדי שמי שיגורש משם – ימצא מקום כאן!

משום שאם יש מעלימי עין מן הצדקה, אם יש אוטמי לב וקפוצי יד, מוכפלת החובה על צאצאיו של אברהם אבי האומה, עמוד החסד, שהוכיח לכל באי עולם שלא מפסידים ממעשי צדקה וחסד!

(מעין השבוע)
 

בס"ד עמוד 2


מעלת הויתור
 

"אם נא מצאתי חן בעיניך" (יח-ג)

על ידי העברה על המידות מוצאים חן בעיני הקדוש ברוך הוא. אדם היודע לוותר ומעביר על חטאים שעשו נגדו, יכול לקנות את עולמו אצל בוראו.

כמה יקר הוא זה היודע לוותר, העובד על עצמו תדיר כדי לשפר את דרכיו ומעשיו בכל מה שקשור למידת הויתור. צריך לזכור גם מה שכתוב בכל ספרי המוסר, שאחת הסגולות הגדולות העומדות לאדם ביום הדין היא הויתור.

מעשה באב ובנו שבאו אל רב העיירה בשאלה הלכתית קשה שהתעוררה ביניהם. בביתם היה רק מעיל אחד והשאלה הייתה מי ילבשהו: האב – שבשל גילו המתקדם זקוק גופו לחום, או הבן – היוצא לפרנס את אביו ושוהה בחוץ במשך שעות ארוכות.

הרב ביקש מהם לשוב אליו בעוד כמה ימים.

בינתיים, התיישב האב בדעתו שאולי באמת המעיל מגיע לבן. סוף סוף הוא מתרוצץ במשך כל היום, בשלג ובכפור, כדי להביא פרנסה לשניהם. במקביל, גמר הבן בדעתו, שהוא בגילו עוד מסוגל להסתדר בחוץ ללא המעיל, בעוד שאביו הקשיש זקוק לפרווה גם בפנים הבית.

כעברו הזמן שהוקצב להם על ידי הרב, הגיעו שנית לביתו ש של המרא דאתרא, אלא שהפעם היו הטענות הפוכות לחלוטין... האב ביקש שהבן יקח את המעיל, והבן 'הלביש' את המעיל על אביו.

יצא הרב את החדר וחזר עם... מעיל.

"קחו את המעיל הזה, ואז יהיה לכל אחד מכם מעיל בפני עצמו", אמר הרב. תמהו השניים והביטו זה על זה כאינם מבינים את פשר הדבר; אם היה לרב פתרון כל כך פשוט, בדמות המעיל הנוסף, מדוע לא הציע זאת כאשר באו אליו בפעם הראשונה?

השיב הרב: "כאשר הגעתם בתחילה, ראיתי

שכל אחד מכם דואג לעצמו, לכן גם אני עשיתי את חשבון נפשי ואמרתי לעצמי שגם אני זקוק למעיל... אבל כאשר ויתרתם האחד לשני, גם אני החלטתי לוותר, והענקתי לכם את המעיל".

וזו אחת הערובות הגדולות ביותר שלנו כאשר נעמוד בפני בית דין של מעלה. כאשר אנחנו משתדלים לשפר את מעשינו והנהגותינו בדברים שבין אדם לחברו, מתייחסים בצורה הגונה לזולת, שומעים אותו בסבלנות, מוותרים לו ומעניקים לו הרגשה שאנחנו אוהבים אותו בגופנו, אומר הקדוש ברוך הוא: גם אני אותר, ואעניק לכם חיים מאושרים, למרות שמצד הדין אולי זה לא מגיע לכם. (עלינו לשבח).
 
המפתח ללב הילד
 

שמענו מעשה שהיה אצל הצדיק הבבא סאלי זצ"ל בנתיבות, כאשר אמא אחת הביאה אליו את בנה מגודל השיער, ונראה כבן סורר, והתלוננה קשות על כך שאינו שומע בקולה, מזלזל בכל מה שאומרים לו, וביקשה ברכה ועצה מה לעשות עם הילד.

האמא חשבה לתומה שהצדיק יפתח בדברי תוכחה קשים, וייסר את בנה על מעשיו הרעים, אבל, רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל לא עשה כך, אלא החל לבכות.

כך במשך כמה דקות.

לאחר מכן שמע הילד את הצדיק אומר כדלהלן: "אם הייתה לי אמא, הייתי נושא אותה על כתפיי"!

וראה זה פלא; המילים חדרו לליבו של הבן, יותר מכל

דברי התוכחה ששמע מההורים, ביצעו בו חריש עמוק, ודמעותיו הצטרפו עד מהרה לדמעותיו של הצדיק, והוא הבטיח לשפר את דרכו ומעשיו.

מה למדנו? הבבא סאלי הבין מן הסתם שילד זה כבר 'זכה' לשמוע תוכחות רבות הנאמרות בפניו מדי יום ביומו, ואלי גם מדי שעה בשעה, ואם הדברים לא עזרו עד היום, והוא נשאר במרדו, מדוע שעכשיו הוא יחליט לפתע לשנות את דרכו?

אדם שמנסה לפתוח את הדלת פעם ופעמיים ושלוש, והדלת אינה נפתחת, הרי תהיה זו אווילות להמשיך ולנסות לפתוח את הדלת באותו מפתח; לא כן?

לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שצריכים להחליף את המפתח.

והדברים נכונים גם במקרה שלנו. השיטה הזו של השמעת דברי התוכחה, כבר נוסתה פעמים רבות על גבו של הילד, והדברים לא פעלו, והראיה - שהאמא באה אל הצדיק בבכייה רבה.

כך שאם רוצים להחזירו בתשובה, ואם

מעוניינים לעשות דבר מה שיביא אותו אל ההחלטה הנכונה, הרי יש לנקוט בדרך אחרת, לא זו שכבר נוסתה ונוסתה.

בכיו של הצדיק, והמשפט המרגש שהוציא מפיו 'אם הייתה לי אמא' וכו' חדר אפוא לליבו של הנער יותר מכל, והוא הבין שהאמא צריכה להיות חשובה בעיניו והשמירה על בריאותה צריכה לעמוד בראש מעייניו יותר מכל דבר אחר. ואז, חזר.

ויש בכך תוכחה מרובה וגלויה לרבים מבני דורנו, שאינם מוצאים את המסילה הנכונה לחדור לליבו של ילדם, ומוכיחים אותו ללא הפוגה. ולא זו היא הדרך. (ברכי נפשי)
 
בס"ד עמוד 3
 
השפעת חיי החברה
 

אמר ר' יוסי בן קיסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום, אמר לי: רבי מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני, אמר לי: רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? אמרתי לו: בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה. וכו' (פרקי אבות פרק ו' משנה ט').

האדם שפגש את ר' יוסי בן קסמא הכיר בו שהוא חכם ותמה בלבו: אדם כזה בודאי משמש רב בקהילתו ומדוע הוא הולך רגלי כאדם פשוט? ומדוע לא נהגו בו, בני קהילתו כבוד, לתת לו מרכבה וסוסים? אין זאת כי אם המקום בו הוא יושב הוא מקום של ריקים ופוחזים, שאינם יודעים להעריך כראוי אדם כמותו, וכן שאל אותו מהיכן הוא בא.

אך ר' יוסי בן קסמא הבין את כוונתו, ואמר לו שהוא בא מעיר גדול של חכמים וסופרים, ואדם כמותו אינו נחשב שם, כי יש רבים גדולים וחכמים ממנו.

אך אולי תרצה לגור אצלנו, ואתה תהיה ראש הקהל ונכבד אותך בכבוד הראוי לך, ואף נשלם לך ככל שתרצה? שאלו האיש. גם זאת דחה ר' יוסי ואמר אם תיתן לי כל הון שבעולם אעדיף לשבת במקום של

חכמים, שכן אוכל ללמוד מתורתם, וממעשיהם הטובים ואשאר במחיצתם למען ישמשו לי לדוגמא אישית-מופתית (פירוש החפץ חיים).

כשם ששהייה במחיצת חכמים והתקרבות לצידם, מקנים ומקרינים אור ואושר, כן הימצאות בקרבת הריקים, לא ימצא בה יותר מאשר חסרון והפסד, וזאת נלמד ממעשה הבא: ר' יהודה בן נקוסה היה סובל מהטרדות ושאלות סרק מאותם מינים שבשכונתו שהיו מתעסקים עמו. אמר לחינם אתם שואלים אותי, אהיה מוכן להשתתף בויכוח, אך בתנאי שכל מי שמנצח את חברו יהא פוצע את ראש המנוצח בקורנס, ואכן כך היה. וכשניצח ר' יהודה פצע את ראשם עד כדי שנתמלאו פצעי חבלה, כיון שראו תלמידיו שנעשה לו נס, אמרו לו: רבי סייעוך מהשמים שנצחת!

אמר להם: וכי בחינם נצחתי אותם? הלא קיבלתי עונשי, אנא לכו והתפללו עלי, שאותה חמת שהייתה מלא באבנים טובות ומרגליות ועכשיו נתמלאה בפחמין (קהלת רבה פרק א', כה).

ולכאורה אם אבד אבנים טובות ניחא, שהרי איבד את זמנו היקר שיכול היה ללמוד באותה עת, אבל מה פשר כוונתו באומרו שעכשיו מלאה פחמין? אלא משום שרב גאון והוגה דעתה בישראל יודע: התחברות עם רשע ולו לזמן קצר, הופך ממנצח למנוצח, וימצא גם הפסדו במערכה. (קול צופייך דף קע"ה).(אמרי שפר)
 

הרחקת לוט מארץ כנען

כידוע, אברהם עוסק ביסוד האומה הישראלית ועיצובה, מניח תשתית לעם הנבחר, עם אשר יהיה מובדל, מורחק ומופרש מכל עמי תבל, כדברי המקרא (במדבר כ"ג): "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". אף על פי שהעם הזה לא יצא עדיין לאוויר העולם. היות שהאב הראשון, היתד התקועה, אבן השתייה, הגדול בענקים, עליו הוטלה מלאכת ההבדלה, הצירוף והזיקוק, הניפוי והטוהר לבניו אחריו. כבר מתחילת הכרתו את בורא העולם, התחיל הוא בבירור והרחקת עצמו מסביבתו האלילית. ומאז שנאמר לו "לך לך מארצך וממולדתך" (בראשית י"ב), הוא גלה ונדד ממקום למקום, אך אל ארצו ומולדתו, אל הוריו ומשפחתו, לא חזר. פעמיים הזהיר את עבדו אליעזר "הישמר לך פן תשיב את בני שמה" (שם כ"ד, ו). כשם שנפרד מהוריו כך גם נפרד עתה מבן אחיו שהצטרף אליו בעלותו ארצה, מחשש שמא בניו ישאו להם נשים מבנות לוט. ונשאלת השאלה, מדוע אם כן, היה צריך לשלוח את עבדו לחרן כדי להביא משם אישה לבנו, אם לוט היה נשאר בקרבתו, היה לוקח מבנותיו אישה ליצחק בנו וגם לנכדיו? הלא נחור והרן אחי אברהם הם, רבקה נכדתו של נחור, ובת לוט נכדתו של הרן אחיו. מדוע אם כן, נכדת נחור כן ונכדת הרן לא? מה עוד שהוא עצמו נשוי עם בת הרן! שנאמר: "וייקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה" שהיא שרה כדברי רש"י (שם י"א). לכן אם אברהם לקח בת הרן, יקח יצחק את נכדת הרן, בת דודו מצד אמו, ובת בן דודו מצד אביו? (מעשה אבות סימן לבנים)
 
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם שיזכו לשפע פרנסה, הצלחה והרווחה,
אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.
 
בס"ד עמוד 4
 
"יבואו טהורים ויעסקו בטהרות"

סוד הדברים טמון בדברי חז"ל: "יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות". רק טהור יכול להקריב קרבן, טמא לא יכול להקריב! זהו יסוד החינוך של ילדי ישראל.

ונבאר זאת.

לאדם יש פריחה על ידו. הוא הולך לרופא, והנה להפתעתו הרופא לא נותן לו משחה למרוח על הפריחה, אלא רושם לו כדור שעליו ליטלו כל שעתיים. הוא מתפלא – כיצד יכול הכדור שהוא לוקח דרך הפה, לעזור לפריחה שעל כף ידו"? מסביר לו הרופא: "הבעיה אינה בעור, זהו רק 'סימפטום'. הבעיה היא שבדם ישנו רעל או חיידק הגורם לפריחה. אם נטפל בפריחה רק במשחה, יתכן אמנם שהיא תעבור, אך אח"כ תופיע שוב במקום אחר. אם נפתור את הבעיה מהשורש, יחזור העור להיות חלק כשל תינוק".

דוגמא נוספת, הקרובה יותר לנושא בו אנו דנים: ילד שאינו יכול לשבת במקום אחד במנוחה, הוא קופץ ממקום למקום ומציק לסובבים אותו. ישנו פתרון פשוט – נקשור אותו לכסא... אלא מה,

הוא יקפוץ יחד עם הכסא? נבריג את הכסא לרצפה... ברור שזה לא הפתרון. הבעיה היא לא בכך שהוא קופץ, אלא בנפש שלו, במערכת העצבים. אם נקשור אותו, הוא אמנם לא יקפוץ – אבל את נפשו לא רפאנו במאומה.

ילד מתחצף להוריו ומוריו. יש מורים שיצעקו עליו: "תשמור על הפה... אל תקפוץ" ... ילד שגונב – אפשר לקשור לו את הידיים – אבל לא פתרנו במאומה את הבעיה – העלמנו אולי את התופעות החיצוניות, אבל הבעיה עצמה קיימת במלוא חומרתה. בימינו בעידן הפסיכולוגיה, כאשר מתרבות הגניבות – "פותרים את הבעיה" בהוספת שוטרים... אבל אז נוצר בעיה חדשה – השוטרים עצמם גונבים... לא נשיג דבר על ידי הוספת שוטרים, כי הבעיה היא בנשמה!

ומהי הנשמה? "נשמה שנתת בי טהורה היא"! אם הנשמה טהורה – היא צריכה תזונה שמתאימה לה – היא צריכה טהרה!

אם ינעקל'ה קופץ, יש לו בעיה בנפש, בנשמה. מה עושים? "יבואו טהורים ויעסקו בטהרות". תן לו חומש ויקרא, תספר לו על בריאת העולם, תספר לו על יוסף והשבטים – זה לא מובן? זה לא הגיוני? אבל הקב"ה שברא את הנשמה – "אתה בראתה, אתה יצרת", הוא הוא שאומר לנו "יבואו טהורים ויעסקו בטהרות".

משל למה הדבר דומה? לאדם שקנה מכונית חדשה ויקרה. הוא נכנס לרכב, מסובב את

המפתח ו... כלום לא קורה. הוא חוזר ליצרן בתלונה – "המכונית לא נוסעת"... שואל אותו היצרן – "דלק שמת"? "מה זה דלק"? שואל הקונה. מביא היצרן דלק, והלקוח מזדעזע: "את הנוזל הזה אתה מתכונן לשפוך לתוך המכונית היקרה שלי?" אומר לו היצרן: "אני יצרתי את המכונית, ואני אומר לך, שבלי דלק היא לא תסע! אתה לא מבין? תכניס את הדלק ותראה שהיא נוסעת?!

אנחנו לא מבינים? היצרן – הקב"ה אומר לנו שהנשמה זקוקה לחומש ויקרא וחומש בראשית, גם אם זה לכאורה לא הגיוני, אבל עובדה! ניתן זאת לנשמה והפלא יתחולל. (אוהל מרים)
 

1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2. אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.

3. כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860 טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217 דוא"ל:
אתר זה נבנה על ידי יוסף גבריאל 0502839992