חנוכה בפתח, ימי האורה. "חושך, זו מלכות יוון" אמרו חז"ל (בראשית רבה ב, ד) ואנו מגרשים החושך בנרות חנוכה.

מהו חושך זה של מלכות יוון, מה משמעות האור, לו נמשלו התורה והמצוות: "אורה" זו תורה (מגילה טז ע"ב), "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו, כג)?

בגמרא (ברכות כח, ע"ב) סיפרו: כשחלה רבן יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו: "רבנו, ברכנו!"

אמר להם: "יהי רצון שיהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם!"

אמרו לו תלמידיו: "עד כאן ותו לא?" והרי מורא שמיים צריך להיות מוטל על האדם הרבה יותר מבשר ודם!

אמר להם: "והלוואי שיהא כמורא בשר ודם! תדעו, שכשאדם עובר עברה, אומר: "שלא יראני אדם!"...

ידוע הסיפור באפלטון, הפילוסוף היווני הגדול שרוממות המוסר הצרוף בגרונו, שלמות המידות וטוהר הרגשות. יום אחד מצאוהו התלמידים בקלונו, במעשה תועבה שהטיף להוקיעו. לא התבלבל ואמר: "כשאני עושה זאת, איני אפלטון"...

צדקיהו מלך יהודה ראה את נבוכדנצר מלך בבל תולש אברים מארנבת חיה ונוגס בהם, כשהם נוטפים דם. מה הייתה תגובת נבוכדנצר? השביע את צדקיהו שלא יספר על כך!...

בעולם "הנאור" זה הפך לקו מנחה: הֵיֵה חָיָה באוהליך, ואדם בצאתך. כשמרצה ידוע נתפס בקלונו, באורח חיים המנוגד בתכלית לכל מה שהטיף, אמר: "מה יש? האם מרצה לגיאומטריה חייב להיות משולש, ומרצה לביולוגיה חייב להיות חיידק?"...

זהו: "החושך, זו מלכות יוון". בחושך, כשלא רואים, הם נוהגים בטבעיות...

עליהם נאמר: "תשת חושך ויהי לילה, בו תרמוש כל חייתו יער" (תהלים קד, כ), אלו רשעים שדומים לחיות שביער (בבא מציעא פג ע"ב) ופועלים בחסות החשכה. ביום הם מתורבתים ומהוקצעים. בלילה, בחושך, ברשות הפרט, מתגלה החייתיות בכיעורה!.

"הוי המעמיקים מה' להסתיר עצה, והיה במחשך מעשיהם, ויאמרו מי רואנו ומי יודענו (ישעיה כט, טו). לא כאלה חלק יעקב! הרי כך פותח השולחן ערוך: "כְּשְׁיָשִׂים האדם אל ליבו כי המלך הגדול והקדוש ברוך הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "האם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, נאום ה'!" (ירמיה כג, כד) – מיד יגיעו אליו היראה וההכנעה כפחד ה' יתברך, ובושתו ממנו תמיד!"

גם בחדרי חדרים נברך על המזון, נשמור על הכשרות, לא ניגע בדבר מוקצה. יהודים אנו, עשרים וארבע שעות ביממה!

מסופר שהגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, הי"ד, היה לומד שמונה עשרה שעות ביממה. לא ביטל רגע! היה נועל נעליים בלא שרוכים, כי חס על חצי הדקה לרכסם! אבל שלוש דקות ליום הקציב לעבור על כותרות העיתון, כדי להתעדכן בנעשה בעולם.

וכיצד עשה זאת? לא בחדרו, לא בהחבא. פורש היה את העיתון על עמוד לימודו, קורא במהירות הבזק – ושב לתלמודו.

שאלוהו: "מדוע בפרהסיה, לעין כל?"

שבת שלום ומבורך!

1.                  העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.

2.                   כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217

דו"אל: dlilam@netvision.net.il

בס"ד

רבי יהודה אברבנאל זצ"ל, הי"ד

יוסף הצדיק היה נאמן ביתו של פוטיפר, ועקב עלילה שְׁפֶלָה נפל מאיגרא רמה לבור הכלא.

אף משפחת אברבנל ידועה הייתה כמשפחה מיוחסת וחשובה, בה מצויים תורה וגדולה, עושר ושררה, ולפתע נהפך עליה הגלגל ומאיגרא רמה נפלה אל התהום.

כך ארע לאבי המשפחה רבינו דון יצחק אברבנאל זצ"ל, פרשן התנ"ך הנודע. הוא כיהן כשר הכספים בחצרו של מלך פורטוגל, ושמש הצלחתו זרחה גם על כל היהודים ברחבי הממלכה. ולפתע התקדרו העבים, ורבינו דון יצחק יצא בראש הגולים!

נורא עוד יותר היה גורל אחד מצאצאיו המאוחרים, דון יהודה אברבנאל זצ"ל, שהיה אחד מנכבדי ועשירי העיר מרקש שבמרוקו.

פעם הוצרך מלך מרוקו הון רב כדי לצאת למלחמה נגד צרפת. מה עשה, קרא לרבי יהודה אברבנאל ודרש ממנו כי ימסור את כל רכושו לאוצר המדינה! כלום ברירה הייתה לו? העביר את כל הונו לקופת האוצר. ואז – נעצר! המלך חשד בו שהוא מסתיר אבנים טובות ומרגליות, שלא הסגיר הכל.

כל טענותיו ומחאותיו, כל הבטחותיו שנתן כל אשר לו ולא הותיר ברשותו דבר, לא הועילו. הוא עונה בעינויים קשים, שלא יכלו למלט מפיו הודאה בדבר אוצר שאינו קיים. העינויים הוגברו, עד שרבי יהודה נפטר בבית הכלא!

כסבורים אנו שהשלטונות נוכחו בטעותם, התנצלו ונסוגו? לא ולא! הם פרצו לביתו וערכו חיפוש מדוקדק, לא הותירו דבר על כנו, ולא מצאו דבר!

ובכך כלום הסתפקו? לא ולא! הם החליטו ליטול עימם את בתו הצעירה, אסתר, עלמה בת שבע עשרה שנה, כבת ערובה, עד שיסגירו אוצר שלא קיים!

אסתר הייתה מאורסת לבחיר התלמידים בישיבה, בנימין. הוא ניסה למנוע את מעצרה של ארוסתו. השוטרים שלפו חרבות, ובנימין ואסתר נפלו חלל בידי בני עוולה.

ביום אחד נערכה הלוויתם של השלושה, ה' ינקום דמם!

 (מעין השבוע)

הלקח של השיכור

בנובהרדוק מספרים היו סיפור. מעשה בחבורת מבלי עולם, ריקים ופוחזים, שהיו שותים ומשתכרים בחבורה ומבלים ימיהם בבטלה. יום אחד תהו ואמרו: "חברה, הרי פעם נצטרך למסור דין וחשבון על מעשינו, מה יהיה?" נבוכו. לבסוף החליטו בתקיעת כף, שהראשון מהם שיעלה למרום יתגלה אל חבריו ויספר להם מה נעשה בדינו. כך יוכלו להתכונן לקראת הבאות.

לא עבר זמן רב, הראשון נפטר משחמת הכבד, מחלת השיכורים. כעבור כמה ימים התגלה לחבריו, ופניו שחורים כשולי קדירה. "מה קרה?" נבעתו כולם.

"חברה", אמר להם, "הכל בסדר! תמשיכו לשתות, אבל המנעו משתית וויסקי!"

"וויסקי?" תמהו, מה פירוש?"

"אספר לכם", אמר בעגמומיות, "עליתי למרום, ושאלו: עסקת בתורה, הקדשת לה עיתים (זו השאלה הראשונה שנשאל שם האדם, סנהדרין ז ע"א, וכל אדם, יומא לה ע"ב)? שאלתי: מדוע היה עלי לעשות כך? ואמרו: מה השאלה,  חייב היית לחשוב לעתידך בעולם העליון! עניתי: עיזבו! היה לי 'ראש קטן'. לא חשבתי על העתיד, חשבתי רק על הנאות ההווה! שאלו: כגון מה? ועניתי: עשיתי חיים, שתיתי לשכרה! שאלו: יין? עניתי: יין! עראק? ודאי, עראק! וויסקי? אכן, גם וויסקי! תמהו: מילא היין, מתוק. והעראק, טעים. אבל הוויסקי – פוי, מריר הוא, איך יכולת לשתות! צחקתי, מה מבינים הם בוויסקי? נכון שבתחילה הוא מר, אבל אחר כך, הא, נעשה חמים בכל הגוף, וההרגשה כל כך טובה!... ואז נתנו עלי בקולם: אם כך, הרי שחשבת על העתיד! מוכן היית לשתות וויסקי מריר בשביל ההרגשה שאחר כך – אז מדוע לא הקצבת שעת לימוד בשביל העולם שאחר כך?! וגזרו עלי את דיני – אל תשאלו!"...

"על כן אני אומר לכם,חברה: המשיכו לשתות, אך רק לא וויסקי"...

מובן שזה ליקחו של שיכור, שכן אין לך אדם שאינו מוכן לוותר מעט בהווה בשביל רווח גדול בעתיד. ועלינו לדעת, שהשקעה של שעת לימוד בהווה, של שעת שיעור תורה, נושאת רווחים גדולים הרבה יותר מהשקעה של שלושה שקלים שמזכה את המשקיע בפרס הגדול שבפיס, גם לו היה יודע את המספר מראש! היחס בין שעה כאן לחיי נצח שם גדול הרבה יותר! ומכל שכן, שהוא אוכל פירותיה גם בעולם הזה (פאה פ"א מ"א). ומכל שכן, שהוא גם נהנה בשיעור התורה מנועם הלימוד, מאור הקדושה, מתוספת הידיעות, והרי זה רווח כפול ומכופל, הכדאי מכל צד!

(מעין השבוע)

בס"ד

א. המבריח והרב

בפרשה, לאחר מכירת יוסף, מוצאים אנו את יהודה עוזב את אחיו ויורד לעדולם. וכתב רש"י (בראשית לח, א), שאחיו הדיחוהו מגדולתו, מלהיות מנהיגם, כשראו את אבלו של אביהם. טענו כלפיו מדוע הניח להם למכור את יוסף: "אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך". אלו הם האחים שביקשו להרוג את יוסף, ויהודה הוא שמנעם מכך – אבל מדוע לא המשיך לשכנעם, מדוע לא שיכך כליל את כעסם ומנעם מן המכירה!

והיה החפץ חיים זצ"ל מספר את אשר ראו עיניו: אדם אחד ייצר יין במחתרת, העלים מס והתעשר מאוד – עד שנתפס. רכושו הוחרם, ונגזר עליו מאסר ממושך. כשהוליכו בשלשלאות, ביקש והתחנן לשוטרים שיניחוהו לסור אל רב העיר. ריחמו על האומלל העומד לבלות שנים ארוכות  מאחורי סורג ובריח, וחשבו שברצונו שהרב יברכו ויתפלל עליו. הביאוהו לרב העיר ולהפתעת כולם החל לזעוק ולקרוא חמס: "אתה, הרב, אתה הוא האשם במצבי ובאסוני! הלא אתה ידעת, ומדוע לא הוכחת אותי. מדוע לא גערת בי, מדוע לא רדפת אותי, מדוע לא הזהרתני כי סוף גנב לתליה, כי לא ארוויח מזה דבר!"...

ממש כפי שהאחים באו בתלונה אל יהודה: נכון הדבר, שהייתה זו יוזמתנו. ונכון שהתערבת, ומנעת אסון בנפש – אבל מדוע לא עשית יותר...

והיה החפץ חיים מסיים: אין לך אב שאינו מדריך את בניו, אין לך אמא שאינה מחנכת. והילדים שומעים, מי יותר ומי פחות. וההורים אומרים לעצמם: עשינו את שלנו, שיפרנו והשפענו – אם כי לא לגמרי, לא לחלוטין...

ב. החינוך – משימה תמידית

הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל משמיע רעיון נוקב ומרעיש בפרשה. מרעיש כל כך, עד שחובה עלינו להקדים הסתייגות: אין לנו מושג ברוממות יעקב אבינו עליו השלום, האדם המושלם, ובניו שבטי יה אשר בנו את בית ישראל! אבל התורה ניצחית היא, וחובה עלינו להוציא מסקנות מכל פרשה, להנהגה ולמעשה. חובה על כל אדם, ובכל עת. וכך גם מפרשה זו – "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י בתחילת הפרשה):

שנים עשר בנים לו, צדיקים וקדושים – וכבר מוחזקים שלושה דורות של אבות קדושים, ומובטח כי התורה תחזר על אכסניה שלה (בבא מציעא פה ע"א) – וכבר נערים בוגרים הם, בשנות העשרים לחייהם. רשאי הוא אביהם לישב בשלוה, להתפנות לעיסוקיו, להתעלותו הרוחנית: "ביקש יעקב לישב בשלוה".