הכל מס שפתיים, כנראה לא עשיתם מאומה מעבר לזה על מנת להביא אותי הביתה, מדברים מקשקשים ואני נמצא כה קרוב וכה רחוק, אתם בטח צריכים לשחרר כמה רוצחים שממילא יש עוד אלפים כמותם חופשיים בחוץ אך ידכם רועדת ואינה מסוגלת לחתום על הסכם, היד הזו לא רעדה כאשר שלחה אותי לקרב, אומץ חתימה הסכם ואני בבית..

לבטח יש רבים אשר חושבים עלי כל יום, כאלה  שחשים כאילו הייתי בנם, מכירים אותי מהתמונות ומהסיפורים, אולי גם שלפו מאי שם את הסיפור שלי על דג וכריש, באמת צריך איזה ראש ממשלה כריש שיעשה מעשה ויבין שאת הילד הזה חייבים להביא הביתה בכל מחיר, צריך רק לקחת את ההחלטה בראש וללכת חזק על העניין עד שייצא עשן לבן,

אני יושב באיזה מרתף תחוב וחושב מה קורה, למה נטשו אותי פה, הרי יודעים שאני חי, צולמתי לקלטת והיו גם מכתבים, אני חי ונטוש כאן ממש לא רחוק מהגבול אולי כמה דקות, אני חולם שאני מועלה על מכונית ולאחר כמה דקות אני שומע עברית, רק עברית, ואז בטח יסירו את כיסוי העיניים ואראה אור יום, אראה אנשים מחייכים אלי בחום והסיוט יעלם.

אמא אבא יואל והדס בטח משתגעים, איך אתם בכלל מתפקדים? אני בטוח שעושים למעני הכל, הופכים עולמות אבל ידכם קצרה מלהושיע, תכלס אני עדיין כאן במרתף התחוב, מדי פעם אני שומע הדי התפוצצויות וירי ואני אומר לעצמי הנה באים לחלץ אותי אבל כלום, שוב נפתחת הדלת ואחד משוביי נכנס מניח לי את האוכל יוצא נועל את הדלת אחריו עד הפעם הבאה.