בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
 
קוד ירוק - E's blog
(לשעבר: על חקר ביצועים צבאי וביטחון, ארץ ישראל והעולם)
          
   לינקים - עברית    ספרים וסרטים    מאמרים    דמוגרפיה    העתיד שלנו - יום יבוא    לינקים - אנגלית    עולם בספיגה
 
    דף הבית
    חברה ותרבות
    חק"ב
    עתידנות וטכנולוגיה
    ביטחון (אנגלית)
    ביטחון (עברית)
    בטאונים
    אופניים
    טיולים
    טיולים בחו"ל
    צור קשר
    אודות
    לקטים אחרונים

בדף זה סדרת מאמרים קצרים של ד"ר שמואל גורדון המבקשים לבחון את הלחימה האווירית במלחמת לבנון השניה. כל האמור כאן, העובדות לכאורה, הפרשנויות והדעות, הן של המחבר. האתר משמש כבמה בלבד.
לתגובות והתייחסויות - gordonsh@netvision.net.il
 
 

‏6 ינואר, 2008

 
מבט אישי 227: מגבלות היכולת האווירית

מגבלות המיצוי של הכוח האווירי במלחמה האחרונה היו המגבלות של קובעי המדיניות והאסטרטגיה, המערכות האנושיות של תכנון, מודיעין, וחוסר יוזמת מפקדים, וכן, גם מגבלות טכנולוגיות

ארגון צבאי מוגבל ע"י כמה משפחות של מגבלות: יכולות טכנולוגיות, איכות המנהיגות והפיקוד, איכות כוח האדם, ומגבלות של כמות. כמה וכמה אילוצים משפיעים על האיכות  והכמות בבניין הכוח. כמה מהם הם: אילוצי תקציב ומשאבים אחרים, הקידמה הטכנולוגית של המדינה, יכולת הרכש מבחוץ, תשתית חברתית, כלכלית וטכנולוגית של המדינה.

שם המשחק בבניין כוחות הוא תחרות על אתגר ומענה. כל צד מנסה להתמודד עם ההתקדמות של הצד השני. לדוגמה, כתגובה ליכולת הטובה של איתור ותקיפה של חיל-האוויר פיתחו המחבלים משגרים ניידים מאוד שאפשר להציבם ולשגרם בפרקי זמן קצרים מאוד. ישראל כתגובה מפתחת מערכות להשמדת הרקטות בזמן מעופן.

מלחמות 'תופסות' אותנו בעדיפות או נחיתות טכנולוגית זמניות. במלחמת יום כיפור שלא אנחנו יזמנו, 'נתפסנו' בנחיתות מודיעינית, אלקטרונית, ונשק קצר טווח, מול מערך סא 6 הסורי. לעומת זאת, במלחמת של"ג שאנו יזמנו, 'נתפסו' הסורים בתנאי נחיתות טכנולוגית [ומבצעית] מול מערך התקיפה הישראלי. המסקנה היא כי ככל התלוי בנו, אסור לנו ליזום מלחמה כאשר יש לנו נחיתות טכנולוגית בתחום מרכזי בשדה הקרב, כפי שארע במלחמת לבנון השניה מול מערך הרקטות קצרות הטווח.

תחום כוח האדם מעניין לא פחות. מקובל להשוות בין הלוחמים של שני הצדדים אולם אין זה מוקד השוואה יחיד. היום הלחימה היא מערכתית במובן שאנשים רבים וואמצעים טכנולוגים רבים משולבים למערכת שלמה. יש בה חוליות רבות שקריסת כל אחת מהן עלולה לגרום לקריסה או להפחתה משמעותית ביכולת המערכת לתפקד.

המערכת מכינה את המלחמה, מתכננת אותה ומפעילה אותה בזמן אמיתי. לכן איכות כוח האדם אינה רק איכות הלוחמים אלא גם איכות המתכננים, אנשי המודיעין, המפקדים, צוותי מחקר ופיתוח וצוותים טכניים התומכים בלחימה.

קיימת משפחה נוספת של אילוצים והזדמנויות והיא שלל הגורמים החיצוניים המשפיעים על כוח אווירי. החלטות של הדרגים המדיניים והצבאיים שמעל לזרוע האוויר, אילוצים והזדמנויות שגורם היריב בשדה הקרב, בשדה המדיני, ואפילו ברמה המורלית-מוסרית. תנאים פיזיקליים כמו מזג אוויר, מאפיינים גיאוגרפיים, טופוגרפיים, תכסית וסוג הקרקע. תנאים בינלאומיים, דעת קהל פנימית וחיצונית, תקשורת, ועוד רבים אחרים.

הפירמידה האנושית בכל צבא בנויה על מיון מתמשך של המוכשרים ביותר. מבין הלוחמים נבחרים המוכשרים לתפקידי פיקוד, מבין המפקדים הזוטרים נבחרים המוכשרים לתפקידי פיקוד ומטה בכירים יותר וכן הלאה. כך גם בתחום המודיעין, תומכי הלחימה והמערך הטכנולוגי-טכני.

הסתכלות בוחנת על המלחמות של כוחות אוויריים בעלי מכנה משותף עם חיל-האוויר הישראלי מביאה להשערה חדשה: תופעה ידועה בטייסות היא כי לפעמים טייסים בינוניים מתגלים כלוחמים מצטיינים ולהיפך. אולם לא ידוע על מחקר שמשווה את התנהגות דרגי מטה ופיקוד גבוהים ברגיעה לעומת כושרם במלחמה. בימי רגיעה נראה שהמיון נכון והאנשים במעלה הפירמידה ממלאים תפקידיהם באחריות ובהצלחה. אולם במלחמות, משתנה התמונה מקצה לקצה. תוצאות המלחמות מצביעות על כך שאין קשר ישיר בין המיון הקפדני – מאלפי לוחמים צומחים מפקדים בכירים מעטים מאוד – לבין מימוש הצפיות במלחמה. כך במערכות רבות ממלחמת העולם השניה ואילך. כך חילות האוויר של בריטניה וצרפת במלחמת סיני 1956, חיל-האוויר האמריקאי במלחמת וייטנאם וחיל-האוויר הישראלי בתחילת מלחמת יום כיפור. התופעה ידועה אך טרם נחקרה.

 

עד כאן, על קצה המזלג, מרכיבי העוצמה והחולשה של כוח אווירי. מכאן למלחמה האחרונה. הרמה הטכנולוגית היא מסווגת מטבעה. לכן נסתפק בהצבעה על כמה מהן: יירוט רק"ק, גילוי וזיהוי משגרי רק"ק קצר טווח, קבועי זמן מבצעיים מגילוי עד השמדה.

מנקודת מבט מבצעית חובה לבחון חוסר יוזמה וחוסר גמישות בניצול היכולת המבצעית, עומס ביורוקרטי על המרקם הפיקודי, ואולי – שלטון הבינוניות. היתה זו מלחמה ארוכה מאוד בקנה מידה ישראלי. לאחר הימים הראשונים שקעה הפעילות בסטגנציה. אומנם היו הברקות ושינויים אך לא ניזום מהלך אסטרטגי אווירי חדש לשינוי מהלכה המדשדש בבוץ של המלחמה.

הכוח  האווירי של ישראל הוא מהמתקדמים בעולם במערכות הנשק, מערכות איסוף, מערכות שליטה, ואיכות הלוחמים. עדיין חסרות לו יכולות טכנולוגיות מסוימות. למרות זאת, מגבלות המיצוי של הכוח האווירי הן מגבלות קובעי המדיניות והאסטרטגיה, והמערכות האנושיות של תכנון, מודיעין, ויוזמת מפקדים.

 

30 דצמבר, 2007

מבט אישי 226: למען הישג מדיני

הכוח האווירי אינו רק זרוע ההרתעה אלא גם זרוע האכיפה של המדינה. שומה היה להשתמש בו ברמה המדינית-אסטרטגית כדי לשכנע, או לאכוף על השחקן הסורי לדון עימנו על סדר חדש בלבנון שישרת את האינטרסים של שני הצדדים

הכוח האווירי נועד להשיג הישגים ברמה הצבאית, ברמת הלחימה. אולם יש לו ייעודים ברמה גבוהה יותר. יש לו יעוד מוצהר להרתיע ממלחמה ויש לו העוצמה הדרושה ליצור את התנאים הנדרשים לדרג המדיני כדי להשיג מטרות מדיניות של מדינת ישראל. לכן אי-אפשר לחמוק מהחובה לבחון את מידת הפעלת הכוח האווירי לפריצת דרך מדינית כמטרת המלחמה.

לאחר יומיים של לחימה, ב-14 ביולי 2006. נכתב מבט אישי 172 שכותרתו: "הכתובת להסדר היא בדמשק" והמוטו שלו היה: "המטרה היא: הסדר שיש לו בעל בית, שיש כתובת, שיש אחראי, שיש עם מי לבוא חשבון. סוריה הוכיחה כי היא יודעת לשמור על הסכמים. היא הפרטנר להסכם. דמשק היא הכתובת".

המסמך הגיע לעיני שרת החוץ ונעלם בפח האשפה למרות שבשבועיים הראשונים למלחמה הביעה סוריה נכונות מסוימת לשבת לשולחן הדיונים אך ישראל לא נענתה לה.

אכן, משא ומתן עם סוריה על הסדר בלבנון מעמדת יתרון היה אמור להוות הישג עיקרי שאפשר להשיג במלחמה זו. אולם קובעי ההחלטות לא עשו הפרדה בין משא ומתן מוגבל לסוגיה הלבנונית לבין משא ומתן כולל אשר אליו יבואו הסורים רק אם תובטח להם רמת הגולן.

מהלך מדיני בשילוב הכוח האווירי היה מסוגל בסבירות גבוהה, לשכנע או לאכוף על אסאד לבוא לשולחן הדיונים למשא ומתן מוגבל להסדר בלבנון, לטובת האינטרסים של שני הצדדים. כיצד? על כך לא ניתן להרחיב אך השמים אינם הגבול.

האם נעשה שימוש כזה בכוח האווירי? האם נעשה נסיון להשתמש בכוח האווירי לשכנע או לאכוף על סוריה הסכמה למשא ומתן? לפי מיטב ידיעתי לא ולא. הדרג המדיני לא ניחן כנראה בראיה ארוכת טווח ולא ניצל את ההישגים בימי המלחמה הראשונים כדי לשנות את הסביבה המדינית-אסטרטגית.

הדרג הצבאי דווקא הירהר על שינוי אך התכוון ל"מנופים" כלפי הסביבה הבינלאומית.  הדרג האווירי גם הוא לא יזם שימוש מהפכני בכוח האווירי, למרות שהוא מורגל ליזום מבצעים ברמה האופרטיבית והטקטית.  מדוע?

הסבר אחד הוא שמהקמת צה"ל חשש הדרג המדיני מהתערבות ראשי הצבא בשיקולים מדיניים. לכן נקבעו איסורים ונוצרה תרבות שניטרלו את החשיבה המדינית-אסטרטגית החיונית לכל צבא של מדינה. במשך השנים גדלו דורות של מפקדים על ברכיה של תרבות זו. התוצאה היא שאופקי היוזמה והתכניות שמגבש צה"ל ומציע לדרג המדיני נעשו מוגבלים למדי ואינם מנצלים את הפוטנציאל הצבאי להישגים מדיניים. כך ארע גם במלחמת לבנון השניה.

הסבר שני הוא שחיל-האוויר עדיין אינו חושב במושגים ברמה הזו. אין זה "אפקט" או "מנוף" עקיף אלא משימה ישירה וברורה שיש להפוך אותה לפקודות מבצע, לסדרת מבצעים מ"איתות" ל"פצצה כמסר דיפלומטי", להטלת סגר על המעברים העקריים בגבול סוריה-לבנון בשיתוף כוח עלית, ועד לגבול הדמיון המבצעי.

הסבר שלישי אפשרי הוא שמגבלות הידע וההתמחות בביטחון לאומי של הדרג האזרחי מנעו ממנו יוזמה מסוג זה. וייתכן ששלושת ההסברים יחדיו גרמו לחוסר המעש.

אחת המטרות שקבע הדרג המדיני היתה מטרה פופוליסטית אך לא רלוונטית – לשחרר את שני השבויים שנחטפו. מטרה שהצבא לא היה יכול להשיגה מחוסר מודיעין טקטי וכדכני על מיקומם. לא נשקלה כראוי האפשרות לנצל את הכוח האווירי להישג מדיני מרשים. העוצמה האווירית של ישראל בשילוב מערכה מדינית, יכלה כנראה להביא על מגש של כסף את תחילתו של משא ומתן עם סוריה על הסכם מוגבל לזירה הלבנונית בלבד, שסופו שקט וסדר בגבול עם לבנון למשך שנים רבות.

התחלת משא ומתן עם סוריה על הסדר בלבנון היתה הופכת את המלחמה מאכזבה צורבת להצלחה מסחררת.

 

 

‏25 דצמבר, 2007

מבט אישי 225: סיוע לקרב היבשה

כיום פועל הכוח האווירי במשולב עם כוחות עלית בלחימה רצופה נגד הטרור, כך יהיה עליו לפעול בעתיד נגד גרילה וכוחות סדירים. לחימה צמודה עם כוחות העלית מחייבת הכשרה, אימון, תכנון, תורות לחימה, פיקוד, ופיתוח מערכות מתקדמות.

האם קיבלו הכוחות בשטח את מלוא הסיוע הצמוד שהיו זקוקים לו? זו הסוגיה שננסה לברר הפעם. מלחמת לבנון השניה חייבה כל אחד מאתנו לעשות 'חשבון נפש', או נכון יותר 'חשבון שכל', לבדוק את תפיסותיו ורעיונותיו, לתקנם ולשפרם. כאזרח מן השורה סברתי כי כמעט עברה מהעולם חשיבותו של סיוע צמוד לעוצבות 'מסתערות',. מהסיבה הפשוטה שהן תצאנה להשלים את משימתן 'לתקוע דגל על הגבעה' רק לאחר שכוח אווירי ינטרל את כוחותיו היבשתיים של היריב. מאידך, במסגרת שיתוף פעולה  והשתלבות של כוחות מיוחדים וכוחות אוויריים, ימלא הכוח האווירי משימות דומות מאוד לסיוע צמוד.   

אפילו אלו שניבאו ברציפות כבר 25 שנים את דעיכת הכוחות 'המסתערים' של צבא היבשה [ובראשם כותב שורות אלו] הופתעו נוכח גודל הירידה ביכולתם לקבוע את תוצאות הקרב ביבשה. לנוכח החולשה המובנית של כוחות אלו בהתמודדות עם כוחות גרילה וטרור שמוה על צה"ל לברוא 'מפקדת כוחות עלית' שתתפוס מקום בכיר בין חילות זרוע היבשה. אולם לא בכך נדון כעת אלא בצורך האקוטי של כל כוח יבשתי להיעזר בעוצמה האווירית ולקבל סיוע צמוד לביצוע משימותיו.

כאשר הוחלט להכניס כוחות גדולים לדרום לבנון לשם הפסקת שיגור רקטות קצרות טווח, נתקלו בכוחות גרילה עדיפים בהכרת השטח, בהתכוננות לעימות ובנחישות מפקדיהם. כוחותינו היו זקוקים עד מאוד לסיוע צמוד וקרוב של מטוסי תקיפה, מסוקי קרב, מסוקי סער, מטוסי תצפית ומודיעין, וכלי טיס לא מאוישים למיניהם. האם קיבלו הכוחות בשטח את מלוא הסיוע שהיו זקוקים לו, לעתים עד כדי יאוש? אינני בטוח.

סיוע צמוד הוא כעמוד האש לפני המחנה, אולם המרחק בינו לבין 'סיוע קרוב' בעבר הוא מרחק ת"ק פרסה. למה הכוונה? בעבר, מטוסי תקיפה היו לא מדויקים כמו ארטילריה, ותפקידם היה 'להוריד ראשים' לדכא את אש היריב ולאפשר לכוחותנו להתקדם עד למוצבי היריב. כיום, כאשר מטוסי תקיפה, מסוקי קרב, ואחרים, הם מדויקים מאוד, תפקיד הסיוע הצמוד הוא לפגוע, לסכל ולהוציא מכלל פעולה באופן נקודתי, , את מערכת התקשורת והשליטה, את אמצעי הלחימה והלוחמים של היריב, ואת אמצעי התצפית והמודיעין שלו. אמצעי מודיעין אוויריים הם ספק עיקרי של מטרות בזמן אמת, תוך כדי הקרב, עד לסיומו. גם לכוח הקרקעי יש תרומה בהכוונת פלטפורמות אוויריות למטרות.

לפני מלחמת יום כיפור העריך חיל-האוויר כי לצורך סיוע קרוב יוקצו 10% מהגיחות לתקיפת כוחות יבשה. בשנים האחרונות פחת הצורך במידה ניכרת. הביטחון של כוחות היבשה ביכולתם מול החזבאלה גרם להפחתה משמעותית בדרישה לסיוע צמוד, באימונים, ובתורות הלחימה.

למען השקיפות חובה לומר כי כותב שורות אלו המעיט גם הוא בחשיבות הסיוע הצמוד. אולם בשעת צרה ומצוקה נקרא הכוח האווירי לספק סיוע צמוד לכוחות שהסתבכו בדרום לבנון. חלק מהמטרות היו בשטחים בנויים והיה חשש סביר להימצאות אזרחים. המשימה היתה מורכבת וקשה לביצוע כשאין שפה משותפת, לא נעשה אימון שוטף, והתאום לא היה מושלם.

בעקבות המלחמה עלו במלוא העוצמה טענות, טינות, כעסים ותסכול בנוסח 'איפה היה חיל-האוויר'. אין בכוונתי לשפוט את צידקת הטענות, שכן בדיקת העובדות במלחמות העבר סותרת אותן. אולם שתי עובדות מתסכלות מאפינות את המהלך היבשתי (השגוי). האחת היא התקדמות איטית ביותר רצופת התנגדות קשה, והשניה היא ריבוי יחסי של נפגעים. שתי העובדות עשויות להצביע על כך שהסיוע הצמוד לא היה יעיל כפי שיש לצפות למרות הקשיים, מאיכות הטייסים, איכות מערכות הנשק והמודיעין, איכות הפיקוד, ואיכות הארגון המבצעי האווירי כולו.

כפי שכיום פועל הכוח האווירי במשולב עם כוחות עלית בלחימה רצופה או במבצעים חד-פעמיים נגד הטרור, כך יהיה עליו לפעול בעתיד נגד גרילה וכוחות סדירים. לחימה צמודה עם כוחות העלית מחייבת הכשרה, אימון, תכנון, תורות לחימה, פיקוד, ופיתוח מערכות מתקדמות.
 

‏20 דצמבר, 2007

מבט אישי 224: איגוף אווירי 

מבט חמישי בסדרה: החלטות על הפעלת הכוח האווירי בלבנון

מדוע לא ניצלנו את הפוטנציאל הגדול של איגוף אווירי שמשלב כוחות עילית קרקעים עם יכולות אוויריות מוכחות? מדוע לא העדפנו איגוף אווירי על פני 'דחיפת' החזבאלה מהגבול צפונה?

לאחר כמה ימי לחימה,הוחלט להמשיך בלחימה ולסכל את שיגורי הרקטות והמרגמות קצרות הטווח במהלך יבשתי. 'לדחוף' את החזבאלה צפונה במהלך חזיתיי שנוגד לכל שלמדנו על לחימה בטרור וגרילה. היתה זו צומת החלטות אסטרטגית שקבעה את אופיה של הלחימה היבשתית עד לסיום המלחמה. לאחר פתיחה 'פוסט-מודרנית' המבוססת על מבצעים מיוחדים ומתקפה אווירית, השתלטה גישה שמרנית של Brute force, של לחימה בכוחות סדירים, וביטחון עצמי מופרז. גישה של לחימה נגד כוח סדיר ללא הפנמה שמולנו ניצבים כוחות של מחבלים 'הזקוקים' למענה מסוג אחר.

רק בימים האחרונים החל מבצע חלקי של איגוף אווירי, מעט מדי, מאוחר מדי. הפעלת כוח אווירי אינה 'חיה' לבדה, היא קשורה עד לטבורה להפעלת צה"ל כולו. לרוב מתיחסים להפעלת מטוסי קרב, אולם גם כוח המסוקים אשר יחד עם כוחות מוסקים ומקורות איסוף אוויריים בזמן אמת יוצר יכולת ייחודית בלחימה בטרור ובמלחמת לבנון השניה בפרט. במשך 50 שנים, מאז ההצנחה במיתלה, לא ביצע צה"ל איגוף אנכי בהיקף ניכר. ואכן במלחמה נגד צבא סדיר ישנם נימוקים כבדי משקל כנגדו. אולם במלחמה האסימטרית שנלחמנו ב-2006, יכול היה איגוף אווירי לתת מענה לצורך בבמתקפה גם על הקרקע.

איגוף אווירי נבדל במהותו  מאיגוף אנכי. באיגוף אנכי, שימש הכוח האווירי לצורכי הובלת הכוח הקרקעי לאתר ההנחתה או ההצנחה של הכוח היבשתי שנשא בנטל הלחימה. כיום, באיגוף אווירי, התובלה היא רק אחת ממשימות הכוח האווירי. הוא נושא בנטל השגת מודיעין באמצעות מטוסי צילום, מטוסי מודיעין אלקטרוני, ומזל"טים. הוא כוח האש של האיגוף באמצעות מסוקי קרב, מטוסי תקיפה ואחרים, הוא נושא בנטל הגנת שמי הכוח המונחת במידת הצורך. הוא נושא בנטל אספקה, חילוץ, תקשורת ושליטה בכוח המונחת. הכוח המונחת, הוא עוגן, הוא ציר מרכזי. תפקידו להחזיק בקרקע חיונית ולהשתלב עם המטוסים והמסוקים במשימותיהם. זוהי משמעותו של איגוף אווירי.

כולנו האזרחים מבינים שמבצע איגוף אווירי דורש תכנון ותרגול. קשה לשלוף אותו מהמותן. אולם צה"ל חשב על כך, תיכנן והתכונן למבצע מסוג זה. מבצע שהחל בשלבים האחרונים, מעט מדי ומאוחר מדי. לא נותר לנו אלא לשאול מדוע לא ניצלנו את הפוטנציאל הגדול של איגוף שמשלב כוחות עילית קרקעים עם יכולות אוויריות מוכחות? מדוע לא העדפנו איגוף אווירי על פני 'דחיפת' החזבאלה מהגבול צפונה?

תפיסת קו הליטני בגזרה המזרחית אינה מספקת כיוון שקרית שמונה והישובים הצפוניים לה נשארים בטווח הרקטות. לכן יש לשקול תפיסת קו צפוני יותר לפחות בגזרה זו והליכה דרומה לחיסול וסיכול אזורי-שיגור רקטות קצרות-טווח, וסגירת תנועת מלקחיים לעבר גבול לבנון-ישראל.

העובדה שצה"ל לא הציב בסיום הלחימה קו ברור של שליטת כוחותינו, גרמה לכך שהחזבאלה חזרו אל קו הגבול בתוך חודשים ספורים. הקו שאותו היה תופס הכח המונחת היה קובע את המתווה להחלטות או"ם, קובע את הקו שיתחום את אזור השליטה של כוח בינלאומי ואת האזור האסור בכניסה לחזבאלה. האיגוף האווירי היה מאפשר השגת הישגים מדיניים באופן ישיר ולא ע"י 'מנופים עקיפים', חלשים וזמניים.

 
 

‏16 דצמבר, 2007

מבט אישי 223: החלטה לצאת למערכה

מבט רביעי בסדרה: ההחלטות על הפעלת הכוח האווירי במלחמת לבנון השניה

שלב ראשון במערכה היה מתקפה אווירית ובעקבותיה התגוננות באמצעות השמדה מהאוויר של משגרי טילים. לכן ההחלטה על התחלת הלחימה היתה בעיקר אווירית

כעת הגענו לדיון קצר ותמציתי בהחלטה הראשונה לצאת למתקפה, שהפכה מיד למערכה הגנתית על העורף. נקודת המוצא לבדיקה היא הידע שבידי הקברניטים בזמן שקבעו את החלטתם כפי שמופיע בעדויותיהם.

   השיקולים העקריים בזכות פעולה מסיבית היו: תגובה בלתי נמנעת לכישלון מבצעי שמחירו 10 הרוגים ושני חטופים. הצורך בשיקום ההרתעה – אם לא תהיה תגובה ימשיכו לחטוף ואפילו יותר מזה – ייתכן נסיון  השתלטות על מוצב או אתר אזרחי בתוך ישראל. שיקולי מורל ופוליטיקה פנימית. אווירה בינלאומית תומכת או לפחות מבינה, והזדמנות למימוש החלטת מועצת הביטחון 1559, דחיקת החזבאלה צפונה ופריסת צבא לבנון בדרום.

השיקולים העקריים נגד המתקפה היו: קובעי ההחלטות ידעו כי ישראל נמצאת בנחיתות טכנולוגית בהתגונננות מפני הרקטות, כי מענה קרקעי יהיה רווי אבדות, כי מיגון העורף נמצא בשפל המדרגה, ולא נעשו הכנות מספיקות לספיגה אזרחית ממושכת. והמסקנה שהיתה ידועה להם – ישראל אינה מוכנה כראוי למערכה הגנתית ממושכת.

כה פשוט וכה מתסכל להיווכח שהגיון זה לא נשא פרי.

החלטה על מתקפה אווירית נקבעה למרות ההכרה במגבלותיה, אולם החלופה של מתקפה קרקעית היתה גרועה הרבה יותר, כרוכה באבדות, מסתכנת בשקיעה במדמנה הלבנונית, והישגיה מוגבלים ואיטיים.

כאן נכנס לפעולה המושג 'מנופים' וגרם להחלטות שגויות על היציאה למבצע בלי לתכנן את היציאה ממנו. האסטרטגיה של קובעי ההחלטות היתה שהפעילות האווירית בליווי פעילות קרקעית מוגבלת תפעיל 'מנוף' על ממשלת לבנון, שתפעיל 'מנוף' על האו"ם, ארה"ב והאיחוד האירופי, שיפעילו 'מנוף', על מי?

כך היה אמור להתחיל תהליך שיפסיק את הלחימה, יוציא עבורנו את הערמונים מהאש, ויממש את החלטה 1559. צה"ל התריע כי המבצע עלול להימשך 8-4 שבועות אך אזהרה זו הגיעה כנראה רק למעט אזניים 'מדיניות'.

האם היה חשש שתהליך שקול וארוך יותר של קביעת החלטות ישמוט את השטיח מתחת רגלי החלטה על תגובה מסיבית? בעדותו בועדת וינוגרד מאשר זאת ראש הממשלה – מדהים. לחץ הזמן לא נקבע ע"י גורמים חיצוניים. קובעי ההחלטות הכניסו את עצמם ללחץ זמן מלאכותי, לא מוצדק, כדי לא 'להחמיץ את ההזדמנות'. היום היו מוכנים לשלם מחיר עתק כדי 'להחמיץ' אותה.

ועדת וינוגרד שאינה עשויה מקשה אחת, התיחסה לתהליכי קביעת החלטות בצורה פורמליסטית ומנותקת מהמציאות. דו"ח הבינים שלה אינו מפנים את העובדה שבתהליך ארוך של דיונים שהתמשך כארבעה חודשים לפני המלחמה, גובשו מדיניות, תפיסת הפעלה, ותכניות חדשות ובראשן מעבר ממדיניות הכלה לשאיפה לשינוי המצב בדרום לבנון, וכן אפיון פקודת 'שוברת הקרח' ובמרכזה מבצע אווירי. על תשתית תפיסתית זו ועל הבנה הדדית בין המחליטים אפשר היה לנהל דיונים תכליתיים ביום ה-12 ביולי. 

עם זאת, הנסיון מצביע על כך שתהליך קביעת החלטות ממושך יותר, כדוגמת תהליך קביעת ההחלטות האמריקאי בזמן משבר הטילים בקובה עם ברה"מ ב-1962, עשוי היה להביא להחלטות מושכלות, שקולות ומועילות יותר מאשר החלטות תחת לחץ אמוציונלי ומכה תודעתית חזקה.

האם חדרה לתודעת קובעי ההחלטות התובנה כי מערכה זו היא מערכה הגנתית, למניעת שיגורים. החל מתקיפת המשגרים הכבדים וכלה בקטנים וניידים?  עד עתה לא נמצא תיעוד כלשהו על כך.

זוהי סוגית מפתח לקביעת ההחלטה על מתקפה ללא מגבלת זמן. ניתן לשער כי תובנה כזו היתה גורמת לסדרת שאלות והסתיגויות במהלך הדיונים כמו: האם נוכל למנוע שיגורים של אלפי רקטות? מה המשמעות של אלפי ראשי נפץ על העורף האזרחי? האם העורף ערוך לספיגה ארוכה מבחינת מיקלוט, התרעה, אספקת מצרכים חיוניים ותמיכה מורלית? ועוד רבות כאלו. ייתכן ששאלות אלו היו מובילות להחלטה על תגובה קצרה בלבד ואולי אף דוחות את הפעולה כדי להכין את העורף במשך מספר חודשים.

לסיום, התובנה שהמערכה תהיה הגנתית והידע שכוח אווירי אינו מסוגל לספק הגנה מלאה על העורף חיבים היו לתפוס מקום דומיננטי בשיקולים של קובעי ההחלטות מהו סוג התגובה שישראל יכולה להרשות לעצמה.

 

 

‏10 דצמבר, 2007

מבט אישי 222: האם התכוננו כראוי לקטיושות?

מבט שלישי בסדרה: ההחלטות על הפעלת חיל-האוויר בלבנון

שומה היה על חיל-האוויר לאסוף ולאתר לעצמו משגרים, מחסני רקטות, ואזורי שיגור בדרום לבנון לפני המלחמה כדי להפחית בעשרות אחוזים את מספר השיגורים על צפון הארץ

מכת הפתיחה האווירית להשמדת משגרי הרקטות לטווח ארוך ובינוני היא מופת ללחימה נגד גרילה וטרור. אך לא היתה זו מכה התקפית כפי שצה"ל חשב אלא לצרכי הגנה, כדי למנוע פגיעות בעורף. היתה זו מכה מנצחת פרי מאמצים של כמה שנים בתחומי התכנון, המודיעין, והתירגול. אולם משום מה לא הופעל מבצע מקביל נגד המערך הרקטי קצר-הטווח. האם ייתכן שמטחי הקטיושות הצפויים על הצפון לא זכתה להערכה ראויה? הרי אין הבדל בין רקטה על חדרה לרקטה על קרית שמונה.

סדרת המבטים האישיים בוחנת את ההחלטות על הפעלת הכוח האווירי בנקודת הזמן בו נקבעה כל החלטה. היא מבררת מה ידעו הקברניטים בזמן שקבעו את ההחלטה ולא מה יודעים אנו היום. שיטה זו נוהגת בהגינות כלפי הקברניטים וכלפי החלטותיהם.

הדרג המדיני וצה"ל ידעו זמן רב כי אין לחיל-האוויר יכולת לסכל שיגורי רקטות קצרות-טווח. זמן קצר לפני המלחמה ביצע  צה"ל תרגיל גדול במתאר דומה למלחמה והגיע למסקנה כי הדרך היחידה להפסקת השיגורים לפי דעת צה"ל היא כיבוש השטח בעומק כ-20 ק"מ בדרום לבנון, במתקפה שתארך 8-4 שבועות. הערכה זו נשענה על מאמץ מודיעיני לא מספק ועל מידע חסר ולא מעודכן. למרות זאת יצאה ישראל למבצע אווירי בלעדי. אם כך, הממשלה, צה"ל וחיל-האוויר הכירו והפנימו את יכולתו המוגבלת של הכוח האווירי ואף על פי כן, לא נעשו הכנות איסופיות חיוניות שדורשות פרק זמן ניכר, לשיפור היכולת האווירית טרם תחילת המתקפה.

כמו כן ידעו קובעי ההחלטות המדיניים, הצבאיים והאוויריים כי כמות הרקטות קצרות-הטווח למיניהן הוא כ-12.000, ישראל נמצאת בנחיתות טכנולוגית בהגנה מפני רקטות אלו, מיגון העורף נמצא בשפל המדרגה, ולא נעשו הכנות מספיקות לספיגה אזרחית ממושכת. הערכה מקובלת ונכונה קבעה כי כוח אווירי עדיין מתקשה לגלות ולפגוע במספרים גדולים של משגרים ניידים לטווח קצר. אולם האם זה היה מתאר הלחימה בדרום לבנון?

חלק ניכר ממשגרי הרקטות היו משגרים קבועים שהוסתרו במחפורות והורמו לצורכי שיגור לכמה דקות שאפשר היה לאתר אותם בעוד מועד. רוב השיגורים באו מאזורי מחיה קבועים שאפשר היה לרכז אליהם את האיסוף לו היו מאותרים מראש. איסוף המטרות דרומית לליטני הוטל על מודיעין פיקוד צפון שהוא חלק אינטגרלי מהפיקוד ומאגף המודיעין.

איתור מדויק של כל מטרה ומעקב מתמיד ומעודכן אחריה הם תנאים הכרחיים ליכולת להשמידה. תודעה זו כנראה לא היתה מפותחת אצל גורמי האיסוף בדרום לבנון. לא נבנה 'בנק מטרות' עשיר, מדויק, ומעודכן, לא נערך מעקב עדכני ויעיל אחרי ההכנות וההתכוננות של החזבאלה בדרום, לא רק בממד המשגרים אלא גם אחרי בניין תשתיות, חפירת בונקרים ועמדות, מערכות תקשורת והאזנה אלקטרונית. כל אלו לא התגלו עד שהפתיעו את כוחותינו שניסו לכבוש את הגזרה.

בגזרות הצפוניות יותר אסף חיל-האוויר מטרות ועקב אחריהן מכיוון שזה היה תחום אחריותו. כפי שלפני מלחמת של"ג עקב אחרי סוללות הטק"א בלבנון ובסוריה. לעומת זאת, בגזרה הדרומית שלא היתה בתחום אחריותו, לא אסף ולא עקב, כפי שלא אסף מטרות לקראת קרב הבלימה במלחמת יום כיפור. בשני המקרים מצא עצמו הכוח האווירי מול שוקת שבורה מאחר שהאחריות לאיסוף לא הוטלה עליו.

חיל-האוויר כבר עתיר נסיון ממלחמות קודמות כי כאשר גוף אחר, יהיה זה אמ"ן או פיקוד מרחבי אמור לאסוף מטרות עבורו, יחסר לו ברגע האמת, המידע הדרוש לתקיפתן. בעת צרה – יפנו אליו מתוך הערכה ליכולתו וכישוריו, ויהיה עליו לתת מענה לאתגרים אלו. לכן אחד מתפקידי היסוד של חיל-האוויר הוא השגת המודיעין החיוני לשם מילוי תפקידיו ומשימותיו. לפיכך, שומה היה על חיל-האוויר לאסוף ולאתר לעצמו משגרים, מחסני רקטות, ואזורי שיגור בדרום לבנון לפני המלחמה כדי לעמוד בפרץ בשעת דחק, ולהפחית בעשרות אחוזים את מספר השיגורים על צפון הארץ. כאשר המלחמה נתפסת כמערכה הגנתית בעיקרה, היתה לכך משמעות מרכזית לתוצאותיה.

 

 

‏5 דצמבר, 2007

מבט אישי 221: השגיאה הגדולה

מבט שני בסדרה על הלחימה האווירית בלבנון

השגיאה הדומיננטית לא הייתה הפעלה שגויה של הכוח האווירי אלא אי-הפסקת הפעלתו לאחר ששה ימי קרבות, בצומת החלטות קריטית  

מלחמת לבנון השניה היא לכאורה מלחמה התקפית שבה יצא צה"ל לפגוע, להשמיד ולרסק את ארגון החזבאלה. אולם בפועל מרגע שהתחילה הלחימה המשימה העיקרית היא מניעת שיגורי רקטות, קטיושות ומרגמות על העורף. הייתה זו המלחמה ההגנתית ביותר מאז חלקה הראשון של מלחמת העצמאות. כאשר בוחנים את הלחימה לאור מסקנה זו, מתבהרות ההצלחות והשגיאות.

במלחמות ישראל, ברוב המקרים הדרג המבצע, לוחם היטב ומבצע את המשימות המוטלות עליו. המשתנים שמשפיעים על ההצלחה והכשלון הן לרוב התכנון וקביעת ההחלטות. קשה לנתק את בחינת הפעלת הכוח האווירי מהפעלת צה"ל כולו והדרג המדיני. הרי הכוח האווירי אינו עצמאי. לכן הסוגיה העיקרית שתיבחן היא קביעת החלטות בדרג המדיני והצבאי בהקשר להפעלת הכוח האווירי.

במשך יותר מעשור התחולל שינוי משמעותי בדוקטרינה האווירית או בשפה פשוטה יותר – תפיסת ההפעלה. היא אימצה נדבכים שנלקחו מהדוקטרינה האמריקאית, נדבכים שהוכחו כשגויים בעיראק ובאפגניסטן בהקשר של לוחמה בארגוני טרור וגרילה. אפשר לתמצת כמה מנדבכים אלו במושגים כמו 'אפקטים' 'הלם ואימה', 'הכרעה' 'מנופים' מבית המדרש האמריקאי. דוגמה ל'מנוף' היא דברי קצין בכיר בועדת וינוגרד שהמטרה הייתה "להביא את הקהילה הבינלאומית להתערבות".

אפשר 'לשים כוונת' על האחראי לעיוות תפיסת ההפעלה האווירית, להכנסת מושגים שגויים ולהטמעתם בתורת הלחימה. לא די שהשגיאה ברורה ומקורה ידוע, האחראי ממשיך להטיף את תורתו למפקדים הבכירים של המלחמה הבאה. למען השקיפות יש לומר כי כותב שורות אלו נאבק בחוסר הצלחה נגד תורה זו במשך כמה שנים.

אין טעם לדוש בתוצאות המלחמה. אסתפק בתזכורת לעוצמת ההחמצה הצבאית והמדינית: כישלון מערכתי וטקטי, כישלון הפיקוד בדרג והגבוה ודרג הביניים, תסכול, אבדות מיותרות, מכה קשה למורל הלאומי ולדימוי ההרתעתי של צה"ל, חוסר יכולת של ישראל להתנגד להסכם שכפו ארה"ב והאו"ם, כישלון בצרוף סוריה למשא ומתן, וחזרה של החזבאלה לקו הירוק והתחמשותו מחדש.

העצוב והמתסכל יותר מכל הוא שהוכנה תכנית טובה לניצול הכוח האווירי בפתיחת לחימה, חלופה מתקדמת, כמעט מהפכנית באורח החשיבה של צה"ל: תכנית 'שוברת הקרח', תכנית נבונה ומועילה אם כי לא נקיה משגיאות. על כך ראויים הדרגים, המדיני, המטכ"לי והאווירי לשבח. תכנית זו קבעה מהלך ראשון של תקיפת מערכי הרקטות בעלות טווח ארוך ובינוני, פגיעה מרבית במחבלים, ביתר מקורות העוצמה של ארגון החזבאלה, אך גם בכמה מטרות שנויות במחלוקת. עיקר הפקודה בוצע מהאוויר.

אולם לוחמה נגד טרור אינה מגיעה למיצוי 'בהכרעה' או 'בהלם ואימה' אלא באכיפה, ביצירת הרתעה, בהשמדה מדודה ומושכלת ללא 'נצחון' מוחלט, ובהכשרת הקרקע לדרג המדיני. אלו הן מגבלות היכולת של כל כוח שנלחם בטרור יהיה יבשתי ימי או אווירי.

מדינת ישראל החליטה במודע ביום החטיפה, לעבור ממדיניות של הכלה ומאופקות למדיניות אגרסיבית. יחד עם זאת לא החליטה לצאת למלחמה אלא למבצע בלבד. הלחימה לפי עקרונות פקודת 'שוברת הקרח' בימים הראשונים הייתה נבונה אם כי לא מיטבית, ועל כך בפעם אחרת.

בצומת החלטות קריטית ב-19 ביולי החליט הדרג המדיני להגיע להפסקת אש. החלטה נבונה וחייבת במימוש. שומה היה על הדרג הצבאי לפעול לפי הנחיה זו וליצור הפסקת אש חד-צדדית. שומה היה על קובעי ההחלטות בכל הדרגים להבין כי הלחימה האווירית מיצתה את השלב הראשון והמתוכנן שלה, וכי זהו הזמן המתאים ביותר לצאת מהמלחמה. אולם לא כך סברו בכירי הצבא.

המלחמה הפכה מיד להגנה על העורף שלנו ולא על השמדת החזבאלה. התכנית המבצעית דיברה על פרק זמן קצר כי האיום על העורף היה מובהק. הדרג המדיני הנחה לפעול להפסקת אש. המחסור במטרות ערכיות לתקיפה היה ברור. אך המערכה האווירית והלחימה כולה לא הופסקו וזוהי השגיאה האסטרטגית המרכזית. במלחמת לבנון השניה.

 

 

‏30 נובמבר, 2007

מבט אישי 220:  בחינת הלחימה האווירית

דווקא 'הגרופיס', האוהדים השרופים של הכוח האווירי, אין בררה בידם אלא לבחון את הלחימה האווירית במלחמה האחרונה ולהציע חלופות למלחמה הבאה אם תיכפה עלינו

בכל אחת מחמש המלחמות האחרונות של ישראל ניתנה לחיל-האוויר הזדמנות לקבוע את מהלך המלחמה ותוצאותיה. בשתיים מהן – מלחמת ששת הימים ומלחמת של"ג – הוא ניצל היטב את ההזדמנות. בשלוש אחרות – מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור, ומלחמת לבנון השניה – כנראה לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו. בפעם אחרת נבחן את המיתוס כאילו לא ניתנה לחיל-האוויר הזדמנות במלחמת יום כיפור, הפעם נתמקד במלחמה האחרונה, ונסתמך על מקורות גלויים בלבד.

מה פירוש 'לתת הזדמנות'? חיל האוויר זקוק לכמה 'דרגות חופש' כדי להפיק את מלוא הפוטנציאל שלו: בחירת המטרות, פרק זמן ניכר להתכוננות, לתכנון, לאיסוף מודיעין ולתרגול,  מודיעין מספק על המטרות,  ופרק זמן מסוים לביצוע משימותיו. במידה שהוא מקבל דרגות חופש אלו - השמיים אינם הגבול.

ביקורת רבה וקשה ספגו חיל האוויר והדוקטרינה שלו לאחר המלחמה. רוב הביקורות היו ריקות מתוכן והתמצו במשפט אחד: "כוח אווירי אינו מסוגל להשיג הישג משמעותי במלחמת לבנון השניה". חד וחלק, ללא הנמקות מקצועיות, ללא נתונים כמותיים, ללא ניתוח יסודי של חלופות פעולה אוויריות ושילוב עם כוחות אחרים. אי לכך, כמו מעשה בלעם, חסכה את הצורך להתמודד איתה.

למרות זאת חובה לבחון האם ניתנה לחיל-האוויר הזדמנות במלחמה האחרונה. לקראת המלחמה נכתבה פקודה צה"לית שעיקרה היה הפעלת חיל האוויר באורח כמעט בלעדי לפגיעה בכל מקורות העוצמה ונקודות החולשה של החזבאלה, להשמדת אתרי טילים, רקטות וקטיושות למיניהם, ופגיעה במחבלים. מאחר שחזבאלה התחמש ועבר מהפך ארגוני, נוצרו מטרות רבות העונות על הדרישה המבצעית. במשך שנים נערך חיל האוויר למלחמה אפשרית בחזבאלה, עסק בתכנון יסודי ופרטני של פקודות מבצע, אסף מודיעין, ותרגל את כל המערכות שייטלו חלק בלחימה ובמיוחד הדרג המבצע. במלחמה עצמה ניתן לחיל האוויר פרק זמן ארוך כדי להפיק מעצמו את המירב, לקבוע את מהלכי המלחמה ותוצאותיה.

חיל-האוויר אינו עצמאי. הוא כפוף להחלטות הדרג המדיני ומשועבד להחלטות הדרג הצבאי. למרות מגבלות הידע של דרג זה ועל אף ניגודי אינטרסים בין הזרועות השונות, ניתנה לחיל האוויר הזדמנות פז להוכיח את יכולתו הדומיננטית אם כי לא בלעדית, לקבוע את מהלך המלחמה ותוצאותיה.

נכון, האתגר של השמדת משגרים של קטיושות קצרות טווח היה על קצה היכולת הטכנולוגית והמבצעית של כוח אווירי המתקדם ביותר. אולם חלק גדול מאי ניצול ההזדמנות נבע גם מכשל מקדים של מודיעין להשגת מטרות  מחוץ למוטת האחריות האווירית.

התוצאה הייתה מרה וקשה. צפון הארץ ספג ברד של קטיושות עד לסיום הלחימה. כוחות קרקע שהוכנסו ללבנון נכשלו גם הם וספגו אבדות שכמעט הפילו את הממשלה. אולם חמור מכל, המלחמה הסתיימה בתחושת כישלון ואכזבה מהממשלה, מצה"ל, ומחיל האוויר. תחושת הכישלון היא שעלולה לצרוב בזיכרון הלאומי את המלחמה הגרועה הזאת. אפשר לשער כי קצינים רבים בחיל האוויר חשים גם הם תחושת החמצה ואי-שביעות רצון ממידת ניצול הכוח האווירי.

ישנם שני סוגי ביקורת. האחד, הפופוליסטי, שעיקרו הטחת האשמות והצבעה על אשמים. והשני, ביקורת קונסטרוקטיבית שמתמקדת בחיפוש שינויים וחלופות לשיפור המצב הקיים.  הגישה המוצגת כאן בוחרת במודע בסוג הביקורת השני.  הטענה שחיל האוויר "לא יכול" היא שגרמה לכך שאין ביקורת על הלחימה האווירית. לעומת זאת דווקא 'הגרופיס', קומץ האוהדים השרופים של הכוח האווירי, אין בררה בידם אלא לבחון את הלחימה האווירית במלחמה האחרונה ולהציע חלופות למלחמה הבאה אם תיכפה עלינו.

 

 

 

 

  ליצירת קשר - איתן - ei999@013.net.il