פרשת ויקהל

מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת

ידוע שששת אלפים ברא הקב"ה בעולם והאלף השביעי קודש לה'.עליו נאמר "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" ,ואותו זמן שישמח הקב"ה וישמחו משום דבאותו זמן נתבטלה הסטרא אחרא כמ"ש "בלע המות לנצח,ואותו הזמן אינם צריכים ישראל לא לחרש ולא לזורע ולא לעובד אדמה כלל כל מה שירצו מוכן ומזומן לפניהם,ובאותה שעה נראה בן צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו,שאותו הזמן הוא זמן התגמול האמיתי ואפשר שגם לזה כיוונו רז"ל באומרם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת דכל ששת אלפים נקראים ערב שבת ואלף שביעי הוא יום שבת גמור,לפיכך צריך אדם בעודו חי יצטער על עניין זה.וכל אשר תמצא ידו לעשות בכוחו מצד הקדושה יעשה כדי שיהיה מהכתוב לחיים בירושלים דאלף השביעי לא נשארה בו עבודה כ"א תשלום השכר דוקא          

(פיתוחי חותם לאביר יעקב רבי יעקב אביחצירא פרשת בהר)

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת לה' ,קשה ששת ימים תעשה מלאכה, מה קמ"ל בזה אם יעשה או לא הרי הכל תלוי ברצון האדם ומה צורך לומר שיעשה מלאכה? ועוד למה כתב תעשה שמשמעה שנעשית מאליה?.ונראה לפרש בהקדים מה שאמרו חז"ל מדוע נסמכו פרשת המשכן לפרשת השבת לומר לך שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת ולכאורה קשה דאיך סלקא דעתך שיהיה כן דוחה והרי שבת היא איסור חמור של כרת ובודאי שלא ידחה ע"י ציווי בעלמא של בנית משכן,אלא יש לפרש ע"ד שאמרו רבותינו איך אפשר שעם ישראל ידע לבנות את המשכן? והרי לא היה לו מומחיות בכל כלי הזהב והכסף וכו' דברים הנצרכים לבנין המקדש,וגם כל מה שעבדו בעבודות מצרים היה בפרך בטיט ובלבנים ולא בסוג כזה של מלאכת מחשבת בכסף ובזהב, אלא מוכרח שהקב"ה שלח מלאך שיעשה ביחד עם ישראל את העבודה.

וידועה ההלכה ששתים שעשו מלאכה של אחד כגון ששתים הוציאו מרשות אחת לשניה הרי הם פטורים כי אין זה הדרך לעשות כן... אז כיון שכך היינו חושבים שיהיה לעם ישראל מותר לבנות את המשכן בשבת כיון שהוא עושה זאת ביחד עם מלאך והתורה פוטרת,משמיעה התורה ששבת אינה נדחה עם כל זאת בשביל המשכן .והטעם הוא שאין המלאכים עושים מלאכה בשבת.

ולכן יתפרש הפסוק  ששת ימים תעשה מלאכה כלומר המלאכה של המשכן תעשה ששת ימים על ידך וע"י המלאך וזה שאמר "תעשה" שמשמעותה שנעשית מאליה דהיינו בעזרת המלאך, וביום השביעי שבת לה' דהיינו שהמלאכים שובתים בשבת דמה שבת לה' כל שכן  גם המלאכים צריך לשבות,ואז ממילא חל איסור לבנות את המשכן בשבת.

 

 

כתוב בפרשה ששת ימים תעשה מלאכה ,תעשה משמע שהמלאכה נעשית מאליה אולם בפרשת יתרו כתוב ששת ימים תעבוד שמשמע  שצריך לעבוד אפשר לתרץ את ההבדל שהתורה מדברת על שניני סוגים של אנשים,האחד הוא זה שלומד תורה כל היום ומניח את העבודה,בבחינת תורתו אמונתו עליו התורה אומרת ששת ימים תעשה מלאכה היינו שמלאכתך נעשית מאליה.והסוג השני הוא זה שעובד כל ימי השבווע כדי להביא מזון לבני ביתו.

ע"פ זה אפשר להסביר עוד הבדל בפסוק ,בפרשה כתוב ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש ,ובפרשת הדיברות כתוב ששת ימים תעבוד ויום השביעי שבת לה',הפסוק הראשון אומר שהשבת הוא לכם והשני אומר שבת לה' ולפי האמור מובן,הפסוק הראשון שמדבר על תלמיד חכם השבת עצמה צריכה להיות יותר למנוחה,כמו שפסקו בהלכה שמותר לתלמידי חכמים לקום בשבת יותר מאוחר בבוקר מאשר בימי החול,וכן להתענג באכילה ובשתיה וכד'.אבל הפסוק השני שמדבר בבעל בית שאין לו זמן לעסוק בימי החול, התורה מצווה אותו שכל השבת יהיה לה' ע"י לימוד תורה מתמיד של שעה בו כאלף שעות בשבוע.

מופיע מחולקת בגמרא(פסחים סח: עיין שם) שמזכירה קצת את האמור,דתניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל או שותה או יושב בתורה ושונה רבי יהושוע אומר חלקהו חציו לאכילה שתיה וחציו לבית המדרש ואמר רבי יוחנן שניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלוקיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם רבי אליעזר סבר או כלו לה' או כולו לכם,ורבי יהושע סברחלקבו חציו לה' וחציו  לכם אפשר להסביר את דעת רבי אליעזר שמדבר בשני בני אדם אחד תלמיד חכם ואחד באדם פשוט רגיל.אבל להלכה נוקטין כדעת רבי יהושע שחציו לה' וחציו לכם שאף תלמיד חכם וגם לא תלמיד חכם צריך גם ללמוד וגם לאכול.

אפשר גם לתרץ כך את קושיית האור החיים הקדוש וזה לשונו-צריך לדעת טעם שהוצרך לומר ויקהל אחר שהוא דבר הרגיל בכל עת אשר יצוה דבר ה'.ונראה כי לצד שראו כי קרן אור פניו וייראו מגשת אליו,לזה הוצרך להקהיל את כולן לבל ימנעו קצת מהמורא וזה שדקדק לומר את כל עדת ישראל עכל"ה.

ע"פ ההלכה כאמור לכולם צריך להיות אשר באותו אופן של לימוד תורה בילוב אכילה ולכן כתב דוקא ויקהל משה לומר לך שכולם נחשבים כאחד לזה ומסיים ששת ימים תעשה כלומר אע"פ שהוא תלמיד חכם כלל אותו בויהקהל שחציו לה' וחציו לכם.