בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
 
 
 
בס"ד
א מ ו נ ה
האתר שלך לחיזוק האמונה  
                 
אני מאמין באמונה שלמה
 
   
 
   אמונה ודעת    אהבת הי    חידושי תורה    פרשת השבוע    חכמת האמת    אהבת ישראל    עת הגאולה    פינת ההלכה    תוכנות להורדה
בראשית תמן
סגולה נפלאה לומר, כל יום אחר תפילת שחרית, את התיקון מח' מתיקוני הזהר.
מאחר והוא נכתב כמובן בארמית ולא נמצא תרגום, מצאתי לנכון לתרגם
אותו מילה במילה (הכתב המודגש) והוספתי לו גם פירוש (אותיות קטנות)
אשריכם ישראל
 
ארבעים מלאכות חסר אחת הן כנגד ארבעים מלקות חסר אחת שאסרו ללקות בשבת, ואלו המלקות הן כנגד עשר קללות שלקה אדם ועשר לחוה ועשר לנחש ותשע לאדמה. ועל כן אמרו חכמי המשנה "אין לוקין בשבת" שאלו המלאכות מאחר והם מותרות ביום חול גורמות לישראל שיקבלו מלקות ביום חול אך ביום השבת, מאחר ונאסרו אותן המלאכות אזי גם  נאסרו  המלקות.
 
יציאות השבת שתים, אלו הן: עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים שעושה אותן בבת אחת דהיינו מעביר ד' אמות ברשות הרבים מבלי לפוש. מי שעוקר חפץ ממקומו מרשות היחיד ומניחו מחוץ למקומו ומרשותו לרשות הרבים, כאילו עקר את עץ החיים שהוא אות ברית יסוד דז"א והניחו ברשות נוכריה מקום הסט"א. מי שעושה כן גורם לנשמתו שתעקר מרשותו ותונח ברשות האחרת שהיא מרה וטחול כעס ועצב.
וזה חילול שבת גרם לישראל שנעקרו מארץ ישראל רשות היחיד והוגלו לארץ נוכריה שהיא רשות הרבים רשות הסט"א. וכך הוא מי ששם את אות ברית קדש שלו ברשות נכריה הבא על גויה מוציא טיפות מרשות ישראל (רשות היחיד) ומעבירן לרשות הסט"א (רשות הרבים) וכן המוציא זרע לבטלה מגופו (רשות היחיד) נתפסים ביד פלונית (רשות הרבים), ה' יכפר בעדנו
 
שבתא"י אחד משבעה כוכבי הלכת השולט בליל שבת הוא בחינת טחול בחינת רחל דסט"א, חמה גם משבעה כוכבי הלכת, בחינת לאה דסט"א אישה רעה בחינת מרה.
שבתא"י עליו נאמר והבור רק אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, והוא גורם בעולם ל רעב וצמאון וקינה והספד וחשוכה והפלות, הפך ענג שבת והוא גורם לגלות לישראל. וצריכים ישראל לעשות לה לשבת שינוי בכל אלה כמו שלמדנו, והוא הדין לגבי דיבור חול שהוא אסור בשבת, וכך לא יהיה לסט"א מקום בשבת לשרות בו, ואז יברח כדוגמת שפחתו של אברהם שנאמר בה  מפני שרי גבירתי אנכי ברחת
 
טחול -  עליו נאמר של נעליך מעל רגליך, הסר מעליך את אחיזת נעל מטונף נוק' דקליפה המטונפת הנקראת טפה סרוחה כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא זוהי שבת היא השכינה הנקראת גם אדמת קדש, ועליה נוק' דקליפה אומרת השכינה "פשטתי את כתנתי לבוש החול איככה אלבשנה בשבת, רחצתי את רגלי מכל אחיזות הקליפות איככה אטנפם על ידי חילול שבת"
 
על כן צריך האדם בשבת שינוי בלבוש, באש נרות שבת ובאוכל, וצריך שיהיה מוסיף מן החול על הקדש, וכל המוסיף מוסיפים לו נפש יתירה בשבת וכל הגורע גורעים לו אותה נפש יתירה חס ושלום, וכל המוסיף מוסיפים לו נפש יתירה בשבת.
 
                                ברוך ה' לעולם אמן ואמן
 
לע"נ
שמואל אטלי בן רוזה ז"ל
דוד אריה כוכבי בן אברהם ברוך ז"ל
ורדה רוזה אטלי בת מסעדה לבית זרביב נ"ע
ת.נ.צ.ב.ה
 
במילה בראשית ישנם שם אותיות תר"י וישנם שם אותיות שב"ת, בכגון זה ב' ראשי"ת - ב"רא שי"ת, ואלו הן שתי שבתות שבת עליונה ושבת תחתונה, עליהן נאמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגו'
 
פעמיים הזכיר כאן את המילה שבת, לקבל את השכינה העליונה שהיא בינה והשכינה התחתונה שהיא מלכות.
 
לדרתם -  מה הוא לדרתם? חסירה ו' - מלשון דירה, אלא אשרי מי שעושה להן לבינה ולמלכות מקום לדור בשבת בשני בתי הלב שלו, בינה בחלל ימין ומלכות בחלל שמאל, חלל ימין מבחינת נפש אלהית יצר הטוב, חלל השמאלי מבחינת קליפת נגה יצר הרע ויתפנה משם מחלל שמאל שבלבו היצר הרע שהוא חילול שבת.
 
ברית עולם -  זה הצדיק ז"א ששורות שתיהן אמא עלאה שהיא בינה ושכינה תתאה שהיא מלכות עליו, אחת בינה למלא אותו לז"א במוחין דגדלות ובאורות דחו"ג המתפשטים בכל גופו ואחת מלכות להתמלא ממנו מן הז"א, כי אין למלכות כלום מעצמה אלא רק הארות המוחין והארות החו"ג שמקבלת ממנו.
 
בני ישראל -  אלו הן שתי הבחינות, נצח והוד שעל ידם מקבלת המלכות את הארותיה ולמה נקראים בני ישראל כי הם בניו של ישראל סבא קדישא שהוא הת"ת עמוד האמצעי ממנו יוצאים הנצח והוד.
 
שלוש פעמים שביעי שביעי שביעי נאמר ב-ויכולו, אלו הם שלושת האבות חסד גבורה ות"ת הכלולים בז"א
 
ענג שבת נאמר ונה"ר יוצא מעד"ן להשקות את הג"ן ראשי תיבות ענ"ג. ונהר, יש נהר ויש נהר. יש נהר הנקרא תהלים מו נהר פלגיו הוא יסוד דז"א שמקבל הארות מחסד וגבורה השונות זו מזו על כן נקרא פלגיו ויש נהר שפטים ה כא הנקרא נחל קדומים שהוא היסודות של אבא ואמא שהם קדומים ומהם מקבל הז"א את החו"ג.
 
ישנו עדן עליון הוא א"א עליו נאמר עין לא ראתה אלהי"ם זולתך. נהר זה הוא היסוד דא"א הנקרא ו'  שיצא מהעדן העליון א"א שהוא א' ועובר בין אבא ואימא החו"ג נמשכים מהיסוד דא"א ומתלבשים ביסודות דאו"א ומשם עד הזו"ן ויורדים החו"ג חמש מאות שנה ומגיעים עד צדיק יסוד דז"א שהוא ה שביעי מבינה ולמטה ומשם משקה היסוד דז"א את הגן המלכות שהיא השכינה התחתונה
 
אשרי מי ששומר מקום לשבת בלב שהוא דירה לבינה ולמלכות, שלא יתקרב שם עצב הטחול וכעס המרה שהוא מלבן את אש הגיהנם בליבו של האדם הכועס, על כך נאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם בשני חללי הלב ביום השבת". וכך הוא ודאי שכל מי שכועס, כאילו הדליק אש הגהינם בשבת.
 

 

 


 

 

 

 
סדר התרת נדרים
כפי מנהג חכמי בית - אל  ירושלים
טוב להנהיג לאומרו כל יום ששי וער"ח
אחר תפילת שחרית
וה‘ יהיה בעזרנו שלא נכשל בעוון נדרים.
 
 שמעו נא רבותינו
הרינו מבקשים ממעלתכם
להתיר, לנו ולנשותינו, לבנינו ולבנותינו
 ולכל הנלוים אלינו, כל נדרים, ושבועות, וחרמות,
 ונדויים, ונזיפות וכנויים, ולבטל כל קללות, אלות, שמתות,
וכל דברים רעים וחלומות רעים, וכל מיני עין הרע הן וכיוצא בהן,
 ובפרט אם עברנו על אותם ארבע ועשרים דברים שבית דין מנדין עליהם.
 
והמתירים אומרים
בצירוף וברשות קדשא בריך הוא ושכינתיה
וברשות בית דין של מעלה, וברשות בית דין של מטה
 
  מותרים לכם  ג
   שרויים  לכם  ג"פ
  מחולים לכם  ג"פ
 
אין כאן נדרים, אין כאן שבועות, אין כאן חרמות, אין כאן שמתות,
אין כאן עין הרע, אין כאן נדויים, אין כאן קללות, בין שקללתם
אחרים, בין שאחרים קללו אתכם, בין שקללתם את עצמיכם 
או שנתחייבתם שום קללה, או חרם או קונם, או שום
גזרה רעה, או חלומות רעים, או פטרונות רעים, בין
שחלמתם על אחרים  או אחרים חלמו עליכם,
כולם בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר
וכדבר שאין בו ממש.
 
וכשם שהסכימו והתירו לכם בית דין של מטה
כך יסכימו ויתירו לכם בי"ד של מעלה
וכל הקללות וחלומות רעים,
יתהפכו  עליכם ועלינו
לטובה ולברכה
 
כדכתיב:
ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך
 
וכתיב:
ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום
יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגאלי
 
להצלחת עם ישראל ברוחניות ובגשמיות  ולאקימא שכינתא מעפרא
 
 
 
 

 המספרים

אחד מסמל את אחדותו ית' - אחד הוא אלקינו שנאמר: " פתח אליהו הנביא זכור לטוב ואמר רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן" ופירש רבינו יהודה פתיה זצוק"ל:   " כי דרך החשבון שאחר האחד אומרים שני ושלישי, אבל אנת אינך כדרך החשבון שיש אחריו שני" יין הרקח עמוד א'   

אחד הוא גם האהבה - אחד בגימטריא 13 כמנין אהבה.
האות הראשונה א מספרה אחד ומורכבת משלוש אותיות י,ו,י שעולים 26 כמנין הוי"ה ב"ה.
 
שניים או זוג הוא צמד של דברים דומים
בימים קדומים, היו חוששים לזוגות מפני המזיקים ונזהרו שלא לאכול או לשתות תרי וכדומה. וכאשר נשאלו רבנן כיצד תקנו ארבע כוסות ולא חששו לזוגות, השיבו על כך: "אמר קרא: ליל שימורים" - ליל פסח הוא ליל שימורים ואין לחשוש למזיקים. בעלי הקבלה ראו בזוגות מעין כפירה באחדותו ית' ופירשו דברי חז"ל "כללו של דבר: כל המקפיד מקפידים עמו ושאינו מקפיד אינם מקפידים עמו", על כך אמרו: "הנבוך בחקירתו שמא ח"ו שתי רשויות הן, מקפידים בו המזיקים ויש כוח בידם להזיק לו, אבל מי שדעתו מוצקה ומאמין באמונה שלמה שהכל ממנו ית' , אין כוח בידי המזיקים להזיק לו".
 
שניים - זוג הם בעל ואישה, אך מתי שהאחדות שורה בבית ונהיים לבשר אחד, אזי מולידים כי מאחד תבוא הברכה ולא חלילה משניים.
שניים הם משה וארון וגם המשה זוגות החכמים אשר שימשו כחוליה מקשרת בין אנשי כנסת הגדולה ודור התנאים.
 
שלוש הוא התנאי לקיום כל מצווה - מחשבה, דיבור ומעשה שהם היראה, האהבה והשמחה וקשר לנו הכתוב זה בזה, שהמחשבה מולידה את היראה, האהבה מולידה את הדיבור והמעשה יעשה בשמחה.
 
מובא באדרא רבא: "אמר רבי שמעון לחבריא, עד אימת נתיב בקיומה דחד סמכא" ופירש המהרי"ץ ז"ל: "ופשט הדבר שהעומד על רגל אחת אינו יכול לעמוד כראוי וגם לא לזמן רב" על כן אמר רבן שמעון בן גמליאל: "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום" שהם חסד דין ורחמים אותם מסמלים שלושת האבות אברהם - שלום/חסד, יצחק - דין/דין ויעקב - אמת/רחמים.
חד"ר אליו עלינו לשלוח את ילדינו, תינוקות של בית רבן, ללמוד תורה על פי הדרך שקבעו לנו חכמינו ז"ל.
 
ארבע - מספר זה מסמל את השתלשות העולמות אבי"ע עד לעולמנו זה, עד להיווצרות החומר. הוא גם מראה על מידת ההמשכיות.
ארבעה הם היסודות - אש והרוח ומים והעפר, ראשית לכל נברא ויסוד אשר ברא אבן עזרא
ארבע הן  האמהות, אותם הכלים הקדושים ששמרו והולידו את עם ישראל לדורותיו.
ארבעה הן לשונות הגאולה - והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, לכבודן תיקנו חז"ל לשתות ארבע כוסות בליל פסח.
ארבע הן הקושיות ששואל כל ילד מישראל בליל הפסח, לקיים את מצוות והגדת לבנך.
ארבע הן כנפות הבגד החייבות בציצית אותו אנו מצווים לראות בכל יום על מנת לזכור את כל מצוות ה' ולעשות אותם. 
ארבעה הם המינים המסמלים את השכבות השונות של העם, אותם אנחנו מצווים לחבר ולאגוד ביחד בחג הסוכות כסימן לאחדות עם ישראל.
 
חמש - המספר חמש מיוחס בעיקר לחמישה חומשי תורה, למרות ששם זה נזכר לראשונה רק בתקופת התלמוד, ולכל חלק מהם שם מיוחד לו - בראשית, שמות, ויקרא, במידבר ודברים, כל אחד על פי תכנו.
האות ה' שמספרה חמש מופיעה פעמיים בשם הקדוש, ולפי חכמי הקבלה ה' הראשונה מסמלת את עולם הבינה או אמ"א עילאה וה' התחתונה מסמלת את עולם המלכות או הנוקבא.
 
"כי בי"ה ה' צור עולמים" באותיות י ו- ה השם יצר את העולמות, העולם הזה והעולם הבא. האות י' מסמלת את העולם הבא, העליון, הרוח, הנסתר והאות ה' מסמלת את העולם הזה מורכב מחומר אך גם מרוח.
על כן האות ה' מורכבת בעצמה משתי אותיות: ד' ו- י', הד'  מסמלת את החומר - את ארבעת היסודות בהן העולם עשוי, וה- י' מסמלת כאמור את הרוח.
האות ה' מסמלת גם את ישראל שהם חלק של העולם הזה (ד')  אך  יש בהם גם חלק של העולם העליון (י') שנאמר: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"
 
שש - סדרי משנה - ש"ס, תורה שבעל פה אשר סידר רבנו הקדוש- רבי יהודה הנשיא.
 
שבע - אנחנו מוצאים את המספר שבע בהרבה מקומות במקרא, בתלמוד ובספרי הקבלה.
במקרא
במעשה בראשית "ויכל אלקים ביום השביעי... וישבת ביום השביעי... ויברך את יום השביעי... כי בו שבת..." יום השביעי הוא יום השבת - יום המנוחה לכל באי עולם
בימי המבול "תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו" בראשית ז' ב', ותנח התבה בחדש השביעי שם ח' ד'
בימי האבות ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן..." בראשית כ"ב כח' "ויעבד יעקב ברחל שבע שנים" בראשית כ"ט כ', בחלום פרעה "שבע פרות..." בראשית מ"א
בימי יהושע והשופטים "תסבו את העיר שבע פעמים" יהושע ו' ד', ויתנם ה' ביד מדין שבע שנים שופטים ו' א'
בחגים "שבעת ימים מצות תאכלו..."שמות יב' טו', בחדש השביעי בעשור לחדש ויקרא ט"ז כט'
מנורת המקדש "את נרתיה שבעה שמות כ"ה, "התורה חצבה עמודיה שבעה" משלי ט' א'. ועוד...
 
בתלמוד
שבעת בני המשפחה שחייבים להתאבל עליהם מועד קטן כ:  שבעה מדורי גיהנם סוטה י:  שבע ברכות כתובות ח: , שבע מצוות בני נח סנהדרין נו. וכו'
 
בקבלה
שבע ספירות תחתונות (ז"ת) אותם אנחנו סופרים בימי העומר (שבע בתוך שבע) כדי להגיע לחג השבועות. התורה לא אומרת לנו  את היום בו לחגוג את החג אלא "... וספרתם לכם... שבע שבתות..." 7x7 ימים עלינו לספור כדי להגיע לחג  הקציר בו אנו מצווים על הביכורים " ראשית ביכורי אדמתך תביא בית אלקיך". כמו שאישה סופרת שבעה ימים נקיים ורק אז טובלת ומותרת לבעלה, גם אנחנו סופרים שבע שבתות כדי להתנקות ממ"ט שערי טומאה בהם היינו שרויים במצרים ואזי נהיה מותרים ומוכנים להיכנס מתחת לחופה ולקבל את התורה שהיא הכתובה בין הקב"ה וכנסת ישראל.  
 
אנו פוגשים את המספר שבע גם בנושא שמיטה שנאמר: "...דבר אל בני ישראל... ושבתה הארץ שבת לה'... שש שנים תזרע... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ... ויקרא כ"ה  ובהמשך גם בנושא היובל שנאמר:" וספרת לך שבע שבתות שנים... תשע וארבעים שנה... יובל היא תהיה לכם... ואיש אל משפחתו תשובו" שם
שתי המצוות הללו הן הסמל של הכרתנו בבורא עולם, שהוא אמת ותורתו אמת, הוא הנותן והוא המשפיע, הכל ממנו והכל בחסדו ית'.
"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית... וציוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים" שם כ"ה כ' - כ"א
ידועה השאלה " מה ענין שמיטה להר סיני?" אומר רש"י במקום: מה שמיטה נאמרו כלליה ופרטיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כלליהן ודקדוקיהן מסיני. אם כן מדוע המתינה תורה עד מצוות השמיטה כדי ללמד אותנו כלל זה?
 
מסביר החתם סופר: "כי השמיטה מהווה ראיה ברורה שהתורה ניתנה לנו מידי שמים ולא שבדה אותה חלילה מרע"ה מליבו. שמי אנוש ויעיז להבטיח זה... רק ה' ית', הכל יכול, אפשר לו להבטיח כזו, הרי איפוא יש בשמיטה משום ראיה שה' ית' נתן את התורה על הר סיני. "
 
אם כך אם נספור שבע שנים, שנת שמיטה היא - שנת שבתון לארץ ואם נמשיך ונספור שבע שמיטות, שנת היובל היא - שנת שחרור לכל העבדים.
גם עבד עברי משתחרר במנין שבע שנאמר " כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי... שמות כ"א ב' 
 
אנו רואים איפוא את חשיבותו של המספר שבע המסמל את הדברים הקשורים לעולם הזה, וההשפעה האלקית עליו כפי שנאמר: "אוהב ה' כל השביעיות. ברא שבע ארצות ונתן תורתו על שביעית, ובחר ערבות רקיע שביעי ובחר יום שביעי שבת" רזיא'ל המלאך.
 
      
שמונה או שמונים - מספר זה מסמל את הברית בין האדם להקב"ה. "וביום השמיני ימול בשר ערלתו..." ויקרא י"ב ג',
 
מספר זה סודו בעליונים, הוא בא אחרי מספר שבע אשר מסמל כאמור את הנעשה בארץ "וביום השמיני לטהרתו..." שם י"ד כג' ומיום השמיני והלאה ירצה..." שם כ"ב כז' " וביום השמיני שבתון..." שם כ"ג לט'. אחרי שהתקדשנו שבע ימים, אנחנו יכולים להתעלות ולהיות רצויים לפניו ית'.
גם בחגים, לאחר שבעה ימי חג, כאילו קשה הפרידה בין עם ישראל והקב"ה ועל כן "ביום השמיני מקרא קדש..." שם כ"ג לו' נמשיך לחגוג עוד יום - עצרת הוא שיחול עליו דין של יום טוב.
 
"ימי האדם שבעים שנה ובגבורת שמונים שנה..." תהילים צ' י'  אחרי השנים המוקצבות לאדם בעולם הזה, ישנה תוספת לאלה שהמלך חפץ ביקרם והתורה מדגישה לנו זאת באומרה: " ואברם בן שמונים שנה..." בראשית ט"ז טז' "ומשה בן שמונים שנה... " שמות ז' ז' "...בן שמונים שנה אנכי היום... שמואל ב' י"ט לו'
 
גם כאשר בני ישראל עושים רצונו ית' "ותשקט הארץ שמנים שנה..." שופטים ג' ל'
 
אנחנו רואים איפה את הקשר בין העולמות התחתונים המסומלים במספר 7 או שבעים לבין המשכם בעליונים המסומלים במספר שמונה או שמונים.
 
 
תשע - ירחי לידה, גמר ההיריון ותחילת חיים חדשים, ברוך הוא וברוך שמו.
 
 

 

 
מקרא מגילה      משתה      משלוח מנות      מתנות לאביונים
 
כבר ידעת על משמעות המספר ארבע  המסמל את ארבעת העולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה)  וארבעת היסודות של העולם הזה (אש ורוח מים ועפר). גם ידעת שכל עולם מתחלק לעשר ספירות שסימנם כח"ב חג"ת נהי"מ (כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד,מלכות), ושקיימות ארבע בחינות בהן העולם נוהג  וסימנן דצח"מ .
 
דומם - אינו חש דבר כלפי עצמו וכל שכן כלפי אחרים
צומח - חש במעט כלפי עצמו (הפרח יפנה לשמש לקבל אור; ישלח, אך בצורה מוגבלת, שרשים בחיפוש אחר מקור מים), אך לא חש דבר כלפי זולתו.
חי -  החיה או הבהמה דואגת מאוד לעצמה, היא תדאג לקרובים ביותר אליה אך לזמן מוגבל, אבל אינה חשה או משתתפת בצערו של האחר.
מדבר - האדם דואג מאוד לעצמו (אין אדם מת וחצי תאוותו בידו) אך חש בצער או שמחת חברו ואף משתתף בו.
 
בפורים, אנו מצווים לקיים ארבע מצוות המסמלות את ארבעת הבחינות הנ"ל:
מגילה יקיים את המצווה אך לא יחוש עדיין את שמחת החג
משתה מתחיל לחוש את ההנאה שבחג, אך עדיין רק במסגרתו הפרטית
משלוח מנות הוא כבר יוצא חוץ לביתו לקרובים אליו
מתנות לאביונים הוא חש בצער העני והנזקקים.
 
ארבעת המצוות הנ"ל מקורן בארבעת העולמות אבי"ע כל אחת לפי שורשה ועל כן כולן מתחילות באות מ' שמספרה 40    
 
אנחנו מוצאים את מספר הזה 40 בכמה מקומות בכתובים באותו הקשר :
ארבעים יום ליצירת הולד - ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: "בת פלוני לפלוני סוטה ב'.  מלמד אותנו שהכל בידי שמים.
ארבעים שנה במדבר - יצירת עם ישראל, הפיכתו מקבוצת עבדים לעם.  
ארבעים יום וארבעים לילה - מה מצאה תורה לספר על כך? האם מרע"ה היה זקוק לזמן כה רב כדי ללמוד את התורה, האם לא היה די במאמר אחד מפי הגבורה והוא היה "קולט" את כל התורה כולה? יתרה מכך, הרי ידוע שהמושג של זמן לא קיים בעליונים.
 
נראה לי לפרש שהתורה רצתה לרמוז לנו שמשה הגיע להשגת התורה בכל בחינותיה. ארבעים יום מסמלים את עשר הספירות שבכל עולם ועולם (דהינו 4x 10 ). לא זו בלבד אלא שהשגתו הייתה  לא רק בהבנה וראיה ברורה שהיא מידת היום, אך גם באמונה שלמה באמיתות הדברים שהיא בחינת לילה.
 
אמרו חכמים: עתידים כל החגים להתבטל חוץ מפורים  נראה לי לפרש שתי סיבות לכך:
 
א. התורה היא סיבת קיומו של העולם שנאמר: התנה הקב"ה עם מעשי בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתהו ובהו שבת פח. ופורים מסמל את קבלה מרצון וקיום התורה שקיבלו במתן תורה כמו שנאמר: אמר רבא אף על פי כן הדור קיבלוה בימי אחשורוש כדכתיב 'קימו וקבלו היהודים' - קיימו מה שקיבלו כבר שם.
 
ב.  פורים מסמל את יישום ארבעת הבחינות שביסוד העולם בשלמותן, גם במידות הדצח"ם שבהן וגם בחינת הכח"ב חג"ת נהי"מ של כל העולמות.    
 
 

 
 

 סעודה מפסקת - ערב כיפור

וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשתיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם: וכי בתשעה מתענין? והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי. מאי טעמא?
 
אומר הזהר הקדוש שכל מצוה מתחלקת לשלוש: מחשבה, דיבור ומעשה.
 
אנו מבקשים בערב שבת לפני הקידוש ” שפע וברכה...לעבדך באמת ולשמור את כל שבתות קדשך... במחשבה ודיבור ומעשה, ביראה ואהבה ושמחה.
 
קשר לנו הכתוב אלו לאלו.
היראה, מהמחשבה לפני מי אנחנו עומדים,לפני מלך מלכי המלכים.
האהבה לדבר בשבחיו לאחר שמתחילים להשיג ולהבין שהוא תכלית הטוב והוא המטיב, ממנו לא תבוא הרעה.
השמחה בקיום ומעשה המצוות שהן הוראות השימוש לחיי העולם מפי היצרן.
 
ובחזרה לשאלתנו
המעשה ביום הכיפורים הוא התענית עם חמישה עינויים.
הדיבור הוא התפילה כל היום בבית ה‘.
המחשבה היא בסעודה המפסקת בזמן שאדם ממלא כרסו במיני מטעמים, הוא מתחיל לחשוב על הצום הקרב ובא, ונעשה כבר מתענה בזה העינוי בעודו אוכל.
 
אין סובלים מן החושך ללא ידיעת האור, או מהעניות ללא ידיעת העשרות.
אדם שהיה עשיר וירד מנכסיו סובל אלף מונים מאחד שהיה עני כל חייו.
על כן קבעו לנו חכמים להרבות בסעודה בערב יום כיפור על מנת שנשיג את גודל העינוי שבתענית.
 
 

 

 סוד הקערה
 
הקערה של ליל סדר פסח באה להראות לנו את מקומנו בעולם החומרי ובעולם הרוחני. אם נתבונן במרכיבי הקערה, אנחנו מוצאים עשרה פריטים: שלוש מצות, זרוע, ביצה, מרור, חרוסת, כרפס, חזרת, והקערה עצמה הכוללת את כולם.
למעשה עיקר ההלכה הוא להכין שני תבשילים: הזרוע כנגד קרבן פסח וביצה כנגד קרבן חגיגה. מה אם כן באים שאר הפריטים לסמל ומה פשר המיקום הקבוע של כל פריט בקערה?
 
שלוש המצות - העליונה כנגד כהן, האמצעית כנגד לוי והתחתונה כנגד ישראל, ביחד הם ר"ת כל"י כי כל ליל הסדר הוא מצד הכלים ורק על ידי עבודתם של כלל ישראל זוכים להמשיך אליהם הארה,  והן כנגד שלוש ספירות עליונות - חכמה, בינה ודעת. על כן מיקומם בקערה יהיה מעל יתר המרכיבים.
 
זרוע - כנגד קרבן פסח ומיקומו מצד ימין כנגד ספירת החסד שהיא בימין. הזרוע בא להזכיר לנו מצד אחד, שהקב"ה הוציא אותנו במידת החסד בלי התייחסות אם היינו ראויים או לא, ומצד שני הוציא אותנו בזרוע נטויה שהיא מידת הדין כלפי המצריים שנאמר "כי ה' נלחם להם במצרים". שם הוי"ה היא מידת הרחמים אך כיוון שהמצריים הפכו את מידת הרחמים לדין והעבידו את ישראל בפרך מעבר למה שהיו אמורים לענות אותם, על כן נגלה ה' במידת הדין עליהם.
 
ביצה - כנגד קרבן חגיגה ומיקומו מצד שמאל כנגד ספירת הגבורה שהיא בשמאל. הביצה מסמלת בתכונתה את ישראל - ככל שמבשלים אותה יותר כן היא מתקשה יותר, כך ישראל ככל שיענו אותו יותר כן ירבה וכן יפרוץ.
 
מרור - כנגד שמיררו המצריים את חייהם של ישראל ומיקומו באמצע כנגד מידת התפארת שהיא מידת הרחמים. ואם תשאל כיצד מרור מסמל רחמים, מצאנו בגמרא שמרור נקרא חסא לרמוז שהקב"ה חס עלינו וגאלנו במידת הרחמים. זו גם הסיבה שאנחנו נוהגים לשים בקערה חסה במקום מרור.
 
חרוסת - זכר לטיט ומיקומו בימין מתחת לזרוע כנגד ספירת הנצח, כי נצח ישראל לא ישקר. אנו נוהגים להכין את החרוסת עם ממרח תמרים, שקדים טחונים וקינמון טבולים ביין אדום המזכיר דם, לומר לנו שמי שמענה את ישראל בעבודה קשה, סופו שהקב"ה ינקום בו במידת הדין כפי שנקט במצריים כאשר המכה הראשונה הייתה מכת הדם.
 
כרפס - סימנו ס-פרך כנגד ששים ריבוא ישראל שהמצריים העבידו בפרך ומיקומו מצד שמאל מתחת לביצה והוא כנגד ספירת ההוד שהוא מקום מיתוק הדינים. הוד הוא לשון יופי אך גם אותיות דוה שממנה באים כל הייסורים, אותם אנו ממתיקים כאשר אנו טובלים את הכרפס במי מלח. ואם תשאל והרי מלח הוא מידת הדין, ידוע שבקדושה, שתי מידות דין שנפגשות הופכות לרחמים כדוגמת נחש הנחושת .
 
חזרת - משמש לכורך ומיקומו באמצע מתחת למרור והוא כנגד ספירת היסוד, כי היסוד כורך בתוכו את כל החסדים, מבחינת צדיק יסוד עולם שדרכו עוברת ההארה למלכות.
 
קערה - כוללת בתוכה את יתר הפריטים והיא כנגד ספירת המלכות שהיא כלי הקיבול של כל הספירות, ומעל כל אלה באה המטפחת המכסה את כל הקערה והיא כנגד ספירת הכתר 
 
חג הפסח הוא בדומה לחג הסוכות, כפי ששבעה ימים בחג הסוכות כך שבעה ימים בחג הפסח. כפי ששמיני עצרת  לחג הסוכות כך שבועות עצרת לחג הפסח. כפי שנכנסים תחת  צלא דמהימנותא בחג הסוכות כאשר נכנסים לתוך הסוכה, כך נכנסים תחת צלא דמהימנותא בחג הפסח  כאשר סובבים את הקערה, על עשר ספירותיה, ועושים צל מעל ראשם של כל המשתתפים.  

 

 
כף זכות
"...והוי דן את כל האדם לכף זכות" כך אומר יהושע בן פרחיה בפרקי אבות.
לכאורה, נראה  לנו הדבר כמשימה בלתי אפשרית, אם כן מה מצא רבי יהושע ללמד אותנו דבר שכזה?
 
כדי להבין עלינו להתבונן תחילה במה שנאמר בשיר השירים: "יונתי תמתי". כך הקב"ה קורא לכנסת ישראל, ופירש הרמח"ל אל תקרא תמתי אלה תאומתי - הקב"ה משתף אותנו בהחלטותיו ובהנהגת העולם.
 
ידוע שהקב"ה הוא הטוב והמטיב, ממנו לא יבוא כל רע. אם כן איך מעניש את האדם שעבר עבירה?
 
אומר דוד המלך ע"ה: "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" תהילים יט' י' נראה לי לפרש את מילה "יחדו" בכך שהקב"ה נותן לאדם את האפשרות להחליט  בעצמו על העונש המגיע לו, ואז נעשה במשפט אמת וצדק.
 
על כן אמרה תורה: " עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלקים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם שמות יח' יא'
כאשר אדם עובר עבירה, הקב"ה לא קובע את עונשו אלא נותן לו זכות להחליט בעצמו על העונש המגיע לו. כיצד הדבר - הקב"ה מזמן לו בשלב מסוים בחייו את אותה עבירה זהה מכל הבחינות לזאת שהוא בעצמו ביצע, כאשר היא תבוצע הפעם על ידי מישהו אחר.
בדבר אשר הוא יזיד על חברו, כך יהיה עליו. דהיינו איך שהוא ישפוט את חברו על עבירה זו כך יהיה משפטו הוא עצמו. יוצא איפוא שהדם בעצמו קובע את העונש המגיע לו.
 
עכשיו מובנים היטב דברי רבי יהושע בן פרחיה. אם נדון את כל האדם לכף זכות, כך למעשה אנחנו דנים את עצמנו אנו. בהתנהגות זאת, אנחנו מסוגלים להמתיק בעצמנו את דיננו.
 


 
אשת חיל
 
אשת חיל מי ימצא... האם זו שאלה בלשון תמיהה?
נראה לי בס"ד שאין זו לשון שאלה ולא לשון תמיהה, אלא זו לשון קביעה. מגלה לנו שלמה המלך ע"ה שבזכות נשים צדקניות אנחנו מסוגלים להגיע לדרגות רוחניות גבוהות ביותר. הכיצד?
 
קודם עלינו להתבונן בזהר הקדוש, במאמר "מי ברא אלה". אומר לנו הזהר הקדוש "מ"י קצה השמים לעילא, מ"ה קצה השמים לתתא". אם מחברים אותיות מ"י לאותיות אל"ה מקבלים שם אלהי"ם ואם מחברים אותיות מ"ה לאותיות בר"א אזי מקבלים שם אברהם.
מ"י למעלה מ"ה למטה וזה שנאמר "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהי"ם ארץ ושמים בראשית ב' ד' " אל תקרא בהבראם אלא באברהם.
 
אשת חיל מי ימצא... בטח בה לב בעלה. אם האישה היא אשת חיל ובעלה בוטח בה בכל הקשור בענייני הבית וגידול הילדים, אזי הוא יכול להתפנות ללימוד התורה ושלל לא יחסר, שלל גימטריא ש"ס, הוא לא יחסר ש"ס ופוסקים, הוא יוכל להתעלות במדרגות התורה והיראה עד לדרגה של דביקות בבורא יתברך ממש.
וזה שאמר: בזכות אשת חיל, את המ"י יהיה בעלה מסוגל למצוא. מ"י גימטריא 50 כמנין חמישים שערי בינה אליהם זכה משה להגיע רק ביום מותו שנאמר: "ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו ראש הפסגה" דברים ל"ד' א'. אל תקרא נבו אלא נ' בו. משה זכה ל- נ' שערי בינה שהם ראש הפסגה אליה אדם צריך לשאוף להגיע.
 
דבר אחר, ידוע מה שאמרו חז"ל שבגלל מעשה חוה, בא נחש לעולם, אך בזכות נשים צדקניות תבוא גאולה לעולם. בפרשת בהעולתך מופיעים שתי נונים הפוכות ובתוכן פרשת "ויהי בנסוע הארן". אמרו חז"ל שהפסוקים הללו הנם תחילתו של ספר ששי שעתידים ישראל לקבל לעתיד לבוא. מה מסמלים אותן הנונים ההפוכות?
נראה לי בס"ד לפרש שה נ היא תחילתה של מילה נחש, אותו נחש השולט בעולם מאז אותו מעשה של חוה אמנו. אך יש בכוחן של נשים צדקניות להפוך אותן ולהביא גאולה לעולם ואז נזכה לקבל את הספר הנוסף הכלוא בתוך אותן הנונים. כיצד?
אם נתבונן במילים נחש ומשיח, נראה שהן אותה גימטריא ושתיהן מכילות אותם אותיות חש. ב- נחש ישנה תוספת של אות נ וב- משיח תוספת של אותיות מ"י. אם נהפוך את האות נ של נחש לאותיות מ"י אזי מ- נחש נקבל משיח.  
 
בזכות אשת חיל, מ"י ימצא. נהיה מסוגלים להפוך את הנון של הנחש ונזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן ואמן.
 
                                                                                                         
 

 
 עת שערי רצון
 
לעולם ייזהר אדם בתפילת המנחה, שהרי לא נענה אליהו הנביא אלא בתפלת המנחה.
מנחה היא עת רצון לפניו יתברך, ועל כן נהגנו בפתיחת ההיכל, לפני קריאת התורה במנחה של יום הכיפורים, לשיר את הפיוט "עת שערי רצון"
 
נשאלת השאלה: איך שעת המנחה בה מתעוררים הדינים, היא שעת רצון?
 
כדי להבין עלינו להתבונן תחילה למה שאמרו חז"ל בעניין סוכות. "למה קשרה תורה את סיבת החג רק לעניין ענני כבוד באומרה "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" ולא בשאר הניסים שהוא ית' עשה עם ישראל במדבר כגון המן ובארה של מרים וכו'. ועוד למה ערב רב זכו למן ולמים ולא זכו לענני כבוד?"
 
פירשו חכמים כי מצד הדין "חייב" הוא ית' לזון את כל בריותיו אשר ברא ועל כן גם ערב רב יכלו לאכול את המן ולשתות מים מבארה של מרים. אך בעניין ענני כבוד שהקב"ה נתן בבחינת חסד גמור, רק בניו  יכולים לזכות בהם בלבד ולא ערב רב. על כן קשרה תורה את חג הסוכות שנאמר בה "ושמחת בחגך", רק לעניין ענני כבוד שניתנו לישראל במתנה גמורה מבחינת חסד גמור, ולא בשאר הניסים שהגיעו להם בבחינת דין.
 
דבר אחר, אדון שקנה עבד עברי חייב על פי דין תורה לזון, להלביש ולפרנס אותו עד שירגיש אותו עבד ש "טוב לו עמך"
 
אם כן נראה לי לפרש על אותו משקל את סיבת היות שעת המנחה, שהיא מידת הדין, דווקא עת רצון.     
אם כבנים ואם כעבדים אנחנו לה' יתברך, מגיע לנו בדין שיזון ויכלכל אותנו. על כן מה מתאים יותר משעת המנחה בה מתעוררת מידת הדין בעולם, כדי לבקש על כל מחסורנו מבורא עולם יתברך ויתעלה שמו לעד.
 
לפני שנים, התחדש לי חידוש על  אותו נושא של עת רצון. שאלתי למה דווקא במנחה של שבת אנחנו אומרים: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" ולא בכל תפילת מנחה? ואמרתי אז שנראה לי בס"ד ללמוד את הסיבה לכך מבריאת העולם.
ברור לכולי עלמא שהיום הראשון לבריאת העולם היה ביום א' בשבוע, ומתי תחילתו? במוצאי שבת שנאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד"
מתי אם כן עלה ברצונו ית' לברא את העולם? במנחה של שבת שקדם למוצאי שבת. רואים איפוא שמנחה של שבת היא גלוי הרצון עליון ועל כן היא שעת הרצון המעולה ביותר לבקש מהקב"ה שיענה לנו ולתפילותינו.
זמן מה לאחר מכן, מצאתי בספר בני יששכר של הצבי אלימלך זצוק"ל את אותו רעיון, במאמר ח על מנחת שבת, שהרב הביא בשם אדומ"ו הרב הקדוש מהרמ"מ (מרימנאב) זצוק"ל .
ברוך שזיכני לכוון לדעת גדולים.
 
 
 
 
טוב לי תורת פיך
 

דוד המלך אמר: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" תהילים קי'ט , עב.

פסוק זה נראה פשוט וברור, אך מה נענה לאותו אחד שיטען: "זו לא חכמה לומר כדבר הזה כאשר אתה מלך עשיר וגדול כדוד המלך. אם עני היה אומר את זה - הייתי מעריך את זה יותר".
 
כדי לענות על כך נקדים בשאלה:
ברור לכל יהודי מאמין כי השכר האמיתי הטמון בחלקו של יעקב אינו בעולם הזה כי אם בעולם הבא - בניגוד לעשיו המקבל את שכרו כאן ועכשיו. אם כך - מה רצה לחדש דוד המלך? הלא ברור שהתורה עדיפה על פני הזהב והכסף - שקיימים רק בעולם הזה ולא מועילים לחיי נצח.
 
התשובה לכך טמונה בהסכם שנערך בין בני יעקב - זבולון ויששכר - שסיכמו ביניהם שזבולון הסוחר ששוכן לחוף ימּים יתמוך ביששכר התלמיד החכם ובכך מקבל את חלקו בעולם הבא ואת הזכות לשמור על הכסף והזהב בעולם הזה.
 
זה מה שרצה ללמדנו דוד המלך - אף על פי שגם לזבולון יש שכר, דוד המלך לא רצה להשתייך לחלקו של זבולון (על אף הקלות שבדבר - שהרי יש לדוד את האמצעים לתמוך בלומדי תורה) אלא רצה לזכות בחלקו מצד לימוד התורה כיששכר. 


 
כי בי ירבו ימיך
 

שלמה המלך אמר  "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים" משלי ט, יא.

לכאורה נראה שיש כפילות בפסוק - שהרי אם ירבו ימיך סימן שהוסיפו לך שנות חיים.

 
נראה לתרץ על כך ע"פ מעשה בשני אחים - ראובן ושמעון. ראובן - שהיה המבוגר שביניהם - יצא למסחר ושמעון נשאר ללמוד בבית המדרש. כשהלכו לבית עולמם ועלו שניהם לבית דין של מעלה התייחסו אל הצעיר כאל בן שמונים ולמבוגר כאל בן עשרים. תמהו האחים על ההגדרה המוזרה "הרי אנחנו רגילים שראובן הוא הגדול מבינינו", ונענו שלמרות שראובן היה גדול יותר, הרי שכל חייו הושקעו במסחר, וכאן בעולם האמת רק הזמן המושקע בתורה, מצוות ומעשים טובים נחשב כ'זמן אמיתי'.
 
כך גם מסופר על אברהם אבינו - שחשש שמא כל ימיו בצעירותו כשחי בבית תרח אביו יוגדרו כימים מבוזבזים, ובאה התורה והשמיעה לנו "ואברהם זקן בא בימים" ומפורש בזוהר כי אברהם בא עם כל ימיו עד שלא חסר מהם אפילו יום אחד.
 
זו גם כוונת שלמה המלך ע"ה: בזכות שתעסוק בחכמה ירבו ימיך, ואם תשקיע אותם בתורה, במצוות ומעשים טובים, אזי הם יחשבו לך כשנות חיים בעולם הבא  - דוגמת 'שמעון' מהמעשה דלעיל.
 
 

 
חג השבועות

חג השבועות הוא חג מתן תורה - נתינה אך לא קבלה מרצון אלא כמאונס כדברי הגמרא שבת פח. ופרוש רש"י שם.

"ויתיצבו בתחתית ההר" - אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא - מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם

 

אם כן, מתי התעורר הרצון לקבלתה?

אמר רבא אף על פי כן הדור קיבלוה בימי אחשורוש כדכתיב 'קימו וקבלו היהודים' - קיימו מה שקיבלו כבר שם.

לימוד על מנת לקיים מעיד על קבלת התורה מרצון, אך ללא קיום מצוותיה היא נשארת בגדר קבלה מאונס.

בחג השבועות, על ידי לימוד התורה יותר משאר ימות השנה, אנחנו מעידים על רצוננו זה.

בפורים לעומת זאת, המצב שונה. קבלת התורה הייתה בעלת אופי אחר לחלוטין - קבלה מרצון לאחר מעשה מתוך הזדהות. על כן לא חלה עלינו כל חובה להוכיח את רצוננו.

כאמור, בחג השבועות הדגש הוא בלימוד ועל כן נוהגים להישאר ערים כל הלילה ועוסקים בתורה כדי לתקן את שהיה  - יחסנו לתורה כיום נובע מתוך רצון ולא מתוך כפיה. אין כאן מקום לשמחה אלא מקום לעדות והוכחה לפני בורא עולם שהמצב השתנה, ומכאן לדעתי נובע המושג "תיקון ליל שבועות"

לעומת זאת בפורים אין צורך בתיקון  אלא להיפך, העם שלם עם קיום המצוות, הוא מיד נענה למרדכי המצווה אותם לצום. תופעה זו של שלימות עם הציווי האלקי היא הגורמת לנו לשמוח בפורים.
 

 
משה שבר את הלוחות או נפלו מידיו?
 
בפרשת כי תשא, משתמע שהיית "תאונה" פד"א מ"ה  "כיון שפרח הכתב נעשו כבדים והשליכן" תנחומא. אומנם בפרשת עקב, מרע"ה מעיד על עצמו שהוא שבר אותם בכח ובכוונה "..ואטפס בשני הלחת ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם"

 

בשאלה זו, כבר עסקו חכמינו ז"ל מן קדמת דנן אך בין כך ובין כך, לא ראינו שה' נזף בו או כעס עליו. יתרה מזאת, ידוע  המדרש האומר שהקב"ה אמר למשה לשמור את  "הפסולת", השווה הון רב, של הלוחות השניים שהוא יפסול.

אם כך, מה מסתתר מאחורי מעשה זה של שבירת הלוחות? נראה לי לעניות דעתי לקשור את זה למה שנאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה"

 

ידוע שמידת הזמן לא חלה בעולמות העליונים כך שעבר, הווה ועתיד משמשים בערבוביה כך שכל דבר הקורה בהווה הינו חלק מתהליך שחייב להיעשות, כי כך עלה במחשבתו ית'

 

בלוחות הראשונים, הלוח והכתב שניהם מעשה אלקים. הלוחות השניים מתחלקים לשניים - האבן מעשה אדם שנאמר:  "פסול לך אבנים כראשנים אשר שיברת" והכתב מעשה האלקים שנאמר: "וכתבתי עליהם".

 

גם האדם עשוי משני חלקים - חומר ורוח, גוף ונשמה. הגוף, שמקורו מהאדמה שנאמר: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" בראשית ב' ז',  ונשמה שהיא חלק אלו'ה ממעל שנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים" שם, וכך מעיד גם שמו של האדם, אדם מלשון אדמה וגם מלשון אדמה לעליון.

 

בקריעת ים סוף, בני ישראל התעלו לדרגה רוחנית גבוהה ביותר שנאמר: "זה א'לי ואנווהו", יכלו להצביע על מראות אלקיות שאפילו הנביא יחזקיאל בן בוזי לא זכה לראות. במתן תורה הגיעו בני ישראל כמעט לזיכוך מוחלט של החומר אלא "שגרם החטא" וחזרו לכפי שהיו בתחילה. 

עולה איפה שלכתחילה, לא הייתה באפשרותנו לקבל את הלוחות הראשונים ורק בסוף המעשה שעלה במחשבתו תחילה, נהיה מוכנים ומסוגלים לקבל אותם ודו"ק.
 

 
 
  ערך וליקט בעזהי"ת   דוד אטלי