הילדות:

גדלתי באוזבה בבית סבי [טגניה תמנו] שגידל אותי כיוון שהורי היו גרושים. למדתי בבית הספר האזורי, שהיה מעין פנימייה אליה הגיעו תלמידים מכל הכפרים. מטבע הדברים היה אמור להיות תפקידי כרעה צאן כמו שאר הילדים בכפר, אבל סבי דחף אותי ללימודים מגיל מאוד צעיר, הוא האמין בהשכלה. סבי היה אדם משכיל והיה אחד מתלמידיו של ד"ר פייטלוביץ'. מגיל צעיר זכרתי, שדיבר איתי על ירושלים ועל חובתנו כיהודים לחזור לשם, בימי שבת סבי היה מספר לי סיפורים תנ"כיים, מצחיק אותי לחשוב על זה היום. חשבתי שכל סיפורי התנ"ך התרחשו באתיופיה בכפרים הסמוכים. דמיינתי שהקרב של דוד וגוליית היה לא רחוק מהבית שלי ועקדת יצחק בהר הסמוך. אני זוכר שסבי נהג לומר לי כי ירושלים נמצאת במזרח, בכיוון אליו פונות החמניות. העלייה לישראל הייתה בשבילי סוג של פנטזיה, לא חשבתי שזה יקרה.

העלייה:

יום אחד הגיעו אל בית ספרנו אנשים עם רשימה וקראו בשמותיהם של 15 ילדים, אני הייתי בניהם. החבר הכי טוב שלי לא היה ברשימה ובכיתי הרבה, כי הוא לא הגיע איתי. לרשימה נכנסו ילדים שעל פי התוכנית היו אמורים להישלח לישראל לקבלת השכלה ואחר-כך לחזור לאתיופיה ללמד כמורים. כעבור זמן מה נלקחנו לאדיס-אבבה. הייתי אז בן 9 וחיכית שנתיים באדיס אבבה בגלל שהייתי צעיר. בשנת 1956 הסתיימו כל ההליכים הבירוקרטים ונלקחו אל המלך היילה סילסה. המלך קיבל אותנו בחמימות ובירך אותנו שנלך ונשכיל וכשכמובן נשוב לפתח את כלכלת המדינה. היה הרבה רעש סביב הנושא, וזכורה לי הכתבה שעשו עלינו בעיתון "אדיס זמן", זה היה מחזה נדיר. מאדיס-אבבה הגענו בטיסה ישירה לארץ. כשירדנו מהמטוס בנתב"ג בלוד, נישקנו את אדמת ישראל במשך כמה דקות רצופות.

משדה התעופה נלקחנו ישירות לפנימיית כפר בתיה, שם קיבלה את פנינו הקבוצה הראשונה. במשך שנה למדנו עברית באולפן וכמקצוע בחרתי ללמוד חקלאות. בסיום לימודי הלכתי לחפש עבודה בתחום שלי. שמעתי שמחפשים מישהו באשדוד עם הכשרה לציוד כבד, הלכתי לבדוק את זה והתקבלתי. עבדתי משמרות כפולות וחסכתי כסף. גרתי בנס-ציונה בשכירות לבדי, הרגשתי בודד לחלוטין וכל קשר עם הקבוצה שאיתה עליתי ניתק.באותם ימים הגיע אליי מידע שמארגנים שיבה לאתיופיה. כפי שנאמר, עלינו לישראל במטרה להשכיל במטרה לחזור לאתיופיה ללמד אחרים ובכך לפתח את הכלכלה. לא היינו בגדר יהודים, הינו בגדר עובדים זרים. היו לי דילמות כי השתכרתי יפה והמסלול שבחרתי היה טוב לעתידי האישי.

לאחר זמן מה זומנתי לירושלים, שם בישרו לי שסבי נפטר. בכיתי בכי תמרורים וזה גרם לי להרהר על השהייה שלי בארץ. לבסוף החלטתי לשוב לאתיופיה במימון אישי. כשהגעתי קיבלה את פניי כל הקבוצה שעליתי איתה לישראל.  מהר התבשרנו כי בית הספר באוזבה שאליו היינו אמורים לחזור ללמד כמורים נשרף כליל על-ידי הנוצרים ולא הייתה לנו עבודה. פשוט נותרנו קרחים מכאן ומכאן, עזבנו את ישראל שבה הייתה כלכלה חזקה ועתיד עבורנו ושבנו לאתיופיה עם כלכלה רעועה ועוני ונתקנו שם. מתוך כל חברי הקבוצה רק שלושה מצאו עבודה השאר חזרו לכפר, מאוחר יותר הם עלו עם אנשי הכפר בעלייה מאורגנת. בעזרת קשרים מצאתי עבודה במשרד החקלאות. 

עבדתי כמורה בבית ספר חקלאי בג'ימה, והתגוררתי במלון. יום אחד ירדתי ללובי של המלון, שם ראתה אותי אם הבית ואמרה לי שהיא שמעה שהייתי הארץ הקודש. אמרתי לה אכן הייתי שם וחזרתי. היא שאלה אם הבאתי מים מארץ הקודש, והתחננה בכל ליבה שאתן לה קצת. לא היו לי מים אבל הבאתי לה מים אחרים שמלאתי מהברז ואמרתי לה שזה מארץ הקודש. היא לא ידעה אושר כזה בחייה וכדי להודות לי קיבלתי לינה חופשית כולל ארוחות במשך שישה חודשים. לאחר שנה בעבודה, בה רוב הזמן בכיתי בליבי בכמיהה לשוב לישראל כיוון שראיתי שאני היהודי היחיד שם, החלטתי לעלות ארצה וכך היה.

המאבק:

החזרה לישראל ארכה שלוש שנים דרך מדינות שונות עם הרבה תלאות. כתבתי תוכנית מפורטת שנכתב בעזרת פרופסור האוורד לנגהורן להבאת יהודים מסודן. הצעתי אותה לראש הממשלה דאז מנחם בגין והוא נתן הוראה לאנשי המוסד להיפגש איתי. בשיחות עימם הוחלט שאסע לסודאן, דני לימור היה האחראי שלי. כדי לנסוע לסודן הייתי צריך להוציא דרכון ביוון, אך הויזה שלי איחרה ולכן לימור יצא לסודן. על פי התוכנית שלי הוא נפגש עם איש הקשר פרדה אקלום שכמובן כולנו מכירים. הכרתי את פרדה דרך חבר משותף אשר הכיר אותו כמורה בבית הספר באוזבה. כעבור זמן מה נקראתי חזרה לישראל מיוון. נפגשתי עם דני לימור והוא אמר לי "התוכנית בוטלה", זה מסוכן מדי, אכן יש יהודים שמחכים לעלות אבל אנחנו נעלה אותם בסיוע האו"ם. שאלתי אותו מדוע אי-אפשר הרי יש תוכנית, והוא אמר לי שהוא מקבל הוראות ומבצע בסך הכול. יצרתי קשר עם פרופסור לנגהורן ואמרתי לו את הדבים האלה. הוא שאל אותי "אם נממן לך את הנסיעה לסודן אתה מוכן לנסוע?" ישר נענתי בחיוב ולמרות הסיכון הרבה החלטתי לנסוע לסודן ולהביא את אחינו לארץ הקודש כמובן בעזרת המימון הנדיב. הלכתי לדני לימור כיוון שאני עדיין במוסד ואמרתי לו "אני רוצה לנסוע לסודן", דני אמר לי "מה פתאום! אתה אזרח ישראל שרתת בצבא, זו מדינה עוינת, אסור לך!" הוא קרא לבוס שלו והמשיך באיומים להכניסני לכלא אם אעז לעשות את הדבר הזה. החלטתי שאני נוסע לסודן ויהי מה.

ידעתי שכדי לצאת מישראל צריך אישור מהצבא ופניתי למפקד שלי בבקשה לקבל אישור לצאת לחו"ל. אמרתי לו שאני רוצה לצאת מהארץ לבקר את ההורים שלי, כי חייהם בסכנה. הוא ארגן לי את האישורים לצאת לאירופה. הרבה מחשבות היו לי בראש אם אנשי המוסד יתפסו אותי או לא. הייתי צריך לנסוע ליוון, אבל ידעתי שיש שם איש קשר מהמוסד שקרוב לוודאי היה תופס אותי דרך הרושמות במחשב, לכן נסעתי לאיטליה, לעיר דרומית בשם בארי ומשם עם סירה ליוון. כשהגעתי לסודן נפגשתי עם פרדה אקלום ועוד קבוצה, לקחתי אותם לחרטום ודאגתי להם להכל. שלחתי רשימה עם 97 שמות למכרים שלי בארה"ב ומשם על-ידי מכרים שלי לסוכנות היהודית, שהעבירה את המידע למוסד. בסוכנות לא האמינו שאני בסודן. דני לימור הגיע לסודן ולצורך תיאום ביקש את רשימת השמות כדי לברר אם הם יהודים לפי רשימה קיימת של יהודים בסוכנות היהודית. ואכן לשמחתי התחילו בעליה. בפעם הראשונה העלו 32 איש, העלו אותם על מטוס ליוון ומשם לישראל. דני לימור הודיע לי כי המוסד מפסיק כל פעילות איתי וכאן זה מסתיים בגלל שהגעתי לסודן ללא רשותם. אמרתי לו שהסיבה היחידה שבגללה עשיתי זאת היה הרצון להעלות את היהודים ארצה. נאסר עלי לשוב לישראל, אבל לאחר מספר מכתבים אושר לי על-ידי בגין לעלות בטענה שאני לא חטאתי אלא רציתי להעלות את יהודי אתיופיה לישראל. לאחר מכן בגין ניסה להזיז עניינים ואמר שיעביר את זה לגורמים המתאימים שיטפלו בעניין.

לאחר פרק-זמן שבו שום דבר לא זז, וחשתי אדישות מצד מדינת ישראל שהכאיבה לי מאוד, החלטתי להישאר באיטליה. נשארתי שם שנתיים, ויום אחד קיבלתי מכתב מארה"ב בו ביקשו שאעביר הרצאה בפני הקונגרס האמריקאי בנושא יהודי אתיופיה ורצונם לעלות ארצה. הסכמתי והרצאתי בפני הקונגרס, גם יונה בוגלה היה שם. עמדנו על זכותנו לעלות לישראל כמו כל יהודי אחר וטענו שצבענו לא עושה אותנו פחות יהודים מהאחרים. באופן זה הבאנו למודעות כלל עולמית את סוגיית יהודי אתיופיה והבאתם לישראל. עקב כך נוצר לחץ על מדינת ישראל, שהוביל ל'מבצע משה' ב-1984 ובעקבותיו המבצע הגדול ב-1991 'מבצע שלמה'.

ברוך טגניה גר כיום בעיר קרית עקרון, ממקימי ארגון הגג ואחד מיוזמי הקמת המוזיאון ליהדות אתיופיה ברחובות. טגניה דובר 7 שפות.

מה יש לך לומר על הדור הצעיר?...