בניית אתרים בחינם
 
    בית
    מי אני ולמה אני
    עבודות עם אמנים
    דיסקוגרפיה
    קליפים שאהבתי
    עיבודים והפקות
    תמונות
    עיתונות
    פורום
    הגיטרות שלי
    סיפורים מהדרך
    צור קשר
    קישורים
 
 
     תוכן הענינים-
   1. הארי.
   3. ג'ימי.
   6. סוזי.
   9. לבנון.

אם גם לכם יש סיפור מהדרך שלכם, שלחו לנו ונפרסם! (לאחר אישור של צוות האתר.) רצוי בקובץ DOC. 

 
                                                                    הארי.
 
             ניגנו פעם בגרמניה בהרכב זמני שכלל את- הארי- חצוצרן אנגלי, ג'וזפה- אורגניסט סיציליאני,
      שרי- זמרת שחורה מג'מייקה, אלג'י- זמר שחור (הומו מטקסס), מאיר- הבסיסט שלי הרגיל,
      רמי- המתופף שלי, ואני, 3 ישראלים. היינו מנגנים במועדונים של הצבא האמריקאי שיש כמותם בגרמניה,
      נו, הפסקתי לספור. סך הכל היה נחמד. הקהל היה רוקד ואנחנו נהנינו לנגן. רק דבר אחד היה לא במקום. 
      הארי החצוצרן. א. חצוצרה אחת בהרכב רוקי  זה לא כל כך מסתדר. ב. בוא נאמר שדיזי גילספי הוא לא היה. 
      אפילו לא קרוב. ו-ג. הוא לא נמנה על אוהדי מדינתנו.
      נו, זה כבר מספיק לא? ערב אחד הגענו לבסיס אמריקאי אחד. (רק שתבינו, כשאני אומר בסיס אמריקאי,
      שלא תדמינו לעצמכם בסיס צבאי כמו שאתם מכירים מהארץ. נכנסת לבסיס אמריקאי, זאת אומרת
      שעזבת את גרמניה ונכנסת לאמריקה.)
         החברה בבסיס נתנו לנו לעשן משהו נחמד מאד והרגשנו שפה מתרקם איזה ג'ם רציני.
      אלא מה? הארי כמובן. לנגן הוא בקושי ניגן, אז ג'ם?! לא ולא. היינו חייבים לנטרל אותו איך שהוא.
      ומעשה שהיה כך היה- החצוצרה היתה בחדר הלבשה. שמרתי על הדלת מבחוץ כאשר בפנים
      לא היה איש. מאיר הבסיסט נכנס והפך את שלשת הפיסטונים (הלחצנים) של החצוצרה,
      שבחוץ הם נראים אותו הדבר, והסתלקנו משם.
      עלינו לבמה והתחלנו לנגן. הארי קרב את החצוצרה לפיו אבל יצא לו צליל שונה ממה שהתכוון.
      המסכן ניסה עוד כמה פעמים, הבין מה קרה שם ועזב את הבמה בריצה.
      לא ראינו אותו יותר באותו ערב.
      אבל איזה ג'ם סשן הלך שם... שיצא עשן.

                                          סגול כהה או DEEP PURPLE                            
         
        להקת ה"נסיכים" שהוקמה בשנת 1962 (אני הצטרפתי ב-1970 ואז הוחלף השם ל- PHOENIX)
      הופיעה בחו"ל תחת השם- "PRINCES OF ISRAEL" כי כך רצה האמרגן. אולי בגלל הסיבה שרוב
      הופעותיהם היו בגרמניה והוא רצה להדגיש את השם "ישראל".
      אחרי הקדמה זאת אפשר לגשת לסיפור-
         שבוע אחד הם הופיעו בקופנהגן, דנמרק ונשאר זמן לצאת לבלות לראות להקות וכדומה.
     לילה אחד חוזרים הגיטריסט יהודה והאורגניסט מאיר מלאי חוויות-
     "נכנסנו לאיזה מועדון במקרה ושמענו שם להקה אדירה. איזה גיטריסט, איזה אורגניסט,
      משהו-משהו. אבל מעניין, הם רק נגנו שירים של להקת DEEP PURPLE."
      בבוקר מעיפים במקרה מבט במודעות ומגלים שמי שהם ראו היו באמת "DEEP PURPLE".

                                                   ג'ימי.
 
          אותה להקה בתקופה מוקדמת יותר עם הרכב טיפה שונה, מגיעה להמבורג, גרמניה
     להופעה במועדון היוקרתי "STAR CLUB" ששם כידוע הביטלס התחילו את דרכם.
     בקיצור הם אמורים להיות המופע השני באותו ערב (כלומר המופע המרכזי)
     ואומרים להם שלפניהם יופיע כחימום איזה גיטריסט חדש.
     הם יוצאים לאולם בכדי לראות את הופעת החימום הזאת וזה מה שהם מספרים לי-
     המסך היה סגור, (אז היו מסכים סטייל תיאטרון), לפני פתיחת המסך הם שומעים כל מיני
     רעשים משונים, פידבקים וכדומה.  המסך נפתח לאט והם רואים מתופף לבן עם הרבה תופים,
     בסיסט לבן וגיטריסט שחור, שמאלי, עם פנדר סטראטוקסטר מכסח כאילו אין מחר.
     והם אפילו לא יודעים מה שמו. ההופעה השפיעה עליהם עמוקות ואחד מהם אפילו אמר-
     "תקשיבו לי, הגיטריסט הזה עוד ישמעו עליו."
     בטח כבר הבנתם שזה היה ג'ימי הנדריקס שהופיע כמופע חימום ללהקת הנסיכים שלנו!
     יתרה מזאת אחרי שג'ימי סיים הם עלו לאחורי הקלעים, דיברו איתו, הצטלמו איתו
     ואפילו ביקשו להשתמש במגבר שלו. כמובן שג'ימי הסכים.
     נו, חתיכת היסטוריה.
 

                                                    ירושלים של זהב.
 
           רגנסבורג. אחת הערים העתיקות של גרמניה והגרמנים גם השכילו לשמר את העיר
      העתיקה שלהם וזה ממש יפה.
      אנחנו מנגנים במועדון שיכול להכיל כ-500/600 איש, בעיר החדשה.
      שם הלהקה הוא "PHOENIX"  אבל מפורסם בפוסטר שזה הרכב חדש של ה- PRINCES OF ISRAEL
      למען גם יבוא הקהל שהכיר את הלהקה בשמה הקודם.  
      בעיר הזו יש איזה בית-חרושת שכל עובדיו הם ערבים. (לא יודע מאיפה, כנראה ערבים מעורבים).
      הם תמיד היו באים למועדון בימי ראשון למה שנקרא "FIVE O'CLOCK" , שעה 17:00.
      הם ידעו כמובן שאנחנו ישראלים, התקופה היא 1971 כלומר בין "ששת הימים" ל- "יום כיפור".
      ברפרטואר שלנו הרוקי קסח, גם שכן השיר "ירושלים של זהב" והיה לנו ביצוע מעניין ויפה לשיר הזה
      ושמרנו אותו להזדמנות הנאותה.
      באותו ערב החלטנו לבצע אותו לפני כל הערבים ומשפחותיהם. (האולם מפוצץ ב-600 ערבים,
      ועל הבמה חמישה ישראלים. לא בדיוק בתקופת שלום. נהפוך הוא.)
        באמצע ה"FIVE O'CLOCK"  התחלנו את השיר.
      באולם נפלה דממה. אנחנו מנגנים, שמוליק הזמר שר וכולם מקשיבים.
      כשגמרנו את השיר, המועדון כמעט קרס מעצמת מחיאות הכפיים וההתלהבות.
      לא האמנו שזה קורה. ירדנו להפסקה והטפיחות על הכתף, התגובות הנפלאות וממש ההערצה,
      הוכיחו לנו שאפשר גם אחרת.
      עבדתי הרבה עם נעמי שמר ותמיד שכחתי לספר לה את הסיפור הזה.
      אבל אתם יודעים מה? היא בטח יודעת.
 

                                                                                      
                                              הפרוצה החלוצה.                                                                    
 
           עיר הבסיס שלנו בגרמניה היתה KAISERSLAUTERN (קייזרסלאוטרן). חובבי הכדורגל
     שביניכם ודאי מכירים את השם לפי קבוצת הכדורגל של העיר, שזכתה כמה פעמים באליפות גרמניה.
     שם היינו גרים ומשם היינו יוצאים לגיחות.
           כאשר יצא לנו לחזור דרך פרנקפורט היינו נכנסים לעיר לבקר חבר שסרח ועבר לזרועות
     הפשע הישראלי המאורגן שהיה בגרמניה. רצינו לראות מה שלומו ובכלל. (עליו יסופר בסיפור
     נפרד).   אותו ערב, בחפשנו אותו באזורו הקבוע (ליד תחנת הרכבת של פרנקפורט, אזור
     של בארים ומועדונים מפוקפקים, זונות וכו') נכנסנו לאחד הברים לחפש אינפורמציה.
     אני ישבתי בינתיים על הבר וחיכיתי. שלשת האחרים שהיתה להם חזות מזרחית משהו,
     שוטטו בבר ופגשו בזונה ישראלית שעבדה במקום. הם סיפרו לה שהם להקה ישראלית
     שמנגנת בגרמניה וגם הצביעו עלי שתדע שגם אני בלהקה. כאמור כולם נראו מזרחיים
     בעוד אני ועורי הלבנבן, שערי החלק והארוך (אז) ומשקפי סיפקו לי חזות גרמנית למדי.
     היא הביטה בי בשאט נפש ופלטה- "מה? איחס! זה ישראלי זה?"
     וכך הרסתי במחי יד את הדימוי הישראלי כפי שראתה אותו הזונה הישראלית בפרנקפורט,
     ובנוסף לזאת כנראה שפגעתי בכבודה. אז לך תבנה מדינה.
 

                                   סוזי.
 
               הסיפור הזה התרחש בארץ. (גם פה קורים דברים, לא?)
        יום אחד פונה אלי הזמרת סוזי מילר שאכתוב לה שיר ונקליט אותו.
        ישבתי וכתבתי מנגינה נחמדה. המתופף שלי, אמיר ברונשטיין
        היה כותב מילים מעולה ונתתי לו קסטה עליה שרתי את השיר
        בלה-לה-לה ולפני השיר הקלטתי על הקסטה הודעה- "שיר לסוזי".
        כנראה שהוא היה מסטול מדי (הוא ידע על סוזי מילר) אבל כששמע את
        ההודעה, הוא חשב שאני רוצה שנושא השיר יהיה על מישהי ושמה סוזי.
        בקיצור הבחור כתב שיר ושמו "סוזי" על אחת בשם סוזי וכמובן שאי אפשר
        היה לתת אותו לסוזי מילר מסיבות מובנות.
        אבל השיר יצא יפה מאד ואני דווקא שמחתי- הרווחתי שיר יפה במקרה,
        למה לא?
              באותו זמן התחיל זאב רווח, כבמאי הפעם, לתכנן את סרטו
       "פצעי בגרות 80" ופנה אלי שאכתוב את המוזיקה. קיבלתי את ההצעה
      בשמחה והתחלתי לעבוד. בסרט הזה כל השחקנים הופיעו בשמם הפרטי
      האמיתי. אני הייתי צריך לכתוב שיר נושא לגיבורה ושמה דליה (שימקו).
      ישבתי עם זאב ואמרתי לו, שיר על דליה עוד אין לי, אבל יש לי שיר
      שנקרא סוזי, אולי תשמע אותו? השמעתי את השיר לזאב והוא נדלק
      על השיר לגמרי. "אז מה", הוא אמר "אז לא נקרא לה דליה בסרט
      אלא נשנה את שמה לסוזי וזהו."
      מה שלא ידענו אז ששמה האמיתי של דליה שימקו כשנולדה (לא בארץ)
      היה, תנחשו, נכון- סוזי. וכך הכל יצא כפי שתוכנן.
      זה מה שנקרא, גלגולו של ניגון מסוזי לסוזי.
 


                                        מחפשים את אבי.
 
              כמה חודשים לפני שנסעתי לגרמניה עם להקת ה-PHOENIX,
         ניגנתי בארץ עם להקת "הכוכבים הכחולים" (שנחשבו אז לטופ שבטופ),
         והקלטנו שיר באנגלית. האורגניסט שלנו, סמי וילה, הכיר את אבי עופרים
         (מצמד העופרים הידוע- אסתר ואבי עופרים שממש כבשו אז את אירופה
         ואפילו את המקום הראשון באנגליה), והוא הציע שנשלח למינכן, מקום
         מושבו של אבי, שהפך בינתיים למפיק, את הסינגל. אמרנו לו-
         יאללה, תשלח. להזיק זה לא יזיק. וכך עשה ושכחתי מזה לגמרי.
               בינתיים הצטרפתי ל-פניקס ונסענו לגרמניה.
         יום אחד, בעת שהותנו בעיר רגנסבורג שבגרמניה, הגיע אלי מכתב מהארץ
         ובו מספרים לי שאבי עופרים הגיע לביקור בארץ ובראיון שהיה לו באחד
         העיתונים, הוא מספר שקיבל שיר של להקת הכוכבים הכחולים וממש
         התלהב ממנו והיה מעונין לעבוד עם הלהקה הזאת.
         מכיון שכרגע כבר היינו "פניקס" אבל היינו מנגנים את השיר הזה,
         החלטנו לנסוע למינכן ולפגוש את אבי. המתופף עוזי ואנוכי התנדבנו מיד
         לנסוע. (90 קילומטר ברכבת זה לא רציני.) ומיד למחרת יצאנו לדרך.
                הגענו לתחנת הרכבת של מינכן, ניגשנו למוניות הרבות שחנו שם
         ושאלנו את הנהגים אם הם יודעים איפה המשרד של אבי עופרים
         שנקרא אז "פרום" ("PROM"). אף נהג לא ידע כלום.
         חיפשנו בכל מיני מקומות של אינפורמציה, משטרה, כל מה שתרצו, שום דבר.
         חרשנו את העיר לארכה ולרוחבה. אפילו שאלנו עוברים ושבים תמימים. כלום. נאדה.
         לא יכול להיות שאף אחד לא מכיר! בכל אופן- אסתר ואבי עופרים,
         כל גרמניה הכירה אותם אז, אבל אף אחד לא ידע איפה אבי!
                וכך נקפו השעות, הגיע הערב, מתחיל להיות קר. (פברואר בגרמניה
         זה קררררררר.) החלטנו לחזור לרגנסבורג. בתחנת הרכבת אמרו שהרכבת
         האחרונה לרגנסבורג בדיוק עזבה. אמרנו- בוא נכנס לבית מלון כי היום
        כבר לא נמצא כלום, ואנחנו תקועים במינכן.
        אני לא יודע מה היה באותו יום במינכן, אבל כל המלונות מגדול ועד קטן
        היו מלאים פול. רבע חדר לא היה. וקור כלבים.
        באחד המלונות הצלחנו להתגנב לחדר מדרגות צר שמוביל למרתף
        שהיה למזלנו מחומם. תפשנו פוזה על המדרגות וככה ישנו בלילה.
              למחרת עלינו לרכבת וחזרנו חפויי ראש לרגנסבורג.
        סיפרנו ללהקה את כל מה שעבר עלינו ויהודה הגיטריסט אמר-
        זה לא יכול להיות! אני נוסע למינכן מחר!
              וכך היה. יהודה עלה על הרכבת למינכן, בשעה 14:00 בצהריים
        הוא חוזר לרגנסבורג ואומר- מצאתי את אבי עופרים וגם קבעתי איתו
        פגישה עם כל הלהקה מחר. לא יכולנו להאמין- איך? מה? איפה?
        איך מצאת אותו? ויהודה מספר- "מה הענין? הגעתי לתחנת הרכבת,
        נכנסתי למונית ואמרתי לנהג- קח אותי לאבי עופרים. הנהג אמר
        "ביטה שיין" שזה "בבקשה" בגרמנית ולקח אותי ישר לאבי."
              אתם מכירים את הרגעים שבא לכם לדפוק את הראש בקיר?
       זה היה אחד מהרגעים האלה.  לי יש סימנים עד היום.


                                  הדודאים.
             
            סיפור שסיפר לי ידידי חנן יובל.
     על צמד "הדודאים" בודאי שמעתם. בני אמדורסקי ז"ל וישראל גוריון (יבדלא).
     ישראל היה גם במאי ושחקן ולפעמים היו לו התחיבויות קודמות, כך שלהופעות של הדודאים בחו"ל,
     במצבים כאלה, היה מחליף אותו לפעמים חנן יובל.
     יום אחד הם הופיעו בבלגיה, לקהילה היהודית, בני וחנן כ"דודאים".
     אחרי ההופעה ניגשת לחנן יובל אשה אחת מהקהל ואומרת לו בהשתאות-
     "ישראל, איך שאתה לא משתנה!".
למעלה

                                                         לבנון
 
                 מלחמת לבנון, שנת 1982 ,אנחנו יוצאים למילואים, הלהקה ואני. (מילואים=לנגן לחיילים).
       היינו שבוע אחד בגזרה המזרחית, (ניגנו גם לסורים) ושבוע נוסף לאורך החוף. (ביירות וכו,)
       הגענו למקום ששמו "סוק אל ררב", שזה סביון של ביירות. כל עשירי לבנון, וילות ובתים ונוף
       מרהיב של ביירות והים. חלק מהווילות היו נטושות, זכוכיות שבורות וכד, אבל לא הפגיזו שם
       ולכן הן נשארו שלמות. חלק מהתושבים ברח וחלק נשאר.
            אנחנו צריכים להופיע בחצר של אחת הווילות על המרפסת, כשהחיילים יושבים על הדשא.
       התחלנו את ההופעה (משה לוי, מאיר ישראל, מיכה מיכאלי ואני). ההופעה התקדמה בהצלחה
       מרובה ותוך כדי אני רואה התקבצויות של קהל לבנוני ליד השערים ונראה לי שהם די נהנים.
            ההופעה הסתיימה והיה מוצלח מאוד, החיילים היו ממש מאושרים.
       לפתע אני שם לב שאחד הלבנונים עושה לי סימנים שאגש אליו. ניגשתי לאזרח הלבנוני
       ושאלתי- אני יכול לעזור לך? והוא שאל אותי אם אני יכול לתת לו כרטיס ביקור של הלהקה
       כי הוא ממש נהנה והיה רוצה להזמין אותנו להופעה.   נו, מה תאמרו על זה?
       אמרתי לו שאני מתפלל ליום שבו נוכל לנסוע לנגן בהזמנה של לבנונים, אבל לא נראה לי
       שכרגע זה יקרה.  אבל בדרך הטבעית שזה קרה, הבנתי פתאום שהשלום הפשוט,
       בין אנשים, יקרה (וקרה) דרך המוסיקה. בל נשכח שההופעה היתה שלי, שירים שלי,
       הכל בעברית וכל האזרחים הלבנונים שהיו שם (והיו הרבה) נהנו ומחאו כפיים עם החיילים.
       זה היה מוסיף לנו כמות קהל שחסרה כל כך וזה היה רוקנרול!
       אולי פעם...  מקווה שנזכה.

                                                  האחים גרים.
 
               שמוליק הזמר שלנו סיפר לי פעם סיפור משרותו הצבאי, בו שירת כמכונאי מטוסים.
           הוא ועוד מכונאי עבדו יום אחד על איזה מטוס והעבודה היתה קשה כנראה,
          כי המכונאי השני נמאס לו פתאום, זרק את הכלים ואמר בקריז- "שילכו לעזאזל האחים גרים!".
 
למעלה            
   בית    מי אני ולמה אני    עבודות עם אמנים    דיסקוגרפיה    קליפים שאהבתי    עיבודים והפקות    תמונות
   עיתונות    פורום    הגיטרות שלי    סיפורים מהדרך    צור קשר    קישורים