|
שלום לכם קוראים וקוראות יקרים/ות שמי מיכל והייתי רוצה לשתף אתכם בסיפורי האישי ,בו שיניתי כיוון ב-180* מעלות. גדלתי במרכז הארץ ילדה טובה כישרונית, מצליחה בביה"ס- ממש מפונקת סידרתית עברתי את כל המסלול-רצף השיגרתי של החיים: בתי-ספר, צבא, עבודה, אוניברסיטה- אז איך זה שפתאום באמצע החיים אעשה תפנית של 180 מעלות ואחזור בתשובה? טוב, אם תמשיכו לקרוא - תדעו, גדלתי בכל הפינוקים שיש לעולם הגשמי להציע: בגדים יפים, אוכל טוב, סרטים,חוגי מוסיקה, ציור, יציאות ובילויים החל מהתיכון עם חברותיי היקרות, כנהוג במדינתינו ה"קדושה"בכיתה י' כבר הסתפרתי "פנקיסטי"הייתי היחידה והראשונה בביה"ס שעשתה את זה והיוויתי סנסציה די מרהיבה , הייתי מבלה עם חברותיי במועדון הליקוויד, שירוקו, סינרמה, קולוסיאום שהיו "חיים" בשנות ה-80 אהבתי מוזיקה לועזית מודרנית דאז, u2 depesh mode simple minds ועוד רבים וטובים זה מה שהעסיק אותנו כמתבגרות- תיכוניסטיות בשנות ה80 מיותר לספר שלא היה לי שום ידע ביהדות,,, מלבד העובדה שאימי נהגה להדליק נרות שבת בערב שבת,ואבי נוהג ללכת לבית-הכנסת כל שבת שירתתי בצבא, אח"כ עבדתי בחב' כו'א שנתיים, החלום שלי היה להיות מעצבת-אופנה אך לא התקבלתי ל"שנקר" אז נאלצתי ללכת לאוניברסיטת בר-אילן ללימודי תואר ראשון
לאחר כמה שבועות באוניב' שמחתי מאוד שהגעתי לשם, מכיוון שלמדתי בין השאר, קורסים ביהדות- ספר "הכוזרי", ספר קוהלת, וגם מבוא לקבלה,
הרגשתי שאני מתחברת ללימודים כמו תקע לשקע, הרגשתי שאני ממלאה את מה שהיה חסר לי כל השנים הללו-את הריקנות שהרגשתי בפנים ,שמשהו היה חסר לי אך לא ידעתי מהו ובעצם הריקנות הזאת -זו הנשמה שבוכה מבפנים כי אנו לא נותנים לה בכלל אוכל, אנו מרעיבים אותה והיא כלואה בפנים ומחכה ומחכה שנזרוק לה כמה פירורים של מזון רוחני לו היא כ"כ נזקקת,,,,הנשמה כלואה בגוף ורק עכשיו בגיל 25 התחלתי לטפטף לה טיפות של תשומת-לב ומה שקרה זה שהייתי יושבת בביתי ובוכה כשהייתי קוראת ספר שמצאתי בסיפריה ביהדות
התחלתי לרדוף אחרי ספרים בסיפריה המרכזית באוניב' נברתי שם בין הספרים ומצאתי ספרי חסידות ישנים שהעלו דמעות של התרגשות בעיניי- כמו ספרים של ר' נחמן מברסלב ושל האדמו"ר הזקן =האדמו"ר הראשון של חסידות חב"ד,{שכתב את ספר התניא]- ופשוט הייתי באה הביתה מתיישבת לקרוא מתנתקת מכל הטלפונים מהטלויזיה-מהכבלים "שכבלו" אותנו אז,בשנות ה90 הייתי קוראת והיו זולגות לי דמעות של אושר על לחיי,,,,,
כמובן ב"השגחה פרטית" שמתי את ידיי על הספרים הנכונים לי שהייתי צריכה לקרוא אותם ,כל מה שקשור אליי ולשורש נישמתי
וכך במשך שנתיים רק למדתי ולמדתי בזמני הפנוי, לבד{ דרך אגב באותה תקופה שלמדתי באוניב' גרתי בבית לבד שבו גרו סבי וסבתי ע"ה}
יום אחד בדרכי לאוניב' הכרתי מישהי שגם לומדת שם וגרה כמה רחובות קרוב אליי, התחברנו,יצאנו גם לבלות ביחד וגילינו ששתינו גם מתעניינות באותו דבר-ביהדות ואכן הינו קוראות ספרים ומעבירות "רשמים" זו לזו על מה שלמדנו בד בבד היינו יוצאות לבלות במועדוני ת"א ונוכחנו לדעת שהשיעמום והריקנות שיש למועדונים בת"א להציע כבר לא מושכים אותנו, וחזרנו הביתה בריצה לקריאת עוד ספרים,,,,
לאחר שנה בערך היו כמה ימים שהרגשתי צער על כל מיני מקרים שפגעתי בחברות שלי ואז התקשרתי להתנצל בפניהן- עד שחברה אחת שאלה אותי: מה קרה מיכל,חזרת בתשובה? עניתי לה שלא כי באותה תקופה עוד לא חזרתי בתשובה בפועל בינתיים רק למדתי דברי חוכמה בשכל והטמעתי את הדברים בפנים
לאחר כשנתיים מביאה לי חברתי קלטות לשמיעה של הר' יגן זצ"ל הדברים שלו כנראה עשו עליי רושם כי אחרי שהחזרתי לחברתי את הקלטות ,שאלה אותי"נו,,,,
מה את אומרת?" עניתי לה "הגיע הזמן לעשות" ומאותו יום שינינו את לבושינו- הטייטס הצמודים הוחלפו לחצאיות ומתחתיהן גרביונים וחולצות -כבר לא עם פתח איוורור גדול- אלא סגור, הלכנו לרבנית בעיר מגורינו לשאול כל דבר איך נוטלים ידיים? איך מברכים על אוכל ומתי?וכו' מה מתפללים בסידור? הרי לא ידענו כלום,,,קניתי גיגית מפלסטיק כדי ליטול ידיים מיד בקומי מהשינה, לקחתי כלי אוכל להטביל במקווה, נסעתי לבני-ברק כדי לקנות מזון ומצרכים
כשאבא שלי בא לבקר אותי ביום א' עם גרביונים אטומים ושמלה ,הוא נבהל ואמר לי "תשמעי לא צריך להגזים" יש בביתכנסת הרבה בחורים נחמדים עם כיפה סרוגה עניתי לו:מה פתאום? לבעלי יהיו פאות עד לריצפה"
הר' קוק זצ"ל כותב בסיפרו "אורות התשובה" שהתשובה קורית לאדם "כברק המבריק"-ממש לפתע פתאום בלי התרעה מוקדמת כאילו שמסירים איזה מסך שמבדיל בין האדם לבין הקב"ה ואז האדם מבין דברים שלא קלט קודם- אכן זה מה שקרה אצלי, המשך בעמ' -2 -"חלומות ומה שביניהם".
|
