<<<  פרשת  לך  לך  >>>

 

הדבר  הראשון  שמספרת  לנו  התורה  על  היהודי  הראשון,  אברהם  אבינו,  הוא  הציווי

 

הפותח  את  פרשתינו  "ויאמר  ה'  אל  אברם  לך  לך"  .- עפ'י  הכלל  שהתורה  היא  נצחית

 

והוראותיה  תקיפות  בכל  זמן  ובכל  מקום,  הרי  שיש  בזה  גם  הוראה  נצחית  לכל  יהודי.

 

הציווי  'לך  לך'  מלמד  אותנו  כי  הדבר  הראשון  והעיקרי  שנדרש  מיהודי  הוא  -  ללכת.

 

להיות  תמיד  במצב  של  הליכה,  להתקדם,  להתעלות.

 

 

 

 

כשמעיינים  בהמשך  הפרשה  מוצאים  שסמוך  מאוד  לציווי  'לך  לך'  אירע  לאברהם  דבר

 

שלכאורה  הוא  ההיפך  מהליכה  והתעלות,  -  "ויהי  רעב  בארץ  וירד  אברהם  מצריימה"

 

אברהם  נאלץ  לצאת  מא"י  ולרדת  למצרים  בגלל  הרעב.

 

הירידה  הזו  למצרים  גם  גרמה  ללקיחתה  של  שרה  אל  בית  פרעה.  ואף  על  פי  שבפועל

 

הגן  עליה  הקב"ה  מפני  דברים  לא  רצויים.  [פרעה  רצה  לקחתה  וה'  הזהירו  בחלום

 

בלילה]   ב כ'ז  לקיחתה  לבית  פרעה  יש  בה  משום  ירידה  וצער.

 

 

 מתעוררת  כאן  השאלה  - איך  הירידה  הזאת  באה  בהמשך  אחד  ל'לך  לך'  שמבטא

 

עליה  והליכה  מחיל  אל  חיל  .? ? ?

 

                                        

 

 

דוגמא  שתוכל  להסביר  זאת  היא  שיטת  הלימוד  של  התלמוד  הבבלי,  שבתלמוד  הירושלמי

 

אין  הרבה  קושיות  ודיונים,  אלא  מיד  מגיעים  אל  המסקנה  ואל  פסק  ההלכה,  לעומת  זאת

 

בתלמוד  הבבלי  יש  הרבה  קושיות  ופלפולים  ורק  אחרי  יגיעה  רבה  מצליחים  לברר  את

 

ההלכה.

 

 

אף  על  פי  כן,  כשיש  מחלוקת  בין  שני  התלמודים  ההלכה  היא  כבבלי.  שכן,  בסופו  של  דבר

 

דווקא  ע'י  הקושיות  והדיונים  לכאן  ולכאן  מגיעים  אל  עומק  ההלכה.

 

בפנימיות  העניינים  אף  הקושיה  היא  חלק  מהתירוץ.

 

 

 

וכך  גם  באשר  לירידתו  של  אברהם  מצריימה  ,במבט  שיטחי  ומיידי,  אכן  זוהי  ירידה  אבל

 

בפנימיות  העניינים,  אף  הירידה  הזאת  היא  חלק  מהעלייה,  התכלית  של  הירידה  היתה 

 

להגיע  לעליה  גבוהה  יותר,  וכפי  שקרה  בפועל  "ויעל  אברהם  ממצרים  .....  כבד  מאוד

 

במקנה  בכסף  ובזהב".

 

 

וכשם  שאצל  אברהם  אבינו  היתה  הירידה  חלק  מהעלייה,  כך  יש  בזה  הוראה  לדורות  שגם

 

הירידה  של  זמן  הגלות,  שנראית  ירידה  גדולה  ועצומה  יותר,  הרי  בפנימיותה  טמונה  עליה

 

גבוהה  ונשגבה.  כי  דווקא  על  ידה  מגיעים  אל  בית  המקדש  השלישי  שעליו  נאמר  "גדול

 

יהיה  כבוד  הבית  הזה  האחרון  יותר  מן  הראשון."

 

 

 

כשאנו  מתבוננים  במצב  העולם    שבו  אנו  חיים  ורואים  את  החושך  הגובר  והולך  מיום  ליום,

 

עלולים  אנו  להתייאש  ולשאול  את  עצמנו  :  איך  אפשר  להתגבר  על  החשיכה  הזו  ולהאיר  את

 

העולם  באור  התורה  והמצוות  ?

 

 

התשובה  על  כך  היא  מסיפור  הירידה  של  אברהם  אבינו  למצרים,  רק  מבחינה  חיצונית  המצב

 

הוא  ירידה  והיפך  הברכה,  בפנימיות  העניינים,  מאחר  שסוף  כל  סוף  הקב"ה  מנהיג  את  העולם

 

אף  הירידה  הזו  היא  חלק  מהעלייה  ואף  על  ידה  העולם  מתעלה  ומזדכך  [אף  שאיננו  רואים  זאת]

 

תכלית  החושך  הגדול  הזה  היא  להגיע  לאור  הגדול  של  הגאולה  האמיתית  והשלימה  במהירה  בימינו.

 

 

***********ליקוטי  שיחות  כרך  ה'  עמ'  57.

 

                                        

 

"לזרעך  נתתי  את  הארץ  הזאת".                       [ בראשית  ט'ו  י'ח ].

 

 

בפרשתנו  מופיעה  ההבטחה  על  ארץ  ישראל  לזרעו  של  אברהם  אבינו,  בתחילה  נאמר  'אתן'

 

בלשון  עתיד,  ולאחר  שאברהם  התהלך  בארץ  לאורכה  ולרוחבה,  חזר  הקב'ה  על  הבטחתו  והפעם

 

בלשון  שונה  :  "לזרעך  נ ת ת י   את  הארץ  הזאת".    נתתי  -  בלשון  עבר.

 

 

 

צירוף  המילים  ארץ  ישראל  נושא  בו  לכאורה  ניגוד.

 

ארץ =  מבטאת  ארציות  וגשמיות.                      ישראל =   שמו  הנעלה  של  העם  היהודי,  המבטא  עליונות

 

וגבהות.  שם  זה  ניתן  כי  "שרית  עם  אלוקים"  מלשון  שררה  וכוח.

 

כך  גם  הצירוף  'ארץ  הקודש'  יש  בו  ניגוד  פנימי.  -  ארציות  וקדושה.

 

 

 

 

אלא  שבזה  מתבטא  תפקידו  של  העם  היהודי  -  לעשות  מהארציות  קודש,  ומארץ  כנען  לעשות  '

 

'ארץ  ישראל'.   תפקיד  זה  קיים  גם  בנפש  פנימה,  כל  יהודי  נדרש  'לכבוש'  את  שיכלו  ורגשותיו

 

וכן  את  העיסוקים  הטבעיים  הנחוצים  לקיומו,   ולקדשם  ולשעבדם  לעבודת  ה',   עליו  לפעול  שגם

 

החיים  הגשמיים  והארציים  יתקדשו  ויהיו  חלק  מעבודת  ה'.

 

 

 

כיצד  אפשר  לעשות  זאת  ?  גם  היהודי  עצמו  כולל  בתוכו  ניגודיות  זו,  על  עם  ישראל  אומר  הקב'ה

 

"כי  תהיו  אתם  ארץ  חפץ"   רואים  אנו  גם  כאן  את  שני  הקצוות  :

 

'ארץ'  היא  הדבר  התחתון  ביותר,  שהכל  דורכים  עליה.

 

ואילו  'חפץ'  מבטא  תענוג  ותשוקה.

 

הגוף  הגשמי  שלנו  הוא  בבחינת  'ארץ'  ואילו  הנשמה  שבקירבנו  היא  'חפץ'  =  חפצו  ותשוקתו

 

של  הקב"ה.

 

 

 

 

ע"י  שילוב  זה  בין  קדושה  עליונה  ביותר  ובין  ארציות  תחתונה,  יש  לנו  הכוח  לרומם  את 

 

הגשמיות  והארציות  ולהעלותן  למעלה,   וכשם  שכל  אדם  בתוך  נפשו,  מסוגל  לשעבד  את

 

הגוף  אל  הנשמה  ,  כך  יש  לו  הכוח  לשעבד  את  העולם  הגשמי  אל  שלטון  הקדושה.

 

 

 

הבעל  שם -  טוב  מוסיף  היבט  מיוחד  לביטוי  'ארץ  חפץ'  שנאמר  על  עם  ישראל  :

 

כשם  שלעולם  אין  ביכולתנו  להעריך  את  ריבוי  האוצרות  הטבעיים  השוכנים  במעמקי

 

האדמה,  כך  איש  אינו  יכול  לשער  את  האוצרות  העצומים  הטמונים  בתוך  ליבו  של  יהודי.

 

מבחוץ  זה  נראה  'ארץ'  אבל  דווקא  משום  כך  הסתיר  בתוכה  הקב"ה  את  האוצרות

 

המופלאים  ביותר.

 

 

 

יבוא  יהודי  ויטען  שאינו  חש  בכך,  ולהיפך  -  נראה  לו  שהארציות  שולטת  בעולם,  מלמד  אותנו

 

אברהם  אבינו  שגם  כאשר  'הכנעני  אז  בארץ'  וגם  כשהארץ  נראית  'ארץ  כנען'  אין  להתרשם

 

מכך,  אלא  יש  להתהלך  בארץ  ולבטא  את  השליטה  עליה  ואז  מגלים  שבעצם  היא  כבר 

 

'ארץ  ישראל'  שהקב'ה  אמר  'לזרעך  נתתי'  כבר  נתתי.

 

 

 

"ויאמר  ה'  אל  אברם  לך  לך  מארצך  וממולדתך  ומבית  אביך  אל  הארץ  אשר  אראך".

 

 

שלושת  הפרטים  שבפסוק  רומזים  לסוגים  השונים  של  המגבלות  שלפניהן  עומד  האדם.

 

'ארצך'  -  אלה  התכונות  הטבעיות  שהאדם  נולד  עימן,  זו  הקרקע  של  מציאותו.

 

'מולדתך'  -   אלה  ההרגלים  והנימוסים  שנרכשו  בהשפעת  הסביבה.

 

'בית  אביך' -   החינוך  שספג  האדם  מהבית  דבר  שעיצב  את  אופיו  לכל  ימי  חייו,

 

מהותו  של  אדם  נגזרת  משלושת  המרכיבים  הללו.

 

 

אומר  הקב"ה  ליהודי  :  'לך  לך'  =  צא  מכל  הדברים  המשפיעים  על  אישיותך  ,עליך

 

ל ה ת ע ל ו ת   מעל  טבעך,  הרגליך,  חינוכך,  וכל  זה  למה  ?

 

כדי  שתוכל  להגיע  "אל  הארץ  אשר  אראך".

 

 

 

 

הקב"ה  אינו  אומר  ל א ן   להגיע  ואיזו  היא  אותה  ארץ.  הוא  מדגיש  'אשר  א ר א ך '

 

הארץ  שאני  אראה  לך.     כי  מהיהודי  נדרשת   דבקות  מוחלטת  בקב"ה  עד  כדי.......

 

מסירות  נפש,  ומוכנות  לכל  ציווי  שיינתן  לו.

 

 

 

זהו  הציווי  הראשון  שמקפל  בתוכו  את  תמצית  ההוויה  היהודית  -  היכולת  להתעלות 

 

מעל  כל  המגבלות  הטבעיות  ולדבוק  בקב"ה  באופן  מוחלט.  ציווי  זה  נאמר  לכל  יהודי

 

וזה  היסוד  של  עבודת  ה'   כשנוהגים  כך,  זוכים  להגיע  "אל  הארץ  אשר  אראך"

 

כפשוטם  של  דברים.   -  לגאולה  האמיתית  והשלימה  ע'י  משיח  צידקנו  שבה  ישובו 

 

כל  ישראל  לארץ  ישראל,  "קהל  גדול  ישובו  הנה"   בקרוב  ממ'ש  !

 

 

 

 

************** ספר  השיחות  תש'נ  כרך  א'  עמ'  96.