פרשת    בשלח.     

 

 

סקירה  קצרה  על  הארועים  בפרשתינו  :::

 

 

זו  הפרשה  הרביעית  בספר  שמות,  ובמרכזה  נס  קריעת  ים -  סוף,  ושירת  הים.

 

מסופר  בפרשה  על  ירידת  המן,  ששימש  מזון  לבני  ישראל  במדבר,  כמו  כן  בפרשה  זו

 

מופיע  הציווי  על  שמירת  השבת,  הפרשה  מסתיימת  בסיפור  מלחמת  עמלק. 

 

 

בשבת  זו  חל  גם  י'  בשבט,  יום  בו  נסתלק  האדמו'ר  השישי  של  חסידות  חב'ד  בשנת

 

תש"י  1950, 

 

ששמו  הרבי  יוסף -  יצחק  שניאורסון  זיע'א.

 

 

כשנה  לאחר  מכן  בשנת  תשי'א  הסכים  הרבי  מליובאוויטש  לקבל  על  עצמו  את  מנהיגות

 

חב'ד.  הרבי  כמובן  חולל  תחייה  יהודית  בעולם  כולו  והקים  מפעל  חסר  תקדים  בעולם

 

כולו  של  שליחי  חב'ד  בכל  פינה  ברחבי  העולם.

 

 

לכן  יום  ה'  בערב  מדליקים  נר  נשמה  לאדמו'ר  הר'ייצ  שהרי  זוהי  ההילולא  שלו  ומבקשים

 

שבזכותו  ניוושע  בכל  הנצרך  לנו.  פלוס  מבקשים  על  הגאולה  הכללית  של  עם  ישראל.

 

 

על  כך  אכתוב  פוסט  נפרד  כמובן.

 

 

אחד  הרעיונות  בפרשה  הוא  -  פרנסה  מן  השמיים.

 

בשנות  הנדודים  במדבר,  אכלו  בני  ישראל  מזון  מיוחד  -  מן.  הוא  מכונה  בתורה  'לחם

 

מן  השמיים'.  למן  היתה  תכונה  פלאית  שכל   מי  שאכל  הרגיש  בפיו  טעם  של  האוכל 

 

שרצה  באותו  זמן  לאכול.  מתוק,  מלוח,  מתובל  -  כל  אחד  חש  את  הטעם  שהוא  רצה.

 

 

 

הקב"ה  ציווה  להשאיר  צנצנת  אחת  של  מן  למשמרת,  כדי  להעביר  מסר  לדורות  הבאים

 

שלמעשה  הפרנסה  באה  מן  השמיים.

 

כשאנו  חורשים  וזורעים את  האדמה  כדי  להצמיח  ממנה  לחם,  הדברים  נראים  טבעיים

 

לחלוטין.    אין  אנו  רואים  בזה  שום  נס  או  דבר  על - טבעי,  ונדמה  שאם  צריך  להודות

 

למישהו  -  הרי  זה  לאדם  שחרש  וזרע  ולאדמה  שהצמיחה  את  היבול.

 

גם  שכיר  שמקבל  משכורת  נוטה  לחשוב  שהוא  מתפרנס  בזכות  המעביד  שלו.

 

 

 

לאמיתו  של  דבר,  זו  אשליה,  האדמה  שמצמיחה  לחם  והמעביד  שנותן  את  המשכורת 

 

אינם  אלא  'צינורות'  שבהם  הבורא  מעביר  את  השפע.

 

הברכה  האמיתית  והפרנסה  האמיתית  באות  ממנו  ית'  אלא  שהוא  משתמש  בכלים 

 

גשמיים  על  מנת  להעביר  את  ברכתו  הרוחנית. 

 

כדי  שהרוחניות  תעבור  כאן  למטה  בצינורות  גשמיים,  כך  אנו  מקדשים  את  הגשמיות 

 

ועושים  דירה  לה'  כאן  בעולם  העשיה,  יציאה  לעבודה  על  מנת  לפרנס  את  משפחתנו

 

זו  מצווה  גדולה  ביותר.

 

                                      

 

יהודי  שחושב  במושגים  האמיתיים  יודע  שלא  תחבולות  עסקיות  מפוקפקות  יביאו  לו  רווח.

 

הוא  מאמין  כי  הבורא  כבר  הקציב  עבורו  את  הפרנסה  המגיעה  לו,  ודרך  אגב,  על  הוצאות 

 

למען  שבתות  וחגים  =  ה'  מוסיף  פרנסה  על  מה  שהוציא  היהודי.

 

כמו  כן  השבת  היא  מקור  הברכה.  אם  תשמור

 

בשבת  לא  לדבר  דברי  חולין  ששייכים  לעסק  לימות  החול,  ותשמור  את  השבת  בקדושה

 

הרי  שמובטח  לנו  שלא  יגיע  אלינו  שום  נגע.

 

אם  נשמור  על  ע נ ג  השבת  לא  יהיה  לנו  נ ג ע  [כמו  הוצאות  לא  צפויות  על  דברים  שהתקלקלו

 

לדוג']

 

 

 

 

תפקידנו  רק  ליצור  כ ל י  ראוי  לברכה  השמיימית.    

 

כך  המן  מחזק  את  האמונה  בבורא  ואת  הביטחון  שהוא  מספק  לכל  אחד  ואחת  את

 

הדרוש  לו  ולה  בגשמיות  והן  ברוחניות.

 

 

 

*******  עפ'י  ליקוטי  שיחות  כרך  ל'א  עמ'  85  .