פרשת  השבוע  נפתחת  בסיפור  המרגלים,  ומסתיימת  בדינו  של  אדם  שנכשל  בעבודה  זרה.

ובסיפורו  של  היהודי  שקושש  עצים  ביום  השבת.

רש"י  מביא  את  פירושו  של  רבי  משה  הדרשן  על  סיבת  הסמיכות  בין  פרשת  עבודה  זרה  

לבין  פרשת  המקושש  ::::  "לומר  שהמחלל  את  השבת  כעובד  עבודת  אלילים  שאף  היא  שקולה  

כנגד  כל  המצוות."

דבר  זה  מסביר  את  הסמיכות  בין  דיני  עבודת  אלילים  לבין  פרשת  המקושש.  אך  עדיין  עלינו  למצוא

את  החוט  המחבר  בין  שני  העניינים  הללו.,  עם  הנושא  המרכזי  של  הפרשה  =  סיפור  המרגלים.

בחטא  עבודה  זרה  אנו  מוצאים  דבר  מעניין  :  זו  אחת  העבירות  החמורות  ביותר  המוגדרות  ב'ייהרג  

ואל  יעבור'.  יהודים  בכל  הדורות  מסרו  את  חייהם  על  קידוש  ה'  ובלבד  שלא  להתכחש  לה'  !!!!!!

הם  בחרו   ל מ ו ת   גם  כאשר  נדרש  מהם  לעשות  רק  ב י ט ו י     חיצוני  של  עבודה  זרה.

כמו  להשתחוות  לפסל,  שזו  פעולה  חיצונית  שאין  מאחוריה  שום  אמונה  וקבלת  הדת  הזרה.

עובדה  זו  דורשת  הסבר  :  הלא  עיקר  החטא  של  עבודה  זרה  הוא   האמונה  בלב,  אך  מעשה  חיצוני  ללא  

אמונה,  אינו  ק ו ר ע  לכאורה  את  היהודי  מהקב'ה  ומדוע  אפוא,  צריך  למסור  על  כך  את  הנפש  ???

כאן  בא  לידי  ביטוי  יסוד  מרכזי  בעולמה  של  היהדות  =  'המעשה  הוא  העיקר'.

הכוונות  והתחושות  מאחורי  המעשה  אכן  חשובות  אבל  בעולם  ה ז ה  ,החשיבות  המרכזית  והמכרעת  היא

של  המעשה  בעצמו.

לכן  אדם  שעשה  פעולה  של  עבודה  זרה,  חטא  בפועל  בחטא  החמור  של  עבודה  זרה.   ויהיו  כוונותיו

אשר  יהיו.  הכלל  "ייהרג  ואל  יעבור, "   חל  על  עצם  העבירה  ה מ ע ש י ת.

מסיבה  זו  מסרו  יהודים  נפשם,  כדי  שלא  להתכחש  ולא  להתנתק  אפילו  לרגע  קט או  למראית  עין  בלבד

 מהקב'ה  !!!!!!!!!!!!!!!!

בנקודה  זו  מצוי  הקשר  הפנימי  לפרשת  המקושש.  המדרש  [ הובא  בתוספות  בבא  בתרא ]

מבאר  שהמקושש  "לשם  שמיים  התכוון"   הוא  הרגיש  לאחר  חטא  המרגלים,  כאשר  נגזרה  על  העם  

הגזירה  שלא  ייכנסו  לארץ  ישראל.   החלו  בני  ישראל  לחשוב  שמעתה  אין  הם  חייבים  עוד  במצוות.

לכן  'עמד  וחילל  שבת  כדי  שייהרג  ויראו  אחרים'.

מבחינת  הכוונה  לא  זו  בלבד  שהוא  לא  התכוון  לחלל  שבת,  להיפך............

כוונתו  היתה  ל ח ז ק  את  שמירת  השבת.   וגם  מבחינה  הילכתית  טהורה  הוא  לא  נזקק  לעצם  מלאכת

קישוש  העצים,  ופעולתו  היתה  אפוא  "מלאכה  שאינה  צריכה  לגופה"  [מסכת  חגיגה].

אף  על  פי  כן  נענש  משום  שהמעשה  הוא  העיקר  ,  ועל  פי  התורה,  תורת  אמת,  זה  חילול  שבת.

נקודה  זו  היא  המאחדת  את  כל  ענייני  הפרשה  -  ההדגשה  של  חשיבות  העשיה  בפועל  של  

ציווי  ה'.

גם  חטא  המרגלים  נבע  מכך  שהם  העדיפו  את  ההתקשרות  הרוחנית  שיכולה  להיות  עם  הקב'ה  בתנאי

המדבר  על  קיום  התורה  והמצוות  בפועל  בארץ  ישראל.

במדבר  נהנו  בני  ישראל  מהנהגה  ניסית.  האוכל  הגיע  מוכן  =  מן,  הלבוש  שלהם  לא  התבלה  וגדל  ביחד

עם  גופם.  לא  היו  צריכים  להתאמץ  בשביל  שום  דבר  גשמי.  

לכן  לא  רצו  להיכנס  לא'י  ולרדת  להנהגה  ארצית  שבה  יידרשו  לעבוד  ולהתאמץ  על  מנת  להשיג  כל  דבר

וגם  יצטרכו  לקיים  מצוות  בפועל.

הלקח  מפרשת  המרגלים  הוא  שלא  הכוונות  העליונות  והרגשות  הנעלים  הם  העיקר  אלא  קיום  המצוות

בפועל,  בארץ  ישראל  'המעשה  הוא  העיקר'.

ליקוטי  שיחות  הרבי  מליובאוויטש  כרך  כ'ח  עמ'  93 ]