|
חג השבועות === חג מתן תורה .
מה נתחדש ע'י מתן תורה בעבודת בני ישראל [ מקבלי התורה ] ?
כדי לבאר זאת נבין תחילה את מעלת עבודת אברהם אבינו [ הראשון שבאבות ].
עבודת אברהם אבינו נרמזת בלשון הכתוב : לאחר שהגיע לכנען -- 'ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה'.
הנה מבואר בכמה מקומות, שאברהם הגיע לשלימות עבודתו רק בבואו לארץ ישראל. [ שלכן נצטווה 'לך לך
אל הארץ אשר אראך'.....]
ובמה היה עסוק אברהם בארץ ישראל ?
היה עסוק ב - 'ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה'.
פירוש ::::
כל מעשי האבות רומזים על עבודות רוחניות של האבות. 'הלוך ונסוע הנגבה' מורה על הליכה ונסיעה
ר ו ח נ י ת של אברהם. שהיה הולך ונוסע ועולה ממדרגה למדרגה בעבודת ה'. עד שהגיע למדרגת 'הנגבה'.
היא מידת החסד, זו מידתו של אברהם = אהבה לאלוקות.
'ולזה ניתנה התורה לישראל, שהתורה נקראת 'עוז' שהיא הנותנת כח ועוז לנפש האלוקית להתגבר על חומריות הגוף ונפש הבהמית, וגסותן
לצאת ממסגר אסיר.
וזהו ' עוז לעמו ייתן - ה' יברך את עמו בשלום'.
פירוש - ע'י שהתורה נותנת עוז בנפש האלוקית, נעשה ב'שלום'
=== ב' פעמים 'שלום' = התורה עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה.
וכ'כ היה הולך מעליה לעליה עד שהיה בבחינת מ ר כ ב ה ממש לאהבה זו העליונה, עד שהיתה בבחינת גילוי בנפשו ממש.
באהבת ה' יש הרבה מדרגות, וה'נסיעות' של אברהם אבינו הן עליותיו בקודש. שנתעלה כ'כ עד שנעשה
'מרכבה ממש' לאהבה העליונה. המרכבה = מורה על עבודה בביטול מוחלט אל הקב'ה.
אהבתו של אברהם אל ה', היתה בוערת בליבו כ'כ עד שהיתה בגילוי בנפשו ממש.
זו נעשתה כל מציאותו = אהבת ה'. כלומר לא היתה שום נקודה בנפשו שלא היתה 'מונהגת' ע'י אהבתו לקב'ה.
עתה מובן לנו גודל מעלת אברהם אבינו. שהוא הצליח לעלות ממיצר ומאסר גופו [ 'ויעל אברם ממצרים' ]
עד כדי לדבק נפשו באהבה עליונה, שכ'כ בערה אהבת ה' בליבו עד שהיה חפץ מאוד 'להפשיט' את עצמו
מהלבושים של 'קליפת נגה'.
קליפת נגה = הלבושים של הגוף המלבישים ומגבילים ומצירים [מיצר] את הנפש האלוקית [הנשמה] .
ובמילא הוא הגיע למצב של ביטול מוחלט לקב'ה.
אהבה רבה זו, שאין בנפשו שום פינה שאינה חדורה באהבת ה', היא נקראת 'כלות הנפש'.
כלות הנפש מורה על תשוקה ותאווה גדולה כ'כ עד ש'כמעט כלתה הנפש [יצאה] מרוב התאווה'.
והיינו שהתאווה מקפת את כל האדם כולו עד שכאילו אין שום דבר אחר בעולמו מלבד חשק זה, שאין
לו שום רצונות גופניים וחומריים מצד הגוף -אלא כל רצונותיו הם רק לה' בלבד. = 'ביטול אליו יתברך לבדו'.
ביאור שתי בחינות 'שלום' אלו [ הנפעלות ע'י עוז התורה] עפ'י חסידות :::
שלום = התקשרות. והתחברות של שני דברים שהם רחוקים והפכיים זה מזה. ולכן צריכים לעשות שלום ביניהם.
נראה את שתי פמליות אלו באדם הלומד תורה.
'פמליא של מעלה' היינו בחינת הנפש האלוקית שבאדם שהיא עליונה ורוצה להתקשר עם מקורה ושורשה באור-
אין סוף ברוך הוא.
'ופמליא של מטה' היינו הארת כוחות הנפש האלוקית המלובשת בגוף ונפש הבהמית.
השלום ביניהם מתבטא בכך - שכוחותיה של הנפש האלוקית יאירו בגוף ובנפש הבהמית. כך שהם לא יהיו מונעים או מעכבים את התגלות הארת הנשמה.
אלא 'אדרבה' הם 'יסכימו' וירצו את האיחוד הזה שבין הגוף לבין הנשמה.
התורה נקראת 'עוז ותושיה' לפי שהיא נותנת תוספת כוח לנשמה, ובדרך ממילא יכולה להתיש ולהחליש את חומריות הגוף.
ההסבר לכוח זה שבתורה הוא עפ'י ביאור הלשון הכתוב על עשרת הדיברות, 'וידבר אלוקים' וגו'
שהכוונה בזה, שכאשר אדם לומד תורה עליו לדעת שהוא רק חוזר ואומר את אותם הדברים שנאמרו בסיני,
שאלו הם 'אימרתך' כלומר, אין הוא מחדש חידושים חדשים מעיקרם.
אלא מוציא מן ההעלם אל הגילוי דברי תורה שניתנו כבר בסיני. מן הכח אל הפועל.
וכך בהרגשה כזו, האדם מרגיש ביטול אל הקב'ה. שאין הוא מחזיק טובה לעצמו כלל על כך שלומד תורה.
כי הגאווה היא מידה רעה ביותר ואם אדם שלומד מרגיש כך, הרי שהוא ותורתו ביחד 'לא שווים כלום' בעיני ה'.
אז אם היהודי מרגיש ביטול אמיתי הוא יכול לקיים את ציווי חז'ל 'אף כאן באימה וביראה'
בדיוק כפי שהיה במעמד הר סיני. כשכל הנשמות ללא יוצא מן הכלל [ כולנו היינו שם = מראשית הדורות עד אחרית הדורות ] 
והרגישו חיל ורעדה בשומעם את הקולות כתוב שנשמתם יצאה ופרחה החוצה כל דיבר מחדש.
כך מרגיש ביטול אדם הלומד תורה ומחדש חידושים כביכול.
בפעם הבאה שאתם פוגשים מישהו מאוד מוכר לכם, ואתם מתקשים לזכור מאין ?
דעו בביטחה שנפגשתם כבר פעם אחת 'במעמד הר סיני'
חג שמיייייייייייייח לכוווווווווווווווללללםםםםםםםםםםםם !
[ הבאתי לכם ממש טיפה מהים האדיר של החסידות, ממש טעימה קטנה לחג השבועות.
מהמאמר שכתב האדמו'ר הזקן בשנת תקס'ז בשם 'החודש השלישי' מתורה אור. ]
| 
