<<<<<  אין  לאדם  בעלות  על  גופו.  >>>>>

 

 

בפרשת  שופטים  מופיע  הציווי  "על  פי  שניים  עדים  או  שלושה  עדים  יומת  המת".

 

 

מכאן  למדו  חז"ל  [סנהדרין  ל'ז]   שרק  שני  עדים  יכולים  להביא  לידי  דיני  נפשות  או

 

עונש  מלקות.  אפילו  הודאתו  של  החוטא  עצמו  לא  די  בה  להטיל  עליו עונשים  אלה.

 

וכך  פוסק  הרמב'ם  :  "גזירת  הכתוב  היא  שאין  ממיתין  בית  דין  ולא  מלקים  את  האדם

 

בהודאת  פיו,  אלא  עפ'י  שניים  עדים".  אולם  הלכה  זו  היא  רק  בדיני  נפשות  או  מלקות

 

ואילו  בדיני  ממונות  יש  להודאת  האדם  תוקף  גדול  ביותר  -  'הודאת  בעל  דין  כמאה  עדים'.

 

 

                             

 

 

<<<<  הגוף   כ-  פיקדון   >>>>

 

 

 

 

 

אמנם  הרמב'ם  מגדיר  הלכה  זו  'גזירת  הכתוב'  אך  מפרשי  הרמב'ם  נותנים  לה  'קצת  טעם'

 

לדבריהם  ההסבר  טמון  בכך  שהאדם  אדון  על  רכושו  ולכן  הודאתו  יכולה  לחייבו  ממון.

 

אולם  א י ן  האדם  אדון  על  גופו,  ולכן  אין  בכוחה  של  הודאתו  לחייבו  מלקות  או  להטיל  עליו

 

דין  מוות.

 

 

גופו  ונפשו  של  האדם  לא  נמסרו  לבעלותו.  אין  הם  אלא  בבחינת  פיקדון,  ובתור  כאלה  חייב  האדם

 

לשמור  על  גופו  ועל  חייו.   לכן  נפסקה  ההלכה  ש'אין  לאדם  רשות  על  גופו  כלל  להכותו'.

 

הגוף  אינו  של  האדם  אלא  של  ה ק ב " ה.

 

ואין  לאדם  זכות  לפגוע  בדבר  שאינו  שלו  או  לחייבו  בעונש.

 

 

 

 

 ההבדל  הזה  בין  הגוף והרכוש  דורש  ביאור,  הלא  העולם  כולו  הוא  של  הקב'ה,  ככתוב  :

 

'לה'  הארץ  ומלואה'.   [ ברכות  ל'ה,  תהילים ].

 

גם  ממונו  של  האדם  הוא  בעצם  של  הבורא  כפי  שאומר  הקב'ה  :  'לי  הכסף  ולי  הזהב'.

[חגי  ב'  ח' ]

 

אם  כן,  מדוע  יש  הבדל  בין  גופו  של  האדם  לבין  ממונו  ?

 

 

 

 

התשובה  היא  :  שיש  הבדל  ב ה ר ש א ה   שנותן  הקב'ה  לאדם  בענייני  גופו  ובין  ההרשאה

 

בענייני  ממונו.   אמנם  הכל  של  הקב'ה  אבל  את  הממון  הוא  נותן  לאדם  באופן  שהאדם  נעשה

 

בעלים  על  הממון  ורשאי  להחליט  מה  לעשות  בו.

 

ואילו  את  הגוף  לא  נתן  הקב'ה  לבעלותו  של  האדם  אלא  מסרו  לו,  כפיקדון  בלבד,  ולא 

 

ניתנה  לאדם  הרשות  לעשות  בגוף  כרצונו  לכן  גם  אין  בכוחו  לחייבו  בעונש  עפ'י  הודאתו.

 

 

 

עם  זאת,  גם  בענייני  ממון  נדרש  האדם  להכיר  בשליטתו  המלאה  של  הקב'ה  על  כל  המציאות.

 

מסופר  על  אחד  מגדולי  חסידיו  של  האדמו'ר  הזקן,  בעל  ה'תניא'  שהיה  סוחר  עצים

 

פעם  ערך  את  חשבונותיו  וכשסיים  את  החשבון  ורשם  את  הסה'כ  _   כתב  בפשטות

 

'אין  עוד  מלבדו'.

 

 

 

 

זו  היתה  תחושתו  האמיתית  של  החסיד  שגם  בשעה  שהוא  עסוק  בעסקיו  ומנהל  את 

 

חשבונותיו  הרי  'סך  הכל'  הוא  =    'אין  עוד  מלבדו'.

 

ע'י  הכרה  כזו  מגלים  את  האמת  של  הבריאה  ומכינים  את  הבריאה  לייעודו  לזמן  הגאולה

 

כאשר  הכל  יראו  בעיני  בשר  שאכן  'אין  עוד  מלבדו'.

 

******************ליקוטי  שיחות  כרך  ל'ד  עמ'  106.