"כי תצא למלחמה ".
פרשת השבוע נפתחת בדיני יציאה למלחמה ::: "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך
בידך ושבית שביו". מלחמות ישראל מתחלקות ל- מלחמות חובה [ הנעשות עפ'י ציווי ה' ]
ה'מלחמה' שעליה מדברת פרשתינו היא מהסוג השני, כפי שמפרש רש'י "במלחמת הרשות
הכתוב מדבר".
לאור זה מתעוררת שאלה על הסבריה של תורת החסידות בפרשה זו.
החסידות מפרשת פסוקים אלה ברובד הרוחני שעל פיו ה'מלחמה' היא מלחמתו של כל יהודי
עם 'אויבו' = היצר הרע.
שאותו הוא נדרש לנצח ואף 'לשבות' ממנו 'שבי' = לרתום את כוחות היצר
לעבודת ה'.] וכי זוהי בבחינת 'מלחמת רשות' והלא מלחמה היא חובתו
הבסיסית של האדם ?
מצד שני, מתעוררת שאלה אחרת : אנו יודעים שעל עבודת ה' ניתן שכר
כפי שמבטיחה התורה, שכר ניתן רק לשכיר שמשכיר את עצמו מרצונו.
ואילו עבד, שחייב ממילא לעבוד את אדונו אינו מקבל שכר.
ומאחר שעם ישראל חייב לעבוד את ה', כפי שנאמר [ויקרא כ'ה ]
"לי בני ישראל עבדים" -- מדוע זכאים אנו לשכר ?
מכאן, שאכן יש בעבודתו של יהודי לבוראו שני מרכיבים :
מצד אחד הוא בבחינת 'עבד'. ומצד שני יש בו מרכיב של 'מלחמת הרשות'
שמבחינה זו הוא מקבל עליו משימה זו מרצונו ומבחירתו החופשית
ולכן הוא זכאי לשכר.
חז'ל אומרים שלפני בריאת העולם התייעץ הקב'ה אם כדאי לבוראו, במי
נמלך ? [התייעץ ] ? בנשמותיהם של צדיקים.כלומר הקב'ה התייעץ כביכול
עם נשמות ישראל { ועמך כולם צדיקים ] אם לברוא את העולם והם הסכימו
לבריאת העולם וממילא לירידתן למטה בגוף גשמי.
כאן טמונים שני המרכיבים של החובה והרשות :
לאחר שנשמות ישראל כבר ירדו למטה והתלבשו בגוף גשמי, הן חייבות
לעבוד את ה'. כעבד שחייב לשרת את אדונו. אולם, מאחר שעצם
ההחלטה על הבריאה באה מרצונן ומהחלטתן העצמית לכן המלחמה
מול יצר הרע נקראת 'מלחמת רשות' ועל כן זכאים היהודים לשכר
על עבודתם.
השכר האמיתי הוא 'עצם המצווה'. כפי שנאמר [אבות ד'] "שכר מצווה
- מצווה". בכל מצווה שיהודי מקיים הוא משרה גילוי של אורו האינסופי
של הקב'ה בעולם ומכין את העולם לקראת הגאולה.
שכר זה עומד כבר עכשיו לרשותו של כל אחד ואחד מישראל. שכן, הוא
דומה לאוצר סגור בתיבה כשהמפתח בידו של האדם. כך כל יהודי
כשישתמש במפתח שבידו ויעשה עוד מצווה שעל ידה יכריע 'את עצמו
ואת כל העולם כולו לכף זכות". [רמב'ם הילכות תשובה ]
וכך מיד תבוא הגאולה האמיתית והשלימה ועימה גילוי השכר בשלימותו.
**************ספר השיחות תנש'א כרך ב' עמ' 796.