"אמר רבי יהושוע בן לוי - בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה, נקרא נזוף שנאמר : נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם.
ואומר : והלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה שנאמר : וממתנה נחליאל ומנחליאל במות". { פרקי אבות פרק ו' משנה ב' }
ידועה השאלה - איזו תועלת יש באותה 'בת - קול' שאיש אינו שומע את הכרזתה ???
על כך משיבה תורת החסידות : את הבת - קול שומעת הנשמה שלמעלה, דהיינו אותו חלק בנשמה שלא ירד למטה להתלבש בגוף הגשמי. יש לנו חמישה חלקים שמרכיבים את הנשמה והם :
נפש - רוח - נשמה - חיה - יחידה.
בגוף יש לנו נפש - רוח - נשמה.
ולמעלה נשארו שני חלקים שלא ירדו להתלבש בגוף : חיה ויחידה.
ושתי חלקים אלה הם ששומעים את הבת - קול מכריזה. ואז לפעמים בנאדם מרגיש כל מיני תחושות מקדימות למיקרים שקורים לו והוא מרגיש שניבא דברים לפני שקרו.
"אילולא הוא לא חזי מזלא חזי" - אם הוא לא ראה את הנולד אך המזל שלו ראה. כלומר חלקי הנשמה שלמעלה הם רואים את העתיד ולפעמים אנו מרגישים זאת 'באינטואיציה' בלשוננו.
חלקים אלה בנשמה מעבירים 'הד' מהבת - קול גם לאותן חלקים תחתונים יותר של הנשמה שנתלבשו בגוף.
במסכת מגילה כתוב אני מצטטת בדיוק : "אף על גב דאיהו לא חזי מזלייהו חזי".
לכן רואים כי לפעמים מתעוררים באדם הרהורי תשובה פתאומיים. הרהורים אלה הן תולדה של שמיעת בת הקול ע'י החלק הגבוה של הנשמה.
אולם מכיוון שהתעוררות זו באה מלמעלה וללא שום פעולה של האדם למטה סופה לחלוף כלא היתה. אלא אם כן ינצל האדם את אותם רגעי התעוררות להתבוננות פנימית ולהוספה בפועל בלימוד תורה ובקיום מצוותיה.
{ ליקוטי שיחות כרך ט' עמ' 25 }
מכיוון שמטרת הבת קול היא לעורר את ישראל לעסוק בתורה היה עדיף לכאורה להכריז הכרזה חיובית בשבח
לימוד התורה, ומדוע מדגישה ההכרזה את החיסרון שבהעדר לימוד תורה ?
שאלה זו מתחזקת עקב העובדה שקריאת הבת קול פונה גם לבריות הרחוקים מעבודת ה' ותורתו ולכן נקראים בשם 'בריות בעלמא'. { תניא פרק לב } והבת קול קוראת להם לעסוק בתורה.
כדי לעודד את הבריות ללימוד תורה בוודאי מוטב היה להבליט את מעלת הלימוד מאשר לייסרן בתוכחה על העדר עיסוקן בתורה. !!!
יש לבאר זאת : בתוך כל יהודי ויהודי שוכנת נפש אלוקית שכל רצונה הוא לקיים את כל המצוות. כמו כן יש בכל נשמת יהודי ויהודי 'אוצרות יקרים' של אמונה ואהבת ה'.
עפ'י גישה זו אין צורך להסביר לנפש האלוקית את מעלת העיסוק בתורה.
כל מה שצריך הוא לגלות את פנימיותו של היהודי ואזי ממילא יעסוק הוא בתורה.
מכיוון שהמשנה עוסקת בבריות שחומריות וגסות מכסות על אור נשמתם, מן ההכרח הוא ל'שבר' את החומריות ואת הגסות הללו. זאת נעשה ע'י הבת קול שנוזפת בהן ומייסרת אותן " אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"
{ ליקוטי שיחות כרך ט'ו עמ' 123 }
להר חורב יש עוד ארבעה שמות ובד'כ כשמזכירים הר זה בקשר לתורה, משתמשים בשם 'הר סיני'
כמו בפס' " משה קיבל תורה מסיני ". מדוע אפוא בחר התנא בשם 'חורב' דווקא .?
יש לבאר כי בזאת ביקש רבי יהושוע בן לוי לבטא עניין מיחד הקשור לדרגתו ולאופן עבודתו. על המייחד את עבודתו של רבי יהושוע אפשר ללמוד מהמסופר עליו בגמרא. "שנכנס חי לגן עדן" וכן "לא נראתה קשת בימיו"
הקשת = היא מסמלת את הבטחת הקב"ה לישראל שהוא לא יביא עוד פעם מבול לעולם.
אפילו אם העם חוטא ה' הבטיח שלא יביא מבול. ומהי הקשת ? היא מראה לנו סימן מה' שאנו עכשיו חוטאים ואנו לא עומדים בהבטחה שלנו - אבל רק בגלל שהוא כן עומד בהבטחתו הוא לא מביא שוב מבול לעולם.
את העניין הראשון "נכנס חי לגן עדן " מצאנו גם אצל אליהו הנביא ש"עלה בסערה השמיימה" והנה בתורת החסידות מבואר עניין עליית אליהו הנביא בסערה השמיימה שזה נבע מכך שעיקר עבודתו היתה בזיכוך גופו.
הוא זיכך את גופו עד כדי כך שגם הגוף יכול היה להיות 'כלי' לזיו השכינה שבגן עדן.
לפי זה נבין גם בעניינינו : רבי יהושוע בן לוי עסק בעיקר בזיכוך גופו עד כי נכנס חי לגן עדן. לא רק את גופו שלו זיכך אלא את כל העולם סביבו. עד שנשללה לגמרי האפשרות של הורדת מבול על העולם ולכן לא היה צורך בקשת. ומובא עוד בגמרא שרבי יהושוע בן לוי היה לומד תורה עם חולים 'בעלי ראתן'.
אף על פי ששאר האמוראים התרחקו מהם וכאזהרת רבי יוחנן "היזהרו מזבובי בעלי ראתן".
נמצא שרבי יהושוע בן לוי הפיץ תורה גם במקומות השפלים ביותר.
ולפי שעבודתו העיקרית היתה בזיכוך החומר שלו ושל העולם, לכן גם בלימוד התורה היתה עיקר כוונתו לבחינה המיוחדת שבתורה. שבכוחה לזכך את חומר הגוף ואת חומריות העולם. כדי שיוכלו להיות 'כלי' לאלוקות. זאת מדגיש רבי יהושוע בן לוי באומרו 'בת קול יוצאת מהר חורב' וכדברי חז'ל : 'חורב' למה ?
שבו ניתנה התורה שנקראת חרב { sword } כלומר ששם זה מבטא את כוח התורה להחריב את החומריות שבאדם ושבעולם.
{ ליקוטי שיחות כרך ד' עמ' 1228 }.
|