ח י ב ו ר בין ע ל י ו נ י ם לבין ת ח ת ו נ י ם :::::::::::
עד מתן תורה היתה גזירה רוחנית כי " השמים - שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ".
כלומר השמיים [ שמסמלים רוחניות ] והארץ [ שמסמלת גשמיות ],
היו נ פ ר ד י ם ומנותקים זה מזה ולא ניתנים לחיבור.
אחד הביטויים של גזירה זו היתה - שמי שרצה להתעלות ברוחניות, ולהתחבר למקור
הקדושה, היה צריך בהכרח לנתק עצמו ככל האפשר מהעניינים הגשמיים, לפרוש מן העולם.
כפי שמסופר על האבות שהיו רועי - צאן. ועסקו בהתבודדות.
על מנת להתחבר לקדושה היה עליהם להתנתק מהחומריות ומהעולם הגדול.
גם המצוות שקיימו האבות והשבטים היו בעיקר המשכות רוחניות ולא נקבעו ולא חדרו
בעולם הגשמי שלנו.
החידוש הגדול של 'מתן תורה' היה " ויירד ה' על הר סיני ".
הקב'ה ירד והישרה את שכינתו בעולם הגשמי . ונתן את האפשרות והיכולת לחבר
ולאחד בין עליונים לבין תחתונים.
למצוות עליהם נצטווינו במתן תורה, יש כוח מיוחד להחדיר קדושה בתוך החפץ הגשמי.
כך שבתפילין ובמזוזות לדוג' אנו הופכים עור של בהמה לחפץ של קדושה.
מכאן אנו למדים, כי חיבור אמיתי לקדושה ולרוחניות [ לאחר מתן תורה ]
הוא לא ע'י שיטות רוחניות שמטרתם ניתוק מהחומריות ובריחה ממנה.
אלא אדרבה, דווקא ע'י ניהול אורח חיים יהודי בתוך המציאות הגשמית של העולם
על כל מגבלותיו. ובו - להחדיר קדושה ואלוקות.
בהצלוחה לכוווווולם !!!!
|