עידו כץ אימון לקריירה ושינוי, מאמרים

המצב הזה, גם אם יארך - כמו משברים קודמים וקשים פחות - גם הוא יגיע לקיצו. יקרו הרבה דברים במשק עד אז, בעולם וגם בישראל. ובאותו רגע שבו יגמר המיתון – תשאל את עצמך את השאלה: האם התכוננתי? כיצד ניצלתי את "פסק הזמן"?

איך אפשר להתייחס למיתון כהזדמנות? זו שאלה שאני מפנה לכל אחד ממתאמני. בדרך כלל תקופת המיתון ענייה בכסף, ואל מרחב הזמן האישי פולש העיסוק בפחדים, עצבות, פרשנויות והסברים בהצטדקות וניסיון להוכיח ש"זה לא אני – זה השוק".

המשאב העיקרי שמתפנה דורש מיומנות מיוחדת בלדעת כיצד לטפל בו ולנצלו מבלי לשרוף אותו - לצרכים שאינניו מורגלים. המשאב הזה הוא הזמן.

מתאמן שלי, בעל ניסיון רב במערכת ביטחונית לא רצה להודות בפני חבריו ב"מצבו" אחרי שפוטר מעבודה. הוא הסתובב כמה חודשים במרחב שבין הסלון לחדר השינה. אין שום סיכוי שמרחב כזה יצליח לייצר הזדמנות של ממש. ההבנה שיש משבר או כל טרמינולוגיה שתבחרו כדי לומר בעצם "יש כאן מצב חדש" – זהו הבסיס הראשון לניצול ההזדמנות.

יש קשר הדוק בין היכולת לנצל היטב את הזמן הפנוי שנוצר – לשימור וגם העצמה ופיתוח אישי לקראת "היום שאחרי". היותי הורה מחובר ליכולת שלי להנהיג עובדים. היכולת הזוגית קשורה ליכולות הצוות שלי. ניהול הבית בתנאי קושי קשור ליכולת שלי לנהל. היכולת שלי לפתח חוסן ליזום וליצור סדר יום בתקופה לא קלה קשורה ליכולת שלי להיות אטרקטיבי בשוק. וכולם ביחד אם יש להם הישגים מעלים סומק על הלחיים, ניצוץ בעיניים ולא מעט גאווה. מה דעתך להסתובב עם כל אלו בשוק? איך זה נראה לך?

מתאמן שלי, פסיכולוג, גילה קשר מפתיע בין ניכור שהוא מקרין כלפי בנותיו – לבין אותה תחושה שמעידים עליה מטופליו. השינוי שחל בהופעתו בהמשך האימון היה דרמתי וכלל רפרטואר של חיוך וחום שלא ראינו קודם. והתוצאות העסקיות – לא אחרו לבוא.

בנוסף, המיתון הוא זמן והזדמנות לחדש את עצמנו כגורם משמעותי בשוק העבודה. המצב מאפשר בחינה וקבלת החלטות חדשה ובדיקה של מהו הדבר הספציפי בשוק העבודה שמעמיק את "איך אני מגדיר את עצמי". זה הזמן לייצר חזון מקצועי ולחדד את הבחירה המקצועית שלי. רבים מהמפוטרים מעמיקים את הקריירה שלהם או מייצרים קריירה חדשה שהם שואפים אליה. אחרים, עושים בדיקה מהותית וחוזרים מחוזקים, עם כלים חדשים, לאותה קריירה – ממקום חדש. זו הזדמנות לבדוק מה באמת אני רוצה ומה נכון לי יותר. מי שמנצל את הזמן לקרוא את מפת חייו ואת מפת השוק, יכול להתארגן מחדש ו"להשחיז את המסור" של שלל הרגליו. אימון אישי, לימוד והליכה לכנסים מקצועיים, רכישת תעודה או אפילו למידה של תואר אקדמי למי שבידו הדבר, ניצול "כל מה שזז" להתפתחות, רכישת כלים, ובעיקר עבודה על מי שאני כאדם מקצועי.

מתאמנים שכבר יודעים לאן – יותר קל להם לגעת במקומות התובעניים יותר של האימון שהם גם המספקים יותר. מתאמן שלקח מנהיגות והחל להאציל סמכות במקום בעייתי מבחינתו, מתאמנת שלמדה להשתמש בביקורת כמנוף עצמי, מתאמנת שלמדה לשווק את עצמה (ואחר כך שלחה אלי עוד חמישה אחרים....), מתאמן שלמד כיצד לחבר בין אמירה החלטית לשפת גוף החלטית... מתאמנים שעובדים על האוטנטיות שלהם לאחר שהורגלו חלק ניכר מחייהם איך "צריך" להיות... ועוד עשרות ומאות הרגלים שעברו חיזוק, עיבוד, העצמה ופיתוח – אותי זה מרגש, עוד לפני שאספר לכם על התוצאות.

לא לכולם יש את היכולת להבין עד כמה התקופה היא מאתגרת וחשובה עבורם. לא כולם רואים את ההזדמנות. זה לא פלא. אבל מי שיצליח להתעלות ולדלג מעל משוכת הפרידה הכפויה מהמצב הקודם, יכול לאפשר לעצמו לנצל את הזמן כדי לעצב צדדים חדשים במהותו וביכולות שלו להביא את עצמו לידי ביטוי בחיים הפרטיים וגם בשוק העבודה.

מתאמנים שלי, בתקופת המיתון, מוצאים את עצמם עם לוח זמנים מלא ויותר. מתאמנת שמתקשה לנשום ועובדת 12 שעות ביממה ולשביעות רצונה ומנהל הבנק שלה שדאג לאוברדרפט, מתאמן חמישים פלוס שעבד שליש משרה בקיבוץ והיום עובד במשרה פלוס ובנוסף הצעות וצמתי החלטה חשובים מחכים לו! וגם.. מתאמן שעבוד ועובד, רווק מושבע, שרצה לזנק מקצועית והחליט...... שיותר חשוב להקים בית בישראל.... וכל מתאמן מהווה דוגמה, תשאלו אותם ואותן...

זמן, הוא התשומה העיקרית שניתן לנצל בתקופה הזאת. תשומת לב ונחישות לעשות משהו כדי לנצל את התקופה – יכולים להפוך את המיתון למנוף והזדמנות שאין לה תחליף.

לא פשוט... לא מובן מאיליו, אבל בעבודת אימון נכונה - אפשרי וגם נושא תוצאות.

לפנות את עצמי לקחת על עצמי משימות ביתיות שלא נהגתי בעבר.
לאתר צרכים וצימאון ל- שעה זוגית שקטה. שעת איכות ואהבה עם הילד – ולבצע!!
לישון 8 שעות. לא יותר, אבל לא פחות.
לעבוד בלמצוא עבודה\ לקוחות לפחות לפחת 4 שעות ביום. להתלבש מדוגם, לותר על נעלי הבית, להתאפר כמו שאת רגילה, לנקות את השיער באוזניים גברים, ברכו על היש וחייכו מכל הלב בשמחה על זה שאינכם צרודים, שאכלתם משהו שיש אויר לנשום ומים בברזים. את כל זה – שומעים בטלפון בצד השני של הקו!!
להרים טלפון פעם ביום או יומיים למישהו שמזמן לא דיברתם איתו.
לבנות "נאום מעלית" קצרצר שמתלווה להצגה עצמית שממתג אותי בשוק כ "מי אני" ו"מה אני רוצה לעשות". לתרגל אותו במקלחת, בקימה, ולקראת שינה... לתרגל אותו במציאות.
לייצר חזון לכתוב, לחשוב עליו (שוב – אפשר במקלחת) ולשתף.
להתאמן על מיומנויות ש"מי צריך את זה בכלל" או ש"הסתדרתי מצוין בלי": תקשורות, עבודה עם שותפים (כן, גם הילדים), העזה בפניה לאנשים, הקשבה!! הגדרה עצמית, ענווה אבל גם יכולת להגדיר בפשטות "מה אני יודע לעשות". זה הבסיס.
למעמיקים וללוקחים ברצינות זה הזמן לקחת סדרת אימון עם מאמן מקצועי. שים לב להכשרה של אותו מאמן בעניין עבודה וקריירה.
אין תורה מסיני.... תאמין בדרך שלך ובסדר שלך להמלצות שבחרת. שכח ובטל הסברים, פרשנויות על השוק ומה שקורה. התרכז במה שבאמת קורה ומה שאתה עושה.

מאמר לאנשים נחמדים.

מה עושים עם הרגלים, הרבה הרגלים להיות נחמדים ומנומסים? איך ניתן לברר דברים בכלל? מה לעשות אם אני חושש להתווכח? באותו רגע מי שעומד מולי יכול להתנגד, אבל לא רק הוא... יחד איתו מצטרפים להתנגדות, ההורים, הגננת, המורים, המפקדים. למדנו ש"מלחמה" זה דבר מגונה ואם עושים את זה – כדאי שזה יקרה מול אויבים. בדרך כלל כדי שנוכל להילחם במישהו כדאי שקודם לכך נעשה ממנו מפלצת, דמון או סתם פגום שהשתלט עליו השד...

צפיתי בגורי אריות דרך סרטי טבע, ובספרים. ראיתי גורי כלבים וחתולים. כל הגורים שראיתי נלחמו. כולם התאמנו כל הזמן, לעתים גם בבגרותם, על חשיפת שיניים, סימור שיער, הסתוות, הקנטה והטעייה, הרמת קול, והבעה רגשית מרשימה...

בגישה "פונקציונאלית" אל החיים, שפטתי אותם, את יצורי הפרא האלה, קצת על בזבוז הזמן. בלבי אמרתי: מזל שבראו אותי אדם, בעל חיים שמתמודד עם נטייתו האלימה...

אבל בהמשך, כבר לא יכולתי להתעלם ממה שדיווחו הזואולוגים ונשמע לי מרתק: ככה הם, גורי האריות, מפתחים את שריריהם, האינסטינקטים, הערנות, החשיבה, האבחנה, וכל כך הרבה תכונות שישמשו אותם בהמשך חייהם לכל כך הרבה משימות חיוניות להגנתם ולקיומם!!

תאמרו: אבל סביבתם היא פרא ואין לה חוקים... ולכן היא יותר מסוכנת... האומנם? האם אין נקבעים בטבע חוקים איתנים? האם אין כללים קבועים ומוגדרים בתוך המינים? ועוד כאלה הקובעים את מערכות היחסים בין המינים? האומנם סביבתם יותר מסוכנת מהחברה האנושית???

ניסיתי להתבונן בנו. זו התבוננות, זה לא מחקר. ראיתי אנשים "מתפרצים", ראיתי אנשים רבים מאמצים התנהגות שקטה וסבילה, אשר "לא יכולים לסבול יותר", ואז "קמים ועושים מעשה". ראיתי שהתכונה הזו של ה"אין ברירה" משותפת גם לקטנים וחלשים וגם לבריונים. כולם כביכול "נקלעו לסיטואציה".

ראיתי חומרת תוצאות שונה בין המקרים. אני צופה מרחוק וגם מקרוב, לא כל הקונפליקטים מובילים לפגיעה פיסית אבל מרביתם, כמעט כולם משאירים פצועים לפחות ברמה הנפשית.

יש גם "טווחי דיבור" שונים עד שמגיעים לפגיעה הפיסית או הנפשית.

יש כאלה שעושים אותה מייד ויש כאלה שמכינים אותה "מעבר לפינה" בחשבם שהם בסך הכול "מגינים על עצמם".

מעטים – יודעים לנהל את הקונפליקט, לבחור את גובה הלהבה ולהצליח עם הפרטנר בניהול הזה...

מעטים מצליחים לראות תוך כדי הקונפליקט את נקודות המפגש, את ההזדמנות ואת הרגע בו הקונפליקט הופך להיות מדומה.. ועוד...

עוד אחת ה"חוויות המכוננות" שאני זוכר בהקשר הזה – זה את אימי כועסת ומצווחת עלי ועל אחי הקטן ממני בשנתיים בהיותנו בגילאי איזור 10. היינו נוהגים אז לשים שמיכת פוך על ריצפת חדר הילדים שלנו ולהתגושש. אני זוכר איך אוזני היו מתלהטות וכמה נהניתי להתגושש – כשהצלחנו להתגבר על מחסום צעקותיה.

כך, לאורך שנים, אני זוכר כיצד נבלם ההילך הטבעי הזה של ויכוח, של התלהמות מרוסנת, של אימון להיות בויכוח עם מי שאני אוהב. של לאהוב את יריבי בכך שהוא מייצר נקודת מחשבה אחרת אבל לנסות להטיח בו את עמדותיי למען יתגבשו וייעשו אותי אריה... ורציתי להיות "מלך האריות". ורציתי למצוא מולי לביאה. ורציתי למצוא את עצמי בעדר אריות אצילי.

היום, אני מנחה סדנאות ומאמן אנשים. אני פוגש אנשים שמנסים לעקוף קונפליקט. שנעצרים במקום הכי חשוב ב"לא משנה לא משנה". ואני יודע שכן משנה ועוזר להם להמשיך בזהירות עוד צעד הלאה מול חברם לקבוצה.

תופעה נפוצה בסדנאות שלי (וגם כפי שראיתי של אחרים) שדווקא אלו שהתגוששו – הולכים מחובקים בסוף הסדנה.

היום, נסעתי ולידי התיישבה נערה צעירה בשנות העשרים. אותה נערה הצליחה לומר לבחור שלה ברגש אחרי עימות טלפוני: "אני באה אליך ואתה ככה מתייחס אלי?" משהו אחר שאהבתי היא שורה של כינויי גנאי שעושות אותו "הכי מטומטם, אידיוט ועד בעולם .. אם הוא ככה חושב בקשר לאתמול בערב!!" ללא חשש, ללא מורא ובשקט רב (באוטובוס, אף אחד חוץ ממני לא שמע) ואפילו ברכות אוהבת, הייתי יכול להישבע.. היא עימתה אותו עם דבר חשוב מאין כמוהו – עצמה!!!!

אני חושב שהחברה שלנו "לוקחת מאיתנו" את קרש שיוף הציפורניים. אנחנו לומדים שעימות, וקונפליקט זה דבר רע – לכן אל לנו לעשותו.

כמו כל מיני הרגלים חיוניים אחרים שאנו מסלקים כך את הרגל הזה אנו מנסים להשיב "מהדלת האחורית" דרך תחרות, דרך סובלימציה, דרך תורות לחימה מארץ אחרת.

ואז אנחנו מתקשים לפתח תחום רחב של הרגלים: היכולת לנהל קונפליקט.

היקלעותנו לעימותים נתפשת בדרך כלל על ידנו כמצב לא רצוי. כיוון שאיננו מוכנים – אנחנו מוותרים ונותנים לנסיבות לנהל אותנו.

המצב של אי היותנו מנהלי הקונפליקט, הפחד שלנו להיכנס לקונפליקט – יוצר חוויה שלילית אבל גם מנוהל, בסופו של דבר, בצורה לא פונקציונאלית בכאן ועכשיו.

כמאמן – אני מעודד את מאומני ליצור קונפליקט, לחוות אותו ממצב שהם יוזמים. מרביתם חוזר מופתע מההבדל כבר בתור חוויה ראשונית, עוד לפני שזה הופך לטבע שני.

ההפתעה מורכבת מכך שסביבתם קולטת את האוטנטיות שמתוכה צמח הקונפליקט (כולנו עוצרים קונפליקטים, עד הרגע שמגיע המאמן/ לא משנה מי - ומאפשר לנו ליצור אותם במקום אחר חוץ מבראש שלנו).

ההפתעה היא גם בכך שהקונפליקט יוצר קירבה בדרך כלל מול שותף הקונפליקט, או שמביא את הקשר עימו למקום רצוי למתאמן.

אני רוצה לסיים מאמר שמבחינתי הוא עוד פתיח מרגש לדרך שבחרתי מזמן. הדרך נועדה ליצור חברה אחרת, בריאה יותר, כך בעיני.

כשותף למעשה הזה אני מוצא היום עוד חברים לתחום האימון שבדרך כזו או אחרת מקדמים יצירה של קונפליקטים,והבנות כאדם שיודע לנהל אותם. הדרך לנהל את הקונפליקטים, זקוקה היום לתמיכה אצל הלקוח.

חלק ניכר מהאימון מייצר את אותה תמיכה ומאפשר בתוכו התאמנות גם על קונפליקטים. לא פעם אני יוצר קונפליקט מול מתאמן. אלו מערכי האימון האפקטיביים ביותר עבור הלקוח ואולי גם אחד מסודותיי המקצועיים...