מאת: הדס דרומר, רדיו חיפה

הכלכלן וולטר בגהוט אמר שהתענוג הגדול ביותר בחיים הוא לעשות מה שאנשים אומרים שלא נוכל. יש מקום ספציפי שבו האמרה הזו חיה ובועטת. אל חדר הכושר השיקומי של "אילן" בקרית חיים, מגיעים מספר פעמים לא מבוטל בשבוע, אנשים שכביכול היו אמורים להתייאש מזמן. כאלו, שהמוגבלות המוטורית שלהם, הייתה צריכה לבטל אצלם כל תקווה או רצון לקיים חיים. לצד כמעט אפס אחוזי הכוחות הפיזיים שלהם, הם מטפחים מאה אחוזי נחישות ומתאמנים על מכשירי הכושר שבמכון כדי לא לתת לתסכול לנצח.

"הצוות כאן מסתכל על האנשים בגובה העיניים. ההסתכלות של הצוות לא באה ממקום אמפתי, אחרת האנשים כאן קולטים את זה והם לא פרייארים. הם יודעים לזהות מי בא ממקום אמיתי ומי בא לרחם עליהם. זה נותן גם פרספקטיבה יותר ברורה לחיים וגורם להעריך את הפעולות שנחשבות רגילות בעיני האוכלוסייה הרגילה". בן גילת, מדריך בחדר הכושר השיקומי של "אילן" בקרית חיים, בעל תואר ראשון בחינוך גופני ומתמחה בספורט שיקומי, שגדל בעצמו כילד לאב נכה צה"ל. בכל הנוגע לגילת, אין מחלוקת בין החברים בחדר הכושר. בעיניהם, הוא מלאך, עושה פלאים ובעיקר – אוזן קשבת. גילת לא מעוניין בחשיפת יתר ומבהיר כי ההסכמה שלו להתראיין נובעת מהרצון הכנה שלו להביא למודעות הכללית את הייחודיות הקוסמת שיש באנשים בעלי המוגבלויות שמגיעים להתאמן בחדר הכושר.

על החיים לצד אב נכה, אומר גילת: "זה עיצב את האופי שלי, ללא ספק. אני מגיל 5-6 חבר בבית הלוחם בחיפה. אני בן לאב נכה, וסביבת הנכה היא מוכרת לי. גדלתי בין הנכים. זה מה שעיצב אותי והוריד אצלי את כל המחיצות מלכתחילה ובהחלט גם עזר לי בפן המקצועי. אני נשוי, מחכה בכל רגע שאשתי תלד. החבר'ה פה הגיבו בצורה כל כך רגשית, הם כל כך מחוברים אליי. היו בטוחים שאשתי כבר ילדה וכתבו שירים להולדת הילד. בנוסף לכך, אני עובד כספורט תרפיסט במכון לשיקום בבני ציון. עבודת השיקום והעזרה היא לא זרה לי. זה דבר שאני עושה בלב שלם, רואה בזה שליחות ודרך חיים. יש בי רצון לתמוך באנשים ולעזור להם להרגיש יותר טוב. זה בעצם מה שמספק אותי ומוסיף לי תוכן לעבודה. אשתי באה מתחום אנליטי והסיפוק שלה בעבודה הוא לא נראה לעין. כשמגיע אליי אחד החברים ואומר לי 'תשמע, הצלחתי לעשות משהו שלא הצלחתי לעשות בעבר', או חצי חיוך שהוא נותן לי, אלו דברים שאין להם תחליף".

אתה רואה אפשרות להקים חדר כושר לאנשים רגילים וכאלו בעלי מוגבלויות מוטוריות שיתאמנו על המכשירים, זה לצד זה?

"אני חושב שכן, אבל לדעתי החברה שבחוץ לא מוכנה לזה, היא נרתעת, היא סולדת מזה. מבחינתם, בן אדם מוגבל הוא מעין דבר מדבק. יש לי זיכרון ילדות חזק מגיל 10 והלכתי עם חברים לבריכה בבית הלוחם. הם ממש נרתעו מלהיכנס לבריכה, כי הם ראו בה כמה קטועי רגליים או ידיים. זה השריש בי את ההבנה שבשבילי זה לגיטימי להיכנס איתם לאותה בריכה, לשהות במחיצתם ובשביל החברים שלי זה בלתי נתפס. אני חושב שלחינוך יש פה מקום מאוד משמעותי. לא רק לשלב בכיתה ילד שהוא קשה למידה וכולי, אלא לחשוף את הילדים לאוכלוסייה המיוחדת מגיל צעיר. שלא ייווצר מצב שהילדים גדלים במסגרות בועתיות והם מגיעים לגיל מסוים שבו הדעה שלהם מגובשת ואי אפשר לשנות אותה, אז זה ייראה להם משהו בלתי אפשרי ויתקבע בהם לנצח ויעבור מדור לדור. ראיתי כמה פעילויות מאוד נחמדות בחנוכה האחרון, שהגיעו ילדי בתי ספר באזור לפה וחילקו מתנות לחברים פה. אני חושב שצריך להגדיל את התדירות של האינטראקציה הזו. כי מדובר באנשים מקסימים ואינטליגנטיים וחבל שאנחנו פשוט 'מדלגים' עליהם".

נעמה, חברה במכון הכושר, מספרת על בן כי הוא היחיד שמבין את צרכיה האמיתיים ודואג להתאים לה, כמו שהוא נוהג אצל אחרים, תכנית מיוחדת ואישית. "בדרך כלל, אני קודם כל אומרת 'לא רוצה'. רק אחרי שאני רואה שמתייחסים יפה אל אחרים, אני מחליטה שאני מוכנה לנסות את המדריכים", היא מפרטת, "בגיל 10 אמרתי לניורולוג שאני לא רוצה ואני כבר בת 38. אני בסופו של דבר סומכת על אנשים, אבל זה לא בא כמובן מאליו. המדריך הקודם היה שכן שלי, שגדלתי איתו. הגעתי לכאן בהתחלה לצורך מתיחות. כשבן הגיע לכאן, אמרתי לו: 'אתה תעשה מה שאתה רוצה, ואני אעשה מה שאני רוצה'. בינתיים, חלה החמרה אצלי, באוסטיאופורוזיס. כשראיתי איך בן עובד עם האחרים, החלטתי לשתף איתו פעולה. פגשתי את רכזת החוגים ואמרתי לה אז שבן הוא הצלחה. היא הייתה בהלם. היא אמרה לי שעל בן כולם יודעים, אבל כשאת אומרת את זה, זה בטוח נכון. אני יודעת לחוש את הגוף שלי ושקל מאוד ליצור אצלי נזקים. מה שאני מעריכה אצל בן, זה שהוא אומר לי שאני מחליטה, כי אני יודעת מה טוב לי. הוא המדריך הראשון שלא יוצר לי נזקים".

בחדר הכושר נמצאת, בין היתר, אישה מקסימה בשם לילך, שמתייחסת לנכות הפיזית שלה בהומור ובאופן ראוי להערצה. על השאלה האם היא מרגישה מוגבלת, היא עונה: "קשה לענות. אני מרגישה מוגבלת רק כשהנכות טופחת לי על הפנים. בחיי היום יום שלי אני לא מרגישה ככה. גם לאנשים שלא מכירים אותי אני לא אומרת שאני נכה. יש אנשים שצריכים שירחמו עליהם ויש כאלה שאומרים: 'אני נכה. לא נורא, נמשיך הלאה'. הכי קל להרים ידיים. אותם אנשים שלא נוהגים לרחם על עצמם לא יספרו את זה, כי הם שוכחים מזה. הנכות צצה כשיש מכשול. מה זאת אומרת מכשול? מדרכה, ניצול של תווי נכים של בן משפחה, או אדם שחונה בחניית נכים רק לרגע כי הוא רוצה לקחת משהו, או שחונים ואומרים: 'אבל היה פה פנוי'. אז מה אם היה פה פנוי? אתה עד כדי כך עצלן, שאתה לא יכול ללכת כמה מטרים ברגל?. אפשר לעשות מהנכות צחוק ולא רואים בה ככזאת. פעם ניסיתי להכין אזני המן. הייתה לי כמות של בצק על היד ולא הצלחתי להוריד אותה. אז שמתי את היד במים חמים והוצאתי אותה וניערתי אותה. אז כל הבצק עף על הארונות, על התקרה, על המנורות. חברה שלי עזרה לי להוריד את הבצק מהיד ואז קראה לאמא שלי, כשהיא מתגלגלת מצחוק. היא אמרה שלפני שתעלה למעלה, היא תשים במטבח שלט – מערת נטיפים. יש לאחי שתי בנות מקסימות שאוהבות לקחת אותי לטיול לכל מיני מקומות עם הכיסא. למשל, הבת הקטנה שלו תוקעת אותי עם הכסא בספה ואומרת: 'הגענו', ומשאירה אותי ככה. בחג היא גיוונה, היא החליטה שהיא מכניסה אותי בקיר. לפני שלושה שבועות היא הלכה לכיוון אחר – הכניסה אותי ישר אל תוך דלת הכניסה לבית. אלו חוויות שלא תמצאי אצל אנשים שמחליטים להרים ידיים. 'אני לא יכול', זה משפט שאני לא סובלת. יש הרבה קשיים. לשבת על כיסא גלגלים זה לא פיקניק, זה לא נחמד בכלל. אתה צריך להיות הרבה פעמים תלוי במישהו אחר. הרגעים הקטנים האלו של האושר הם קטנים. ללכת למסעדה עם חברים מצריך לברר קודם אם היא נגישה לנכים. אז צוחקים, עם כל הלא טוב שיש".

גם לילך מדגישה את מיוחדותו של חדר הכושר השיקומי: "זה לא חדר כושר יבש, כמו כל השאר. היתרון פה שאפשר לבוא לכאן ולצחוק. כנראה שבגלל שיש לנו, הנכים, דברים משותפים, אנחנו יכולים ויודעים איך להוציא את הכיף החוצה. דווקא בחדר הכושר פה יש את ההווי הזה".

בין האנשים הפוקדים את המקום, ניתן גם למצוא את חברת מועצת עיריית קרית ביאליק ויו"ר עמותת "נגישות נכים" באזור הצפון, רויטל שוורץ-סבירסקי. "אני ילדת 'אילן' מגיל 4", מספרת שוורץ-סבירסקי, "'אילן' מלווה אותי מתחילת חיי, הוא אחראי לשיקום שלי, העמיד אותי, כמו שאומרים, בחזרה על הרגליים. נישאתי ועברתי לאזור הצפון והצטרפתי ל'אילן חיפה'. כאן אני עוסקת בספורט. 4 פעמים בשבוע אני רוקדת. זה מקום שמאוד יקר לליבי. יש פה מגוון של אנשים עם נכויות שונות, בדרגות חומרה מגוונות. מה שחשוב פה זה הרוח. אנשים פה נאבקים, למרות הקשיים, וחיים ומתחתנים ומקימים.