בניית אתרים בחינם

 

 

אל"מ מזיד עבאס יגאל  אגדה מהלכת וששים שנות מדינה

 האתר הרשמי של אל"מ מיל 

מזיד עבאס -יגאל-

    

   פעולות התגמול    מאמרים כללים 7    מאמרים כללים 8    מאמרים כללים 10    מאמרים כללים 11    40 שנה למלחמת יום כיפור
   גת הגלילית    הערכות מצב    הדמיון ביננו לבין הכורדים במינהגים.ובשמחות ובליבוש    ספר אורחים    כללי    יצירת קשר
   מבצע שלום הגליל    שעת האפס..נבואות שהתגשמו    פינות חשובות מאולם האורחים    פינות חשובות בגינה שלפני הכניסה לבית מזיאד עבאס
 
    מזיאד עבאס ראשי
    מזיאד כללי
    חייו של מזיאד (יגאל)
    תמונות מחייו של מזייד
    תמונות מחייו הצבאיים
    סיפורים מחייו ***
    תעודות הערכה וצל"שים
    פעולות התגמול
    חברים מספרים על מזייד
    בני המשפחה מספרים
    נאומים מפרי עטו
    מאמרים אישי
    מאמרים כללים 1
    מאמרים כללים 2
    מאמרים כללים3
    מאמרים כללים 4
    מאמרים כלליים 5
    מאמרים כללים 6
    מאמרים כללים 7
    מאמרים כללים 8
    מאמרים כללים 9
    מאמרים כללים 10
    מאמרים כללים 11
    מבצע צוק איתן
    40 שנה למלחמת יום כיפור
    מאמריו בעיתונות
    גת הגלילית
    קטעים מן העיתונות
    תגובות אישיות
    הרצאותיו של מזייד
    תקרית מעלה עקרבים ומעלות
    הערכות מצב
    ניחומי אבלים
    התיחסות מנהיגים
    נער הפלא (סרטים)
    ראיונות עם מזיד יגאל ברדיו
    תודות והערכות למזייד
    תמונות נדירות ממלחמת יום כיפור
    ,תמונות נדירות מן העבר
    סיפורים ופתגמים בערבית
    דברי חוכמה
    ממינהגי עדתינו
    הדמיון ביננו לבין הכורדים במינהגים.ובשמחות ובליבוש
    הלחימה בחווה הסינית
    איסר חלמיש ז"ל
    הגליל במלחמת השחרור
    כבוד לאמל נסר אלדין
    ערפאת לפני רמאללה
    פלסטין בשנת 1900
    יום העצמאות
    ראשי הממשלה בישראל
    ישראל מהאוויר
    השריפה בכרמל מהאוויר
    חילות האויר לפני הראדאר
    צרכי הביטחון הבסיסיים של ישראל
    האם אנחנו לקראת מלחמה
    מלחמת לבנון הראשונה
    האמת על הסכסוך הישראלי- פלסטיני
    התכחשויות
    ספר אורחים
    הסגולות בצמחי המרפא
    ברכות ואיחולים
    כללי
    בריאות וצמחי מרפא
    יצירת קשר
    سيرة نبي الله شعيب عليه السلام
    מלחמת ששת הימים
    מבצע שלום הגליל
    שעת האפס..נבואות שהתגשמו
    פינות חשובות מאולם האורחים
    פינות חשובות בגינה שלפני הכניסה לבית מזיאד עבאס
    בית יגאל עבאס
    בית מורשת מזיאד עבאס
    مسك الختام واخر كلام !!!
    الايمان بالله..وتوقعات الرحيل
 

סוריה- בין ,,עדות למדינה:

הרצאתו של מזיאד עבאס:

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סוריה- בין עדות למדינה. משנות ה-50 קמה מפלגת התחייה שנקראת אלבע'ת הערבית הסוצאליסטית. לאט לאט גדלה אותה מדינה והייתה לגדולה ביותר בסוריה. בסוריה כמו בלבנון יש הרבה עדות למשל ישנם נוצרים שהם 14% מהאוכלסיה, יש עולמלא שמהווים 12%, דרוזים אסמעאלים ומוסלמים סונים שמהווים את הרוב. רבים מבני העדות הלא מוסלמיות נמשכו למפלגה הזאת בגלל האידיאולוגיה החילונית.היא משכה אותם אליה בזכות הרוב המוסלמי סוני במדינה וגם בגלל המרכיבים הסוצאליסטים שלה.המנדט הצרפתי ששלט בסוריה מ-1922 טיפח את עדות המיעוט מול הרוב המוסלמי הסוני שהיה עווין לצרפתים. מצד שני למשפחות העשירות של סוריה לא היה עניין בקרירה צבאית ולכן לשירות הצבאי הגיעו צעירים מאזורי שוליים שרצו להתקדם מבחינה חברתית. לאור כל זה ב1963 הוקם משטר בסוריה שהיה מבוסס על קואליציה של מפלגות הבע'ת עם קבוצות קציני צבא ורבים מהם היו מיעוטים, והם "הוזנקו" אל מרכז הבמה הסורית. כתוצאה מזה נוצר מתח גדול בין הציבור העירוני בסוריה שנטר טינה למשטר בגלל שנישל אותו מהשפעתו החברתית והפוליטית ושהעלה אליה פוליטית חדשה(דרוזים ועלווים). שלוש פעמיים ב- 1964 ו-1965 ו-1967 התקוממנו הסונים נגד המשטר החדש באמצאות הפגנות ושביתות אך ללא הצלחה מאחר שהמיעוט שלט בצבא ודיכא בכוח את ההתמרדויות. כתוצאה מכך הפכה העדתיות לאחד הגורמים החשובים במאבק בין הסיעות העדתיות והוכח כי עדה מאורגנת יכולה להוביל את המדינה וכך קרה שהעדה קטנה של עלווים שולטת במדינה למרות שהרוב היו הסונים. העלווים נוכחו לדעת שהם צריכים לעמוד לצד השליטים ללא כל התנגדות וללא מאבק פנימי טחרת הם יכולים לאבד את הבכורה בסוריה. למרות זאת היה מאבק קשה בין צלאח גדיד וחפאד אלאסעד בין השנים 1970-1968 לבסוף נבחר אסעד.

א. הסונים- הרוב המקופח: המוסלמים הסונים בסוריה מהווים 60% מכלל הסורים. הרוב הסוני הזה מקבל במרירות את העובדה שמרבית מעמדות השלטון לא בידם. מפלגת הב'עת שיתפה פעולה עם הצבא הסורי. המרירות של הסונים מתבטאת בהתפרצויות של סונים ובקרב אלמנטים דתיים מוסלמים וזה נובע ממס' סיבות: 1. הפונקציות הדתיות מאורגנות באורח מסורתי- הכוונה לאחים המוסלמים שמאורגנים בתנועתם, השכונות הסוריות המסורתיות מרוכזות בחמאת ובחומס כך שבתפילות יום שישי אפשר להסית את המתפללים נגד המשטר. 2. אפשר לקשור בין שאלות דתיות לבין מתח עדתי כדי לעורר את הסונים המתנגדים להתפרצויות נגד השלטון. 3.בעולם המערבי קל יותר להיאבק בשלטון המרכזי על רקע דתי מאשר על כלכלי. 1973- החלה התפרצות נגד המשטר כי הושמט מן החוקה סעיף שטוען שהנשיא הסורי חייב להיות מוסלמי. פרצו מהומות בערים המרכזיות של סוריה המשטר דיכא באכזריות את ההפגנות דבר שהוכיח שהצבא וכל הכוח הוא בידי המשטר העלווי כולל השליטה בכלי התקשורת.

ב. קבוצות כוח מקופחות-

*       הנוצרים: קבוצת מיעוט שכמו הסונים אין להם ארגון יעיל הם מפוזרים בערים השונות של סוריה בכל שאינם מהווים סכנה לשלטון המרכזי ואין להם מבנה חברתי בעל גיבוש פנימי, הנוצרים מחולקים לכוחות: יוונים, אורתודוכסים, קתולים, ארמנים וכו'. בגלל הפיצול הרב קשה היה לראות בהם ציבור מגובש מאורגן ויעיל.

*       הכורדים: הם מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות, החלק הקטן חיי בדמשק ובחמאת השתלב באוכלוסיה המקומית עד כדי כך שחלק מהמשפחות הן מעורבות. רוב הכורדים הם 10% מכלל תושבי סוריה הם חיים בצפון מזרח סוריה. זהו המיעוט נרדף ומדוכא משום שהמשטר הסורי רואה בו עדה בדלנית מיוחדת בגלל שהם מדברים בשפה שונה ויש להם זיקה לאומית חזקה לכורדים שבעירק ובתורכיה.

*       האסמאעלים: בשנות ה-60 הם הגיעו לעמדות מפתח, חלק מבני העדה הגיעו למעמד בולט בצבא ובמפלגות הבע'ת והשפיעו על השלטון בסוף שנות ה-60 בעלי ההשפעה נפלטו משירות המשטר וכך העדה הפכה להיות חסרת השפעה על העניינים בסוריה.

ג.הדרוזים והעלאוים: רוב התפקידים החשובים בצבא ובמפלגה נמצאות בידי שני קבוצות מעוט חשובות שהן העלאוים שהם 12% והדרוזים 3% מיעוטים אלה מרוכזים בהר הדרוזים ובהר העלאוים. שתי עדות קטנות אלא משתלטות על הרוב הסוני בגלל מלחמת העולם הראשונה השתלטה צרפת על סוריה וחבר הלאומים נתן לה מנדט על סוריה הצרפתים חילקו את סוריה לכמה מדינות קטנות למשל היה אזור שנקרא מדינת העלאווים, מדינת הדרוזים, מדינה מסביב לדמשק וכו'.... המדינה הדרוזית הייתה מחוז שמנה 25 אלף איש והיא נשענה על עזרת הצרפתים , בלי עזרת הצרפתים לא יכלה לתפקד. הדרוזים היו במתח עם התנועה הלאומית הערבית בדמשק בגלל שהם דרשו להפוך את סוריה ליחידה ערבית שתטמיע בתוכה את הקבוצות המיעוט בתוך הקהילה הפוליטית הערבית המתח התבלט כאשר חילקו את סוריה למדינות קטנות מפוצלות ומנעו הקמת מדינה ערבית מאוחדת בעל גוון ערבי.הניסיון של התנועה הלאומית מדמשק להטמיע את המיעוטים עמדה בניגוד לשאיפה המסורתית של הדרוזים לקיים אוטונומיה עצמאית. הדרוזים ובראשם משפחת אל אטרש התנגדו לכך!

ניסיון משטר אסד לחולל מהפך בשאלת העדות:

חאפז אל אסד עלה לשלטון בנובמבר 1970 הוא הגיע לשלטון חסר מתנגדים וחסר מאבקים פנימיים והתארגנויות סיעתיות. הו מחליט על 2 פעולות- החלטת לשינוי מערכות היחסים בין המשטר לעם: א. לכונן משטר ראשי- נשיאותי שפירושו לראשונה בתולדות סוריה הרפובליקנית יעמוד ראש המדינה שאיננו מוסלמי סוני. ב. ניסיון להביא לריכוך ההתנגדות בין המשטר לבין הציבור העירוני הסוני לשם כך הוא מנהיג מדיניות ליבראלית ומדיניות של "היפתחות".

במסגרת מדניות זו הוא מקים קואליציה בין הבעת' לבין מפלגות שונות בסוריה, הוא מנהיג ליבראליזציה כלכלית, מרחיב ומשפר קשריה של סוריה עם העולם החיצוני ונוקט מעשים רבים של מחוות כלפי הציבור המוסלמי-הסונים. מטרתו של אסד הייתה לא לסכן את משטרו לכן מדיניותו החדשה הייתה יותר מדיניות קוסמטית אבל אסד הבין שהוא חייב להביא לשינויים בסיסיים אחרת יהיה קשה לשכנע את הציבור הסורי כי כוונותיו כנות. אסד ניסה לפתור זאת ב-2 דרכים של ארגון שלטונו: אחד הוא שמרכיב וגרעין המשטר נשאר מורכב מאסד וחברותו המצומצמת של קציני צבא ועסקני מפלגה שרובם היו עלאווים. התחום השני הו מעטפת שמורכבת ממערכת של מוסדות וארגונים שנועדו להקנות למשטר צביון חוקתי, בלתי עדתי. אסד האמין ששתי השינויים האלו יצרו קשר זיקה וקשר בין המשטר לציבור. שתי השינויים הלוו פעלו יפה במשך שנתיים אך ב1973 הם מתנפצות כאשר פורסמה טיוטה חוקת הקבע החדשה שהוצאה ע"י המשטר לקראת אישורה ע"י משאל עם באותה טיוטה נשמט הסעיף שדיבר על כך שנשיא סוריה יהיה מוסלמי. האופוזיציה הסונית תקפו את המשטר- פרצות הפגנות ופורסמו שלטים נגד העדה העלאוית נרשמו אמרות המגנות את השלטון (הם אמרו שהם כיננו לעצמם מונופול על הצבא ועל כל תחומי החיים בסוריה).

העלאוים- הם נקראים גם הנוציירים מהמילה נוצרים הם כ- 12% מתושבי סוריה רובם מתגוררים באיזור לאד'קיה שבסוריה בחבל העאלוים או בהרי הנוציירים. על ראשיתה של העדה ידוע מאט. יש האומרים שהם צאצאים של אחד העמים הכנענים שהושפעו מהנצרות ומן האיסלם ולכן נהפכו לדוברי ערבית וקיבלו את האיסלם שאמונתה סודית ורק מאט בקיאים בה. הם מאמינים ב-3 הקדושים: מוחמד הנביא, עלי אבן אבו טאלב, וסלמן אלפארסי הפרסי (חבר הנביא) בימי המנדט הצרפתי עודדו הצרפתים את בני המיעוט להתגייס לצבא כדאי לבלום את הנטיות הלאומיות של הרוב הסוני ולכן קרירה צבאית הייתה הדרך שלהם להתקדם חברתית וכלכלית.

משבר 1973 נפתר כאשר המשטר נכנע ללחץ המפגינים והוסיף לחוקה את הסעיף שמחייב את הנשיא להיות מוסלמי. סיום המשבר הראה עד כמה שנוא המשטר של העלאוים בעיני הציבור הסוני אולם מצד שני הוכח כי הכוח בצד השליטים והצבא. לאירועי פברואר 1973 הייתה תוצאה מיידית ובעלת עניין רב כאשר המשטר הסורי הביא לאימוץ העדה העלאוית ע"י העדה השיעית בסוריה ובלבנון. האימוץ הזה נועד להפוך את העלאוים למוסלמים וכך להסיר את ההתנגדות הסונית. אכן האימאם השיעי מוסא אל צדר גמל לנאמניו הסורים וככה הם קבעו לעצמם מונופול על האיסלם. המתח התחדש ב1976 כאשר במלחמת האזרחים בלבנון פנו הסורים לצד הנוצרים נגד הקואליציה המוסלמית שמאלית – פלסטינית בלבנון. כך נתפס המשטר הסורי ע"י האופוזיציה הסורית הסונית כבעל ברית עלאווית- נוצרית נגד מחנה מוסלמי. ככל שהתעצמה הביקורת נגד המשטר הבעת' כך נדרש המשטר בסוריה ללשון ישירה יותר, כך אסד תקף את האויבים שניסו לדבריו לקעקע את סוריה מבית. האויבים מבחוץ מצאו להם בן ברית שיחתור תחת הסקטור הציבורי ויעורר שנאה בין עדתית. בסוף שנת 1976 פתחה האופוזיציה במסע בין 2 שלבים שמטרתו להפיל את השלטון של אסד הרכב האופוזיציה הורכב מן "האחים המוסלמים" ומקבוצות רדיקיליות מוסלמיות סוריות. האחים המוסלמים שבבעלותם ארגון חשאי פתחו ב 1976 מסע רציחות ומעשי חבלה נגד אנשים שקשורים למשטר מרביתם היו עלאווים ומטרתם הייתה לערער את יציבות השלטון- כל ניסיונות הדיכוי של הארגון הזה נכשלו. בקיץ 1979 עברה הקבוצה הזאת לשלב ב' במאבקה ביוני 190 השתלטה חבורה שפעלה מטעם האחים המוסלמים על בי"ס לקציני תותחים שבחלב היא הרגה ופצעה למעלה מ 80 אנשי קצונה שרובם היו עלאווים. המשטר פתח במסעות נגד האחים המוסלמים ויחד עם זאת ניסה לרכך את המתח העדתי שגאה במדינה. המצב הזה של התנקשויות בין האחים המוסלמים לבין המשטר הסורי נמשך מאז בסוריה בגלים.

 


*************************************************************************************************** 
סלאח אלדין אלאיובי
                                  מלחמתו נגד הצלבנים
 

תוכן המאמר:
סקירה היסטורית ומדינית של תקופת צלאח א-דין ומעלליו
הממד הדתי: העימות בין איסלם ונצרות
הממד האסטרטגי: יחסים בין אזורי השפעה שונים במזה"ת
הנקודה היהודית וההשוואה הישראלית

תקציר: תקופתו של צלאח א-דין כמודל חיקוי למדינות ערב בימינו, והמסקנות ההסטוריות והפוליטיות מהשוואה זו.

מילות מפתח: ג'יהאד, קונפליקט יהודי ערבי
 


זיכרונות הצלבנים מלפני 800 שנה מהדהדים עד ימינו במזרח-התיכון. הגנרלים אלנבי וג'וראו, שעמדו בראש צבאות הכיבוש של הבריטים והצרפתים נגד העות'מאנים, לקראת סוף מלחמת עולם הראשונה, העלו מן העבר הרחוק את הילת ניצחונות נוצרים מאירופה על מוסלמים במזרח. הערבים מצדם התייחסו מאז 1948 לתקומת מדינת ישראל, כאל תופעה דומה למדינת הצלבנים, מתוך תקווה ואמונה, שגורל הציונות יהיה כגורל הצלבנים שחזרו לאירופה. נאצר, נשיא מצרים לשעבר, ראה במחיקת ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל מקור של השראה והוכחה, שעתידה מדינת ישראל להיעלם. לדעתו, דרושה סבלנות ערבית במסע הארוך אל הניצחון מול הזרים בפלשתין.

בעקבות ההסכם בין ישראל ואש"ף בספטמבר 1993, ראה לנכון עיתונאי ערבי בלבנון להזכיר לקוראיו, שהצלבנים היו בפלשתין 200 שנה, אך לבסוף חזרה הארץ אל חיק בעליה האמיתיים המוסלמים, ככלה טהורה וזכה. מנהיגי ערב של היום משתמשים באצטלה של הכובש המוסלמי הדגול, צלאח א-דין, שנלחם בצלבנים, כבמעטה של גבורה נוכח מאבקיהם מול זרים במזה"ת. אסאד, נשיא סוריה, ביקר בקברו של צלאח א-דין, במסגד עומיה בדמשק בשנת 1983, כאשר כוחות ארה"ב חנו על אדמת לבנון, וסימל בכך את נחישותו לגרשם מסוריה-רבתי כמו שצלאח א-דין גירש כוחות מערביים אחרים מן המולדת הערבית. כך גם נשיא עיראק צדאם חוסין, במלחמתו נגד צבאות זרים מהמערב, בימי מלחמת המפרץ בשנת 1991, דימה את עצמו לגיבור הנערץ צלאח א-דין.

לפיכך, יש בבחינה של קורות צלאח א-דין מול הצלבנים משמעויות בנות-זמננו, וסמליות חיונית כמין אספקלריה חיה של המזרח-התיכון היום. נוסיף רק עוד אזכור היסטורי מעניין, ואף מעורר תימהון-מה. צלאח א-דין בא ממצרים לארץ-ישראל, והחל בכיבושה בשנת 1177; 800 שנה בדיוק מאוחר יותר הופיע מנהיג מוסלמי אחר ממצרים, הנשיא אנואר סאדאת, בבואו לירושלים, בנובמבר 1977. יש הסבורים, שבכך החל סאדאת באופנסיבה דיפלומטית, שייתכן והכיבוש של ישראל היא מטרתה הסופית.

סקירה היסטורית ומדינית של תקופת צלאח א-דין ומעלליו
צלאח א-דין נולד ב-1138 בעיר תכרית, צפונית מבגדאד. הוא היה בן למשפחה כורדית הקשורה לשושלת הזאנג'יד, שבאותה עת נאבקה נגד הסלג'וקים. הכליפאת של העבאסיים עמדה על כנה, אך כוחות שונים רבו על רסן השלטון במרחב כולו. הילד יוסוף, שלימים נודע בשם צלאח א-דין, בילה שנות ילדות בבעל-בק שבלבנון, מקום בו שימש אביו איוב מושל מטעם הזאנג'ים. לאחר-מכן, הוכשר צלאח א-דין לקריירה צבאית, ומילא תפקיד צבאי בדמשק. בשנת 1164 הוא התלווה לדודו שירקו למצרים על-מנת להבטיח את האינטרסים של בגדאד למען העבאסים, במאבקים מול הפתימיים בקהיר. לימים, זכה צלאח א-דין למעמד של וזיר ליד הכליף הפתימי-שיעי, אבל תוך תהפוכות מדיניות השתלט על מצרים והיה למנהיג בפועל. למעמד זה הגיע צלאח א-דין בשנת 1171, ובכך שם קץ לשושלת שיעית זרה בארץ הנילוס, והחזיר את מצרים לידי הסמכות העבאסית-סונית שבבגדד.

שאיפות ההתפשטות ובניית אימפריה חדשה במזה"ת לא תמו עם אחיזתו של צלאח א-דין במצרים. הוא שיגר את אחיו טורנשאה לכבוש את תימן, והוא עצמו החל בגישושים צבאיים, שלבסוף סללו את דרכו לדמשק בשנת 1174. תוך כדי הרחבת גבולות המרחב שבשליטתו, תפס צלאח א-דין את המרחב בעבר-הירדן ובחלקים של חצי-האי ערב. במקביל, פעלו כוחותיו מצפון-עיראק ועד צפון-אפריקה. בין השנים 1183-1185 הצליח צלאח א-דין להשתלט על רוב שטחי עיראק, כולל אזור מוצול, ששימש כגשר יבשתי אל חלב שבצפון-סוריה. מכאן קצרה הדרך עד לעימות ישיר ומכריע עם הצלבנים בארץ-ישראל. ביולי 1187 נחל צלאח א-דין את נצחונו המפורסם בחיטין, מערבית לטבריה, ותוך כיבושי ערים ומבצרים צלבנים אחרים התקדמו כוחותיו של המצביא המוסלמי עד לשערי ירושלים. באוקטובר אותה שנה, נפלה בירת ממלכת הצלבנים הלטינית לידי צלאח א-דין כפרי בשל וכפרס יקר, לאחר עמל רב במשך שנות לחימה רבות מאוד.

צלאח א-דין המשיך במאמציו הצבאיים נגד הצלבנים עד ליום מותו, בשנת 1193. האימפריה האיובית שלו חבקה את המזה"ת, והוא הצליח לבלום את האיום הצלבני נגד ארצות האיסלאם. יחד עם זה, לא הוכתר הג'יהאד בהצלחה מלאה, מפני שעדיין אחזו הצלבנים בכמה ערי חוף לאורך הים התיכון, לרבות יפו, עכו וצור. ומאז, שזורה ההיסטוריה של מלחמות צלאח א-דין בצלבנים עם המיתוס שלו כמשחרר ירושלים ומנצח כוחות הנוצרים במזרח המוסלמי.

הממד הדתי: העימות בין איסלם ונצרות
המסע הצלבני מאירופה למזרח נועד מתחילתו ב-1096 להחזיר את עטרת הנצרות ליושנה בערס לידתה. קבוצות של לוחמים נסעו לעבר אסיה, מתוך מטרה לשוב לאנטיוכיה שבצפון סוריה ולירושלים בלב פלשתין, ולשאר הערים והמקומות הקשורים בתולדות הנצרות, אליהם התאוו הנוצרים לעלות לרגל כבר מימים קדומים. בצד לוחמה אכזרית ומעשים ברוטליים נדחפו הצלבנים לממש את חלומם הדתי לרשת את האתרים הקדושים לנצרות. על-כן, כשהצלבנים כבשו את ירושלים ב- 1099, מיד הדביקו צלב לכיפת הסלע על הר-הבית, ונהגו במסגד אל-אקצה כבביתם הלגיטימי. בכך לבש המעשה הכוחני ממד רוחני.

המעניין הוא, שלמרות התכלית הדתית, שביסוד מסע הצלבנים, ומעבר למיקוד שאיפותיהם בירושלים, נודעו הנוצרים האירופאיים במזרח כמתיישבים וככובשים ברחבי האזור - מדרום-תורכיה של היום עד לעבר-הירדן בואכה ים-סוף בדרום. ישנו תיעוד מפורט, המציג את אורח-החיים של הצלבנים, עיסוקיהם המסחריים והחברתיים, ריבוי מאבקי הכוח בינם לבין עצמם, כמכלול רב-הפנים של היסטוריה, שאיננה מצטמצמת לתחום הדתי בלבד.

אובדן ירושלים ב-1187 הלם קשות, ואולי אף אנושות, באשיות החברה הנוצרית ברחבי א"י, לבנון וסוריה. בבואו למזרח ניסה ריצ'רד לב הארי להחזיר את עיר הקודש לידיים נוצריות. הוא שלט בחוף, ביפו ובאשקלון, ובפנים הארץ, ברמלה ובאזור לטרון. כאשר הצבא הצלבני התקרב לירושלים וצר עליה ב-1192, חשש ריצ'רד מתבוסה מחפירה ומפגיעה במוראל כוחותיו, במידה ויד המוסלמים תהיה על העליונה. ואכן, צלאח א-דין נשאר באל-אקצה, ומלבד שנים מעטות, מ-1229 עד 1239, ומ-1918 עד 1948, תקופת המנדאט הבריטי, לא מש שלטון מוסלמי מירושלים, עד להקמת מדינת ישראל ב-1948.

המסע הנוצרי במזרח בשלהי המאה ה-11, מסע שהיה בו איום על ירושלים, מצא את המוסלמים לא נחושים ומאוחדים דיים כדי להדוף את הצלבנים. רווחה בעולם המוסלמי תופעת הפיצול והפירוד. קמו אמירים ונסיכים מקומיים, בעלי זרוע שיסדו שלטון לאלתר, ודחו הצידה ורוקנו מתוכן את הכליפאת העבאסית. מדינות בגודל ערים וסביבותיהן מילאו את מפת עיראק וסוריה. רבה הייתה האינטריגה, ונפוצה החתרנות אלה נגד אלה.

נוכח בואם של הצלבנים ניסו אנשי חלב בצפון-סוריה לגייס הגנה עבאסית, אך לשווא. בינתיים חשו אנשי דמשק אי-נוחות מעצם האפשרות של מעורבות בגדדית ישירה, שמא הרחקת כיבוש צלבני רק תקרב השתלטות עירקית. היעדר אימון בין המוסלמים ומצב של אנרכיה ללא תקנה פגמו ביכולת התגובה מול מתקפת הצלבנים. סלג'וקים נגד עבאסים, נור א-דין בסוריה נגד צלאח א-דין במצרים, ואיסמעאלים (בעלי מסורת החשיש) נגד כולם, דיללו ביחד את מירקם החברה האיסלמית לפסיפס של ישויות קטנות חסרות שלטון מרכזי. מתוך מערבולת מדינית, שיד כולם בכולם, אי-אפשר היה לעורר את הסולידריות המוסלמית אפילו למען יעד ייחודי כמו ירושלים.

עם השנים, הפכה שאלת ירושלים לאתגר שאסור היה לזנוח אותו. ככלות הכל, מדובר בעידן שבו הדת שולטת על אמונות וזהויות של בני-אדם. הרי הצלבנים יזמו מלחמת קודש בשם שחרור כנסיית הקבר הקדוש בירושלים מידי המוסלמים. וככל שחלפו השנים, וצלאח א-דין הצליח לטעת אימפריה משפחתית ברחבי המזרח, הוא נדרש להפנות את כוחו לעבר מטרה דתית מובהקת, כלומר הג'יהאד נגד הצלבנים בארצות האיסלם.

ראוי לציין, שצלאח א-דין נודע כמוסלמי מאמין אם לא אדוק. הוא קיים את תפילותיו ושמע דברי החדית' על שחר ימי מוחמד והאיסלם. הוא גם ציפה ליום שבו יוכל לערוך את החאג' למכה. לפיכך, החובה לנהל מלחמת קודש כדי לשחרר את ירושלם והמרחב כולו מכיבוש נוצרי, נתפסה כנורמטיבית מאוד עבור צלאח א-דין.

השיא של הסיפוק הדתי שמור, כמובן, לשיבת האיסלם לשלוט בירושלים ב-1187. המוסלמים הורידו את הצלב מכיפת הסלע וחיסלו את המקדש שהוקם בה לתפילה נוצרית. אבל האמת תיאמר, שלא תמיד עמדה ירושלים בראש מעייני המוסלמים. ידוע, שמכה היא עיר הקודש הראשונה במעלה עבור האיסלם, ושעצם מרכזיותה של אל-קודס, שמתבטאת במסגדי הר-הבית, עוררה לא מעט תהיות ואף התנגדויות בקרב מוסלמים במשך דורות רבים. אך אולי משום הכיבוש הצלבני וגרימת עלבון צורב למוסלמים, נחלץ צלאח א-דין להוכיח את דבקות מאמיני האיסלם בירושלים. יתרה מזאת: ירושלים וג'יהאד הם צמד מושגים בתודעה האיסלמית וכוח דרבון מלהיב עד לניצחון, כפי שהיה, ב-1187 . ועם כל זה, העבאסים והממלוכים, ואחריהם העות'מאנים, לא קבעו את ירושלים כבירה. אולם, כאשר באו זרים-כופרים וחיללו את ירושלים, התגבש רצון מוסלמי והתגייסו הכוחות על-מנת לשחרר את העיר. מחויבות רופפת בפנים נזדקקה לתמריץ שבא מבחוץ. שילוב זה, של דת ופוליטיקה, מוכר מהתעוררות מוסלמית כלפי ירושלים, ובהבלטה גדולה, אחרי שחרורה ע"י צה"ל במלחמת ששת הימים ב-1967.

צלאח א-דין הרהר בסוף ימיו על מסע כיבוש הרחק מעבר למרחב המוסלמי עד ליבשת אירופה. מימוש עקרון הג'יהאד איננו מוגבל כלל, ואמור להקיף את העולם כולו, עד ש"בית האיסלם" יכלול את "בית המלחמה", קרי מחוזות הכופרים. לאחר דחיקת מאחזי הנוצרים מאזור החוף, אמר צלאח א-דין: "אני ארדוף אותם עד האיים שלהם, ושם אשמיד את אחרון הכופרים עלי-אדמות, על שאינם מאמינים באללה." נראה, שהג'יהאד עצמו היה לטעם החיים ולשיא השאיפות של צלאח א-דין. הוא הקדיש את רוב שנות חייו למלאכת המלחמה, ותמיד השתתף בה בפועל כמפקד בשדה הקרב. ללא המלחמה היה צלאח א-דין נידון לשיעמום, ואולי אף לדיכאון. צרכי האיסלם, אפשר לומר, תאמו את מבנה הנפשי האישי שלו. צלאח א-דין היה אדם דתי, ואהב את מלחמת הקודש.

הממד האסטרטגי: יחסים בין אזורי השפעה שונים במזה"ת
המבנה האסטרטגי במפת המרחב מתאפיין ע"י שלושה מוקדי כוח - עיראק, סוריה ומצרים. אימפריות מוסלמיות נוסדו בבגדאד, בדמשק ובקהיר, והודות למיקום גיאוגרפי ואמצעי תחבורה אופטימליים, גודל השטח ומבחר רב של נכסי דת ותרבות, הפכו שלושת המרכזים הללו למתמודדים העיקריים על הבכורה האסטרטגית באזור. ביניהם נתקיימו תחרות מתמדת, ועובדה זו מנעה מן המערכת הבין-מדינית להתייצב על-פי דפוסים קבועים ומקובלים.

אפשר לעמוד על דיאלקטיקה רווית מתח מבחינת יעדי צלאח א-דין במהלך הפעילות הצבאית והמדינית שלו. הואיל והוא חתר לבנות כוח מוסלמי גדול ומאוחד לקראת העימות עם הצלבנים, נאלץ צלאח א-דין לפנות קודם-כל לעימות מול יריבים בני דתו; ורק לאחר שהצליח לגבור עליהם, יכול היה לפנות אל האויב הנוצרי בארץ-ישראל ובסביבתה. לא תמיד נחה דעתם של מוסלמים אחרים כאשר צלאח א-דין איים עליהם, מבלי שהוא התייצב נגד הכופרים מאירופה.

מקרה ראשון לדו-צדדיות של המדיניות הננקטת ע"י צלאח א-דין נתגלה בניסיון לבסס את שלטונו במצרים נוכח התנגדותו של שולחו מסוריה, נור א-דין משושלת הזאנג'י. הלה חשש, שהצלחתו המקומית של צלאח א-דין במצרים ב-1171 תגבה ממנו מחיר. אבל אז נכנס שיקול אסטרטגי אחר: ככל שצלאח א-דין יבוא ממצרים עד לא"י כדי להתעמת עם הצלבנים - וזה צריך להיות עיקר מאמציו - ייווצר מצב, שהחייץ הנוצרי בין שני השליטים, נור א-דין בסוריה וצלאח א-דין במצרים, ייעלם. ככה יהיה קשה ביותר למנוע מלחמה בין הפטרון נור לבין המורד צלאח. לפיכך, בעיקר מבחינת צלאח א-דין, עדיף להשאיר את ממלכת הצלבנים על כנה, עד שתורחב ותבוסס היטב האימפריה החדשה של האיובים במזרח-התיכון.

צלאח א-דין טען, שסוריה היא נקודת-זינוק טובה יותר ממצרים בשביל ההתקפה על מאחזי הצלבנים בארץ-ישראל. בשל ריחוקה מן הזירה, נתפסה מצרים יותר כעורף מאשר כחזית לחימה מיידית. לעומת זאת, סוריה נהנית מיתרונות אסטרטגיים רבים בעימות נגד הצלבנים: היא סמוכה לא"י; היא מוקפת ארצות איסלם, שמהן ניתן לגייס לוחמים רבים, כמו תורכמנים; והיא קשורה לעיראק, שיחד עם סוריה יהוו את מערך הכוח המכריע ממזרח, כדי לנצח את הצלבנים.

ככל שבקעה תעמולת מלחמת הקודש מהכרזותיו של צלאח א-דין, כך גדלה האימפריה האיובית עד דיארבקיר בצפון ומוצול במזרח. כיבוש ארצות האיסלם היה תנאי לגיבוש כוח המוסלמים לקראת מלחמה רבתי נגד הצלבנים. התפשטות אזורי השליטה של צלאח א-דין לתוך עיראק עוררה חשד אצל הכליפאת בבגדאד, שסוף האיובים לרשת את העבאסים במקום לשרתם נאמנה. החשד גבר עוד יותר בעקבות ניצחונותיו של צלאח א-דין בחיטין ובירושלים ב-1187. אבל, או מתוך רגש של מחויבות כלפי אחדות האיסלם ותוקף השושלת העבאסית, או בגלל תלאותיו בשדה הקרב, כמו אי-כיבוש אנטיוכיה וצור ואובדן עכו, נשאר צלאח א-דין סולטן, ולא הפך לכליף. העות'מאנים במאה ה-16, ולא האיובים במאה ה-12, היו אלה שהורידו את העבאסים מכתר המלוכה האיסלמית במזרח-התיכון.

האסטרטגיה המשולבת בין מצרים וסוריה, ומסוריה לעבר עיראק, יצרה את ההיקף הנדרש למען אחדות כוחות המוסלמים, כדי להכין את טבעת החנק סביב הצלבנים. מתקבל הרושם, שארץ-ישראל ממוקמת בטווח בין המגרב במערב ובין השרכ במזרח; בין עוצמת מצרים לבין גוש הכוח של סוריה עם עיראק. תרחיש גיאו-אסטרטגי זה מבליט את פגיעותה של ממלכת הצלבנים דאז ושל מדינת ישראל דהיום.

הנקודה היהודית וההשוואה הישראלית
מסע הצלבנים מאירופה למזרח נודע כליל טבח נורא ובלתי נשכח של קהילות יהודיות בארצות אשכנז. לסבל היהודי נצטרפה שחיטת תושבי ירושלים, ביניהם האוכלוסייה היהודית, בעת כיבוש העיר ע"י הצלבנים ב-1099. עכו, אחרון המבצרים של הצלבנים נפל ב-1291, ובאותה שנה החליט מלך אנגליה אדווארד לגרש את היהודים מארצו. הנצרות פעלה באכזריות באירופה אך הפסידה כליל במזרח.

צלאח א-דין הצטייר בעיני היהודים בתקופה זו באור יותר חיובי מאשר הנוצרים על מעשיהם הברבריים. אמנם, ידוע שהוא הטיל כשליט מוסלמי את המגבלות המשפילות על היהודים ושאר העמים, אך יחד עם זאת, התפרסם צלאח א-דין כאיש דתי בעל רוחב-לב ונטייה לסלחנות. ייתכן, שהרמב"ם שימש רופאו הפרטי של הסולטן במצרים, אם-כי ההיסטוריון ברנרד לאויס מפקפק בדבר.

בדיקה מדוקדקת מעלה דמיון מסוים בין הניסיון הצלבני לבין המפעל הציוני בארץ-ישראל, נוכח העוינות המוסלמית והמאמץ הבלתי-נלאה למחוק את כוח הנוצרים והיהודים מפלשתין. בשני המקרים באו מתיישבים וכובשים למחצה, מיבשת אירופה למזרח-התיכון, במטרה לכונן ישות מדינית חדשה. בשני המקרים הללו נגזר על "הזרים" להיאבק קשות ולהילחם מלחמות רבות מול אומה איסלמית/ערבית קשוחה. כמו-כן, צלבנים אז ויהודים היום ניטלטלו בין קוטב הבדלנות לבין קוטב ההשתלבות ביחס למעורבות עם האוכלוסייה המוסלמית בשטחי ארץ-ישראל והסביבה. נוכח הקושי האדיר להיקלט במזרח ולבנות כאן חיים שלווים, נטו הרבה מאוד נוצרים לשוב לאירופה בתקופה הצלבנית (ריצ'רד לב הארי בא כדי להילחם את מלחמת הקודש בשם הנצרות, אבל רצה מאוד לחזור הביתה לאנגליה כפי שעשה ב-1192). מאז הקמת מדינת ישראל, עזבו אותה מאות אלפי ישראלים ובחרו להשתקע בארצות המערב, הרחק מן המולדת העברית. גם הצלבנים וגם הישראלים הקימו את מרכזי ההתיישבות והכוח הכלכלי שלהם בערי חוף הים-התיכון. פנים הארץ, אזורי הר במיוחד, נשארו בעיקר בידי המוסלמים. תופעה זו ביטאה אחיזה נעדרת עומק אסטרטגי כלשהו, של המפעלים הלא-מוסלמים בארץ. יפו הצלבנית ותל-אביב הישראלית ממחישות בצורה חדה את הפגיעות של המפעלים המדיניים ביסוד הצלבנות והציונות. מן החוף מפליגים למרחקים, אבל בהר מכים שורשים. תחושת התלות בגורמי חוץ מעבר לים רווחה אז והיום.

אין להשוואה זו תוקף של הוכחה, שעתידה מדינת ישראל להיעלם כדוגמת ממלכת הצלבנים. ישראל היא מסגרת לאומית תוססת ובעלת שייכות בארץ-ישראל; היא איננה ישות זרה ואין לה מולדת רחוקה ביבשת אחרת. מדינת ישראל מהווה ביטוי אמין לשורשיות יהודית במרחב הזה, ושלא כמו הצלבנות, היא איננה גחמה זמנית או ביטוי של התפרצות דתית חולפת. יש בה תשתית אידיאולוגית מוצקה ומשאבי קיום מרשימים, וזאת למרות ההתנגדות הערבית-מוסלמית.

אף-על-פי-כן, נוסף על עוצמתם החברתית והמדינית במרחב, המוסלמים גם נהנים מתדמית עצמית של התנשאות מוסרית על-פני הצלבנים והציונים. קביעה זו נשמעת בלתי-משכנעת, אולי, בעיני אנשי המערב שמטילים ספק רב במוסריותה של התרבות הערבית ואף כלפי דת האיסלם. אולם, המוסלמים בזו למתירנות של החברה הכופרנית מתוך דאגה לשמירת כללי מוסר בין-אישיים ולהגנה על צניעות בנותיהם. זו סיבה נוספת לכך, שנוכחותם של לא-מוסלמים במזרח איננה ראויה ואיננה נאה ליד בעלי מוסר מפותחים כמו עמי האיסלם. גישה של התנשאות כזו תרמה לחיזוק ביטחונם של המוסלמים, שבמרוצת הזמן יבוא הקץ על מפעל נוצרי או יהודי לא צודק שבתוכם.

על-כל-פנים, מעבר לכל בדיקה או השוואה אחרת, נשאר צלאח א-דין גיבור הג'יאהד ואביר האיסלם, מבלי שניתן להבחין בקלות בין היותו, מעל לכל, אישיות אנושית היסטורית על כל המשתמע מכך, או דמות אגדית נערצת ע"י המוסלמים ואף הנוצרים כאחד. מקומו שמור בלב המוסלמים, ודוגמתו עולה מדי פעם כאשר מנהיג במזרח מחפש הילה של לגיטימציה דרך חיקוי של צלאח א-דין.

רשימת הישגיו ארוכה ומרשימה, ללא צל של ספק. צלאח א-דין הפיל את השלטון הפתימי-שיעי במצרים, והחזיר אותה לחיק האיסלם הסוני בחסות האימפריה העבאסית. בהמשך הוא אכן איחד את האומה האיסלמית, המפוצלת והמסוכסכת דרך קבע, ונלחם את מלחמת הקודש נגד הנוצרים מאירופה. ללא מאמציו הצבאיים, היה הכוח הנוצרי יוצר בסיס חזק במזרח, ואפשר שאף היה מצליח לכרסם בבלעדיות המדינית של האיסלם במרחב. צלאח א-דין בלם את החדירה הצלבנית, והביא לתפנית שאפשרה חיסול המפעל הצלבני לאחר-מכן.

בעוד שבימינו המאבק על ארץ-ישראל עדיין בעיצומו, נוטים הפלשתינאים לזכור את צלאח א-דין כסמל הניצחון נגד המסתננים והכובשים מימי הצלבנים. אחת מחטיבות צבא שחרור פלשתין של אש"ף נקראת חיטין, המקום שבו המצביא הגדול הביס את הצלבנים ב-1187. גם התנועה האיסלמית הפלשתינאית, חמא"ס, מעלה על נס את פעולתו של צלאח א-דין, בציון הסכנה שזרים מציבים מול המוסלמים במזרח (סעיף 15 באמנה של חמא"ס).

אם הערבים של היום ילכו בעקבות צלאח א-דין, תמצא את עצמה מדינת ישראל בסיכון קיומי ממשי ביותר. אבל אם מדינת ישראל תימנע מטעויות של ממלכת הצלבנים, תוכיח שיבת-ציון וביטויה המדיני את עצמה כמהלך היסטורי נכון וקיים לעד.
 
****************************************************************************************************
 
 
דעות אישיות:ביום האחרון,,של שנת 2010
שנת 2011 ,,תהיה שנה קשה:
הרצאתו של אל"מ מי"ל מזיאד עבאס:
א,, שנת 2011 תהיה קריטית בכל הקשור ליחסים עם הפלשתינים. ייתכן כי יתברר במהלכה אם ניתן לנהל עימם מו"מ רציני המחייב ויתורים קשים של שני הצדדים או ששוב יגררו כולם רגליים כשהמטרה היא להוכיח שהצד השני הוא האשם בכישלון.: לאחרונה פורסם הנושא  מטעם הפלשתינים ע"י סאיב עריקאת  במאמר חשוב. במאמרו הוא מציין כי לא ייכון שלום ולא ייחתם הסכם ללא מימוש רצונם של הפליטים הפלשתינים לחזור למקומות שאותם עזבו או שמהם גורשו במהלך המלחמה ב.1948-לדבריו מדובר ב7-מיליון פליטים. אם זוהי מגמת פניהם של הפלשתינים לא יהיה הסכם.:
**********************************************************************************
ב,,   אפשר כי הרשות חותרת לבינאום הסכסוך ולהכרה בינלאומית במדינה בגבולות '67בלא לוותר על דרישת השיבה של הפליטים ובלא להכיר בישראל כמדינת העם היהודי. אין להוציא מכלל אפשרות שהאו"ם שבו יש לפלשתינים אהדה אוטומטית רחבה יתמוך במהלך זה. על ישראל יהיה להיערך למאבק כולל צבאי אך בעיקר מדיני לא קל מול הקמתה של מדינה עוינת ביהודה ושומרון. לטווח ארוך יקבל אולי הסכסוך ממדים נורמליים כשיהיה בין שתי מדינות החולקות גבול משותף אך לא מוסכם.
******************************************************************************  
 ג,,  המעטפת המזרח-תיכונית תעמוד בפני מבחנים קשים: בחירות במצרים ואולי מלך חדש בסעודיה; הקצנה איסלאמית בטורקיה ופנייתה לאיראן ולמדינות ערב לא בגלל טעויות ישראליות אלא בגין שינוי עמוק בתרבות הפוליטית של טורקיה; מאבק פנימי קשה בעיראק עם מעורבות גדולה של איראן וסעודיה מבחוץ עד שיוכרע אם מדינה זאת תגבש זהות לאומית יציבה ,, אני חושש שעיראק  תתפרק לגורמי המשנה המרכיבים אותה ,ואולי תהפוך למדינת חסות איראנית.בסוף,,!!
********************************************************************************** 
ד,,   יהיה מבחן קשה למדיניות ארה"ב באפגניסטן ובפקיסטן,, שתי מדינות המתקשות לעמוד מול האיום של האיסלאם הרדיקלי כשלא בטוח שארה"ב מוכנה לשלם את מחיר הייצוב הנדרש לנוכח עליית כוחם של אלקאעידה והטליבאן. האתגרים הללו יכולים להשפיע על ישראל אם יסתיימו בניצחון הרדיקליות הצוברת עוצמה בעולם המוסלמי בכלל ובמזרח התיכון בפרט.
********************************************************************************** 
ה,,   בתחום הביטחוני תימשך התחמשותו של חיזבאללה בטילים וברקטות מסוריה ומאיראן הסורים ימשיכו לבנות את כוח האש שלהם וחמאס לא יפגר במאמציו אם כי רצועת עזה תישאר אתגר צבאי פשוט יותר מהאתגר בצפון. לשום גוף אין אינטרס לפתוח במלחמה נגד ישראל בעיקר כי כולם מודעים לעליונות צה"ל אך יכולת האש המתעצמת מחייבת את צה"ל למענה הגנתי בדמות מערכות נגד רקטות וטילים ובניית יכולת מודיעינית והתקפית להשמדתם. זה יהיה עיסוק חשוב של צה"ל בשנה הקרובה. טעות או תאונה כמו פגיעה מקרית של רקטה בגן ילדים מאוכלס יכולות להביא להתפוצצות בלתי מבוקרת. במלחמה אם תפרוץ יהיה העורף הישראלי מטרה עיקרית לארסנל הנשק הכבד והרב שצוברים מצפון ומדרום לישראל.
**********************************************************************************
ו,,   אירוע אחד יכול לזעזע את המזרח התיכון: שינוי במעמדה הגרעיני של איראן. או שיופצצו אתרי הגרעין האיראניים באופן שהיא תוסג לאחור ותידחה הפיכתה למעצמה גרעינית או שאיש לא יעשה דבר ממשי לעצירתה (סנקציות גם כבדות יותר לא יעצרו אותה) ואיראן תכריז על יכולת גרעינית צבאית וכך יתייחסו אליה :
   אם לא יתממשו התרחישים הללו איראן תעשה השנה את הצעדים הקריטיים לקראת הפיכתה לבעלת גרעין צבאי בהמשך. הפצצת איראן תביא למלחמה שבה יופעלו יכולותיה של איראן וכוח האש של חיזבאללה ,, באופן רחב יותר מ.2006- :
  (ואני חושב שאסד לא יירה טילים בכיוון ישראל,,בכדי לשמור על משטרו)
**************************************************************************
   שנה אזרחית קשה בפתח,, והלוואי שנדע כיצד למנוע את הסכנות, ולנצל את ההזדמנויות. אך אל לנו לרמות את עצמנו ,,כי המצב הולך ומחמיר,מיום ליום:
 חייבת ישראל לשמור על עליונות,ועל כוח הרתעה,,  מכיון שעל חרבנו נחיה ,,עד אחרית הימים,,!!
חייבים להקים חיל כיבוי והצלה צה"לי,,עם סד"כ של כוחות מוטסים וכוחות קרקעיים: וללא דיחוי:
                                     ( 31/12/2010)
 
*****************************************************************************
 

 

דע את האויב: מהרצאתו של אל"מ מי"ל מזיאד עבאס:

נקודות החולשה ,בצבא איראן:

על הנייר, כפי שתמצאו בוויקיפדיה, נראה הצבא האיראני חזק ומרתיע יותר מאי פעם: רבע מליון מגוייסי- חובה (יש שירות חובה במדינה, של כארבע שנים בממוצע), עוד רבע מליון חיילי צבא קבע, ועוד 350,000 אנשי מילואים (הפחות מאומנים). גם קשה לעמוד מול שטף ה"תרגילים", "הנסיונות" וההשקות של ציוד צבאי חדש, הזורם מאיראן. פה מנסים טיל, שם חונכים צוללת או ספינת קרב. צילומים, דיווחים וסרטונים ביו טיוב (מחלקת התעמולה של איראן מרבה להעביר סרטונים מפחידים ליוטיוב, כמדיניות, לרוב בלי להזדהות כאיראן). במקביל נמשכים האיומים הבוטים של פיקוד הצבא האיראני כנגד ישראל, שתושמד אם תתקוף את איראן. שימו לב, אילו תמיד איומים מה תעשה איראן אם ישראל תתקוף אותה. המטרה האיראנית היא ברורה: ליצור רושם של צבא אדיר, שמי שיעז לצאת נגדו: ישראל, ארצות הברית, המערב, מדינות ערביות, יושמד מייד.

כיוון שאיראן מומחית בלוחמה פסיכולוגית, כלי הנשק של החלש, וכיוון שבמערב ובישראל לוקחים כל תעמולה כאילו היא עובדה, נבחן עכשיו מהן נקודות החולשה הבעייתיות מאוד של איראן ושל הצבא שלה, ואת זה לא תקראו בשום כלי תקשורת ישראלי, או בינלאומי. את זה איראן לא תפרסם, כמובן, ביוטיוב.

1. זהו צבא מדוכא, שהקידום בו לא נעשה על פי היכולות, אלא על פי הנאמנות לשלטון הדתי הדיקטטורי. תפקיד "משמרות המהפכה" של הנשיא אחמדינג'אד הוא לפקח ולנהל את הצבא הגדול הזה, ולשמור שהגנראלים שלו יזמרו במקהלה את התכתיבים של אחמדינג'אד ושל החבורה הצבאית המקיפה אותו. שום יוזמה מקומית לא תוערך, שום הברקה אישית לא תקודם. המדד היחיד הוא הנאמנות העיוורת. ביולי אשתקד נעצרו 36 קצינים בצבא הזה, שהתכוונו להשתתף בהפגנות נגד המשטר ונגד אחמדינג'אד. מאז לא נודעו עקבותיהם. אין ספק שבצבא נערכים טיהורים.

והנה החולשה של אחמדינג'אד: מי ערב לו, שהצבא המדוכא שלו לא ייצא נגדו, אם תתרחש מלחמה ותתעורר אנדרלמוסיה? הוא יודע שהצבא הוא גם חוסנו וגם חולשתו הגדולה ביותר. יש שנאה גדולה כלפי המשטר אצל חלק מן הקצינים, וכל מיני מחשבות על הפיכה צבאית יכולות לקרות. במילים אחרות: הצבא הוא הכל, והוא הלא כלום, מבחינת המשטר הדתי שם. וכי חסרות הפיכות צבאיות במזרח התיכון? הצבא האיראני הוא העוצמה וגם החולשה.

2. למרות גודלו, חילות האוויר והיבשה של הצבא האיראני חלשים. לעומת מעל 1,500 מטוסי קרב של ישראל (לפי מקורות זרים) לאיראן יש עשירית מכך, כמאה וחמישים, ויתכן שחלקם כבר לא כשירים, בהעדר חלפים. המטוסים של איראן מיושנים מאוד, כמה דורות אחורה לעומת הטכנולוגיות המערביות המתקדמות. בעיקר F-5 מיושנים עוד מתקופת השאה (שהאיראנים משדרגים וקוראים להם "ברק"), פנטומים, מיגים וסוחוי סובייטיים. המערכות של המטוסים מיושנות ומפגרות אחר הקידמה. לגבי טנקים, כאלף במספר, מחציתם מדגם T-72, והייתר מדגמים מיושנים. נכון הוא שאיראן פיתחה תעשייה ביטחונית, אך זו מתמחה בהעתקת הקיים, ולא בפיתוח טכנולוגיות חדשות. במלחמה אפשרית מול ישראל או ארצות הברית, השריון והרגלים של איראן לא רלבנטיים בכל מקרה, בשל המרחק. איראן גם יוצאת מנקודת הנחה שכל הבסיסים שלה, אוויר, שריון, רגלים וים, מוכרים לישראל ולארצות הברית, בעידן של לווינים כה מדוייקים כפי שיש היום, ושכולם מכוונים נגדה. צבא גדול מידי, נייח מידי, הוא גם חיסרון.

3. איראן פיתחה לכן את תעשיית הטילים שלה, מתוך ידיעה שאין לה יכולת להתמודד עם חילות אוויר חזקים כמו זה של ישראל או ארצות הברית. הבעייה האיראנית היא שהאוכלוסיה האזרחית בישראל דווקא הוכיחה נחישות בשתי מלחמות <SPAN style="FONT-FAMILY: 'Arial'

 3 ווואווו כל הכבוד! באמת כבוד לעדה הדרוזית!
מאת רון, ב- 08-11-2010, 09:23

טוב לדעת שיש אנשים טובים וחכמים שנשארו בעדנו 
 
יש לומר כי אני מציע בדחיפות לכותב המאמר לשקול להגיע לתואר אקדמאי כמורה או פרופסור אפילו בנושא/פוליטיקה וללמד :)

 

 2 כל הכבוד אבו שכיב
מאת בחורה, ב- 17-09-2010, 09:39

לדעתי החשיבה וסוג ההרצאה מיוחדים ויכולים להעביר לחוג להסטוריה בצהל  
אני אומר לך אבו שכיב שאתה נכס למדינה ולעדה הדרוזית

 

 1 מאוד מעניין
מאת מקלדה, ב- 17-09-2010, 04:19
הייתי מציע לכותב לעשות את ההרצאה הזאת בקרב ערבים קיצוניים שרואים באיראן את המושיע שיחסל את ישראל ועל הדרך גם יחסל אותם, אבל להם לא איכפת בינתיים מהמוות, כי בינתיים הם לא מרגישים אותו, אבל שהסכנה והמוות של הילדים שלהם יתקרב קצת כמו שהיה עם חיזבאללה במלחמה האחרונה הם ירגישו ממש יקראלים כמו שהיה אפשר לחוש מראיון עם סמחיר אלקאסם לאומן נצחי כשהרים את האגודל שלו כשבכוונתו לחזק את ישראל
 
הייתי מציע גם תרגום הכתבה והפצתה באתרים כמו פאניט ואחרים, אולי יבינו החלק הקיצוני בערבים (והוא חלק קטן) שגם לנו אין ארץ אחרת, ושצרכים לחיות עם היהודים בשלום, נכון עם עמדה אתנה ואסרטיבית לקבל את הזכויות שמגיעות לערבי
סופ"ש נעים
 
 
 
       
בניה ועריכה של כרים בריק נסים ואייל עבאס