סידור אבותינו ברכות כתב מנהג אימותנו חלה מן העיסה בנתיבות המערב מהדורה  ב' בנוסחאות התפילה כתב חלה  תרומה. לענ"ד  אבותינו הוא ספר יותר מדויק במנהגים. הכשרות בהלכה אדרעי  כתב הש"ע   להפריש תרומה  והרמ"א להפריש חלה    עשו פשרה  חלה תרומה אבל במרוקו נהוג חלה מהעיסה.

ולגבי פשרה בין רמ"א למרן אם מחפשים פשרה מדוע לא קיבלו את הפשרה שעשו במרוקו לשים מזוזה באלכסון?  שמרן אומר עומד ורמא שוכב  ועשו במרוקו פשרה אלכסון. ולא קיבלו את זה גאוני המזרח. ופה בהפרשת חלה הם כן רוצים לעשות פשרה?  וכידוע במרוקו הלכו אחרי הרמ"א מקום שלא חולק על מרן וגאוני המזרח לא  קיבלו את זה ומדוע בהפרשת חלה  מקבלים את דעת הרמ"א וחוששים לו?. וצ"ע. 

בזכות אבות מהר"י קוריאט דף לז ב סעי' יא כתב מי שכתב היום כך וכך לעומר לא סופר בברכה באותו יום ע"ש כי כתיבה היא כמו דיבור וראיה מגט ופעמים היא יותר טובה מדיבור.  

קרבן מנחה סבג הלכות מוקצה זבל שנשאר אחר הסעודה כגון עצמות קליפות שאינם ראויים לאכילה למאכל בהמה, אסור להרימם ולטלטלם בידיו, אלא יטה את השולחן וינערם מעל השולחן, ואם אי אפשר לנער הזבל באותו מקום אם היה לחם על המפה יקח כל המפה עם הלחם למקום אחר ושם ינער את המפה. ויש מי שאומר שמותר לקחת המפה לנערה, ואם יש גוי עדיף ליתן לגוי להיתעסק בזה. 

שו"ת ישמח לבב חלק אורח חיים סימן ד  סעי' ז. אם אכל פת במקום אחד וחזר ואכל במקום אחר, כגון הולכי דרכים שאוכלין דרך הילוכן, אינו מברך בהמ"ז אלא במקום השני [לדעת המג"א דוקא בדיעבד, ולדעת הט"ז אפי' לכתחילה כיון שהיה דעתו לכך כמ"ש לעיל ס"ד], שו"ע ס"ד.

עיין קיצור שו"ע טולדנו י חלק סי' מג . י"א דכלי זכוכית גדולים (בקבוקים) שאין שותין מתוכן רק שמחזיקיו בהן את המשקאות לערות מהן לתוך הכוסות לא תשיבי כלי סעודה וא"צ טבילה. וי"א דצריכין טבילה, ויש להטבילן בלא ברכה עוד שם אינו צריך טבילה אלא כלי שמשתמשים בו למאכל שהוא ראוי לאכלו מיד בלי שום תיקון אחר.

עיין מעשה בראשית עמוד 68וזל ואינו חייב עד שיתכוין לעשות מלאכה אבל אם אינו מכוין כלל למלאכה, אף על פי שאפשר שעל ידי זה יהיה נעשה מלאכה, שאלו כיון לא היה חייב מכל מקום מותר. למשל העושה חריץ בקרקע חייב משום חורש אם מכוין לכך, ואפ"ה מותר לגרור על גבי קרקע מטה וספסל לצרכו אף על פי שאפשר שיעשה חריץ, כיון שאין כונתו לכך מותר. וז"ש בכ"מ דבר שאינו מתכוין מותר עכ"ל.  

בהשמים מספרים להרב שלמה בניזרי כתב כי  שנה זו נקראת שנת "הכ"ז" לסדר המובא בטור שהטור עשה טבלאות המחלקות את מספר השנים מבריאת העולם לכל 19 שנים וכל שנה בתוך ה19 יש לה את הסימן שלה והוא אומר על  הפרשיות המחבורות ועוד. והשנה שלנו היא כמדומי ה15 סימנה "הכ"ז" ויש בה דבר נדיר והוא מה  שבהר בחוקתי לא מחוברים כי יש שבת רגילה יתרה על שאר שנים פשוטות.  

מעשה בראשית ר"י בן דאהן עמוד 68 ואינו חייב עד שיתכוין לעשות מלאכה אבל אם אינו מכוין כלל למלאכה, אף על פי שאפשר שעל ידי זה יהיה נעשה מלאכה, שאלו כיון לא היה חייב מכל מקום מותר. למשל העושה חריץ בקרקע חייב משום חורש אם מכוין לכך, ואפ"ה מותר לגרור על גבי קרקע מטה וספסל לצרכו אף על פי שאפשר שיעשה חריץ, כיון שאין כוונתו לכך מותר. וז"ש בכ"מ דבר שאינו מתכוין מותר עכ ועיין עוד שם וז"ל וכן אסור לכתוב באצבעו במשקין על השולחן ועל החלונות כשהן לחין, וכן בחול ובאפר אסור מדרבנן, וכן יזהר כי בזכוכית שבחלונות או בפתחים עולה האבק עליהם ומה שרושמין בהם מתקיים כמה זמן יזהר שלא ירשום באבק ההוא שום אותיות, וכן אסור לרשום בדייאמאנט"י על הזכוכית עכ

וא"כ לכאו'' זה בעיה כי עושה צורות בחול  ע"י נעליו וזה אסור דרבנ' אמנם יש כאן  ענין של  שינוי כי הוא ע"י רגליו והוי תרי דרב'. וכן הוא אינו מתכון וצ"ע.

אמנם בשו"ת מים חיים סי' קמה  דן בענין  מצלמה בשבת וכתב שם  שבמלאכת רושם בכל צורה הוא חייב אפי' כלאחר יד  ואמנם  אולי רגליו  הוי  גרע טפי  מלאחר יד  כי הוא בגופו ולא בידיו ועיין שו"ת עמק יהושע שכתב לענין  כתיבת תפלין  בפיו  והביא שם מה שכתב הרמב"ם   לגבי שבת   השווה לאחר ידו לרגליו  ומשמע שהם שוים ואין לחלק ביניהם.

והקרבן מנחה הלכות מוקצה  המוקצה נאסר רק בטלטול בידיו, אבל מותר לנענעו בגופו. ואם היה מוקצה בתוך הבית וחושש שיגנב או שישבר, מותר לדחוף המוקצה ברגל לאיזה פינה, ויש מי שמחמיר לנענע המוקצה בגופו.

עיין קיצוש"ע להגרב"ט סימן רג מותר לילך על גבי עשבים בשבת בין לחים בין יבשים כיון שאינו מתכוין לתלוש ואפי' אינו נועל מנעלים שהעשבים נכנסים בין קשרי אצבעותיי ונתלשים אין לחוש דדבר שאין מתכוין הוא ואם נתלשו ונדבקו בין אצבעותיו אסור להסירם בידו משום מוקצה. מזה שלא חששו משום טוחן בעשבים יבשים משמע שליכא איסור.

וצ"ע למעשה.  

תודה רבה על כל הברכות והאיחולים! זכות אבותינו תעמוד לכם