ודאי שנהגו לאכול מאכלי חלב בשבועות, ראה בנוגע לזה בספר נוהג בחכמה (עמ' רב) לרבי יוסף בן נאים זצ"ל המפרט את המנהג ואת טעמיו, ויש עוד מאכלים מסורתיים מרוקאים חלביים כגון ברכוכס שהוא קוסקוס עם חלב הנוהגים לאוכלו בשבועות, וכן מפורט שם (עמ' כט) שביום חמישי בערב היו מקפידים לאכול ארוחה חלבית כדי לאכול ביום שישי לתיאבון, ולכן לא נכון לחשוב שמרוקאים אינם אוכלים מאכלי חלב כלל.
שיעור לחג השבועות לפי חכמי מרוקו מפי הרב הגאון רבי אברהם אסולין שליט"א הרב של יהדות מרוקו בעיר אלעד , נערך ע"י אשר פרץ דרכי אבותינו מן המערב מומלץ מאוד למחזקים במנהג אבות "אל תיטוש תורת אמך"
מזל טוב לידידינו רבי אשר פרץ הי"ו לרגל הולדת הבת אביטל. תזכו לגדל אותה בנחת. בפרט אחרי שעשיתם סעודת זבד הבת כמנהג יהודי מרוקו, ושם קראתם את שם התינוקת, כמבואר בספר עטרת אבות מנהגי מרוקו.
כמו כן מזל טוב ענק לרב הגאון רבי משה חיים סויסא שליט"א, מחבר הספרים עטרת אבות על מנהגי מרוקו, לרגל הולדת בנו השני שלמה הי"ו בשעה טובה ומוצלחת. תזכו לגדל אותו בנחת.
ספרו לנו כי הברית היה הכל לפי מנהגי מרוקו, החל מפייטנים שהנעימו נעימות מרוקו קודם הברית, כולל כל הסדר של הברית. ובקידוש כובד הרב אליהו אברז'ל שליט"א שהגיע לכבד את מקורבו הרב סויסא.
בודאי שאדם צריך לכוון לכתחילה על כל מה שהוא מתכוין לאכול באותו הלילה, ואם ברור לו מהם אותם מאכלים בבירור, ודאי שאינו צריך לברך, אמנם כוונתי בהלכה היומית היא שאף אם לא כיון אינו צריך לברך מצד סב"ל, שאנו אומרים דמסתמא דעתו על כל מה שיאכל וישתה באותו הלילה.
בודאי שאדם צריך לכוון לכתחילה על כל מה שהוא מתכוין לאכול באותו הלילה, ואם ברור לו מהם אותם מאכלים בבירור, ודאי שאינו צריך לברך, אמנם כוונתי בהלכה היומית היא שאף אם לא כיון אינו צריך לברך מצד סב"ל, שאנו אומרים דמסתמא דעתו על כל מה שיאכל וישתה באותו הלילה.
רציתי להכין פשטידא חלבית לשבועות, בשלתי תפוחי אדמה בסיר לחץ בשרי שאינו בן יומו אחכ נזכרתי שאני בעצם בבעיה כי אני רוצה לשים את התפו"א בפשטידא חלבית, מה עלי לעשות?
רק הערה קטנה, מדבריך משמע שהוא היתר קלוש, והתרת רק בגלל שהוא זמן דחוף, אך אין הדבר כן, שאפילו אם היה הסיר בן יומו היה מותר לאכול את תפוחי האדמה הללו בחלב, והיא דעת מר"ן המפורשת (יו"ד סי' צה), ולא עוד אלא שבדין זה הסיר הינו נטל"פ מכיון שאינו ב"י ולכן מותר לכתחילה לבשל בו מאכל פרווה על מנת לאוכלו עם חלב, ובודאי שהכל מותר לספרדים במקרה זה.
הבאתי לבית ספרי אשה שעושה פעילויות לבנות בין היתר היתה הפרשת חלה היא ברכה להפריש חלה תרומה, וזה נוסח שלא שמעתי מעולם אימי למידה אותי לומר חלה מן העיסה מה נוסח מרוקו המקורי?
סידור אבותינו ברכות כתב מנהג אימותנו חלה מן העיסה בנתיבות המערב מהדורה ב' בנוסחאות התפילה כתב חלה תרומה. לענ"ד אבותינו הוא ספר יותר מדויק במנהגים. הכשרות בהלכה
אדרעי כתב הש"ע להפריש תרומה והרמ"א להפריש חלה עשו פשרה
חלה תרומה אבל במרוקו נהוג חלה מהעיסה.
ולגבי פשרה בין רמ"א למרן אם מחפשים
פשרה מדוע לא קיבלו את הפשרה שעשו במרוקו לשים מזוזה באלכסון? שמרן אומר עומד ורמא שוכב ועשו במרוקו פשרה אלכסון. ולא קיבלו את זה גאוני
המזרח. ופה בהפרשת חלה הם כן רוצים לעשות פשרה? וכידוע במרוקו הלכו אחרי הרמ"א מקום שלא חולק על
מרן וגאוני המזרח לא קיבלו את זה
ומדוע בהפרשת חלה מקבלים את דעת הרמ"א
וחוששים לו?. וצ"ע.
בזכות אבות מהר"י קוריאט דף לז ב
סעי' יא כתב מי שכתב היום כך וכך לעומר לא סופר בברכה באותו יום ע"ש כי כתיבה
היא כמו דיבור וראיה מגט ופעמים היא יותר טובה מדיבור.
קרבן מנחה סבג הלכות מוקצה זבל שנשאר
אחר הסעודה כגון עצמות קליפות שאינם ראויים לאכילה למאכל בהמה, אסור להרימם
ולטלטלם בידיו, אלא יטה את השולחן וינערם מעל השולחן, ואם אי אפשר לנער הזבל באותו
מקום אם היה לחם על המפה יקח כל המפה עם הלחם למקום אחר ושם ינער את המפה. ויש מי
שאומר שמותר לקחת המפה לנערה, ואם יש גוי עדיף ליתן לגוי להיתעסק בזה.
שו"ת ישמח לבב חלק אורח חיים סימן
ד סעי' ז. אם אכל פת במקום אחד וחזר ואכל במקום
אחר, כגון הולכי דרכים שאוכלין דרך הילוכן, אינו מברך בהמ"ז אלא במקום השני
[לדעת המג"א דוקא בדיעבד, ולדעת הט"ז אפי' לכתחילה כיון שהיה דעתו לכך
כמ"ש לעיל ס"ד], שו"ע ס"ד.
ולכאו' אכילה באטובוס כמוה באכילת עוברי דרכים שדעתם לברך מראש רק במקום אחר מהאכילה כי הם הולכים ומה
שירדת מהאטובוס זה כמו שהמשכת לנסוע באטובוס. ולכן את יכולה לברך איפה שאת רוצה.
עיין קיצור שו"ע טולדנו י חלק סי'
מג . י"א דכלי זכוכית גדולים (בקבוקים) שאין שותין מתוכן רק שמחזיקיו בהן את המשקאות
לערות מהן לתוך הכוסות לא תשיבי כלי סעודה וא"צ טבילה. וי"א דצריכין טבילה,
ויש להטבילן בלא ברכה עוד שם אינו צריך טבילה אלא כלי שמשתמשים בו למאכל שהוא ראוי
לאכלו מיד בלי שום תיקון אחר.
עיין מעשה בראשית עמוד 68וזל ואינו חייב
עד שיתכוין לעשות מלאכה אבל אם אינו מכוין כלל למלאכה, אף על פי שאפשר שעל ידי זה
יהיה נעשה מלאכה, שאלו כיון לא היה חייב מכל מקום מותר. למשל העושה חריץ בקרקע
חייב משום חורש אם מכוין לכך, ואפ"ה מותר לגרור על גבי קרקע מטה וספסל לצרכו
אף על פי שאפשר שיעשה חריץ, כיון שאין כונתו לכך מותר. וז"ש בכ"מ דבר
שאינו מתכוין מותר עכ"ל.
בהשמים מספרים להרב שלמה בניזרי כתב
כי שנה זו נקראת שנת
"הכ"ז" לסדר המובא בטור שהטור עשה טבלאות המחלקות את מספר השנים
מבריאת העולם לכל 19 שנים וכל שנה בתוך ה19 יש לה את הסימן שלה והוא אומר על הפרשיות המחבורות ועוד. והשנה שלנו היא כמדומי
ה15 סימנה "הכ"ז" ויש בה דבר נדיר והוא מה שבהר בחוקתי לא מחוברים כי יש שבת רגילה יתרה
על שאר שנים פשוטות.
בצער רב אנו מודיעים על פטירתו של הרב מאיר זייני אביהם של הרב ד"ר אליהו זייני רב הטכניון וראש ישיבת אור וישועה בחיפה, והרב יוסף זייני רב שכונה ג' באשדוד. הלוויתו תתקיים היום (ה') בצהרים. מועד מדויק ימסר בהמשך.
הבוקר נפטר הרב מאיר זייני, אביהם של הרב ד"ר אליהו זייני, רב הטכניון וראש ישיבת אור וישועה בחיפה, והרב יוסף, רב שכונה ג' באשדוד. הלוויה תתקיים היום בירושלים בבית העלמין אשר בגבעת שאול בסביבות השעה 16:30. הרב מאיר זייני היה רב קהילה באלג'יריה ובצרפת ועלה לארץ לפני מספר שנים. התגורר בהר חומה. תנצב"ה
עיין ויאמר מאיר רבי מאיר ועקנין סימן נח והנה מה שכתב כמה"ו, בענין שמותר לברך שהחיינו וללבושי-בגדים חדשים בימי הספירה. מצאתי כן אצלי בספר ילקוט אברהם מהרה"ג ישעי' ליפש"ן ז"ל, והביא גם כן מה שנוהגין העולם שאסור בתספורת בימי הספירה מטעם המנהג, והטעם שכתב הטור והב"י שמתו אז תלמידי רבי עקיבא ע"כ כתבו בדיוק בלשון שלא להרבות בשמחה כלשון חז"ל במסכת תענית דף כ"ט ע"א, משנכנס אב ממעטין בשמחה ע"ש. ועמ"ש במחצית השקל סימן תקנ"א סק"א. וע"ע בתוס' מגילה ד' וה' בד"ה ממעטין ב'. וע"כ נוהגין בבין המצרים קצת אבלות, ואז אסרו שלא ללבוש בגד חדש, ואסרו גם הרחיצה, ע"ש במחצית השקל סימן תקנ"א, על כן החמירו בשבת שחל בו ט"ב, אבל כמדומה שלא אסרו בימי הספירה שלא ילבוש בגד חדש. אכן משום שהרבה מהקהל קבלו זאת הגזרה שממעטין בשמחה אי אפשר לשנות.
שמעתי מפי אדם דבר שאני רוצה לברר את נכונותו והוא מה שקיל באורח שדעתו סמוכה על דעת בעהב ולכן מברך ברכה אחת על כל מה שיביאו לו, שמעתי כי זה רק באורח אבל בעל הבית עצמו צריך לברך מחדש, וזה תמוה לי שהרי בעל נהבית עצמו הוא מחליט מה להביא וודאי סמכה דעתו על עצמו.?
כאשר בעל הבית יודע מה מגישים בארוחה זו, ודעתו עליהם בברכת המוציא, אזי גם בעל הבית לא צריך לברך! אבל האבא לא תמיד יודע מה אישתו הכינה, או הפתיעה? או אחד הילדים פינק באיזה עוגה? או הדודה הגיעה עם מנה אחרונה? או הבן קנה פיצוחים וכו... בזמנינו כידוע בפרט בשבתות מכינים המון דברים, ככה שאפילו האימא לא תמיד יודעת. דבר שני יש דין נמלך, כאשר הזוג החליטו להוציא אוכל מסויים לארוחה ותו לא, ואח"כ התברר שהאורח לא שבע! והם נמלכו והוציאו כיבוד נוסף, אזי על האורח לא חלה ברכה אבל על הזוג כן.
במחילה מכ"ת איך אמרו חזל שאורח הוא על דעת בעל הבית אם יש פעמים שבעל הבית עצמו אין לו דעה וכמו שהביא רבי דוד בתשובתו ומצוי הוא כשיש אורח לפתע נזכרים להביא דברים אחרים או משתנה התפריט מכל מיני סיבות.
והנה דעת הגאון רבי אברהם עמר בשו"ת מענה אברהם סי ה' כי דעת בעל הבית היא על כל מה שיש פוטנציאל לאכילה וזל
ומכח קושיות אלו נראה לפרש דברי הב"י בסי' קע"ז, שכתב דביון דדעתיה עילויה כי אינם בשולחן וכו', ר"ל דכיון דמן הסתם דעת כל אדם לאכול פירותיו כדי ללפת בהן את פתו כי אינם בשולחן בשעת ברכה, אלא אח"כ יאכלן עם הפת מאי הוי, דודאי כיון דמן הסתם דעתיה עילויה הוי כאילו היו לפניו בשעת ברכה. וכן הם דברי רבינו בסי' ר"ו דלא בעי שיהיו מונחים בשעת ברכה כיון דמן הסתם דעתיה עלייהו, ובהיות פירות שניים מונחיף על השולחן עם הראשונים סגי, דומיא דאכילת פירות עם פת שמלפת בהם פתו. וזה דוקא אם הפירות השניים המובאים לפניו הם מביתו, אבל אם שגרו לו מבית אחרים אחר שבירך, אף שהא' עדיין לפניו מן הסתם לא היה דעתו עליהם בשעת ברכה, שאין דרך שיסמוך לסעוד במה שישלחו לו מבית אחרים ולא סמכא דעתיה אלא על מה שיש לו בביתו, וזו סברא פשוטה והיא דעת רבינו וס"ח. אכן הכלבו לבבו לא כן יחשוב, וס"ל דלא ממכינן על הסתם ובעי שיהיו כולם לפניו בשעת ברכה, ולפי דרך זה יבוא נכון דברי הב"י בסי' קע"ט, שכתב שהטור פליג על סברת הכלבו. והנה ע"פ זה פשוט שסברת הטור היא דיש קבע לאכילת פירות וכמש"ל.
אצלנו בבית כנסת נוהגים שאחד אומר הגומל ומוציא את כולם ושמעתי שיש שני בעיות א. שאי אפשר להוציא את חבירו בנסע נסיעה כשהוא עצמו עבר ניתוח למשל כי זה ב' ניסים נפרדים. ב. ישנה בעיה נוספת והיא במקום שאומר הגומל עמוד והאחר יושב ולא עשה שום מעשה להצטרף על האומר ומה עוד להוציא נשים שנמצאות ברשות נפרדת שהיא העזרת נשים רציתי לדעת מה דעת חכמי המערב בזה?
לע"ד ושיתקנו אותי, לדעת מנהג אבותינו וכן דעת חכמינו בדור הזה שאין לברך על נסיעה ארוכה, היות והרב עובדיה חידש דין זה מהולכי מדבריות, ולמיטב ידיעתי בנושא לא קיבלו את דבריו, וחלק מן הטעמים כדי שלא יהיה זילות בברכה, שכל יום וחצי יגידו אותה 60 מתפללים, אלא זו ברכה שנתקנה במיוחד ל4 דברים, שיש בהם מיוחדות! כגון מעבדות לחירות, ממוות לחיים וכו.. * לעצם שאלתך, הברכה היא להודאה על הנס בכלליות, והגדרים לומר אותה הם ניסים ספציפיים, הרי אתה לא מכוון בברכה על מה שעברת! אלא על ההודאה לה' שהוא גומל אותנו, אולי דומה הדבר לאזכרות שאחד מברך מזונות וכולם עונים אמן ולכל אחד עוגיה אחרת! ובכול זאת המברך מוציא יד"ח. *לשאלה השנייה, יש ברכות שצריכות עמידה ויש ברכות שלא צריכות עמידה! המברך עומד מפני שהוא ליד ספר התורה, ולכן הוא עומד. וכאשר יש מניין ורוצה לברך א"צ לעמוד. וכן לא מצינו שהיוצאים יד"ח צריכים להשתתף עם המברך! מה בקידוש או בברכה על הלחם המסובים עושים פעולה מסויימת? אלא שהעמידה קשורה לברכה כמו קידוש נרות שבת חנוכה וכו...
כן. לכאורה יש לדון מצד "זורע" ומצד "מוקצה". מוקצה- היות והפרחים תלושים וכן נהנה להריחם בשבת, אין בעיה מצד מוקצה. ולמרות שהם עשויים לנוי אין לומר בזה מוקצה מחמת חסרון כיס, שכן הם לא כלים. זורע- בעציץ עם אדמה יש בעיה אם מניח אותו ע"ג אדמה בשבת משום שהעציץ יונק מהאדמה והוי זורע, ע"ג מרצפות מותר משום שהמרצפות חוצצות לאדמה, וק"ו בוואזה שיש בה מים ופרחים שאין בזה זורע.
שמעתי בשיעור בשבת כי על גלידה בסוף הסעודה לא צריך לברך כי היא במציאות משקה ויש לה רק מצב זמני של הקפאה , ולכן אנו מחישיבין אותה למשקה וקיל שאין מברכים על משקה בתוך הסעודה מה דעת חכמי המערב בזה ?
הדבר מצוי במחלוקת אחרונים, יש הסוברים שהוא משקה, ויש הסוברים שהוא מין מתיקה הראוי לברכת שהכול, שכן הפת לא פוטרת. למיטב זכרוני הרב עובדיה סובר שצריך לברך עליו שהכול אבל טוב לברך עליו לאחר ברכת המזון כדין שאר מיני מתיקה ופירות שיש מחלוקת האם הם יוצאים יד"ח הלחם. בשו"ת אור לציון הוא מחלק בין גלידה לארטיק, שבזה הוי רק מים ובזה יש חלב וכו.. שהופך אותו למין מתיקה. לע"נ השאלה הזאת לא מצויה בין פוסקי המערב הקדומים, שכן מציאות המקרר בזמנם היה די נדיר...
נראה לי שהוא התכוון ליין אחר שהיה בשעת הקידוש, ונראה לי בתנאי שלא הייתה דעתו עליו בפירוש בשעת הברכה על הגפן, אחרת יכול לברך עליו... אם יתברר אחרת אשמח לדעת מה הטעם לזה, שכן בירכנו עליו הגפן.
מעשה בראשית ר"י בן דאהן עמוד 68 ואינו חייב עד שיתכוין
לעשות מלאכה אבל אם אינו מכוין כלל למלאכה, אף על פי שאפשר שעל ידי זה יהיה נעשה
מלאכה, שאלו כיון לא היה חייב מכל מקום מותר. למשל העושה חריץ בקרקע חייב משום
חורש אם מכוין לכך, ואפ"ה מותר לגרור על גבי קרקע מטה וספסל לצרכו אף על פי
שאפשר שיעשה חריץ, כיון שאין כוונתו לכך מותר. וז"ש בכ"מ דבר שאינו
מתכוין מותר עכ ועיין עוד שם וז"ל וכן אסור לכתוב באצבעו במשקין על השולחן ועל
החלונות כשהן לחין, וכן בחול ובאפר אסור מדרבנן, וכן יזהר כי בזכוכית שבחלונות או בפתחים
עולה האבק עליהם ומה שרושמין בהם מתקיים כמה זמן יזהר שלא ירשום באבק ההוא שום אותיות,
וכן אסור לרשום בדייאמאנט"י על הזכוכית עכ
וא"כ לכאו'' זה בעיה כי עושה צורות
בחול ע"י נעליו וזה אסור דרבנ' אמנם
יש כאן ענין של שינוי כי הוא ע"י רגליו והוי תרי דרב'. וכן
הוא אינו מתכון וצ"ע.
אמנם בשו"ת מים חיים סי' קמה דן בענין מצלמה בשבת וכתב שם שבמלאכת רושם
בכל צורה הוא חייב אפי' כלאחר יד
ואמנם אולי רגליו הוי
גרע טפי מלאחר יד כי הוא בגופו ולא בידיו ועיין שו"ת עמק
יהושע שכתב לענין כתיבת תפלין בפיו
והביא שם מה שכתב הרמב"ם
לגבי שבת השווה לאחר ידו לרגליו ומשמע שהם שוים ואין לחלק ביניהם.
והקרבן מנחה הלכות מוקצה המוקצה נאסר רק בטלטול בידיו, אבל מותר לנענעו
בגופו. ואם היה מוקצה בתוך הבית וחושש שיגנב או שישבר, מותר לדחוף המוקצה ברגל
לאיזה פינה, ויש מי שמחמיר לנענע המוקצה בגופו.
עיין קיצוש"ע להגרב"ט סימן רג
מותר לילך על גבי עשבים בשבת בין לחים בין יבשים כיון שאינו מתכוין לתלוש ואפי'
אינו נועל מנעלים שהעשבים נכנסים בין קשרי אצבעותיי ונתלשים אין לחוש דדבר שאין
מתכוין הוא ואם נתלשו ונדבקו בין אצבעותיו אסור להסירם בידו משום מוקצה. מזה שלא
חששו משום טוחן בעשבים יבשים משמע שליכא איסור.
שלום, א. לא הבנתי למה הבאת את "מעשה בראשית"? שכן תחילת דבריו נוגעים לדין "לא מתכוון" ובנידון שלנו יש פסי"ר, [למרות שכל "הבעיה" בהליכה היא עם נעלים! שהציורים שבנעל נעתקים לחול, אבל טביעת כף רגל, לא שמעתי שיש בזה צורה ציורית האסורה...] ואז הבאת את המשך דבריו על "וכן אסור לכתוב באצבעו..." שרואים שאסור לכתוב ע"ג כמה דברים, ושוב זה כתיבה גרידא עם מחשבה והתכוונות ולא פסי"ר! [מ"מ בהלכות כותב אנו רואים שמרן מחמיר אפילו בתרי דרבנן, והאחרונים מסבירים שאין טעם להקל בזה היות ואין בזה צורך ממשי בשבת, כמו לכתוב ע"ג משקים בשבת שהרי זה לא בצבע המתקיים ולא על דבר המתקיים]. שכן הליכה ע"ג החול עם נעלים נוצרים ציורים, היות ואין בזה דרך כתיבה הוי דרבנן, והיות ולא מתכוין לכך הוי פסי"ר רישא דלא ניחא ליה בדרבנן שלאפילו לדעת המשנ"ב מותר! ב. אם היית מביא פוסק שכותב וצ"ע להלכה לא הייתי כותב כל זה, שכן משמע שאתה כתבת זאת, אם כך רציתי לדעת מהיכן דלית את הצ"ע? שכן גם לבסוף הבאת פוסקים שמשמע מהם שמותר. ג. למה כתבת שאם הולך בנעליו הווי תרי דרבנן????? הרי ההליכה עצמה היא "הדרבנן"!! ולא המנעלים! מה לי רגל מה לי נעל?! אשמח לתשובות,תודה.
ראשית אענה על שאלתך למה כתבתי צ"ע למעשה וזה יענה על כל השאלות , אני לא מתיימר לפסוק הלכה, לא הגעתי להוראה אני רק אוהב ספרים ומצטט מהן כפי הבנתי, בכך אני מחייה את הספרים של חכמי המערב שאני כל הזמן פותח אותם ומצטט מהם, ואם ב"ה זכינו שת"ח כמוך מעמיקים בשאלות זה זכות לאתר.
אתה צודק לכאו' שכאן זה פס"ר ולא שייך פטור דאינו מתכוון.
בקשר לתרי דרבנן כוונתי א' דרבנן משום רושם עג דבר שאינו מתקיים. ב' שנעשה בשינוי ע"י רגלו. ואח"כ הבאתי ממים חיים כי לא שייך היתר של לאחר יד ברושם ודנתי האם רגלו יותר קל מלאחר יד והבאתי מעמק יהושע שמביא רמב"ם שמשוה בין ל אחר ידו לרגלו כמו שכתוב במשנה וא"כ זה אותו דבר.
אלו הסנדלין של עץ שנוהגים בכאן של זכרים ושל נשים, של זכרים מסומרים מלמטה ושל נקבות אינן מסומרים, יש טועים לומר שאותם של זכרים אסורים משום סנדל המסומר, וליתא, דסנדל המסומר אינו דומה לזה בצורתו כדמוכח בפרק במה אשה יוצאה, ודבר זה כבר כתבוהו כל המפרשים. ומדברים אלו יצא טעות אחר והוא להכשיר אף של זכרים וכ"ש של נשים. ובספר הטורים כתוב שאותן המסומרים אסורין משום מנהג. ולעניות דעתי נראה שכלן אסורין ולא מטעמא דסנדל המסומר, דאינו זה, לא מטעם חפירה דדבר שאין מתכוין הוא והא קיימא לן דהלכה כר' שמעון בגרירה, אלא מטעם משאוי שהרי אינו בצורת מנעל ולא הוי תכשיט וכיון דלא הוי תכשיט הוי ליה משאוי, וכל שהוא משאוי אסור לצאת בו בשבת
שו"ת יכין ובועז חלק ב סימן מג
דין לפי שפשט האיסור באלו הארצות שלא לצאת בשבת בסנדל המסומר הנק' קבק"ב בערבי אעפ"י שהקב"קב אינו צורת הסנדל הנז' בגמ' כי אינו דומה לו בצורתו כדמוכח בפ' במה אשה יוצאה ודבר זה כבר כתבוהו המפרשים ז"ל אעפ"כ אין איסור יציאתו /אלא/ משום מנהג כמו שכתב בטורים ז"ל וא"ז הרשב"ץ ז"ל וא"א מורי הרב ז"ל כתבו שאיסור יציאתו הוא אליבא דהלכתא לא מתורת מנהג ואין האיסור מטעם חפירה ודבר שאין מתכוין הוא וקי"ל דהלכה כר' שמעון בגרירה אלא שעקר איסורא מתרי טעמי חדא משום משוי שהרי אינו בצורת מנעל ולא הוי תכשיט וכיון דלא הוי תכשיט הוי ליה משוי וכל שהוא משוי אסור לצאת בו בשבת
בויאמר יצחק ליקוטים שבת מותר ללבוש גלוגס בשבת אפי' שעושה חריץ בקרקע כי קי"ל כב שמעון גורר אדם כסא מטה ספס בלבד שלא יתכון עש.
שלוחה בזאת ברכת מזל טוב לידידנו מעוז ומגדול ראש וראשון כל דבר בקדושה מגדולי המפיצים של תורתם של חכמי המערב ששם לילות כימים ולא חוסך כל מאמץ מתאבק עפר רגליהם של תלמדי חכמים , שותה בצמא את דבריהם, ומגן בעוז על ד בריהם.
הרב אשר פרץ שליט"א
לרגל הולדת הבת שתחיה
ויהי רצון שירוו ממנה הוריה רוב נחת ויזכו לגדלה לתורה חופה למעשים טובים מתוך בריאות ונחת .
אמן
ושלוחה בזו ברכת רפואה שלמה ומזל טוב ליולדת אירית בת ימימה הי"ו
בידי מאמר מעניין מאוד לגבי דרכו של הרמב"ם לטפל בסוגיות סותרות לעומת דרכם של בעלי התוספות מהרב ש. טולידאנו. בעלי התוספות האמינו כי התלמוד כולו יצא מתחת יד אחת, וכי לא תיתכן סתירה בדברי העורך. כדי לבטל את הסתירות, הם הגו חילוקים בין הסוגיות, והעמידו כל אחת מן הסוגיות הסותרות במצב שונה. הם יצרו אפוא הלכות חדשות שאינן מפורשות בתלמוד. בניגוד להם, חכמי ספרד המוסלמית, ובראשם הרמב"ם, קיבלו את הסתירות בתלמוד כעובדת חיים. לדידם, סוגיות סותרות הן סוגיות שמשקפות דעות של חכמים שונים שנחלקו ביניהם, או של חכם שחזר בו, או אפילו הן משקפות עריכות שונות בבתי מדרש שונים
שלום, אני מנסה להבין את שאלתך, שכן אין מקור הלכתי למדורות, רק מצויין שהאריז"ל למד בציון של רשב"י והדליק שם מדורה. אם כך אין בזה שום צד הלכתי, אלא צד חברתי/קבלי. הלכך מה כיוונת בשאלתך? בין אם הדליקו ובין אם לא הדליקו, אין בזה מעשה להלכה, ואיש יעשה מה שטוב בעיניו... מ"מ ראוי מאוד להיזהר מן הסכנות האורבות בהדלקת מדורות, שכן ר' שמעון לא שמח בנפגעים בנפש...
לא הבנתי מדוע הינך תמה על השאלה, וכי האתר הקדוש הזה מוגבל לשאלות הלכה בלבד? והרי מנהג ישראל תורה הוא, ומנהג מבטל הלכה, והאריכו רבותינו בדבר החשיבות להמשיך לקיים את המנהגים בדקדוקיהם ולא לשנות אף פרט קטן. וכך גם, עד כמה ששמתי לב, רבות מהשאלות בַּאתר עוסקות במנהגים ולאו דוקא בהלכה, ובעיקר בכך עוסקים גם ספרים רבים והאחרון שבהם "עטרת אבות". ואסיים בתפילה שנצליח להגדיל ולהאדיר את תורת חכמי עדתנו ואת מורשתה ובכלל זאת את תרבותה ומנהגיה, למען שמו יתברך.
תמיהתי הייתה על ה"פן המנהגי" שכן לומר על מדורות בל"ג בעומר מנהג, הוא תמוה מאוד בעיניי! זה כמו שאשאל האם נהגו לצאת לפיקניק ב7 ברכות? ז"א שהדלקת המדורות הוא אירוע חברתי ותו לא, לא כתוב בשום ש"ס ופוסקים שצריך להדליק מדורה בל"ג בעומר?[אני לא נגד מדורה, אבל לא לשייך אותה למגזר ההלכה והמנהג]. לכן תמהתי...
שאלתי זקן ממרוקו מדוע לא הדליקו מדורות בלג בעומר הוא אמר לי כי פחדו! ניסה קצת להסביר אבל לא היה מובן
ללא ספק ממה שנראה לג בעומר בהקשר של רבי שמעון בר יוחאי אל היה כלכך חזק כמו פה בארץ ממה שהבנתי ההילולה של רבי עמרם בם דיוואן שהיא גם בלג בעומר היתה יותר מורגשת .
עוד דבר בנתיבות המערב מביא ימי הפטירה של חכמי מרוקו על סדר החודשים ביום יח אייר שהוא לג בעומר יש מספר שיא של חכמי מרוקו שנפטרו אולי חמשים !!!
חודש אייר מפורסם בשל האירועים שקרו בו, שכן פרעות ת"ח ות"ח ומלחמת העולם הרשונה והשניה, ומסעי הצלב, מפלת בר כוכבא, גירוש ספרד ועוד כהנה וכהנה אירועים קשים שאירעו בחודש זה. שכן ימים אלו מסוכנים, ואולי מתוך הסכנה נידונו חכמים אלו במידת הדין.