בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 

 

" אור הישועות "
 
בקשות , עזרה , יעוץ , הכוונה תיקשור רוחני ומיסטיקה
   
   " אור הישועות "    מאמינים בני מאמינים     הסוד - כוח המחשבה    אבני החושן - קריסטלים     ספר היצירה    סוד האותיות
   תורה - בראשית    תורה - שמות    תורה - ויקרא    תורה - במדבר    תורה - דברים    תהילים
   משנה - סדר זרעים    משנה - סדר מועד    משנה - סדר נשים    משנה - סדר נזקין    משנה - סדר קדושים    משנה - סדר טהרות
   שיר השירים    לקט תפילות    התיקון הכללי    אנא בכוח    תפילה לפרנסה    תפילות לגשם
   המלאכים    הנפילים    חלומות דנייאל    פטום הקטורת    רפואת הרמב"ם    ילדי הכוכב
   אותות משמים    ספר משלי שלמה    בריאות ,גורל , מזל , דיור..    גמ"ח תרומות    נישואין ,אהבה פריון ...    צור קשר
   פורום - אור הישועות    איכות הסביבה ו הגוף    לימודי הקבלה    הזוהר הקדוש - הרשב"י    ספרי קודש    שלום בית לכולם
 
    " אור הישועות "
    מאמינים בני מאמינים
    הסוד - כוח המחשבה
    אבני החושן - קריסטלים
    ספר היצירה
    סוד האותיות
    תורה - בראשית
    תורה - שמות
    תורה - ויקרא
    תורה - במדבר
    תורה - דברים
    תהילים
    משנה - סדר זרעים
    משנה - סדר מועד
    משנה - סדר נשים
    משנה - סדר נזקין
    משנה - סדר קדושים
    משנה - סדר טהרות
    שיר השירים
    לקט תפילות
    התיקון הכללי
    אנא בכוח
    תפילה לפרנסה
    תפילות לגשם
    המלאכים
    הנפילים
    חלומות דנייאל
    פטום הקטורת
    רפואת הרמב"ם
    ילדי הכוכב
    אותות משמים
    ספר משלי שלמה
    בריאות ,גורל , מזל , דיור..
    גמ"ח תרומות
    נישואין ,אהבה פריון ...
    צור קשר
    פורום - אור הישועות
    איכות הסביבה ו הגוף
    לימודי הקבלה
    הזוהר הקדוש - הרשב"י
    ספרי קודש
    שלום בית לכולם






  בס"ד   שישה סדרי משנה  -  מסכת  נזיקין  - מסכת -  בבא קמא , בבא מציעא  , בבה בתרא  , סנדהרין , מכות , שבועות , עדיות , עבודה זרה , אבות , הוריות  .

סדר נזיקין

מסכת בבא קמא פרק א

א,א  ארבעה אבות נזיקין--השור, והבור, והמבעה, וההבער.  לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור; ולא זה וזה, שיש בהן רוח חיים, כהרי האש, שאין בו רוח חיים; ולא זה וזה, שדרכן לילך ולהזיק, כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק.  הצד השווה שבהן--שדרכן להזיק, ושמירתן עליך; וכשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

א,ב  כל שחבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו; הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו.  נכסים שאין בהן מעילה, נכסים שהן של בני ברית, נכסים המיוחדים, ובכל מקום חוץ מרשות המיוחדת למזיק, ורשות הניזק והמזיק--כשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

א,ג  שום כסף, ושווה כסף--בפני בית דין, ועל פי עדים בני חורין בני ברית.  והנשים בכלל הנזק.  והניזק והמזיק בתשלומין.

א,ד  חמישה תמין, וחמישה מועדין:  הבהמה אינה מועדת לא ליגח, ולא ליגוף, ולא לישוך, ולא לרבוץ, ולא לבעוט; השן מועדת לאכול את כל הראוי לה, הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה, שור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק, והאדם.  הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש, הרי אלו מועדין.  רבי אליעזר אומר, בזמן שהן בני תרבות, אינן מועדין; והנחש מועד לעולם.  מה בין תם למועד--אלא שהתם משלם חצי נזק מגופו, ומועד משלם נזק שלם מן העלייה
 

מסכת בבא קמא פרק ב

ב,א  כיצד הרגל מועדת לשבר כדרך הילוכה:  הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר.  הייתה מבעטת, או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושיברה את הכלים--משלם חצי נזק.  דרסה על הכלי ושיברתו, ונפל על כלי אחר ושיברו--על הראשון, משלם נזק שלם; ועל האחרון, משלם חצי נזק.  התרנגולין, מועדין להלך כדרכן ולשבר; היה דליל קשור ברגלו, או שהיה מחדס ושיבר את הכלים--משלם חצי נזק.

ב,ב  כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה:  הבהמה מועדת לאכול פירות או ירקות.  אכלה כסות או כלים, משלם חצי נזק.  במה דברים אמורים, ברשות הניזק.  אבל ברשות הרבים, פטור; ואם נהנית, משלם מה שנהנית.  כיצד משלם מה שנהנית:  אכלה מתוך הרחבה, משלם מה שנהנית; מצידי הרחבה, משלם מה שהזיקה.  מפתח החנות, משלם מה שנהנית; מתוך החנות, משלם מה שהזיקה.

ב,ג  הכלב והגדי שקפצו מראש הגג, ושיברו את הכלים--משלמין נזק שלם, מפני שהן מועדין.  כלב שנטל את החררה, והלך לו לגדיש, אכל את החררה, והדליק את הגדיש--על החררה, משלם נזק שלם; ועל הגדיש, משלם חצי נזק.

ב,ד  איזה הוא תם, ואיזה הוא מועד:  מועד, שהעידו בו שלושה ימים; ותם, משיחזור בו שלושה ימים, דברי רבי יהודה.  רבי מאיר אומר, מועד, שהעידו בו שלושה פעמים; ותם, שיהיו התינוקות ממשמשין בו.

ב,ה  שור המזיק ברשות הניזק כיצד:  נגח, נגף, נשך, רבץ, בעט--ברשות הרבים, משלם חצי נזק.  ברשות הניזק--רבי טרפון אומר, משלם נזק שלם; וחכמים אומרים, חצי נזק.  אמר להם רבי טרפון, מה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים, שהוא פטור, החמיר עליהן ברשות הניזק, לשלם נזק שלם--מקום שהחמיר על הקרן ברשות הרבים, לשלם חצי נזק, אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק, לשלם נזק שלם.  אמרו לו, דייו לבוא מן הדין להיות כנידון:  מה ברשות הרבים חצי נזק, אף ברשות הניזק חצי נזק.  אמר להם, אני לא אדון קרן מקרן, ואני אדון קרן מרגל:  ומה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים, החמיר בקרן--מקום שהחמיר עליהן ברשות הניזק, אינו דין שנחמיר בקרן.  אמרו לו, דייו לבוא מן הדין להיות כנידון:  מה ברשות הרבים חצי נזק, אף ברשות הניזק חצי נזק.

ב,ו  אדם מועד לעולם--בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן.  סימא את עין חברו, ושיבר את הכלים--משלם נזק שלם
 

מסכת בבא קמא פרק ג

ג,א  המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בה ושיברה--פטור; ואם הוזק בה, בעל החבית חייב בנזקו.  נשברה כדו ברשות הרבים, והוחלק אחר במים, או שלקה בחרסיה--חייב.  רבי יהודה אומר, במתכוון, חייב; ושאינו מתכוון, פטור.

ג,ב  השופך מים ברשות הרבים, והוזק בהן אחר--חייב בנזקו.  המצניע את הקוץ, ואת הזכוכית, והגודר את גדרו בקוצים, וגדר שנפל לרשות הרבים, והוזק בהן אחר--חייב בנזקו.

ג,ג  המוציא את תבנו ואת קשו לרשות הרבים לזבלין, והוזק בהן אחר--חייב בנזקו; וכל הקודם בהן, זכה.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל המקלקלין ברשות הרבים, והזיקו--חייבין לשלם; וכל הקודם בהן, זכה.  ההופך את הגלל לרשות הרבים, והוזק בה אחר--חייב בנזקו.

ג,ד  שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה, נתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון--הראשון חייב בנזקו של שני.

ג,ה  זה בא בחביתו, וזה בא בקורתו, נשברה כדו של זה בקורתו של זה--פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך.  היה בעל הקורה ראשון, ובעל החבית אחרון--נשברה חבית בקורה, פטור; אם עמד בעל הקורה, חייב; אם אמר לו לבעל החבית, עמוד--פטור.  היה בעל החבית ראשון, ובעל הקורה אחרון--נשברה חבית בקורה, חייב; אם עמד בעל החבית, פטור; אם אמר לבעל הקורה, עמוד--חייב.  וכן זה בא בנרו, וזה בא בפשתנו.

ג,ו  שניים שהיו מהלכין ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין, והזיקו זה את זה--שניהן פטורין.

ג,ז  המבקע ברשות היחיד, והזיק ברשות הרבים, ברשות הרבים, והזיק ברשות היחיד, ברשות היחיד, והזיק ברשות היחיד אחר--חייב.

ג,ח  שני שוורים תמין שחבלו זה בזה, משלמין במותר חצי נזק; שניהם מועדין, משלמין במותר נזק שלם.  אחד תם ואחד מועד--מועד בתם, משלם במותר נזק שלם; ותם במועד, משלם במותר חצי נזק.  וכן שני אנשים שחבלו זה בזה, משלמין במותר נזק שלם; אדם במועד ומועד באדם, משלם במותר נזק שלם.  אדם בתם ותם באדם--אדם בתם, משלם במותר נזק שלם; ותם באדם, משלם במותר חצי נזק.  רבי עקיבה אומר, אף תם שחבל באדם, משלם במותר נזק שלם.

ג,ט  שור שווה מנה שנגח לשור שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום--נוטל את השור.  שור שווה מאתיים שנגח לשור שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום--אמר רבי מאיר, על זה נאמר "ומכרו את השור החי, וחצו את כספו" (שמות כא,לה).  אמר לו רבי יהודה, וכן הלכה, קיימת "ומכרו את השור החי, וחצו את כספו"; ולא קיימת "וגם את המת, יחצון" (שם).  ואיזה:  זה שור שווה מאתיים שנגח לשור שווה מאתיים, והנבילה יפה חמישים זוז--זה נוטל חצי החי וחצי המת, וזה נוטל חצי החי וחצי המת.

ג,י  יש חייב על מעשה שורו, ופטור על מעשה עצמו; חייב על מעשה עצמו, ופטור על מעשה שורו:  שורו שבייש, פטור; והוא שבייש, חייב.  שורו שסימא את עין עבדו, והפיל את שינו--פטור; והוא שסימא את עין עבדו, והפיל את שינו--חייב.  שורו שחבל באביו ובאימו, חייב; והוא שחבל באביו ובאימו, פטור.  שורו שהדליק את הגדיש בשבת, חייב; והוא שהדליק את הגדיש בשבת, פטור--מפני שהוא נידון בנפשו.

ג,יא  שור שהיה רודף אחר שור אחר, והוזק--זה אומר שורך הזיק, וזה אומר לא כי, אלא בסלע לקה--המוציא מחברו, עליו הראיה.  היו שניים רודפין אחר אחד, זה אומר שורך הזיק, וזה אומר שורך הזיק--שניהם פטורין; ואם היו שניהם של איש אחד, חייבין.  היה אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק, והמזיק אומר לא כי, אלא קטן הזיק, אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק, והמזיק אומר לא כי, אלא תם הזיק--המוציא מחברו, עליו הראיה.  היו הניזוקין שניים, אחד גדול ואחד קטן, וכן המזיקין שניים אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן, והמזיק אומר לא כי, אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן, אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן, והמזיק אומר לא כי, אלא תם את הגדול ומועד את הקטן--המוציא מחברו, עליו הראיה.
 

מסכת בבא קמא פרק ד

ד,א  שור שנגח לארבעה חמישה שוורים זה אחר זה, זה אחר זה--ישלם לאחרון שבהם; ואם יש בו מותר, יחזיר לשלפניו; ואם יש בו מותר, לשלפני פניו.  והאחרון אחרון נשכר, דברי רבי מאיר.  רבי שמעון אומר, שור שווה מאתיים שנגח לשור שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום--זה נוטל מנה, וזה נוטל מנה.  חזר ונגח שור אחר שווה מאתיים, האחרון נוטל מנה; ושלפניו, זה נוטל חמישים זוז וזה נוטל חמישים זוז.  חזר ונגח לשור אחר שווה מאתיים, האחרון נוטל מנה; ושלפניו, חמישים זוז; ושניים הראשונים, דינרי זהב.

ד,ב  שור שהוא מועד למינו, ואינו מועד לשאינו מינו, מועד לאדם, ואינו מועד לבהמה, מועד לקטנים, ואינו מועד לגדולים--למין שהוא מועד לו, משלם נזק שלם; ולמין שאינו מועד לו, משלם חצי נזק.  אמרו לפני רבי יהודה, והרי הוא מועד בשבתות, ואינו מועד בימות החול.  אמר להם, בשבתות, משלם נזק שלם; ובימות החול, משלם חצי נזק.  ומאימתיי הוא תם, משיחזור בו שלושה ימי שבתות.

ד,ג  שור של ישראל שנגח לשור של הקדש, ושל הקדש שנגח לשור של ישראל--פטור:  שנאמר "שור ריעהו" (שמות כא,לה), ולא שור הקדש.  שור של ישראל שנגח לשור של נוכרי, פטור; ושל נוכרי שנגח לשור של ישראל--בין תם ובין מועד, משלם נזק שלם.

ד,ד  שור של פיקח שנגח לשור חירש שוטה וקטן, חייב; ושור חירש שוטה וקטן שנגח לשור של פיקח, פטור.  שור חירש שוטה וקטן שנגחו--מעמידין להן אפטרופין, ומעידין עליהן בפני אפטרופין.  נתפקח החירש, נשתפה השוטה, הגדיל הקטן--חזר לתומתו, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר, הרי הוא כחזקתו.  שור האצטדין, אינו חייב מיתה--שנאמר "כי ייגח" (שמות כא,כח), לא שיגיחוהו.

ד,ה  שור שנגח את האדם, ומת--מועד, משלם את הכופר; ותם, פטור מן הכופר.  זה וזה, חייבין מיתה.  וכן בבן או בבת.  נגח עבד או אמה--נותן שלושים סלע, בין שהוא יפה מאה מנה בין שאינו יפה אלא דינר זהב.

ד,ו  שור שהיה מתחכך בכותל, ונפל על האדם ומת--נתכוון להרוג את הבהמה, והרג את האדם, לנוכרי, והרג בן ישראל, לנפלים, והרג את בן קיימה--פטור.

ד,ז  שור האישה, שור היתומים, שור האפטרופין, שור המדבר, שור ההקדש, שור גר שמת ואין לו יורשין--הרי אלו חייבין מיתה.  רבי יהודה אומר, שור המדבר, שור ההקדש, שור גר שמת ואין לו יורשין--פטורים מן המיתה, מפני שאין להם בעלים.

ד,ח  שור שהיה יוצא להיסקל, והקדישו בעליו--אינו מוקדש; ואם שחטו, בשרו אסור.  ואם עד שלא נגמר דינו, והקדישו בעליו--מוקדש; ואם שחטו, בשרו מותר.

ד,ט  מסרו לשומר חינם, ולשואל, לנושא שכר, ולשוכר--נכנסו תחת הבעלים:  יצא והזיק--מועד, משלם נזק שלם; ותם, משלם חצי נזק.  קשרו בעליו במוסרה, ונעל בפניו כראוי, ויצא והזיק--אחד תם ואחד מועד, חייב, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, תם, חייב; ומועד, פטור--שנאמר "ולא ישמרנו, בעליו" (שמות כא,לו), שמור הוא זה.  רבי אליעזר אומר, אין לו שמירה אלא סכין
 

מסכת בבא קמא פרק ה

ה,א  שור שנגח את הפרה, ונמצא עוברה בצידה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, ואם משנגחה ילדה--משלם חצי נזק לפרה, ורביע לוולד.  וכן פרה שנגחה את השור, ונמצא ולדה בצידה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, ואם משנגחה ילדה--משלם חצי נזק מן הפרה, ורביע מן הוולד.

ה,ב  הקדר שהכניס קדירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ושיברתן בהמתו של בעל החצר--פטור; ואם הוזקה בהן, בעל הקדירות חייב.  ואם הכניס ברשות, בעל החצר חייב.  הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות--אכלתן בהמתו של בעל הבית, פטור; ואם הוזקה בהן, בעל הפירות חייב.  אם הכניס ברשות, בעל החצר חייב.

ה,ג  הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות--נגחו שורו של בעל הבית, או שנשכו כלבו של בעל הבית--פטור; נגח הוא לשורו של בעל הבית, חייב.  נפל לבור, והבאיש את מימיו--חייב; היה אביו או בנו בתוכו, משלם את הכופר.  אם הכניס ברשות, בעל החצר חייב; רבי אומר, בכולם, עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור.

ה,ד  שור שהיה מתכוון לחברו, והכה את האישה ויצאו ילדיה--פטור מדמי ולדות; אדם שהיה מתכוון לחברו, והכה את האישה ויצאו ילדיה--משלם דמי ולדות.  כיצד משלם דמי ולדות:  שמין את האישה כמה הייתה יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה.  אמר רבן שמעון בן גמליאל, אם כן, משהאישה יולדת, היא משבחת:  אלא שמין את הוולדות כמה הן יפין, ונותנין לבעל; אם אין לה בעל, נותן ליורשין.  הייתה שפחה, ונשתחררה, או גיורת--פטור.

ה,ה  החופר בור ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת--חייב.  אחד החופר בור ושיח ומערה, חריצין ונעיצין.  אם כן, למה נאמר "בור" (שמות כא,לג):  אלא מה הבור שהוא כדי להמית, עד עשרה טפחים--אף כל דבר שהוא כדי להמית, עד עשרה טפחים.  היו פחותים מעשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת--פטור; ואם הוזק בו, חייב.  החופר בור ברשות היחיד, ופתחו לרשות הרבים, ברשות הרבים, ופתחו לרשות היחיד, ברשות היחיד, ופתחו לרשות היחיד אחר--חייב.

ה,ו  בור של שני שותפין--עבר עליו הראשון ולא כיסהו, השני ולא כיסהו--הראשון חייב; כיסהו הראשון, ובא השני ומצאו מגולה ולא כיסהו--השני חייב.  כיסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת--פטור; לא כיסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת--חייב.  נפל לפניו מקול הכרייה, חייב; לאחריו מקול הכרייה, פטור.  נפל לתוכו שור וכליו, ונשתברו, חמור וכליו, ונתקרעו--חייב על הבהמה, ופטור על הכלים.  נפל לתוכו שור חירש שוטה וקטן, חייב; בן או בת, עבד או אמה--פטור.

ה,ז  אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור, ולהפרשת הר סיניי, ולתשלומי כפל, ולהשיב אבידה, לפריקה, ולחסימה, ולכלאיים, ולשבת; וכן חיה ועוף, כיוצא בהן.  אם כן, למה נאמר "שור, או חמור" (שמות כא,לג), אלא שדיבר הכתוב בהווה
 

מסכת בבא קמא פרק ו

ו,א  הכונס צאן לדיר--אם נעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה--פטור; ואם לא נעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה--חייב.  נפרצה בלילה, או שפרצוה ליסטים, ויצאה והזיקה--פטור; הוציאוה ליסטים, הליסטים חייבים.

ו,ב  הניחה בחמה, או שמסרה לחירש שוטה וקטן, ויצאה והזיקה--חייב; מסרה לרועה, נכנס הרועה תחתיו.  נפלה לגינה, ונהנית--משלם מה שנהנית; ירדה כדרכה, והזיקה--משלם מה שהזיקה.  כיצד משלם מה שהזיקה:  שמין בית סאה באותה שדה--כמה הייתה יפה, וכמה היא יפה.  רבי שמעון אומר, אם אכלה פירות גמורים, משלם פירות גמורים--אם סאה סאה, ואם סאתיים סאתיים.

ו,ג  המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות, אכלתן בהמתו של בעל השדה--פטור; אם הוזקה בהן, בעל הגדיש חייב.  ואם הגדיש ברשות, בעל השדה חייב.

ו,ד  השולח את הבעירה ביד חירש שוטה וקטן--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים; שלחה ביד הפיקח, הפיקח חייב.  אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים--המביא את העצים חייב; אחד הביא את העצים, ואחד הביא את האור--המביא את האור חייב.  בא אחר וליבה, המלבה חייב; ליבתו הרוח, הרי כולן פטורין.

ו,ה  השולח את הבעירה, ואכלה עצים או אבנים או עפר--חייב, שנאמר "כי תצא אש ומצאה קוצים, ונאכל גדיש, או הקמה" (שמות כב,ה).  עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות, או דרך הרבים, או נהר--פטור.

ו,ו  המדליק בתוך שלו, עד כמה תעבור הדליקה:  רבי אלעזר בן עזריה אומר, רואין אותה כאילו היא באמצע בית כור; רבי אליעזר אומר, שש עשרה אמה, כדרך הרבים; רבי עקיבה אומר, חמישים אמה.  רבי שמעון אומר, "שלם ישלם, המבעיר את הבעירה" (שמות כב,ה), הכול לפי הדליקה.

ו,ז  [ה] המדליק את הגדיש, והיו בו כלים--רבי יהודה אומר, ישלם כל מה שבתוכו; וחכמים אומרים, אינו משלם אלא גדיש של חיטים או גדיש של שעורים.  היה גדי כפות לו, ועבד סמוך לו, ונשרף עימו--חייב; עבד כפות לו, וגדי סמוך לו, ונשרף עימו--פטור.  מודים חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירה, שהוא משלם כל מה שבתוכה, שכן דרך בני אדם להניח בבתים.

ו,ח  [ו] גץ היוצא מתחת הפטיש, ויצא והזיק--חייב.  גמל שהוא טעון פשתן, ועובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות, ודלקה בנרו של חנווני, והדליק את הבירה--בעל הגמל חייב; הניח חנווני נרו מבחוץ, החנווני חייב.  רבי יהודה אומר, בנר חנוכה, פטור
 

מסכת בבא קמא פרק ז

ז,א  מרובה מידת תשלומי כפל, ממידת תשלומי ארבעה וחמישה:  שמידת תשלומי כפל נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים, ובדבר שאין בו רוח חיים; ומידת תשלומי ארבעה וחמישה אינה נוהגת אלא בשור ובשה בלבד, שנאמר "כי יגנוב איש שור או שה, וטבחו או מכרו--חמישה בקר, ישלם תחת השור, וארבע צאן, תחת השה" (שמות כא,לז).  אין הגונב מאחר הגנב, משלם תשלומי כפל; לא הטובח ולא המוכר מאחר הגנב, משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

ז,ב  גנב על פי שניים, וטבח ומכר על פיהם או על פי שניים אחרים--משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  גנב ומכר בשבת, גנב ומכר לעבודה זרה, גנב וטבח ביום הכיפורים, גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו, גנב וטבח ואחר כך הקדיש--משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  גנב וטבח לרפואה ולכלבים, השוחט ונמצא טריפה, השוחט חולין בעזרה--משלם תשלומי ארבעה וחמישה; רבי שמעון פוטר בשני אלו.

ז,ג  גנב על פי שניים, וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו זוממין--משלמין לו את הכול.  גנב על פי שניים, וטבח ומכר על פי שניים אחרים, אלו ואלו נמצאו זוממין--הראשונים משלמין תשלומי כפל, והאחרונים משלמין תשלומי שלושה; נמצאו האחרונים זוממין--הוא משלם תשלומי כפל, והן משלמין תשלומי שלושה.  אחד מן האחרונים זומם, בטלה עדות שנייה; אחד מן הראשונים זומם, בטלה כל העדות--שאם אין גניבה, אין טביחה ואין מכירה.  [ד] גנב על פי שניים, וטבח ומכר על פי עד אחד, או על פי עצמו--משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

ז,ד  גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה, גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר, גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר--משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  רבי שמעון אומר, קודשים שהוא חייב באחריותן, משלם תשלומי ארבעה וחמישה; ושאינו חייב באחריותן, פטור.

ז,ה  מכרו חוץ מאחד ממאה בו, או שהייתה לו בו שותפות, השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר--משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  גנב ברשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותן, או שגנב חוץ מרשותן וטבח ומכר ברשותן, או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותן--משלם תשלומי ארבעה וחמישה; ואם גנב וטבח ומכר ברשותן, פטור.

ז,ו  היה מושכו ויוצא, ומת ברשות הבעלים--פטור; הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים, ומת--חייב.  נתנו לבכורת בנו, לבעל חובו, לשומר חינם, ולשואל, לנושא שכר, ולשוכר, והיה מושכו ויוצא, ומת ברשות הבעלים--פטור; הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים, ומת--חייב.

ז,ז  אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל; אבל מגדלין בסוריה, ובמדברות שבארץ ישראל.  אין מגדלין תרנגולין בירושלים, מפני הקודשים; ולא כוהנים בארץ ישראל, מפני הטהרות.  לא יגדל ישראל חזירים, בכל מקום.  לא יגדל אדם את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת.  אין פורסין נשבין ליונים, אלא אם כן היה רחוק מן היישוב שלושים ריס
 

מסכת בבא קמא פרק ח

ח,א  החובל בחברו, חייב עליו משום חמישה דברים--בנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובבושת.  בנזק כיצד:  סימא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו--רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר, כמה היה יפה וכמה הוא יפה.  בצער:  כוויו בשפוד או במסמר, אפילו על ציפורנו, מקום שאינו עושה חבורה--אומרים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול, להיות מצטער כך.  ריפוי:  הכהו, חייב לרפאותו.  עלו בו צמחין--אם מחמת המכה, חייב; ושלא מחמת המכה, פטור.  חייתה ונסתרה, חייתה ונסתרה--חייב לרפאותו; חייתה כל צורכה, אינו חייב לרפאותו.  שבת:  רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שכבר נתנו לו דמי ידו ודמי רגלו.  בושת:  הכול לפי המבייש, והמתבייש.  המבייש את הערום, המבייש את הסומא, והמבייש את הישן--חייב; וישן שבייש, פטור.  נפל מן הגג, והזיק ובייש--חייב על הנזק ופטור על הבושת:  שנאמר "ושלחה ידה, והחזיקה במבושיו" (דברים כה,יא)--אינו חייב על הבושת, עד שיהא מתכוון.

ח,ב  זה חומר באדם מבשור, וחומר שוב באדם מבשור--שהאדם משלם את הנזק, ומשלם דמי ולדות; ושור אינו משלם אלא הנזק, ופטור מדמי ולדות.

ח,ג  המכה אביו ואימו ולא עשה בהן חבורה, החובל בחברו ביום הכיפורים--חייב בכולם.  החובל בעבד עברי, חייב בכולם--חוץ מן השבת, בזמן שהוא שלו.  החובל בעבד כנעני של אחרים, חייב בכולם; רבי יהודה אומר, אין לעבדים בושת.

ח,ד  חירש שוטה וקטן, העבד, והאישה--פגיעתן רעה.  החובל בהן, חייב.  והם שחבלו באחרים--פטורים, אבל משלמין לאחר זמן:  נתגרשה האישה, ונשתחרר העבד--חייבין לשלם.

ח,ה  המכה אביו ואימו ועשה בהן חבורה, החובל בחברו בשבת--פטור מכולם, מפני שהוא נידון בנפשו.  והחובל בעבד כנעני שלו, פטור מכלום.

ח,ו  התוקע לחברו, נותן לו סלע; רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי, מנה.  סטרו, נותן לו מאתיים זוז.  לאחר ידו, נותן לו ארבע מאות זוז.  צרם באוזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו הרוק, העביר טליתו ממנו, ופרע ראשה של אישה--נותן ארבע מאות זוז.  הכול לפי כבודו.  אמר רבי עקיבה, אפילו עניים שבישראל--רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקוב.  מעשה באחד שפרע ראשה של אישה, ובאת לפני רבי עקיבה, וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז.  אמר לו, רבי, תן לי זמן, ונתן לו.  שימרה עומדת על פתח חצרה, ושיבר את הפך לפניה, ובו איסר שמן; וגלתה את ראשה, והייתה מטפחת ומנחת על ראשה.  והעמיד לה עדים, ובא לפני רבי עקיבה; אמר לו, רבי, לזו אני נותן ארבע מאות זוז.  אמר לו, לא אמרת כלום:  שהחובל בעצמו--אף על פי שאינו רשאי, פטור; ואחרים שחבלו בו, חייבין.  הקוצץ את נטיעותיו--אף על פי שאינו רשאי, פטור; ואחרים שקצצו את נטיעותיו, חייבין.

ח,ז  אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו, עד שיבקש ממנו, שנאמר "ועתה, השב אשת האיש כי נביא הוא, ויתפלל בעדך, וחיה" (בראשית כ,ז).  ומניין שלא יהא המוחל אכזרי, שנאמר "ויתפלל אברהם, אל האלוהים" (בראשית כ,יז).  האומר סמא את עיני, קטע את ידי, שבר את רגלי--חייב; על מנת פטור, חייב.  קרע את כסותי, ושבר את כדי--חייב; על מנת פטור, פטור.  עשה כן לאיש פלוני, על מנת פטור--חייב, בין בגופו בין בממונו
 

מסכת בבא קמא פרק ט

ט,א  הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאן בגדים--משלם כשעת הגזילה.  גזל פרה מעוברת וילדה, ורחל טעונה וגזזה--משלם דמי פרה העומדת לילד, ודמי רחל טעונה להיגזז.  גזל פרה ועברה אצלו וילדה, רחל ונטענה אצלו וגזזה--משלם כשעת הגזילה.  זה הכלל--כל הגזלנין, משלמין כשעת הגזילה.

ט,ב  גזל בהמה והזקינה, עבדים והזקינו--משלם כשעת הגזילה; רבי מאיר אומר, יאמר לו בעבדים, הרי עבדך לפניך.  גזל מטבע ונסדק, פירות והרקיבו, יין והחמיץ--משלם כשעת הגזילה.  מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעברה בה עבירה, או שנפסלה מעל גבי המזבח, או שהייתה יוצאה ליסקל--אומר לו, הרי שלך לפניך.

ט,ג  נתן לאומנין לתקן, וקילקלו--חייבין לשלם.  נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן, וקילקל--חייב לשלם.  הבנאי שקיבל עליו את הכותל לסותרו, ושיבר את האבנים או שהזיק--חייב לשלם.  היה סותר מצד זה, ונפל מצד אחר--פטור; ואם מחמת המכה, חייב.

ט,ד  הנותן צמר לצבע, והקדיחתו יורה--נותן לו דמי צמרו.  צבעו כעור--אם השבח יתר על היציאה, נותן לו את ההוצאה; ואם ההוצאה יתרה על השבח, נותן לו את השבח.  לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום--רבי מאיר אומר, נותן לו דמי צמרו.  רבי יהודה אומר, אם השבח יתרה על ההוצאה, נותן לו את ההוצאה; ואם ההוצאה יתרה על השבח, נותן לו את השבח.

ט,ה  הגוזל את חברו שווה פרוטה, ונשבע לו--יוליכנו אחריו, אפילו למדיי.  לא ייתן לא לבנו ולא לשלוחו, אבל נותן הוא לשלוח בית דין.  ואם מת, יחזיר ליורשיו.

ט,ו  נתן לו את הקרן, ולא נתן לו את החומש, מחל לו על הקרן, ולא מחל לו על החומש, מחל לו על זה ועל זה, חוץ מפחות שווה פרוטה בקרן--אינו צריך לילך אחריו.  נתן לו את החומש, ולא נתן לו את הקרן, מחל לו על החומש, ולא מחל לו על הקרן, מחל לו על זה ועל זה, חוץ משווה פרוטה בקרן--הרי זה צריך לילך אחריו.

ט,ז  נתן לו את הקרן, ונשבע לו על החומש--הרי זה משלם חומש על חומש, עד שיתמעט הקרן משווה פרוטה.  וכן "בפיקדון, או בתשומת יד או בגזל, או, עשק את עמיתו.  או מצא אבידה וכיחש בה, ונשבע על שקר" (ויקרא ה,כא-כב)--הרי זה משלם קרן, וחומש, ואשם.

ט,ח  איכן פקדוני, ואמר לו אבד, משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידין אותו, שאכלו--משלם את הקרן; ואם הודה מעצמו--משלם קרן, וחומש, ואשם.

ט,ט  [ח] איכן פקדוני, ואמר לו נגנב, משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו, שגנבו--משלם תשלומי כפל; ואם הודה מעצמו--משלם קרן, וחומש, ואשם.

ט,י  [ט] הגוזל אביו ונשבע לו, ומת--הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו.  ואם אינו רוצה, או שאין לו--לווה, ובעלי החוב באים ונפרעים.

ט,יא  [י] האומר לבנו, קונם שאי אתה נהנה לי--אם מת, יירשנו.  בחייו ובמותו--אם מת, לא יירשנו; וייתן לבניו ולאחיו.  ואם אינו רוצה, או שאין לו--לווה, ובעלי החוב באים ונפרעים.

ט,יב  [יא] הגוזל את הגר ונשבע לו, ומת--הרי זה משלם קרן וחומש לכוהנים, ואשם למזבח:  שנאמר "ואם אין לאיש גואל, להשיב האשם אליו . . ." (במדבר ה,ח).  היה מעלה את הכסף ואת האשם, ומת--הכסף יינתן לבניו; והאשם ירעה עד שיסתאב, ויימכר וייפלו דמיו לנדבה.  [יב] נתן את הכסף לאנשי משמר, ומת--אין היורשין יכולין להוציא מידם, שנאמר "איש אשר ייתן לכוהן, לו יהיה" (במדבר ה,י).

ט,יג  נתן את הכסף ליהויריב, ואשם לידעיה--יצא.  אשם ליהויריב, וכסף לידעיה--אם קיים האשם, יקריבוהו בני ידעיה; ואם לאו, יחזור ויביא אשם אחר:  שהמביא גזלו, עד שלא יביא אשמו--יצא; אשמו, עד שלא יביא גזלו--לא יצא.  נתן את הקרן, ולא נתן את החומש--אין החומש מעכב
 

מסכת בבא קמא פרק י

י,א  הגוזל ומאכיל את בניו, והמניח לפניהם--פטורין מלשלם; אם היה דבר שיש לו אחריות, חייבין לשלם.  אין פורטין לא מתיבת מוכסין, ולא מכיס של גבאין, ואין נוטלין מהן צדקה; אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק.

י,ב  נטלו המוכסין את חמורו, ונתנו לו חמור אחר, ליסטין את כסותו, ונתנו לו כסות אחרת--הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן.  המציל מיד הגיס, מיד הנהר, ומיד הליסטין--אם נתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו.  וכן נחיל של דבורים--אם נתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו; אמר רבי יוחנן בן ברוקה, נאמנת אישה וכן קטן לומר, מכאן יצא נחיל זה.  ומהלך בתוך שדהו, ונוטל את נחילו; ואם הזיק, משלם מה שהזיק.  אבל לא יקוץ את הסוכה, על מנת ליתן דמים; רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, קוצץ ונותן דמים.

י,ג  המכיר את כליו ואת ספריו ביד אחר--אם יצא לו שם גניבה בעיר--יישבע כמה הוציא, וייטול; ואם לאו--לא הכול ממנו, שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו.

י,ד  זה בא בחביתו של יין, וזה בא בכדו של דבש--נסדקה כדו של דבש, ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכה--אין לו אלא שכרו; אמר לו, אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי--חייב ליתן לו.  שטף הנהר חמורו וחמור חברו, שלו יפה מנה ושל חברו יפה מאתיים--הניח את שלו, והציל את של חברו--אין לו אלא שכרו; אם אמר לו, אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי--חייב ליתן לו.

י,ה  הגוזל שדה מחברו, ונטלוה מציקין--אם מכת מדינה היא, אומר לו, הרי שלך לפניך; ואם מחמת הגזלן, חייב להעמיד לו שדה.  שטפה נהר--אומר לו, הרי שלך לפניך.

י,ו  הגוזל את חברו, או שלווה הימנו, או שהפקיד אצלו ביישוב--לא יחזיר לו במדבר; על מנת לצאת למדבר, יחזיר לו במדבר.

י,ז  האומר לחברו, גזלתיך, והלוותני, הפקדת אצלי, ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי--חייב לשלם; אבל איני יודע אם גזלתיך, אם הלוותני, אם הפקדת אצלי אם לא הפקדת--פטור מלשלם.

י,ח  הגונב טלה מן העדר, והחזירו--מת או נגנב, חייב באחריותו; ואם לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזירתו, ומנו את הצאן והיא שלמה--פטור מלשלם.

י,ט  אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים, ולא משומרי פירות עצים ופירות.  אבל לוקחין מן הנשים כלי פשתן בגליל, ועגלים בשרון; וכולן שאמרו הטמן, אסור.  ולוקחין ביצים ותרנגולין מכל מקום.

י,י  מוכים שהכובס מוציא, הרי אלו שלו; שהסורק מוציא, הרי של בעל הבית.  הכובס נוטל שלושה חוטין, והן שלו; יתר מכן, של בעל הבית.  ואם היה שחור על גבי לבן--נוטל את הכול, והן שלו.  החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו, ומטלית שהיא שלוש על שלוש--חייב להחזיר לבעלים.  מה שהחרש מוציא במעצד, הרי הוא שלו; בכשיל, הרי של בעל הבית.  אם היה עושה אצל בעל הבית, אף הנסורת של בעל הבית

מסכת בבא מציעא פרק א

א,א  שניים אוחזין בטלית--זה אומר אני מצאתיה, וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי--זה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, וזה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, ויחלוקו.  זה אומר כולה שלי, וזה אומר חצייה שלי--האומר כולה שלי, יישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים, והאומר חצייה שלי, יישבע שאין לו בה פחות מרביע; זה נוטל שלושה חלקים, וזה נוטל רביע.

א,ב  היו שניים רוכבים על גבי בהמה, או שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג--זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי--זה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, וזה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, ויחלוקו.  בזמן שהן מודים, או שיש להן עדים--חולקין שלא בשבועה.

א,ג  היה רוכב על גבי בהמה, ראה את המציאה, ואמר לחברו תנה לי, נטלה ואמר אני זכיתי בה--זכה בה; אם משנתנה לו אמר, אני זכיתי בה בתחילה--לא אמר כלום.

א,ד  ראה את המציאה, ונפל לו עליה, ובא אחר, והחזיק בה--זה שהחזיק בה, זכה בה.  ראה אותם רצים אחר המציאה, אחר צבי שבור, ואחר גוזלות שלא פרחו, ואמר זכת לי שדי--זכת לו; היה צבי רץ כדרכו, או שהיו הגוזלות מפרחין, ואמר זכת לי שדי--לא אמר כלום.

א,ה  מציאת בנו ובתו הקטנים, עבדו ושפחתו הכנעניים, ומציאת אשתו--הרי אלו שלו; מציאת בנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו העברים, ומציאת אשתו שגירשה, אף על פי שלא נתן לה כתובה--הרי אלו שלהן.

א,ו  מצא שטרי חוב--אם יש בהן אחריות נכסים, לא יחזיר; ואם אין בהן אחריות נכסים, יחזיר--שאין בית דין נפרעין מהן, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, בין כך ובין כך--לא יחזיר, מפני שבית דין נפרעין מהן.

א,ז  מצא גיטי נשים, ושיחרורי עבדים, דייתיקי, מתנה, ושוברין--הרי זה לא יחזיר:  שאני אומר, כתובין היו, ונמלך שלא ליתנן.

א,ח  מצא איגרות שום ואיגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין, ושטרי בירורין, וכל מעשה בית דין--הרי זה יחזיר.  מצא בחפיסה או בגלוסקמא, תכריך של שטרות, ואגודה של שטרות--הרי זה יחזיר.  כמה היא אגודה של שטרות, שלושה קשורים זה בזה.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, אחד לווה משלושה, יחזיר ללווה; שלושה לווין מאחד, יחזיר למלווה.  מצא שטר בין שטרותיו, ואינו ידוע מה טיבו--יהא מונח עד שיבוא אלייהו; אם יש עימהם סימפון, יעשה מה שבסימפון
 

מסכת בבא מציעא פרק ב

ב,א  אלו מציאות שלו, ואלו חייב להכריז.  אלו מציאות שלו:  מצא פירות מפוזרין, מעות מפוזרות, כריכות ברשות הרבים, עיגולי דבילה, כיכרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאים ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן--הרי אלו שלו.  רבי יהודה אומר, כל דבר שיש בו שינוי, חייב להכריז; כיצד--מצא עיגול ובתוכו חרס, כיכר ובתוכו מעות.  רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל כלי אנפוריה, אינו חייב להכריז.

ב,ב  אלו חייב להכריז:  מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא, מעות בכיס, או כיס כמות שהוא, ציבורי פירות, ציבורי מעות, שלושה מטבעות זה על גבי זה, כריכות ברשות היחיד, וכיכרות של בעל הבית, וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן, כדי יין וכדי שמן--חייב להכריז.

ב,ג  מצא לאחר הגפה או לאחר הגדר גוזלות מקושרין, או בשבילין שבשדות--הרי זה לא ייגע בהן.  מצא כלי באשפה--אם מכוסה, לא ייגע בו; ואם מגולה, נוטל ומכריז.  מצא בגל, או בכותל ישן--הרי אלו שלו.  מצא בכותל חדש--מחצייו ולחוץ, שלו; מחצייו ולפנים, של בעל הבית.  אם היה משכירו לאחרים--אפילו מצא בתוך הבית, הרי אלו שלו.

ב,ד  מצא בחנות, הרי אלו שלו; בין תיבה לחנווני, הרי של חנווני.  לפני השולחני, הרי אלו שלו; בין כיסא לשולחני, הרי אלו של שולחני.  לקח פירות מחברו, או ששלח לו חברו פירות, ומצא בתוכן מעות--הרי אלו שלו; אם היו צרורים, נוטל ומכריז.

ב,ה  אף השמלה הייתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת:  להקיש אליה, לומר לך, מה השמלה מיוחדת, שיש לה סימנין ויש לה תובעין--אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין, חייב להכריז.

ב,ו  עד מתיי חייב להכריז, עד כדי שיידעו בו שכנים, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, שלושה רגלים; ולאחר הרגל האחרון, שבעת ימים--כדי שילך לביתו שלושה ויחזור שלושה, ויכריז יום אחד.

ב,ז  אמר את האבידה, ולא אמר סימניה--הרי זה לא ייתן לו.  הרמאי--אף על פי שאמר סימניה, הרי זה לא ייתננה לו:  שנאמר "עד דרוש אחיך אותו" (דברים כב,ב)--עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא, אם אינו רמאי.  כל דבר שהוא עושה ואוכל, יעשה ויאכל; וכל דבר שאינו עושה ואוכל, יימכר--שנאמר "והשבותו לו" (שם), ראה היאך תשיבנו לו.  מה יהא בדמים--רבי טרפון אומר, ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו, חייב באחריותן.  רבי עקיבה אומר, לא ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו, אינו חייב באחריותן.

ב,ח  מצא ספרים, קורא בהן אחת לשלושים יום; ואם אינו יודע לקרות, גוללן.  אבל לא ילמוד בהן כתחילה, ולא יקרא אחר עימו.  מצא כסות, מנערה אחת לשלושים יום; שוטחה לצורכה, אבל לא לכבודו.  כלי כסף וכלי נחושת, ישתמש בהן לצורכן; אבל לא לשוחקן.  כלי זהב וכלי זכוכית, לא ייגע בהן עד שיבוא אלייהו.  מצא שק או קופה--אם אין דרכו ליטול, הרי זה לא ייטול.

ב,ט  איזו היא אבידה:  מצא חמור ופרה רועים בדרך, אין זו אבידה; חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים--הרי זו אבידה.  החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבעה וחמישה פעמים--חייב להחזיר, שנאמר "השב תשיבנו, לו" (שמות כג,ד).  היה בטיל מן הסלע--לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל.  אם יש שם בית דין, מתנה עימו בפני בית דין; ואם אין שם בפני מי יתנה, שלו קודם.

ב,י  מצאה ברפת, אינו חייב בה; ברשות הרבים, חייב בה.  הייתה בין הקברות, הרי זה לא ייטמא לה.  ואם אמר לו אביו, היטמא, או שאמר לו אל תחזיר--הרי זה לא ישמע.  פרק וטען, פרק וטען, אפילו ארבעה וחמישה פעמים--חייב, שנאמר "עזוב תעזוב" (שמות כג,ה).  הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לפרוק פרוק--פטור, שנאמר "עימו" (שם).  היה זקן או חולה, חייב.  מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון; רבי שמעון אומר, אף לטעון.  רבי יוסי הגלילי אומר, אם היה עליו יתר ממשאו, אינו זקוק לו--שנאמר "תחת משאו" (שם), משאוי שהוא יכול לעמוד בו.

ב,יא  אבידתו, ואבידת אביו--שלו קודמת; אבידתו, ואבידת רבו--שלו קודמת.  אבידת אביו, ואבידת רבו--של רבו קודמת לשל אביו:  שאביו מביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא.  אם היה אביו שקול כנגד רבו, אבידת אביו קודמת.  היה אביו ורבו נושאים במשא--מניח את של רבו, ואחר כך מניח את של אביו.  אביו ורבו שבויים בשביה--פודה את רבו, ואחר כך פודה את אביו; ואם היה אביו תלמיד חכמים--פודה את אביו, ואחר כך פודה את רבו
 

מסכת בבא מציעא פרק ג

ג,א  המפקיד אצל חברו בהמה או כלים, ונגנבו או שאבדו--שילם ולא רצה להישבע, שהרי אמרו, שומר חינם נשבע ויוצא--נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל; טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  למי הוא משלם, למי שהוא פיקדון אצלו.  נשבע, ולא רצה לשלם--נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל; טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  למי הוא משלם, לבעל הפיקדון.

ג,ב  השוכר פרה מחברו, והשאילה לאחר, ומתה כדרכה--יישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל משלם לשוכר.  אמר רבי יוסי, כיצד הלה עושה סחורה, בפרתו של זה; אלא תחזור פרה לבעלים.

ג,ג  אמר לשניים, גזלתי את אחד מכם מנה, ואיני יודע איזה מכם, או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה, ואיני יודע איזה הוא--נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו.

ג,ד  שניים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתיים, זה אומר מאתיים שלי, וזה אומר מאתיים שלי--נותן לזה מנה ולזה מנה; והשאר יהא מונח, עד שיבוא אלייהו.  אמר רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי; אלא הכול יהא מונח, עד שיבוא אלייהו.

ג,ה  וכן שני כלים, אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז, זה אומר יפה שלי, וזה אומר יפה שלי--נותן את הקטן לאחד מהם, ומתוך הגדול נותן דמי הקטן לשני; והשאר יהא מונח, עד שיבוא אלייהו.  אמר רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי; אלא יהא הכול מונח, עד שיבוא אלייהו.

ג,ו  המפקיד פירות אצל חברו--אפילו הן אובדין, הרי זה לא ייגע בהן; רבן שמעון בן גמליאל אומר, מוכרן בבית דין, מפני השב אבידה לבעלים.

ג,ז  המפקיד אצל חברו פירות, הרי זה יוציא לו חסרונות:  לחיטים ולאורז, תשעת חציי קבין לכור; לשעורים ולדוחן, תשעת קבין לכור; לכוסמין ולזרע פשתן, שלושת סאין לכור.  הכול לפי המידה, והכול לפי הזמן.  אמר רבי יוחנן בן נורי, וכי מה אכפת להם והעכברים אוכלין, בין מהרבה בין מקמעה--אינו מוציא לו חסרונות, אלא לכור אחד בלבד.  רבי יהודה אומר, אם הייתה מידה מרובה--אינו מוציא לו חסרונות, מפני שהן מותירות.

ג,ח  יוציא לו שתות ליין; רבי יהודה אומר, חומש.  יוציא לו שלושת לוגין שמן למאה, לוג ומחצה שמרים, ולוג ומחצה בלע.  אם היה שמן מזוקק, אינו מוציא לו שמרים; קנקנים ישנים, אינו מוציא לו בלע.  רבי יהודה אומר, אף המוכר שמן מזוקק לחברו כל ימות השנה, הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה.

ג,ט  המפקיד חבית אצל חברו, ולא ייחדו לה הבעלים מקום, וטילטלה ונשברה--אם מתוך ידו נשברה--לצורכו, חייב; לצורכה, פטור.  ואם משהניחה--בין לצורכו בין לצורכה, פטור.  ייחדו לה הבעלים מקום, וטילטלה ונשברה--בין מתוך ידו ובין משהניחה--לצורכו, חייב; לצורכה, פטור.

ג,י  המפקיד מעות אצל חברו--צררן והפשילן לאחריו, מסרן לבנו ולבתו הקטנים, ונעל בפניהם שלא כראוי--חייב, שלא שמר כדרך השומרים; ואם שמר כדרך השומרים, פטור.

ג,יא  המפקיד מעות אצל השולחני--אם צרורין, לא ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו, אינו חייב באחריותן.  ואם מותרין, ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו, חייב באחריותן.  אצל בעל הבית--בין כך ובין כך, לא ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו, אינו חייב באחריותן.  החנווני כבעל הבית, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, כשולחני.

ג,יב  השולח יד בפיקדון--בית שמאי אומרין, ילקה בחסר וביתר; בית הלל אומרין, כשעת הוצאה.  רבי עקיבה אומר, כשעת התביעה.  החושב לשלוח יד בפיקדון, בית שמאי מחייבין; ובית הלל אומרין, אינו חייב, עד שעה שישלח יד.  כיצד:  הטה את החבית, ונטל ממנה רביעית, ונשברה--אינו משלם אלא רביעית; הגביהה, ונטל ממנה רביעית, ונשברה--משלם את הכול
 

מסכת בבא מציעא פרק ד

ד,א  הזהב קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הזהב; הנחושת קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הנחושת.  מעות הרעות קונות את היפות, והיפות אינן קונות את הרעות; אסימון קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את אסימון.  המיטלטלין קונין את המטבע, והמטבע אינו קונה את המיטלטלין.  זה הכלל, כל המיטלטלין קונין זה את זה.

ד,ב  כיצד:  משך ממנו פירות, ולא נתן לו מעות--אינו יכול לחזור בו.  נתן לו מעות, ולא משך ממנו פירות--יכול לחזור בו; אבל אמרו, מי שפרע מאנשי דור המבול, עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדבורו.  רבי שמעון אומר, כל שהכסף בידו, ידו על העליונה.

ד,ג  ההונאה--ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח.  עד מתיי מותר להחזיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו.  הורה רבי טרפון בלוד, ההונאה שמונת כסף לסלע, שליש למקח; ושמחו תגרי לוד.  אמר להם, מותר להחזיר כל היום כולו; ואמרו לו, יניח לנו רבי טרפון מקומנו, וחזרו לדברי חכמים.

ד,ד  אחד הלוקח ואחד המוכר, יש להם הוניה.  כשם שהוניה להדיוט, כך הוניה לתגר; רבי יהודה אומר, אין לתגר הוניה.  מי שהוטל עליו, ידו על העליונה--שהוא אומר לו תן לי את מעותיי, או תן לי מה שהוניתני.

ד,ה  כמה תהא סלע חסרה, ולא יהא בה אוניה:  רבי מאיר אומר, ארבעה איסרות מאיסר לדינר.  רבי יהודה אומר, ארבע פונדיונות, מפונדיון לדינר.  רבי שמעון אומר, שמונה פונדיונות, משני פונדיונין לדינר.

ד,ו  עד מתיי מותר להחזיר:  בכרכים, עד כדי שיראה לשולחני.  ובכפרים, עד ערבי שבתות.  אם היה מכירה, אפילו לאחר שנים עשר חודש מקבלה הימנו; אין לו עליו אלא תרעומת.  ונותנה למעשר שני, ואינו חושש--שאינה אלא נפש רעה.

ד,ז  האונאה ארבעה כסף, והטענה שתי כסף, וההודיה שווה פרוטה.  חמש פרוטות הן:  ההודיה בשווה פרוטה.  והאישה מתקדשת בשווה פרוטה.  והנהנה בשווה פרוטה מן ההקדש, מעל.  והמוצא שווה פרוטה, חייב להכריז.  והגוזל את חברו שווה פרוטה, ונשבע לו--יוליכנו אחריו, אפילו למדיי.

ד,ח  חמישה חומשין הן:  האוכל תרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי, והחלה, והביכורים--מוסיף חומש.  הפודה נטע רבעי, ומעשר שני שלו--מוסיף חומש.  הפודה את הקדשו, מוסיף חומש.  והנהנה בשווה פרוטה מן ההקדש, מוסיף חומש.  והגוזל את חברו שווה פרוטה, ונשבע לו--מוסיף חומש.

ד,ט  אלו דברים שאין להם אונאה--העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות:  אין בהן לא תשלומי כפל, ולא תשלומי ארבעה וחמישה; שומר חינם אינו נשבע, ונושא שכר אינו משלם.  רבי שמעון אומר, קודשים שהוא חייב באחריותן, יש להם הוניה; ושאינו חייב באחריותן, אין להם הוניה.  רבי יהודה אומר, אף המוכר ספר תורה, ובהמה, ומרגלית--אין להם אונאה.  אמרו לו, לא אמרו אלא את אלו.

ד,י  כשם שהונאה במקח וממכר, כך הונאה בדברים:  לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח.  ואם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים.  ואם היה בן גרים--לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר "וגר לא תונה, ולא תלחצנו:  כי גרים הייתם, בארץ מצריים" (שמות כב,כ).

ד,יא  אין מערבין פירות בפירות, אפילו חדשים בחדשים, ואין צריך לומר חדשים בישנים; באמת, ביין התירו לערב קשה ברך, מפני שהוא משביחו.  אין מערבין שמרי יין ביין, אבל נותן לו את שמריו.  מי שנתערב מים ביינו--לא ימכרנו בחנות, אלא אם כן הודיע; ולא לתגר, אף על פי שהוא מודיעו, שאינו אלא לרמות בו את אחרים.  מקום שנהגו להטיל מים ביין, יטילו.

ד,יב  התגר נוטל מחמישה גרנות, ונותן לתוך מגורה אחת; מחמש גיתות, ונותן לתוך פיטס אחד, ובלבד שלא יתכוון לערב.  רבי יהודה אומר, לא יחלק החנווני קליות ואגוזים לתינוקות, מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו; וחכמים מתירין.  לא יפחות את השער; וחכמים אומרין, זכור לטוב.  ולא יבור את הגריסין, כדברי אבא שאול; וחכמים מתירין.  ומודים שלא יבור על פי המגורה, שאינו אלא כגונב את העין.  אין מפרכסין לא את האדם, ולא את הבהמה, ולא את הכלים
 

מסכת בבא מציעא פרק ה

ה,א  איזה הוא נשך, ואיזה הוא תרבית.  איזה הוא נשך:  המלווה סלע בחמישה דינרין, סאתיים חיטים בשלוש--מפני שהוא נושך.  ואיזה הוא תרבית:  המרבה בפירות.  כיצד:  לקח ממנו חיטים מדינר זהב לכור, וכן השער, עמדו חיטים בשלושים דינר, אמר לו תן לי חיטיי, שאני מוכרן ולוקח אני בהן יין; אמר לו והרי חיטיך עשויות עליי בשלושים דינר--הרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו.

ה,ב  המלווה את חברו--לא ידור בחצרו חינם, ולא ישכור הימנו בפחות:  מפני שהיא ריבית.  מרבין על השכר, ואין מרבין על המכר.  כיצד:  השכיר לו את החצר, ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי היא לך בעשר סלעים לשנה, ואם משל חודש בחודש, מסלע בחודש--מותר; מכר לו את השדה, ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי היא לך באלף זוז, ואם לגורן, בשנים עשר מנה--אסור.

ה,ג  מכר לו את השדה, ונתן לו מקצת דמיה, ואמר לו אימתיי שתרצה, הבא מעות וטול את שלך--אסור.  הלווהו על שדהו, ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלוש שנים, הרי היא שלי--הרי היא שלו; כך היה בייתוס בן זונין עושה, על פי חכמים.

ה,ד  אין מושיבין את החנווני למחצית שכר:  לא ייתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר, אלא אם כן נתן שכרו כפועל.  אין מושיבין תרנגולין למחצה, ואין שמין עגלים וסייחים למחצה, אלא אם כן נתן לו שכר עמלו ומזונו.  אבל מקבלין עגלים וסייחים למחצה, ומגדלין אותן עד שיהו שלושים; וחמור, עד שתהא טוענת.

ה,ה  שמין פרה וחמור, וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול.  מקום שנהגו לחלוק את הוולד מיד, חולקים; מקום שנהגו לגדל, יגדלו.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, שמין עגל עם אימו, וסיח עם אימו; ומפרין על שדהו, ואינו חושש משום ריבית.

ה,ו  אין מקבלין צאן ברזל מישראל, מפני שהיא ריבית.  אבל מקבלין צאן ברזל מן הגויים, ולווים מהן ומלווים אותם בריבית; וכן בגר תושב.  מלווה ישראל מעותיו של נוכרי מדעת הנוכרי, ולא מדעת ישראל.

ה,ז  אין פוסקין על הפירות, עד שייצא השער.  היה הוא תחילה לקוצרים, פוסקים עימו על הגדיש ועל העבט של ענבים, ועל המעטן של זיתים, ועל ביצים של יוצר, ועל הסיד משישקע כבשנו.  פוסק עימו על הזבל, כל ימות השנה.  רבי יוסי אומר, אינו פוסק עימו על הזבל, עד שיהא לו זבל באשפה; וחכמים מתירין.  פוסק עימו כשער הגבוה; רבי יהודה אומר, אף על פי שלא פסק עימו, יכול הוא לומר לו תן לי כזה, או תן לי את מעותיי.

ה,ח  מלווה אדם את אריסיו חיטים בחיטים לזרע, אבל לא לאכול.  שהיה רבן גמליאל מלווה את אריסיו חיטים ביוקר והוזלו, או בזול והוקרו, ונוטל מהן כשער הזול--לא שהלכה כן, אלא שרצה להחמיר על עצמו.

ה,ט  לא יאמר אדם לחברו, הלוויני כור חיטים, ואני נותן לך לגורן.  אלא אומר לו, עד שיבוא בני, או עד שאמצא את המפתח; והלל אוסר.  וכן היה הלל אומר, לא תלווה אישה כיכר לחברתה, עד שתעשנו דמים--שמא יוקרו חיטים, ונמצאו באות לידי ריבית.

ה,י  אומר אדם לחברו, נכש עימי ואנכש עימך, עדור עימי ואעדור עימך; אבל לא יאמר נכש עימי ואעדור עימך, עדור עימי ואנכש עימך.  כל ימי גריד, אחד; כל ימי רביעה, אחת:  לא יאמר לו חרוש עימי בגריד, ואני עימך ברביעה.

ה,יא  רבן גמליאל אומר, יש ריבית מוקדמת, ויש ריבית מאוחרת.  כיצד:  נתן את עיניו ללוות ממנו--היה משלח לו ואמר בשביל שילווני, זו היא ריבית מוקדמת.  לווה הימנו והחזיר לו מעותיו--היה משלח לו ואמר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלי, זו היא ריבית מאוחרת.  רבי שמעון אומר, יש ריבית דברים--לא יאמר לו, דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני.

ה,יב  ואלו עוברין בלא תעשה--המלווה, והלווה, והערב, והעדים, וחכמים אומרין אף הסופר:  עוברין על "בל תיתן לו" (ראה ויקרא כה,לז), ועל "בל תיקח ממנו" (ראה ויקרא כה,לו), ועל "לא תהיה לו, כנושה" (שמות כב,כד), ו"לא תשימון עליו, נשך" (שם), ו"לפני עיוור לא תיתן מכשול; ויראת מאלוהיך" (ויקרא יט,יד). 
 

מסכת בבא מציעא פרק ו

ו,א  השוכר את האומנין, והטעו זה את זה--אין להם זה על זה אלא תרעומת.  שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין, חלילין לכלה או למת, פועלין לעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שהוא אבד, וחזרו בהן--מקום שאין אדם, שוכר עליהן או מטען.

ו,ב  השוכר את האומנין, וחזרו בהן--ידם לתחתונה; ואם בעל הבית חזר, ידו לתחתונה.  וכל המשנה, ידו לתחתונה; וכל החוזר בו, ידו לתחתונה.

ו,ג  השוכר את החמור להוליכה בהר, והוליכה בבקעה, בבקעה, והוליכה בהר, אפילו זו עשרת מילין, וזו עשרת מילין, ומתה--חייב.  השוכר את החמור והבריקה, או שנישאת באנגוריא--יאמר לו הרי שלך לפניך.  מתה או נשברה, חייב להעמיד לו חמור.

ו,ד  השוכר את החמור להוליכה בהר, והוליכה בבקעה--אם החליקה, פטור; ואם הוחמה, חייב.  בבקעה, והוליכה בהר--אם החליקה, חייב; ואם הוחמה, פטור.  ואם מחמת המעלה, חייב.

ו,ה  [ד] השוכר את הפרה לחרוש בהר, וחרש בבקעה, ונשבר הקנקן--פטור; בבקעה, וחרש בהר, ונשבר הקנקן--חייב.  לדוש בקטנית, ודש בתבואה--פטור; בתבואה, ודש בקטנית--חייב, שהקטנית מחלקת.

ו,ו  [ה] השוכר את החמור להביא חיטים, והביא שעורים, תבואה, והביא תבן--חייב, שהנפח קשה כמשאוי.  להביא לתך חיטים, והביא לתך שעורים--פטור.  ואם הוסיף על משאו, חייב.  וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב--סומכוס אומר משום רבי מאיר, סאה לגמל, ושלושת קבין לחמור.

ו,ז  [ו] כל האומנין, שומרי שכר; וכולן שאמרו טול את שלך, והבא מעות--שומרי חינם.  שמור לי, ואשמור לך--שומר שכר; שמור לי, ואמר לו הנח לפניי--שומר חינם.

ו,ח  [ז] הלווהו על המשכון, שומר שכר.  רבי יהודה אומר, הלווהו מעות, שומר חינם; הלווהו פירות, שומר שכר.  אבא שאול אומר, מותר אדם להשכיר משכונו של עני להיות פוסק והולך, מפני שהוא כמשיב אבידה.

ו,ט  [ח] המעביר חבית ממקום למקום, ושברה--בין שומר חינם ובין שומר שכר, יישבע; אמר רבי אליעזר, תמיה אני אם יכולין זה וזה להישבע
 

מסכת בבא מציעא פרק ז

ז,א  השוכר את הפועלים, ואמר להם להשכים ולהעריב--מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב, אינו יכול לכופן; מקום שנהגו לזון, יזון; לספק במתיקה, יספק:  הכול כמנהג המדינה.  מעשה ברבי יוחנן בן מתיה שאמר לבנו, צא ושכור לנו פועלים, ופסק עימהם מזונות.  וכשבא אצל אביו, אמר לו, אפילו את עושה להם כסעודת שלמה בשעתה, לא יצאת ידי חובתך, שהם בני אברהם יצחק ויעקוב; אלא עד שלא יתחילו במלאכה, צא ואמור להם, על מנת שאין לכם אלא פת וקטנית בלבד.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא היה צריך לומר, אלא הכול כמנהג המדינה.

ז,ב  אלו אוכלים מן התורה:  העושה במחובר לקרקע, בשעת גמר מלאכה; ובתלוש מן הקרקע, עד שלא נגמרה מלאכתו; ובדבר שגידוליו מן הארץ.  ואלו שאינן אוכלין:  העושה במחובר לקרקע, בשעה שאינה גמר מלאכה; ובתלוש מן הקרקע, מאחר שנגמרה מלאכתו; ובדבר שאין גידוליו מן הארץ.

ז,ג  היה עושה בידיו אבל לא ברגליו, ברגליו אבל לא בידיו, אפילו על כתפו--הרי זה יאכל; רבי יוסי ברבי יהודה אומר, עד שיעשה בידיו וברגליו.

ז,ד  היה עושה בתאנים, לא יאכל בענבים; בענבים, לא יאכל בתאנים.  אבל מונע הוא את עצמו, עד שהוא מגיע למקום היפות, ואוכל.  ועל כולם, לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה.  אבל מפני השב אבידה לבעלים אמרו, הפועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת; ובחמור, כשתהא פורקת.

ז,ה  אוכל פועל קישות אפילו בדינר, וכותבות אפילו בדינר.  רבי אלעזר חסמה אומר, לא יאכל פועל יתר על שכרו; וחכמים מתירין, אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו.

ז,ו  קוצץ אדם על ידי עצמו, ועל ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו הגדולים, ועל ידי אשתו--מפני שיש בהן דעת.  אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים, ולא על ידי בהמתו--מפני שאין בהן דעת.

ז,ז  השוכר את הפועלין לעשות עימו בנטע רבעי שלו, הרי אלו לא יאכלו; ואם לא הודיעם, פודה ומאכילן.  נתפרסו עיגוליו, ונתפתחו חבייותיו--הרי אלו לא יאכלו; ואם לא הודיעם, מעשר ומאכילם.

ז,ח  שומרי פירות--אוכלים מהלכת המדינה, אבל לא מן התורה.  ארבעה שומרים הם--שומר חינם, והשואל, נושא שכר, והשוכר.  שומר חינם, נשבע על הכול; והשואל, משלם את הכול.  נושא שכר והשוכר--נשבעים על השבר ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.

ז,ט  זאב אחד, אינו אונס; ושני זאבים, אונס.  רבי יהודה אומר, בשעת משלחת זאבים, אף זאב אחד אונס.  שני כלבים, אינן אונס.  ידוע הבבלי אומר משום רבי מאיר, מרוח אחת, אינן אונס; משתי רוחות, אונס.  הליסטין, הרי זה אונס.  והארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש--הרי אלו אונסים.  אימתיי, בזמן שבאו מאליהן; אבל אם הוליכה למקום גדודי חיה ולסטים, אין אלו אונסין.

ז,י  מתה כדרכה, הרי זה אונס; סגפה ומתה, אינו אונס.  עלת לראשי צוקין ונפלה, הרי זה אונס; העלה לראשי צוקין ונפלה, אינו אונס.  מתנה שומר חינם להיות פטור משבועה, והשואל להיות פטור מלשלם, ונושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם.

ז,יא  כל המתנה על הכתוב בתורה, תנאו בטיל; וכל תנאי שהוא מעשה מתחילתו, תנאו בטיל.  וכל שאפשר לו לקיימו בסופו, והתנה עליו מתחילתו--תנאו קיים
 

מסכת בבא מציעא פרק ח

ח,א  השואל את הפרה, ושאל בעליה עימה, שכר את הפרה, ושכר את בעליה עימה, שאל את הבעלים או ששכרן, ואחר כך שאל את הפרה, ומתה--פטור, שנאמר "אם בעליו עימו, לא ישלם" (שמות כב,יד).  אבל שאל את הפרה, ואחר כך שאל את הבעלים או ששכרן, ומתה--חייב, שנאמר "בעליו אין עימו, שלם ישלם" (שמות כב,יג).

ח,ב  השואל את הפרה, שאלה חצי יום ושכרה חצי יום, שאלה היום ושכרה למחר, שאל אחת ושכר אחת--המשאיל אומר שאולה מתה, ביום שהייתה שאולה מתה, בשעה שהייתה שאולה מתה, והלה אומר איני יודע--חייב; השוכר אומר שכורה מתה, ביום שהייתה שכורה מתה, בשעה שהייתה שכורה מתה, והלה אומר איני יודע--פטור.  זה אומר שאולה, וזה אומר שכורה--יישבע השוכר ששכורה מתה; זה אומר איני יודע, וזה אומר איני יודע--יחלוקו.

ח,ג  השואל את הפרה, ושלחה ביד בנו או ביד עבדו של משאיל, או ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של שואל, ומתה--פטור.  אמר לו השואל שלחה לי ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי, או ביד בנך, או ביד עבדך, או ביד שלוחך, או שאמר לו המשאיל, הרי אני משלחה לך ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי, או ביד בנך, או ביד עבדך, או ביד שלוחך, ואמר לו השואל שלח, ושלחה לו, ומתה--חייב.  וכן בשעה שהוא מחזירה.

ח,ד  המחליף פרה בחמור, וילדה, וכן המוכר שפחתו, וילדה--זה אומר עד שלא מכרתי ילדה, וזה אומר משלקחתי--יחלוקו.  היו לו שני עבדים, אחד גדול ואחד קטן, וכן שתי שדות, אחת גדולה ואחת קטנה--הלוקח אומר גדול לקחתי, והלה אומר איני יודע--זכה בגדול; המוכר אומר קטן מכרתי, והלה אומר איני יודע--אין לו אלא קטן.  זה אומר גדול, וזה אומר קטן--יישבע המוכר שקטן מכר; זה אומר איני יודע, וזה אומר איני יודע--יחלוקו.

ח,ה  המוכר את זיתיו לעצים, ועשו פחות מרביעית לסאה--הרי אלו לבעל הזיתים; עשו רביעית לסאה--זה אומר זיתי גדלו, וזה אומר ארצי גדלה--יחלוקו.  שטף נהר את זיתיו, ונתנן בתוך שדה חברו--זה אומר זיתי גדלו, וזה אומר ארצי גדלה--יחלוקו.

ח,ו  המשכיר בית לחברו--בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מהחג ועד הפסח; בימות החמה, שלושים יום.  ובכרכים--אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים, שנים עשר חודש.  ובחנייות--אחד כרכים ואחד עיירות, שנים עשר חודש.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, חנות של נחתומין ושל צבעים, שלוש שנים.

ח,ז  המשכיר בית לחברו--המשכיר חייב בדלת, ובנגר, ובמנעול, ובכל דבר שהוא מעשה אומן; אבל דבר שאינו מעשה אומן, השוכר עושהו.  והזבל, של בעל הבית; ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכיריים בלבד.

ח,ח  המשכיר בית לחברו לשנה--נתעברה השנה, נתעברה לשוכר; השכיר לו לחודשים, ונתעברה השנה--נתעברה למשכיר.  מעשה בציפורין, באחד ששכר מרחץ לחברו בשנים עשר זהב לשנה, בדינר זהב לחודש; ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו יחלקו את חודש העיבור.

ח,ט  המשכיר בית לחברו, ונפל--חייב להעמיד לו בית:  היה קטן, לא יעשנו גדול; גדול, לא יעשנו קטן.  אחד, לא יעשנו שניים; שניים, לא יעשנו אחד.  לא יפחות מחלונות, ולא יוסיף עליהם, אלא מדעת שניהם
 

מסכת בבא מציעא פרק ט

ט,א  המקבל שדה מחברו--מקום שנהגו לקצור, יקצור; לעקור, יעקור; לחרוש אחריו, יחרוש אחריו:  הכול כמנהג המדינה.  כשם שחולקין בתבואה, כך חולקין בתבן ובקש.  כשם שחולקין ביין, כך חולקין בזמורות ובקנים; ושניהם מספקין את הקנים.

ט,ב  המקבל שדה מחברו, והיא בית השלהים או בית האילן--יבש המעיין ונקצץ האילן, אינו מנכה לו מחכורו.  אם אמר לו השכיר לי שדה בית השלהים זה או שדה בית האילן זו--יבש המעיין ונקצץ האילן, מנכה לו מחכורו.

ט,ג  המקבל שדה מחברו--משזכה בה, הבירה--שמין אותה כמה היא ראויה לעשות, ונותן לו:  שכך כותב לו, אם אביר ולא אעבוד, אשלם כמיטבה.

ט,ד  המקבל שדה מחברו, ולא רצה לנכש--אמר לו מה אכפת לך, הואיל ואני נותן לך את חכורך--אין שומעין לו:  שהוא אומר לו, למחר את יוצא ממנה, והיא מעלה לפני עשבים.

ט,ה  המקבל שדה מחברו, ולא עשת--אם יש בה כדי להעמיד כרי, חייב ליטפל בה; אמר רבי יהודה, מה קצבה כרי, אלא אם יש בה כדי נפלה.

ט,ו  המקבל שדה מחברו, ואכלה חגב או נשתדפה--אם מכת מדינה היא, מנכה לו מחכורו; ואם אינה מכת מדינה, אינו מנכה לו מחכורו.  רבי יהודה אומר, אם קיבלה הימנו במעות--בין כך ובין כך, אין מנכה לו מחכורו.

ט,ז  המקבל שדה מחברו בעשרת כורין חיטים--לקת, נותן לו מתוכה; היו חיטיה יפות--לא יאמר לו הרי אני לוקח לך מן השוק, אלא נותן לו מתוכה.

ט,ח  המקבל שדה מחברו לזורעה שעורים, לא יזרענה חיטים; חיטים, יזרענה שעורים.  רבן שמעון בן גמליאל אוסר.  קטנית, יזרענה תבואה; תבואה, לא יזרענה קטנית.  רבן שמעון בן גמליאל אוסר.

ט,ט  המקבל שדה מחברו לשנים מועטות--לא יזרענה פשתן, ואין לו קורת שקמה; קיבלה ממנו לשבע שנים--זורעה בשנה הראשונה פשתן, ויש לו קורת שקמה.

ט,י  המקבל שדה מחברו שבע שנים בשבע מאות דינר, אין השביעית מן המניין; שבוע אחד בשבע מאות דינר, השביעית מן המניין.

ט,יא  שכיר יום, גובה כל הלילה; ושכיר לילה, גובה כל היום.  ושכיר שעות, גובה כל היום וכל הלילה.  שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע--יצא ביום, גובה כל היום; יצא בלילה, גובה כל היום וכל הלילה.

ט,יב  אחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים--יש בו משום "ביומו תיתן שכרו" (דברים כד,טו), ויש בו משום "לא תלין פעולת שכיר, איתך--עד בוקר" (ויקרא יט,יג).  אימתיי, בזמן שתבעו; אבל לא תבעו, אינו עובר עליו.  המחהו אצל החנווני ואצל השולחני, אינו עובר עליו.  השכיר, נשבע בזמנו ונוטל.  עבר זמנו, אינו נשבע ונוטל; ואם יש עדים שתבעו בזמנו, הרי זה נשבע ונוטל.  גר תושב--יש משום "ביומו תיתן שכרו", ואין בו משום "לא תלין פעולת שכיר, איתך--עד בוקר".

ט,יג  המלווה את חברו, לא ימשכננו אלא בבית דין; ולא ייכנס לביתו ליטול את משכונו, שנאמר "בחוץ, תעמוד; והאיש, אשר אתה נושה בו . . ." (דברים כד,יא).  היו לו שני כלים, נוטל אחד ומחזיר אחד; מחזיר את הכר בלילה, ואת המחרשה ביום.  ואם מת, אינו מחזיר ליורשיו.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלושים יום; משלושים ולהלן, מוכרו בבית דין.  אלמנה--בין שהיא ענייה, בין שהיא עשירה--אין ממשכנין אותה, שנאמר "לא תחבול, בגד אלמנה" (דברים כד,יז).  החובל את הריחיים, עובר בלא תעשה; וחייב משום שני כלים, שנאמר "לא יחבול ריחיים, ורכב" (דברים כד,ו).  ולא ריחיים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר "כי נפש, הוא חובל" (שם). 
 

מסכת בבא מציעא פרק י

י,א  הבית והעלייה של שניים שנפלו--שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר, ורואין אילו אבנים ראויות להשתבר; היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו--נוטלן, ועולות לו מן החשבון.

י,ב  הבית והעלייה של שניים--נפחתה העלייה, ואין בעל הבית רוצה לתקן--הרי בעל העלייה יורד ודר למטן, עד שיתקן לו את העלייה; רבי יוסי אומר, התחתון נותן את התקרה, והעליון נותן את המעזיבה.

י,ג  הבית ועלייה של שניים שנפלו--אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנותו, והוא אינו רוצה--הרי בעל העלייה בונה את הבית ויושב בתוכו, עד שייתן לו את כל יציאותיו.  רבי יהודה אומר, אף זה דר בתוך של חברו, צריך להעלות לו שכר; אלא בעל העלייה בונה את הבית ואת העלייה, ומקרה את העלייה, ויושב בבית, עד שייתן לו יציאותיו.

י,ד  וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע, וגינת אחר על גביו, ונפחת--הרי בעל הגינה יירד וזורע למטן, עד שיעשה לבית בדו כיפין.  הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים, והזיקו--פטור מלשלם.  נתנו לו זמן לסתור את הכותל, ולקוץ את האילן, ונפלו לתוך הזמן--פטור; לאחר הזמן, חייב.

י,ה  מי שהיה כותלו סמוך לגינת חברו, ונפל, ואמר לו פנה את אבניך, אמר לו הגיעוך--אין שומעין לו.  אם משקיבל עליו אמר לו, הא לך את יציאותיך, ואני נוטל את שלי--אין שומעין לו.

י,ו  השוכר את הפועל לעשות עימו בתבן או בקש, ואמר לו תן לי את שכרי, אמר לו טול מה שעשית בשכרך--אין שומעין לו.  אם משקיבל עליו אמר לו, הא לך את שכרך, ואני נוטל את שלי--אין שומעין לו.

י,ז  המוציא זבלו לרשות הרבים--המוציא מוציא, והמזבל מזבל.  אין שורין טיט ברשות הרבים, ואין לובנים לבינים; גובלין טיט ברשות הרבים, אבל לא ללבינים.  הבונה ברשות הרבים--המביא אבנים מביא, והבונה בונה; ואם הזיק, משלם מה שהזיק.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף מתקין הוא את מלאכתו, לפני שלושים יום.

י,ח  [ו] שתי גינות זו על גבי זו, והירק בינתיים--רבי מאיר אומר, של עליון; ורבי יהודה אומר, של תחתון.  אמר רבי מאיר, מה אם ירצה העליון ליטול את עפרו, אין כאן ירק.  אמר רבי יהודה, מה אם ירצה התחתון למלאות גינתו עפר, אין כאן ירק.  אמר רבי מאיר, וכי מאחר ששניהם יכולין למחות זה על זה, מניין ירק זה הייה.  רבי שמעון אומר, כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול, הרי הוא שלו; והשאר של תחתון

מסכת בבא בתרא פרק א

א,א  השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, בונין את הכותל באמצע.  מקום שנהגו לבנות גביל, גזית, כפסין, לבינים--בונים:  הכול כמנהג המדינה.  בגביל--זה נותן שלושה טפחים, וזה נותן שלושה טפחים; בגזית--זה נותן טפחיים ומחצה, וזה נותן טפחיים ומחצה.  בכפסין--זה נותן טפחיים, וזה נותן טפחיים; בלבינים--זה נותן טפח ומחצה, וזה נותן טפח ומחצה.  לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהן.

א,ב  וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור.  אבל בבקעה--מקום שנהגו שלא לגדור, אין מחייבין אותו.  אלא אם רצה--כונס בתוך שלו, ועושה חזית מבחוץ; לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים שלו.  ואם עשו מדעת שניהם--בונים את הכותל באמצע, ועושין חזית מכאן ומכאן; לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם.

א,ג  המקיף את חברו משלוש רוחותיו, וגדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית--אין מחייבין אותו; רבי יוסי אומר, אם עמד וגדר את הרביעית, מגלגלין עליו את הכול.

א,ד  כותל חצר שנפל--מחייבין אותו לבנותו, עד ארבע אמות; בחזקת שנתן, עד שיביא ראיה שלא נתן.  מארבע אמות ולמעלן, אין מחייבין אותו; סמך לו כותל אחר--אף על פי שלא נתן עליו את התקרה, מגלגלין עליו את הכול.  בחזקת שלא נתן, עד שיביא ראיה שנתן.

א,ה  כופין אותו לבנות בית שער, ודלת לחצר; רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל החצרות ראויות לבית שער.  כופין אותו לבנות לעיר חומה, ודלתיים, ובריח; רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל העיירות ראויות לחומה.  וכמה יהא בעיר, ויהא כאנשי העיר--שנים עשר חודש; ואם קנה בה בית דירה, הרי הוא כאנשי העיר מיד.

א,ו  אין חולקין את החצר--עד שיהא בה ארבע אמות לזה, וארבע אמות לזה.  ולא את השדה--עד שיהא בה תשעת קבין לזה, ותשעת קבין לזה; רבי יהודה אומר, תשעת חציי קבין לזה, ותשעת חציי קבין לזה.  ולא את הגינה--עד שיהא בה חצי קב לזה, וחצי קב לזה; רבי עקיבה אומר, בית רובע.  ולא את הטרקלין, ולא את המורן, ולא את השובך, ולא את הטלית, ולא את המרחץ, ולא את בית הבד--עד שיהא בהן כדי לזה, וכדי לזה.  אימתיי, בזמן שאין שניהם רוצים; אבל בזמן ששניהם רוצים--אפילו בפחות מכן, יחלוקו.  ובכתבי הקודש--אף על פי ששניהם רוצים, לא יחלוקו
 

מסכת בבא בתרא פרק ב

ב,א  לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו, ולא שיח, ולא מערה, ולא אמת המים, ולא נברכת של כובסים--אלא אם הרחיק מכותלו של חברו שלושה טפחים, וסד בסיד.  מרחיקין את הגפת, ואת הזבל, ואת המלח, ואת הסיד, ואת הסלעים מכותלו של חברו שלושה טפחים, או סד בסיד.  מרחיקין את הזרעים, ואת המחרשה, ואת מי רגליים מן הכותל שלושה טפחים.  מרחיקין את הריחיים שלושה מן השכב, שהן ארבעה מן הרכב.  ואת התנור שלושה מן הכליה, שהן ארבעה מן השפה.

ב,ב  לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית, אלא אם כן יש לו על גביו גובה ארבע אמות.  היה מעמידו בעלייה, עד שיהא תחתיו מעזיבה שלושה טפחים; ובכירה, טפח.  ואם הזיק, משלם מה שהזיק; רבי שמעון אומר, לא נאמרו כל השיעורין האלו, אלא שאם הזיק, יהא פטור מלשלם.

ב,ג  לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין, תחת אוצרו של חברו; ולא רפת בקר.  באמת, ביין התירו; אבל לא רפת בקר.  חנות שבחצר--יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין, ולא מקול היוצאין.  ועושה כלים, ויוצא ומוכר בשוק; אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן, לא מקול הפטיש, ולא מקול הריחיים, ולא מקול התינוקות.

ב,ד  מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו--לא יסמוך לו כותל אחר, אלא אם כן הרחיק הימנו ארבע אמות; ובחלונות--בין מלמעלן בין מלמטן ומכנגדן, ארבע אמות.

ב,ה  מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמייה, ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות, כדי שיהא זוקף את הסולם.  מרחיקין את השובך מן העיר חמישים אמה; לא יעשה אדם שובך בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח.  רבי יהודה אומר, בית ארבעת כורין, מלוא שגר היונה.  ואם לקחו--אפילו בית רובע, הרי הוא בחזקתו.

ב,ו  ניפול שנמצא בתוך חמישים אמה, הרי הוא של בעל השובך; חוץ מחמישים אמה, הרי הוא של מוצאו.  נמצא בין שני שובכות--קרוב לזה, שלו; ולזה, שלו; מחצה למחצה, שניהם יחלוקו.

ב,ז  מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, החרוב והשקמה חמישים אמה; אבא שאול אומר, כל אילן סרק, חמישים אמה.  ואם העיר קדמה, קוצץ ואינו נותן דמים; ואם האילן קדם, קוצץ ונותן דמים; ספק זה קדם וספק זה קדם, קוצץ ואינו נותן דמים.

ב,ח  מרחיקין גורן קבועה מן העיר חמישים אמה.  לא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח; מרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו, שלא יזיק.

ב,ט  מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה.  אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר; רבי עקיבה אומר, לכל רוח הוא עושה, חוץ מן מערבה, ומרחיק חמישים אמה.

ב,י  מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרישין מן הבצלים, ואת החרדל מן הדבורים; רבי יוסי מתיר בחרדל.

ב,יא  מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה; החרוב והשקמה חמישים אמה, בין מלמעלן ובין מן הצד.  אם הבור קדם, קוצץ ונותן דמים; אם האילן קדם, לא יקוץ; ספק זה קדם וזה קדם, לא יקוץ.  רבי יוסי אומר, אף על פי שהבור קדם את האילן, לא יקוץ--שזה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו.

ב,יב  לא ייטע אדם אילן סמוך לשדה חברו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות--אחד גפנים, ואחד כל האילן.  היה גדר בינתיים--זה סומך לגדר, וזה סומך לגדר.  היו שורשיו יוצאין לתוך שדה חברו--מעמיק שלושה טפחים, כדי שלא לעכב את המחרשה.  היה חופר בור ושיח ומערה--קוצץ ויורד, והעצים שלו.

ב,יג  אילן שהוא נוטה לתוך שדה חברו, קוצץ מלוא המרדע על גבי המחרשה.  החרוב והשקמה, כנגד המשקולת; בית השלהים ובית האילן, כנגד המשקולת.  אבא שאול אומר, כל אילן סרק כנגד המשקולת.

ב,יד  אילן שהוא נוטה לרשות הרבים--קוצץ, כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו; רבי יהודה אומר, טעון פשתן או זמורות.  רבי שמעון אומר, כל אילן כנגד המשקולת, מפני הטומאה
 

מסכת בבא בתרא פרק ג

ג,א  חזקת בתים, בורות, שיחין, ומערות, מרחצאות, ושובכות, ובית הבדים, ובית השלהין, ועבדים וכל שהוא עושה פירות תדיר--חזקתו, שלוש שנים מיום ליום; שדה הבעל--חזקתה שלוש שנים, ואינה מיום ליום.

ג,ב  רבי ישמעאל אומר, שלושה חודשים בראשונה, ושלושה חודשים באחרונה, ושנים עשר חודש באמצע--שמונה עשר חודש.  רבי עקיבה אומר, חודש אחד בראשונה, חודש אחד באחרונה, ושנים עשר חודש [באמצע--ארבעה עשר חודש.  אמר רבי ישמעאל], במה דברים אמורים, בשדה הלבן.  אבל בשדה האילן, כנס את תבואתו, ומסק את זיתיו, וכנס את קיצו--הרי אלו שלוש שנים.

ג,ג  [ב] שלוש ארצות לחזקה--יהודה, ועבר הירדן, והגליל.  היה ביהודה והחזיק בגליל, בגליל והחזיק ביהודה--אינה חזקה, עד שיהא עימו במדינה.  אמר רבי יהודה, לא אמרו שלוש שנים אלא כדי שיהא באספמיא--יחזיק שנה, וילכו ויודיעוהו שנה, ויבוא לשנה אחרת.

ג,ד  [ג] כל חזקה שאין עימה טענה, אינה חזקה.  אמר לו, מה את עושה בתוך שלי, שלא אמר לי אדם דבר--אינה חזקה; שמכרת לי, שנתת לי במתנה--הרי זו חזקה.  והבא משום ירושה, אינו צריך טענה.

ג,ה  האומנין והאריסין והאפטרופין, אין להם חזקה.  אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, ולא לאישה בנכסי בעלה, ולא לאב בנכסי הבן, ולא לבן בנכסי האב.  במה דברים אמורים, במחזיק; אבל בנותן מתנה, והאחים שחלקו, והמחזיק בנכסי הגר--נעל גדר, ופרץ כל שהוא--הרי זו חזקה.

ג,ו  [ד] שניים מעידים אותו שאכלה שלוש שנים, ונמצאו זוממין--משלמין לו את הכול; שניים בראשונה, ושניים בשנייה, ושניים בשלישית--משלשין ביניהן.  שלושה אחים, ואחד מצטרף עימהן--הרי אלו שלוש עדייות, והן עדות אחת.

ג,ז  [ה] אלו דברים שיש להם חזקה, ואלו שאין להם חזקה:  היה מעמיד בהמה בחצר, מעמיד תנור, וכיריים, וריחיים, ומגדל תרנגולין, ונותן זבלו בחצר--אינה חזקה; אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוהה עשרה טפחים, וכן לתנור, וכן לכיריים, וכן לריחיים, והכניס תרנגולין לתוך הבית, ועשה מקום לזבלו עמוק שלושה וגבוה שלושה--הרי זו חזקה.

ג,ח  [ו] המרזב--אין לו חזקה, ויש למקומו חזקה; המזחילה, יש לה חזקה.  סולם המצרי, אין לו חזקה; ולצורי, יש לו חזקה.  חלון המצרית, אין לה חזקה; ולצורית, יש לה חזקה.  איזו היא חלון מצרית, כל שאין ראשו של אדם יכול להיכנס לתוכה.  רבי יהודה אומר, אם יש לה מלבן--אף על פי שאין ראשו של אדם יכול להיכנס לתוכה, הרי זו חזקה.  זיז--עד טפח--יש לו חזקה, ויכול למחות; פחות מטפח--אין לו חזקה, ואינו יכול למחות.

ג,ט  [ז] לא יפתח אדם חלונות לחצר השותפין.  לקח בית בחצר אחרת, לא יפתחנו לחצר שותפין.  בנה עלייה על גבי ביתו, לא יפתחנה לחצר שותפין; אלא אם רצה--בונה חדר לפנים מביתו, ובונה עלייה על גבי ביתו, ופותחה לתוך ביתו.

ג,י  לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון.  היה קטון, לא יעשנו גדול; אחד, לא יעשנו שניים.  אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון.  היה קטון, עושה אותו גדול; אחד, עושה אותו שניים.

ג,יא  [ח] אין עושין חלל תחת רשות הרבים, בורות שיחין ומערות.  רבי אליעזר מתיר, כדי שתהא עגלה מהלכת והיא טעונה אבנים.  אין מוציאין זיזין וכצוצריות לרשות הרבים, אלא אם רצה כונס בתוך שלו, ומוציא.  לקח חצר, ובה זיזין וכצוצריות--הרי היא כחזקתה
 

מסכת בבא בתרא פרק ד

ד,א  המוכר את הבית--לא מכר את היציע, אף על פי שהיא פתוחה לתוכו, ולא את החדר שהוא לפנים ממנו, ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוהה עשרה טפחים.  רבי יהודה אומר, אם יש לו צורת פתח--אף על פי שאינו גבוה עשרה טפחים, אינו מכור.

ד,ב  לא את הבור ולא את החדות, אף על פי שכתב לו עומקא ורומא.  צריך ליקח לו דרך, דברי רבי עקיבה; וחכמים אומרין, אינו צריך ליקח לו דרך.  מודה רבי עקיבה, בזמן שאמר לו, חוץ מאלו--שאין צריך ליקח לו דרך.  מכרן לאחר--רבי עקיבה אומר, אינו צריך ליקח לו דרך; וחכמים אומרין, צריך ליקח לו דרך.

ד,ג  המוכר את הבית--מכר את הדלת, אבל לא את המפתח; מכר את המכתשת הקבועה, אבל לא את המיטלטלת; מכר את האצטרובל, אבל לא את הקלת; מכר תנור וכיריים.  ובזמן שאמר לו, הוא וכל מה שבתוכו--הרי כולם מכורים.

ד,ד  המוכר את החצר--מכר בתים, בורות, שיחים, ומערות; אבל לא את המיטלטלים.  בזמן שאמר לו, היא וכל מה שבתוכה--הרי כולם מכורים.  בין כך ובין כך, לא מכר לא את המרחץ, ולא את בית הבד שבתוכה.  רבי אליעזר אומר, המוכר את החצר, לא מכר אלא אווירה של חצר.

ד,ה  המוכר את בית הבד--מכר את הים, ואת הממל, ואת הבתולות; אבל לא מכר לא את הכדין, ולא את הגלגל, ולא את הקורה.  ובזמן שאמר לו, הוא וכל מה שבתוכו--הרי כולם מכורים.  רבי אליעזר אומר, המוכר את בית הבד, מכר את הקורה.

ד,ו  המוכר את המרחץ--לא מכר את הנסרים, ולא את הספסלים, ולא את הווילאות.  ובזמן שאמר לו, הוא וכל מה שבתוכו--הרי כולם מכורים.  בין כך ובין כך, לא מכר את המגורות של מים, ולא את האוצרות של עצים.

ד,ז  המוכר את העיר--מכר בתים, בורות, שיחין, ומערות, מרחצאות ושובכות, בית הבדים, ובית השלהים; אבל לא את המיטלטלין.  ובזמן שאמר לו, היא וכל מה שבתוכה--אפילו היו בה בהמה ועבדים, הרי כולם מכורים.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, המוכר את העיר, מכר את הסנטר.

ד,ח  המוכר את השדה--מכר את האבנים שהן לצורכה, ואת הקנים שבכרם שהן לצורכו, ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע, ואת מחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע, ואת השומירה שאינה עשויה בטיט, ואת החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת שקמה; [ט] אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצורכה, ולא את הקנים שבכרם שאינן לצורכו, ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע.  ובזמן שאמר לו, היא וכל מה שבתוכה--הרי כולם מכורים.  בין כך ובין כך, לא מכר לא את מחיצת הקנים שהיא בית רובע, ולא את השומירה העשויה בטיט, ולא את החרוב המורכב, ולא את סדן השקמה.

ד,ט  לא את הבור, ולא את הגת, ולא את השובך, בין חרבים ובין שלמים.  וצריך ליקח לו דרך, דברי רבי עקיבה; וחכמים אומרין, אינו צריך ליקח לו דרך.  מודה רבי עקיבה, בזמן שאמר לו, חוץ מאלו--שאין צריך ליקח לו דרך.  מכרן לאחר--רבי עקיבה אומר, אינו צריך ליקח לו דרך; וחכמים אומרין, צריך ליקח לו דרך.  במה דברים אמורים, במוכר.  אבל בנותן מתנה, נתן את כולם.  האחים שחלקו--זכו בשדה, זכו בכולם.  המחזיק בנכסי הגר--החזיק כל שהוא, החזיק בכולם.  המקדיש את השדה, הקדיש את כולם; רבי שמעון אומר, המקדיש את השדה, לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה
 

מסכת בבא בתרא פרק ה

ה,א  המוכר את הספינה--מכר את התורן, ואת הנס, ואת העוגין, ואת כל המנהיגין אותה; אבל לא מכר לא את העבדים, ולא את המרצופין, ולא את האנתיקי.  ובזמן שאמר לו, היא וכל מה שבתוכה--הרי כולן מכורין.  מכר את הקרון, לא מכר את הפרדות; מכר את הפרדות, לא מכר את הקרון.  מכר את הצמד, לא מכר את הבקר; מכר את הבקר, לא מכר את הצמד.  רבי יהודה אומר, הדמים מודיעים.  כיצד:  אמר לו מכור לי צמדך במאתיים זוז, הדבר ידוע שאין הצמד במאתיים זוז.  וחכמים אומרין, אין הדמים ראיה.

ה,ב  המוכר את החמור, לא מכר את כליו; נחום המדי אומר, מכר את כליו.  רבי יהודה אומר, פעמים מכורים ופעמים שאינן מכורים.  כיצד:  היה החמור לפניו, וכליו עליו--אמר לו מכור את חמורך זו, כליו מכורים; חמורך ההיא, אין כליו מכורים.

ה,ג  המוכר את החמור, מכר את הסיח; מכר את הפרה, לא מכר את בנה.  מכר אשפה, מכר את זבלה.  מכר בור, מכר מימיו.  מכר שובך, מכר יונים.  מכר כוורת, מכר דבורים.  הלוקח פירות שובך, מפריח בורך הראשונה.  פירות כוורת, נוטל שלושה נחילין ומסרס; חלות דבש, מניח שתי חלות.  זיתים לקוץ, מניח שתי גרופייות.

ה,ד  הקונה שני אילנות בתוך של חברו, הרי זה לא קנה קרקע; רבי מאיר אומר, קנה קרקע.  הגדילו, לא ישפה.  העולה מן הגזע, שלו; ומן השורשים, של בעל הבית.  ואם מתו, אין לו קרקע.  קנה שלושה, קנה קרקע; הגדילו, ישפה.  העולה מן השורשים, שלו.  ואם מתו, יש לו קרקע.

ה,ה  המוכר את הראש בבהמה גסה, לא מכר את הרגליים; מכר את הרגליים, לא מכר את הראש.  מכר את הקנה, לא מכר את הכבד; מכר את הכבד, לא מכר את הקנה.  אבל בבהמה דקה--מכר את הראש, מכר את הרגליים; מכר את הרגליים, לא מכר את הראש.  מכר את הקנה, מכר את הכבד; מכר את הכבד, לא מכר את הקנה.

ה,ו  ארבע מידות במוכרין.  מכר לו חיטים יפות, ונמצאו רעות--הלוקח יכול לחזור בו; רעות, ונמצאו יפות--המוכר יכול לחזור בו.  רעות ונמצאו רעות, יפות ונמצאו יפות--אין אחד מהם יכול לחזור בו.  שחממית ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחממית, עצים של זיתים ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין--שניהם יכולים לחזור בהם.

ה,ז  המוכר פירות לחברו--משך ולא מדד, קנה; מדד ולא משך, לא קנה.  אם היה פיקח, שוכר את מקומן.  הלוקח פשתן מחברו--הרי זה לא קנה, עד שיטלטלנו ממקום למקום.  ואם היה מחובר לקרקע--תלש כל שהוא, קנה.

ה,ח  המוכר יין ושמן לחברו, והוקרו או שהוזלו--עד שלא נתמלאת המידה, למוכר; משנתמלאת המידה, ללוקח.  היה סרסור ביניהם, ונשברה החבית--נשברה לסרסור.  וחייב להטיף שלוש טיפין; הרכינה ומיצת, הרי של מוכר.  החנווני חייב להטיף לו שלוש טיפין; רבי יהודה אומר, ערב שבת עם חשיכה, פטור.

ה,ט  השולח בנו אצל החנווני, ומדד לו באיסר שמן, ונתן לו את האיסר, ושבר את הצלוחית, ואיבד את האיסר--החנווני חייב; רבי יהודה פוטר, שעל מנת כן שלחו.  ומודים חכמים לרבי יהודה, בזמן שהצלוחית ביד התינוק, ומדד החנווני לתוכה--החנווני פטור.

ה,י  הסיטון מקנח את מידותיו, אחד לשלושים יום; בעל הבית, אחד לשנים עשר חודש.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, חילוף הדברים.  החנווני מקנח את מידותיו, פעמיים בשבת, וממחה את משקלותיו, פעם אחת בשבת; קנה מאזניים, על כל משקל ומשקל.

ה,יא  אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים, בלח; אבל ביבש, אינו צריך.  וחייב להכריע לו טפח.  היה שוקל לו עין בעין--נותן לו גירומין אחד לעשרה בלח, ואחד לעשרים ביבש.  מקום שנהגו למוד בדקה, לא ימוד בגסה; בגסה, לא ימוד בדקה.  למחוק, לא יגדוש; לגדוש, לא ימחוק
 

מסכת בבא בתרא פרק ו

ו,א  המוכר פירות לחברו ולא צמחו, אפילו זרע פשתן--אינו חייב באחריותן; רבן שמעון בן גמליאל אומר, זירעוני גינה שאינן נאכלין, חייב באחריותן.

ו,ב  המוכר פירות לחברו, הרי זה מקבל עליו רובע טינופת לסאה; תאנים, מקבל עליו עשר מתליעות למאה; מרתף של יין, מקבל עליו עשר קוססות למאה; קנקנים בשרון, מקבל עליו עשר פוטסות למאה.

ו,ג  המוכר יין לחברו והחמיץ, אינו חייב באחריותו; ואם יודע שיינו מחמיץ, הרי זה מקח טעות.  ואם אמר לו יין מבוסם אני מוכר לך, חייב להעמיד לו עד העצרת.  ישן, משל אשתקד; מיושן, משל שלוש שנים.

ו,ד  המוכר מקום לחברו לבנות לו בית, וכן המקבל מחברו לבנות לו בית חתנות לבנו, ובית אלמנות לבתו--בונה ארבע אמות על שש, דברי רבי עקיבה; רבי ישמעאל אומר, רפת בקר היא זו.  והרוצה לעשות רפת בקר, בונה ארבע אמות על שש; בית קטן, שש על שמונה; גדול, שמונה על עשר; טרקלין, עשר על עשר:  רומו כחצי אורכו, וכחצי רוחבו; ראיה לדבר, רבן שמעון בן גמליאל אומר, כבניין ההיכל.

ו,ה  מי שיש לו בור לפנים מביתו של חברו--נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין; ואינו מכניס את בהמתו ומשקה מבורו, אלא ממלא ומשקה מבחוץ.  זה עושה לו פותחת, וזה עושה לו פותחת.

ו,ו  מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חברו--נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין; ואינו מכניס לתוכה תגרין.  לא ייכנס מתוכה לתוך שדה אחרת, והחיצון זורע את הדרך.  נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם--נכנס בשעה שהוא רוצה, ויוצא בשעה שהוא רוצה; ומכניס לתוכה תגרין.  ולא ייכנס ממנה לתוך שדה אחרת, וזה וזה אינן רשאין לזורעה.

ו,ז  מי שהייתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, נטלה ונתן להם מן הצד--מה שנתן נתן, ושלו לא הגיעו.  דרך היחיד, ארבע אמות; ודרך הרבים, שש עשרה אמה.  דרך המלך, אין לה שיעור; ודרך הקבר, אין לה שיעור.  והמעמד, דייני ציפורי אמרו, בית ארבעת קבין.

ו,ח  המוכר מקום לחברו לעשות לו קבר, וכן המקבל מקום מחברו לעשות לו קבר--עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש; ופותח לתוכה שמונה כוכין--שלושה מכאן, ושלושה מכאן, ושניים מכנגדן.  והכוכין אורכן ארבע אמות, ורומן שבעה, ורוחבן שישה.  רבי שמעון אומר, עושה תוכה של מערה שש על שמונה; ופותח לתוכה שלושה עשר כוך--ארבעה מכאן, וארבעה מכאן, ושלושה מכנגדן, ושניים אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל.  ועושה חצר על פתח המערה שש על שש, כמלוא מיטה וקובריה; ופותח לתוכה שתי מערות, אחת מכאן ואחת מכאן.  רבי שמעון אומר, ארבע לארבע רוחותיה.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, הכול לפי הסלע
 

מסכת בבא בתרא פרק ז

ז,א  האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך--היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים--אינן נמדדין עימה; פחות מכן, נמדדין עימה.  אם אמר לו כבית כור--אפילו היו שם נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים, או סלעים גבוהין יותר מעשרה טפחים--הרי אלו נמדדין עימה.

ז,ב  בית כור עפר אני מוכר לך מידה בחבל--פחת כל שהוא, ינכה; הותיר כל שהוא, יחזיר.  ואם אמר לו אם חסר אם יתר--אפילו פחת רובע לסאה, או הותיר רובע לסאה--הגיעו; יתר מכן, יעשה חשבון.  מה הוא מחזיר לו, מעות; ואם רצה, מחזיר לו קרקע.  ולמה אמרו מחזיר לו מעות:  כדי לייפות כוחו של מוכר--שאם שייר בשדה בית תשעת קבין, ובגינה בית חצי קב, וכדברי רבי עקיבה בית רובע--מחזיר לו את הקרקע; ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר, אלא את כל המותר.

ז,ג  מידה בחבל, אם חסר אם יתר--ביטל אם חסר אם יתר את מידה בחבל; אם חסר אם יתר, מידה בחבל--ביטל מידה בחבל את אם חסר אם יתר, דברי בן ננס.  בסימניו ובמצריו--פחות שתות, הגיעו; עד שתות, ינכה.

ז,ד  האומר לחברו חצי שדי אני מוכר לך--משמין ביניהם, ונוטל חצי שדהו.  חצייה בדרום אני מוכר לך--משמין ביניהם, ונוטל חצייה בדרום.  ומקבל עליו מקום גדר, וחריץ ובן חריץ.  וכמה הוא חריץ, שישה טפחים; ובן חריץ, שלושה
 

מסכת בבא בתרא פרק ח

ח,א  יש נוחלין ומנחילין, נוחלין ולא מנחילין, מנחילין ולא נוחלין, לא נוחלין ולא מנחילין.  אלו נוחלין ומנחילין:  האב את הבנים, הבנים את האב, ואחים מן האב--נוחלין ומנחילין.  האיש את אימו, והאיש את אשתו, ובני אחיות--נוחלין ולא מנחילין.  האישה את בנה, והאישה את בעלה, ואחי האם--מנחילין ולא נוחלין.  האחים מן האם, לא נוחלין ולא מנחילין.

ח,ב  סדר הנחלות כך הוא, "איש כי ימות, ובן אין לו--והעברתם את נחלתו, לבתו" (במדבר כז,ח):  הבן קודם לבת, כל יוצאי ירכו של בן קודם לבת; הבת קודמת לאחים, וכל יוצאי ירכה של בת קודמין לאחים; האחים קודמין לאחי האב, כל יוצאי ירכן של אחין קודמין לאחי האב.  זה הכלל--כל הקודם בנחלה, יוצאי ירכו קודמין; והאב קודם כל יוצאי ירכו.

ח,ג  בנות צלופחד נטלו שלושה חלקים בנחלה--חלק אביהם שהיה מיוצאי מצריים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר; ושהיה בכור, ונטל שני חלקים.

ח,ד  אחד הבן ואחד הבת בנחלה--אלא שהבן נוטל פי שניים מנכסי האב, ואינו נוטל פי שניים מנכסי האם; והבנות ניזונות מנכסי האב, ואינן ניזונות מנכסי האם.

ח,ה  האומר איש פלוני בני בכור, לא ייטול פי שניים, איש פלוני בני, לא יירש עם אחיו--לא אמר כלום, שהתנה על הכתוב שבתורה.  המחלק נכסיו לבניו, ריבה לאחד ומיעט לאחד והשווה להם את הבכור--דבריו קיימין.  ואם אמר משום ירושה, לא אמר כלום; כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה, דבריו קיימין.  האומר איש פלוני יירשני, במקום שיש בת, בתי תירשני, במקום שיש בן--לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה.  רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אם אמר על מי שהוא ראוי לו לירושה, דבריו קיימין; ועל מי שאינו ראוי לו לירושה, אין דבריו קיימין.  הכותב נכסיו לאחרים, והניח את בניו--מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו; רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם לא היו בניו נוהגין בו כשורה, זכור לטוב.

ח,ו  האומר זה בני, נאמן.  וזה אחי, אינו נאמן; ייטול עימו בחלקו.  מת, יחזרו נכסים למקומן.  נפלו לו נכסים ממקום אחר, יירשו אחיו עימו.  מי שמת, ונמצאת דייתיקי קשורה על ירכו--הרי זו אינה כלום; זיכה בה לאחר--בין מן היורשים ובין שאינו מן היורשים, דבריו קיימין.

ח,ז  הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו, צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, אינו צריך.  הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו--האב אינו יכול למכור, מפני שהן כתובין לבן; הבן אינו יכול למכור, מפני שהן ברשות האב.  מכר האב, מכורין עד שימות; מכר הבן, אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב.  האב תולש, ומאכיל לכל מי שירצה; ומה שהניח תלוש, הרי הוא של יורשין.

ח,ח  הניח בנים גדולים וקטנים--אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים, ולא הקטנים ניזונין על הגדולים; אלא חולקין בשווה.  נשאו הגדולים, יישאו הקטנים; ואם אמרו הקטנים הרי אנו נושאים, כדרך שנשאתם אתם--אין שומעין להם:  אלא מה שנתן להן אביהן, נתן.

ח,ט  [ח] הניח בנות גדולות וקטנות--אין הגדולות מתפרנסות על ידי הקטנות, ולא הקטנות ניזונות על ידי הגדולות; אלא חולקות בשווה.  נישאו גדולות, יישאו קטנות.  זה חומר בבנות מבבנים--שהבנות ניזונות על הבנים, ואינן ניזונות על הבנות
 

מסכת בבא בתרא פרק ט

ט,א  מי שמת, והניח בנים ובנות--בזמן שהנכסים מרובין, הבנים יירשו, והבנות ייזונו; נכסים מועטים--הבנות ייזונו, והבנים ישאלו על הפתחים.  אדמון אומר, בשביל שאני זכר, הפסדתי; אמר רבן גמליאל, רואה אני את דברי אדמון.

ט,ב  הניח בנים ובנות, וטומטום--בזמן שהנכסים מרובין, הזכרים דוחים אותו אצל הנקבות; נכסים מועטים, הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים.  האומר אם ילדה אשתי זכר, ייטול מנה--ילדה זכר, נוטל מנה.  ואם נקבה מאתיים--ילדה נקבה, נוטלת מאתיים.  אם זכר מנה, ואם נקבה מאתיים--ילדה זכר ונקבה--הזכר נוטל מנה, והנקבה מאתיים.  ילדה טומטום, אינו נוטל; אם אמר כל מה שתלד אשתי ייטול, הרי זה נוטל.  ואם אין שם יורש אלא הוא, יורש את הכול.

ט,ג  הניח בנים גדולים וקטנים, השביחו הגדולים את הנכסים--השביחו לאמצע; אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא, הרי אנו עושין ואוכלין--השביחו לעצמן.  וכן האישה שהשביחה את הנכסים, השביחה לאמצע; אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי, הרי אני עושה ואוכלת--השביחה לעצמה.

ט,ד  האחים והשותפין שנפל אחד מהם לאומנות, נפל לאמצע; חלה ונתרפא, נתרפא משל עצמו.  האחים שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב--חזרה שושבינות--חזרה לאמצע, שהשושבינות נגבית בבית דין; אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן--אינן נגבין בבית דין, מפני שהן גמילות חסדים.

ט,ה  השולח סבלונות לבית חמיו--שלח שם במאה מנה, ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר--אין נגבין; לא אכל שם סעודת חתן, הרי אלו נגבין.  שלח סבלונות מרובים, כדי שיבואו עימה לבית בעלה--הרי אלו נגבין; סבלונות מועטין, כדי שתשתמש בהן והיא בבית אביה--אינן נגבין.

ט,ו  שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים--שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת; לא שייר קרקע כל שהוא, אין מתנתו קיימת.  לא כתב בה שכיב מרע, והוא אומר שכיב מרע הייתי, והן אומרין בריא היה--צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, המוציא מחברו, עליו הראיה.

ט,ז  המחלק נכסיו על פיו--רבי אליעזר אומר, אחד בריא ואחד מסוכן--נכסים שיש להן אחריות, נקנין בכסף ובשטר ובחזקה; ושאין להן אחריות, אינן נקנין אלא במשיכה.  אמרו לו, מעשה באימן של בני רוכל שהייתה חולה, ואמרה תינתן כבינתי לבתי, והיא בשנים עשר מנה, ומתה; וקיימו את דבריה.  אמר להם, בני רוכל תקברם אימם.  וחכמים אומרין, בשבת, דבריו קיימין, מפני שאינו יכול לכתוב; אבל לא בחול.  רבי יהושוע אומר, בשבת אמרו, קל וחומר בחול.  כיוצא בו, זכין לקטן, ואין זכין לגדול.  רבי יהושוע אומר, בקטן אמרו, קל וחומר בגדול.

ט,ח  נפל הבית עליו ועל אביו, עליו ועל יורשיו, עליו ועל מורישיו, והייתה עליו כתובת אישה ובעלי חוב--יורשי האב אומרין, הבן מת ראשון ואחר כך מת האב, ויורשי הבן אומרין, האב מת ראשון ואחר כך מת הבן--בית שמאי אומרין, יחלוקו; בית הלל אומרין, הנכסים בחזקתן.

ט,ט  נפל הבית עליו ועל אשתו--יורשי הבעל אומרין, האישה מתה ראשון ואחר כך מת הבעל, יורשי האישה אומרין, הבעל מת ראשון ואחר כך מתה היא--בית שמאי אומרין, יחלוקו; ובית הלל אומרין, הנכסים בחזקתן, וכתובה בחזקת יורשי הבעל, ונכסים הנכנסים והיוצאים עימה בחזקת יורשי האב.

ט,י  נפל הבית עליו ועל אימו, אלו ואלו מודים שיחלוקו.  אמר רבי עקיבה, מודה אני בזה, שהנכסים בחזקתן; אמר לו בן עזאי, על החלוקין אנו מצטערין, אלא שבאת לחלוק עלינו את השווין
 

מסכת בבא בתרא פרק י

י,א  גט פשוט, עדיו מתוכו; ומקושר, מאחוריו.  פשוט שכתבו עדיו מאחוריו, ומקושר שכתבו עדיו מתוכו--שניהן פסולין; רבי חנניה בן גמליאל אומר, מקושר שכתבו עדיו מתוכו--כשר, מפני שיכול לעשותו פשוט.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, הכול כמנהג המדינה.

י,ב  גט פשוט, עדיו שניים; ומקושר, שלושה.  פשוט שכתוב בו עד אחד, ומקושר שכתבו בו שניים--שניהם פסולים.  כתוב בו זוזין מאה דהימו סלעים עשרים, אין לו אלא עשרים; זוזין מאה דהימו סלעים תלתין, אין לו אלא מנה.  כסף זוזין דאינון, ונמחקו--אין פחות משניים; כסף סלעים דאינון, ונמחקו--אין פחות משניים; דרכונות דאינון, ונמחקו--אין פחות משתיים.  כתוב בו מלמעלה מנה, ומלמטה מאתיים, מלמעלה מאתיים, ומלמטה מנה--הכול הולך אחר התחתון; אם כן, למה כותבין את העליון--שאם תימחק אות אחת מן התחתון, יילמד מן העליון.

י,ג  כותבין גט לאיש, אף על פי שאין אשתו עימו; ושובר לאישה, אף על פי שאין בעלה עימה--ובלבד שיהא מכירה.  והבעל נותן שכר.  כותבין שטר ללווה, אף על פי שאין המלווה עימו; אין כותבין למלווה, עד שיהא הלווה עימו.  והלווה נותן שכר.  כותבין שטר למוכר, אף על פי שאין הלוקח עימו; ואין כותבין ללוקח, עד שיהא המוכר עימו.  והלוקח נותן שכר.

י,ד  אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין, אלא מדעת שניהם; והחתן נותן שכר.  אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות, אלא מדעת שניהם; והמקבל נותן שכר.  שטרי בירורין וכל מעשה בית דין, אלא מדעת שניהם; ושניהם נותנין שכר.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, לשניהם כותבין שניים--לזה לעצמו, ולזה לעצמו.

י,ה  מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו--אמר לו, אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני, תן לו את שטרו--הגיע הזמן ולא נתן, רבי יוסי אומר, ייתן; ורבי יהודה אומר, לא ייתן.

י,ו  מי שנמחק שטר חובו--מעמיד עליו עדים, ובא לפני בית דין, והם עושים לו קיום:  איש פלוני בן איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עדיו.  מי שפרע מקצת חובו, רבי יהודה אומר, יחליף; רבי יוסי אומר, יכתוב שובר.  אמר רבי יהודה, נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים; אמר לו רבי יוסי, כך יפה לו, ולא יארע כוחו של זה.

י,ז  שני אחים, אחד עני ואחד עשיר--הניח להם אביהם מרחץ ובית הבד--עשאן לשכר, השכר לאמצע; עשאן לעצמו, הרי העשיר אומר לעני, קח לך עבדים וירחצו בבית המרחץ, קח לך זיתים ובוא ועשם בבית הבד.  שניים שהיו בעיר, שם אחד יוסי בן שמעון ושם אחד יוסי בן שמעון--אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב.  נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, שטרות שניהם פרועים.  כיצד יעשו, ישלשו.  אם היו משולשין, יכתוב סימן.  אם היו מסומנין, יכתוב כוהן.  ואם היו שניהם כוהנים יכתוב דורות.  האומר לבנו, שטר בין שטרותיי פרוע, ואיני יודע איזה הוא--שטרות כולם פרועים; נמצא לאחד שם שניים--הגדול פרוע, והקטן אינו פרוע.

י,ח  המלווה את חברו על ידי ערב, לא יפרע מן הערב; אם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הערב.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם יש נכסים ללווה--בין כך ובין כך, לא יפרע מן הערב.  כיוצא בו אמר רבן שמעון בן גמליאל, הערב לאישה בכתובתה, והיה בעלה מגרשה--ידיר הניה:  שמא יעשו קנוניה על נכסיו של זה, ויחזיר את אשתו.

י,ט  [ח] המלווה את חברו בשטר, גובה מנכסים משועבדין; על ידי עדים, גובה מנכסים בני חורין.  הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסים בני חורין.  הערב שהוא יוצא לאחר חיתום שטרות, גובה מנכסים בני חורין.  מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר, גובה מנכסים בני חורין.  אמר לו בן ננס, אינו גובה לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין.  אמר לו, למה.  אמר לו, הרי החונק את אחד בשוק.  אמר לו הנח ואני נותן לך, פטור, שלא על אמנתו הלווהו.  איזה הוא ערב שהוא חייב:  אמר לו הלווהו, ואני נותן לך--חייב, שכן על אמנתו הלווהו.  אמר רבי ישמעאל, הרוצה להחכים, יעסוק בדיני ממונות, שאין מקצוע בתורה גדול מהן, שהן כמעיין הנובע.  והרוצה לעסוק בדיני ממונות, ישמש את שמעון בן ננס. 

מסכת סנהדרין פרק א

א,א  דיני ממונות, בשלושה; גזילות וחבלות, בשלושה.  נזק וחצי נזק, תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמישה, האונס והמפתה והמוציא שם רע--בשלושה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, המוציא שם רע--בעשרים ושלושה, מפני שיש בו דיני נפשות.

א,ב  מכות, בשלושה.  עיבור החודש, בשלושה; עיבור השנה, בשלושה, דברי רבי מאיר.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, בשלושה מתחילין, בחמישה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה; ואם גמרו בשלושה, מעוברת.

א,ג  סמיכת זקנים ועריפת העגלה, בשלושה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, בחמישה.  חליצה ומיאונין, בשלושה.  ההקדשות, בשלושה.  נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין, בשלושה.  הערכים המיטלטלים, בשלושה; רבי יהודה אומר, ואחד מהן כוהן.  ובקרקעות, תשעה וכוהן; ואדם, כיוצא בהן.

א,ד  דיני נפשות, בעשרים ושלושה.  והרובע והנרבע, בעשרים ושלושה--שנאמר "והרגת את האישה, ואת הבהמה" (ויקרא כ,טז), ואומר "ואת הבהמה, תהרוגו" (ויקרא כ,טו).  שור הנסקל, בעשרים ושלושה--שנאמר "השור, ייסקל, וגם בעליו, יומת" (שמות כא,כט), כמיתת הבעלים כן מיתת השור.  הארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש--מיתתן בעשרים ושלושה; רבי אליעזר אומר, כל הקודם להורגן, זכה; רבי עקיבה אומר, מיתתן בעשרים ושלושה.

א,ה  אין דנין לא את השבט, ולא את נביא השקר, ולא את כוהן גדול, אלא בבית דין של שבעים ואחד.  אין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.  אין עושין סנהדריות לשבטים, אלא בבית דין של שבעים ואחד.  אין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.  אין עושין עיר הנידחת, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד; ואין עושין עיר הנידחת בספר, ולא שלוש עיר הנידחת, אבל עושין אחת או שתיים.

א,ו  סנהדרי גדולה הייתה של שבעים ואחד, וקטנה של עשרים ושלושה.  מניין לגדולה שהיא של שבעים ואחד:  שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא,טז), ומשה על גביהן--הרי שבעים ואחד; רבי יהודה אומר, שבעים.  ומניין לקטנה שהיא של עשרים ושלושה:  שנאמר "ושפטו, העדה . . . והצילו העדה" (במדבר לה,כד-כה), עדה שופטת ועדה מצלת--הרי עשרים.  ומניין לעדה שהיא עשרה--שנאמר "עד מתיי, לעדה הרעה" (במדבר יד,כז), יצאו יהושוע וכלב.  ומניין להביא עוד שלושה, ממשמע שנאמר "לא תהיה אחרי רבים, לרעות" (שמות כג,ב):  שומע אני שאומר היה עימהם לטובה, אם כן למה נאמר "אחרי רבים--להטות" (שם)--לא כהטותך לטובה, הטותך לרעה; הטותך לטובה על פי אחד, ולרעה על פי שניים.  אין בית דין שקול, מוסיף עליהם עוד אחד--הרי עשרים ושלושה.  וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין, מאה ועשרים; רבי נחמיה אומר, מאתיים ושלושים, כדי שרי עשרות
 

מסכת סנהדרין פרק ב

ב,א  כוהן גדול--דן ודנין אותו, מעיד ומעידין אותו, חולץ וחולצין לאשתו, ומייבמין את אשתו; אבל הוא אינו מייבם, מפני שהוא אסור באלמנה.  מת לו מת--אינו יוצא אחר המיטה, אלא הן נכסין והוא נגלה, ויוצא עימהן עד פתח העיר, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, אינו יוצא מן המקדש, שנאמר "ומן המקדש, לא ייצא" (ויקרא כא,יב).

ב,ב  כשהוא מנחם את אחרים--דרך כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם; וכשהוא מתנחם מאחרים--כל העם אומרין לו אנו כפרתך, והוא אומר להן תתברכו מן השמיים.  וכשמברין אותו--כל העם מסב על הארץ, והוא מסב על הספסל.

ב,ג  [ב] המלך--לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ ולא חולצין את אשתו, לא מייבם ולא מייבמין את אשתו.  רבי יהודה אומר, אם רצה לחלוץ או לייבם, זכור לטוב.  אמרו לו, ואם רצה, אין שומעין לו.  ואין נושאין את אלמנתו; רבי יהודה אומר, נושא הוא המלך אלמנתו של מלך--שכן מצינו בדויד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר "ואתנה לך את בית אדוניך, ואת נשי אדוניך בחיקך" (שמואל ב יב,ח).  [ג] מת לו מת, אינו יוצא מפתח פלטורין שלו.  רבי יהודה אומר, אם רצה לצאת אחר המיטה, יוצא--שכן מצינו בדויד שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר "והמלך דויד, הולך אחרי המיטה" (שמואל ב ג,לא).  אמרו לו, לא היה הדבר אלא לפייס.  וכשמברין אותו--כל העם מסובין על הארץ, והוא מסב על הדרגש.

ב,ד  ומוציא למלחמת הרשות, על פי בית דין של שבעים ואחד.  ופורץ לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו; דרך המלך אין לה שיעור.  וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש.

ב,ה  "לא ירבה לו נשים" (דברים יז,יז), אלא שמונה עשרה; רבי יהודה אומר, מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את ליבו.  רבי שמעון אומר, אפילו אחת מסירה את ליבו, הרי זה לא יישאנה; אם כן למה נאמר "לא ירבה לו נשים", אפילו כאביגיל.  "לא ירבה לו סוסים" (דברים יז,טז), אלא כדי מרכבתו.  "וכסף וזהב, לא ירבה לו מאוד" (דברים יז,יז), אלא כדי שייתן לאפסוניה.  וכותב לו ספר תורה לשמו.  יוצא למלחמה, והוא עימו; נכנס, והוא עימו; יושב בדין, והוא עימו; מסב, והיא כנגדו:  שנאמר "והייתה עימו, וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז,יט).

ב,ו  [ה] אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כיסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין רואין אותו ערום, ולא כשהוא מסתפר, ולא בבית המרחץ--שנאמר "שום תשים עליך מלך" (דברים יז,טו), שתהא אימתו עליך
 

מסכת סנהדרין פרק ג

ג,א  דיני ממונות, בשלושה.  זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד, ושניהם בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, שני דיינין בוררין להן עוד אחד.  זה פוסל דיינו של זה, וזה פוסל דיינו של זה, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, אימתיי, בזמן שהוא מביא ראיה שהן קרובים או פסולים; אבל אם היו כשרים, או מומחין מפי בית דין--אינו יכול לפוסלן.  זה פוסל עדיו של זה, וזה פוסל עדיו של זה, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, אימתיי, בזמן שהוא מביא עליהם ראיה שהם קרובין או פסולין; אבל אם היו כשרים, אינו יכול לפוסלם.

ג,ב  אמר לו נאמן עליי אבא, נאמן עליי אביך, נאמנין עליי שלושה רועי בקר--רבי מאיר אומר, יכול לחזור בו; וחכמים אומרין, אינו יכול לחזור בו.  היה חייב לו חברו שבועה--אמר לו דור לי בחיי ראשך, רבי מאיר אומר, יכול הוא לחזור בו; וחכמים אומרין, אינו יכול לחזור בו.

ג,ג  אלו הן הפסולין--המשחק בקוביה, והמלווה בריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית.  אמר רבי שמעון, מתחילה לא היו קוראין אותן אלא אוספי שביעית; משרבו האנסין, חזרו לקרותם סוחרי שביעית.  אמר רבי יהודה, אימתיי, בזמן שאין לו אומנות אלא היא; אבל יש לו אומנות שלא היא, הרי זה כשר.

ג,ד  אלו הן הקרובין--אחיו, ואחי אביו, ואחי אימו, ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אימו, ובעל אימו, וחמיו, ואגיסו, הן ובניהן וחתניהן, וחורגו לבדו.  אמר רבי יוסי, זו משנת רבי עקיבה; אבל משנה ראשונה, דודו ובן דודו.  וכל הראוי לו לירושה, וכל הקרוב לו באותה שעה; היה קרוב, ונתרחק--כשר.  רבי יהודה אומר, אפילו מתה בתו, ויש לו בנים ממנה--הרי זה קרוב.

ג,ה  האוהב והשונא:  איזה הוא האוהב, זה שושבינו; והשונא, כל שלא דיבר עימו שלושת ימים באיבה.  אמרו לו, לא נחשדו ישראל על כך.

ג,ו  כיצד בודקין את העדים:  היו מכניסין אותם, ומאיימין עליהם, ומוציאין את כל האדם לחוץ, ומשיירין את הגדול שבהן; ואומרין לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה.  אם אמר הוא אמר לי חייב אני לו, איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו--לא אמר כלום:  עד שיאמר בפנינו הודה לו, שהוא חייב לו מאתיים זוז.  היו מכניסין את השני, ובודקין; נמצאו דבריהן מכוונין, נושאין ונותנין בדבר.  שניים אומרין זכאי, ואחד אומר חייב--זכאי; שניים אומרין חייב, ואחד אומר זכאי--חייב.  אחד אומר זכאי, ואחד אומר חייב, אפילו שניים מזכין או מחייבין, ואחד אומר איני יודע--יוסיפו הדיינין.

ג,ז  גמרו את הדבר, היו מכניסין אותם; הגדול שבדיינין אומר, איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב.  ומניין לכשייצא, לא יאמר אני הוא המזכה וחבריי מחייבין, אבל מה אעשה, ורבו עליי חבריי--על זה נאמר "הולך רכיל, מגלה סוד" (משלי יא,יג).  [ח] כל זמן שהוא מביא ראיה, הוא סותר את הדין.  אמרו לו, כל ראיות שיש לך, הבא מכאן ועד שלושים יום--הביא בתוך שלושים יום, סותר; לאחר שלושים יום, אינו סותר.  אמר רבן שמעון בן גמליאל, מה יעשה, ולא מצא בתוך שלושים יום, ומצא לאחר שלושים יום.

ג,ח  אמרו לו הבא עדים, ואמר אין לי עדים, הבא ראיה, ואמר אין לי ראיה, לאחר זמן מצא עדים, ומצא ראיה--הרי זו אינה כלום.  אמר רבן שמעון בן גמליאל, מה יעשה, לא היה יודע שיש לו עדים, ומצא עדים; לא היה יודע שיש לו ראיה, ומצא ראיה.  אמרו לו הבא עדים, ואמר אין לי עדים, הבא ראיה, ואמר אין לי ראיה--ראה שהוא מתחייב, ואמר קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני, או שהוציא ראיה מתוך פונדתו--הרי זו אינה כלום
 

מסכת סנהדרין פרק ד

ד,א  אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, בדרישה ובחקירה--שנאמר "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד,כב).  מה בין דיני ממונות לדיני נפשות:  דיני ממונות, בשלושה; דיני נפשות, בעשרים ושלושה.  דיני ממונות, פותחין בין לזכות בין לחובה; ובדיני נפשות, פותחין לזכות ואין פותחין לחובה.  דיני ממונות, מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה; ודיני נפשות, מטין על פי אחד לזכות ועל פי שניים לחובה.  דיני ממונות, מחזירין בין לזכות בין לחובה; ודיני נפשות, מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה.  דיני ממונות, הכול מלמדין זכות וחובה; דיני נפשות, הכול מלמדין זכות ואין הכול מלמדין חובה.  דיני ממונות, מלמד חובה מלמד זכות ומלמד זכות מלמד חובה; ודיני נפשות, המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה.  דיני ממונות, דנין ביום וגומרין בלילה; ודיני נפשות, דנין ביום וגומרין ביום.  דיני ממונות, גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה; ודיני נפשות, גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה--לפיכך אין דנין לא ערב שבת, ולא ערב יום טוב.

ד,ב  דיני ממונות הטהרות והטמאות, מתחילין מן הגדול; ודיני נפשות, מתחילין מן הצד.  הכול כשרים לדון דיני ממונות; ואין הכול כשרים לדון דיני נפשות--אלא כוהנים, ולויים, וישראל המשיאין לכהונה.

ד,ג  סנהדרין הייתה כחצי גורן עגולה, כדי שיהו רואין זה את זה; ושני סופרי דיינין עומדין לפניהם, אחד מן הימין ואחד מן השמאל, וכותבין דברי מזכין ודברי מחייבין.  רבי יהודה אומר, שלושה היו--אחד כותב דברי מחייבין, ואחד כותב דברי מזכין, והשלישי כותב דברי מזכין ודברי מחייבין.

ד,ד  ושלוש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם, כל אחד ואחד מכיר את מקומו.  צרכו לסמוך--סומכין מן הראשונה, אחד מן השנייה בא לו לראשונה, ואחד מן השלישית בא לו לשנייה; ובוררין להן עוד אחד מן הקהל, ומושיבין אותו בשלישית.  לא היה יושב במקומו של ראשון, אלא יושב במקום שהוא ראוי לו.

ד,ה  כיצד מאיימין על עדי נפשות:  היו מכניסין אותן, ומאיימין עליהן, שמא תאמרו מאומד, ומשמועה, עד מפי עד, מפי אדם נאמן שמענו, או שמא שאין אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה.  היו יודעין, שלא כדיני ממונות דיני נפשות.  דיני ממונות, אדם נותן ממונו ומתכפר לו; ודיני נפשות, דמו ודם זרעותיו תלויים בו עד סוף העולם--שכן מצינו בקין, שנאמר "קול דמי אחיך, צועקים אליי מן האדמה" (בראשית ד,י), אינו אומר קול דם אחיך אלא "דמי אחיך", דמו ודם זרעייותיו.  דבר אחר, "דמי אחיך", שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים.  לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא.  ומפני שלום הברייות, שלא יאמר אדם לחברו, אבא גדול מאביך.  ושלא יאמרו המינים, רשייות הרבה בשמיים.  להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טובע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו.  לפיכך לכל אחד ואחד לומר, בשבילי נברא העולם.  שמא תאמרו, מה לנו ולצרה הזאת, והלוא כבר נאמר "והוא עד, או ראה או ידע; אם לא יגיד, ונשא עוונו" (ויקרא ה,א).  או שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמיו של זה, והלוא כבר נאמר "ובאבוד רשעים, רינה" (משלי יא,י). 
 

מסכת סנהדרין פרק ה

ה,א  היו בודקין אותם בשבע חקירות--באיזה שבוע, באיזו שנה, באיזה חודש, וכמה בחודש, באיזה יום, באיזו שעה, ובאיזה מקום; רבי יוסי אומר באיזה יום, ובאיזו שעה, באיזה מקום.  מכירין אתם אותו, התריתם בו; העובד עבודה זרה--את מה עבד, ובמה עבד.

ה,ב  כל המרבה בבדיקות, הרי זה משובח.  מעשה שבדק בן זכאי, בעוקצי תאנים.  מה בין חקירות לבדיקות:  אלא שבחקירות--אמר אחד איני יודע, עדותן בטילה; ובבדיקות--אחד אומר איני יודע, אפילו שניים אומרין אין אנו יודעים--עדותן קיימת.  אחד חקירות ואחד בדיקות--בזמן שהן מכחישין זה את זה, עדותן בטילה.

ה,ג  אחד אומר בשניים בחודש, ואחד אומר בשלושה--עדותן קיימת:  שזה ידע בעיבורו של חודש, וזה לא ידע.  אחד אומר בשלושה בחודש, ואחד אומר בחמישה--עדותן בטילה.  אחד אומר בשתי שעות, ואחד אומר בשלוש--עדותן קיימת.  אחד אומר בשלוש, ואחד אומר בחמש--עדותן בטילה; רבי יהודה אומר, קיימת.  אחד אומר בחמש, ואחד אומר בשבע--עדותן בטילה:  שבחמש חמה במזרח, ובשבע חמה במערב.

ה,ד  היו מכניסין את השני, ובודקין אותו; נמצאו דבריהם מכוונין, פותחים בזכות.  אמר אחד מן העדים, יש לי ללמד עליו זכות, או אחד מן התלמידים, יש לי ללמד עליו חובה--משתקין אותו.  אמר אחד מן התלמידים, יש לי ללמד עליו זכות--מעלין ומושיבין אותו עימהם, ולא היה יורד משם כל היום; ואם יש ממש בדבריו, שומעין לו.  אפילו אמר, יש לי ללמד לעצמי זכות--שומעין לו, ובלבד שיהא ממש בדבריו.

ה,ה  אם מצאו לו זכות, פטרוהו.  ואם לאו--מעבירין דינו למחר, ומזדווגין זוגות זוגות, וממעטין במאכל, ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה, ולמחרת משכימין ובאין לבית דין.  המזכה אומר אני הוא המזכה ומזכה אני במקומי, והמחייב אומר אני הוא המחייב ומחייב אני במקומי.  המלמד חובה, מלמד זכות; אבל המלמד זכות, אינו יכול לחזור וללמד חובה.  ואם טעו בדבר, סופרי הדיינין מזכירין אותם.  אם מצאו לו זכות, פטרוהו.  ואם לאו, עומדין על המניין:  שנים עשר מזכין, ואחד עשר מחייבין--זכאי.  שנים עשר מחייבין, ואחד עשר מזכין, אפילו אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין, ואחד אומר איני יודע, ואפילו עשרים ושניים מזכין או מחייבין, ואחד אומר אינו יודע--יוסיפו הדיינין; עד כמה הם מוסיפים, שניים שניים עד שבעים ואחד.  שלושים ושישה מזכין, ושלושים וחמישה מחייבין--זכאי.  שלושים ושישה מחייבין, ושלושים וחמישה מזכין--דנין אלו כנגד אלו, עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין
 

מסכת סנהדרין פרק ו

ו,א  נגמר הדין, מוציאין אותו לסקלו; ובית הסקילה היה חוץ לבית דין, שנאמר "הוצא את המקלל, אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד,יד).  אחד עומד על פתח בית דין, והסודרין בידו, והסוס רחוק הימנו, כדי שיהא רואהו.  אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות--הלה מניף בסודרין, והסוס רץ ומעמידו.  אפילו אמר יש לי ללמד לעצמי זכות--מחזירין אותו, אפילו ארבעה וחמישה פעמים:  ובלבד, שיהא ממש בדבריו.  אם מצאו לו זכות, פטרוהו; ואם לאו, יוצא להיסקל.  והכרוז יוצא לפניו, איש פלוני בן איש פלוני יוצא להיסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו; כל מי שהוא יודע לו זכות, יבוא וילמד.

ו,ב  רחוק מבית הסקילה עשר אמות, אומרין לו התוודה--שכן דרך כל המומתים מתוודים:  שכל המתוודה, יש לו חלק לעולם הבא; שכן מצינו בעכן, שאמר לו יהושוע "בני שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל . . . ויען עכן . . . ויאמר:  אומנה . . ." (יהושוע ז,יט-כ).  ומניין שכיפר לו וידוייו, שנאמר "ויאמר יהושוע מה עכרתנו, יעכורך ה' ביום הזה" (יהושוע ז,כה)--היום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעתיד לבוא.  אם אינו יודע להתוודות, אומרין לו, אמור תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי.  רבי יהודה אומר, אם יודע שהוא מזומם--יאמר תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, חוץ מהעוון הזה; אמרו לו, אם כן, יהו כל אדם אומרין כן, כדי לנקות את עצמן.

ו,ג  רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, היו מפשיטין אותו בגדיו.  האיש, מכסין אותו מלפניו; והאישה, מלפניה ומאחריה, דברי רבי יהודה.  וחכמים אומרין, האיש נסקל ערום, ואין האישה נסקלת ערומה.

ו,ד  בית הסקילה היה גבוה שתי קומות.  אחד מן העדים דוחפו על מותניו, ונהפך על ליבו.  אם מת בה, יצא; ואם לאו--העד השני נוטל את האבן, ונותנה על ליבו.  אם מת בה, יצא; ואם לאו--רגימתו בכל ישראל, שנאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה, להמיתו, ויד כל העם, באחרונה" (דברים יז,ז).

ו,ה  כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה.  האיש, תולין אותו פניו כלפי העם; והאישה, פניה כלפי העץ, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, האיש נתלה, ואין האישה נתלית.  אמר להם רבי אליעזר, מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון; אמרו לו, שמונים אישה תלה, ואין דנין שניים ביום אחד.

ו,ו  כיצד תולין אותו:  היו משקעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה; ומקיף שתי ידיו זו לזו, ותולה אותו.  רבי יוסי אומר, קורה מטה על הכותל, ותולה בה כדרך שהטבחים תולין.  ומתירין אותו מיד; ואם לן--עוברין עליו בלא תעשה, שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא,כג).  כלומר, מפני מה זה תלוי--מפני שקילל את השם; ונמצא שם שמיים מתחלל.

ו,ז  [ה] אמר רבי מאיר, בזמן שאדם מצטער, מה הלשון אומרת--קל אני מראשי, קל אני מזרועי.  אם כך אמר הכתוב מצטער אני על דמן של רשעים, קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך.  ולא זו בלבד, אלא כל המלין את מתו, עובר עליו בלא תעשה; הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין, אינו עובר עליו.  ולא היו קוברין אותם בקברות אבותיהם, אלא שתי קבורות היו מתקנין לבית דין--אחד לנסקלין ולנשרפין, ואחד לנהרגין ולנחנקין.

ו,ח  [ו] נתאכל הבשר--היו מלקטין את העצמות, וקוברים אותם במקום.  והקרובים באים ושואלים את שלום העדים, ואת שלום הדיינין--כלומר שאין בליבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם.  ולא היו מתאבלים; אלא אוננים, שאין אנינה אלא בלב
 

מסכת סנהדרין פרק ז

ז,א  ארבע מיתות נמסרו לבית דין--סקילה, שריפה, הרג, וחנק; רבי שמעון אומר, שריפה, סקילה, חנק, והרג.  זו מצות הנסקלין.

ז,ב  מצות הנשרפים:  היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו; ונותנין סודרין קשה בתוך הרכה, וכורך על צווארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שהוא פותח את פיו; ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, ויורדת וחומדת את בני מעיו.  אמר רבי יהודה, אף הוא אם מת בידם, לא היו מקיימין בו מצות שריפה; אלא פותחין את פיו בצבת על כורחו, שלא בטובתו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, ויורדת וחומדת את בני מעיו.  אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, מעשה בבת כוהן שזינת, והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה; אמרו לו, מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי.

ז,ג  מצות הנהרגין:  היו מתיזין את ראשו בסיף, כדרך שהמלכות עושה.  רבי יהודה אומר, ניוול הוא זה; אלא מניחין את ראשו על הסדן, וקוצץ בקופיס.  אמרו לו, אין מיתה מנוולת מזו.  מצות הנחנקין:  היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו; ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה, וכורך על צווארו, זה מושך אצלו, וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצא.

ז,ד  אלו הן הנסקלין--הבא על האם, ועל אשת אב, ועל הכלה, והבא על הזכור, ועל הבהמה, והאישה המביאה את הבהמה, המגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב, ויידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואימו, והבא על נערה מאורסה, המסית, והמדיח, והמכשף, ובן סורר ומורה.  הבא על האם--חייב עליה משום האם, ומשום אשת אב; רבי יהודה אומר, אינו חייב אלא משום האם בלבד.  הבא על אשת אב--חייב עליה משום אשת אב, ומשום אשת איש:  בין בחיי אביו ובין לאחר מיתת אביו, בין מן האירוסין ובין מן הנישואין.  הבא על כלתו--חייב עליה משום כלתו, ומשום אשת איש:  בין בחיי בנו ובין לאחר מיתת בנו, בין מן האירוסין ובין מן הנישואין.  הבא על הזכור, ועל הבהמה, והאישה המביאה את הבהמה.  אם אדם חטא, בהמה מה חטאת--אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידיה, לפיכך אמר הכתוב תיסקל; דבר אחר, שלא תהא הבהמה עוברת בשוק, ויאמרו זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה.

ז,ה  המגדף אינו חייב, עד שיפרש את השם.  אמר רבי יהושוע בן קורחה, בכל יום ויום דנים את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי.  נגמר הדין, לא היו הורגין בכינוי, אלא מוציאין את כל האדם לחוץ, ושואלין את הגדול שבהם ואומרין לו אמור מה ששמעת בפירוש; והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין.  והשני אומר אף אני כמוהו, והשלישי אומר אף אני כמוהו.

ז,ו  העובד עבודה זרה--אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחווה, והמקבלו עליו באלוה, והאומר לו אלי אתה.  אבל המגפף, והמנשק, והמכבד, והמרביץ, והמרחיץ, והסך, והמלביש והמנעיל--עובר בלא תעשה.  הנודר בשמו, והמקיים בשמו--עובר בלא תעשה.  הפוער עצמו לבעל פעור, זו היא עבודתו; והזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתו.

ז,ז  הנותן מזרעו למולך--אינו חייב עד שימסור למולך, ויעביר באש.  מסר למולך, ולא העביר באש, העביר באש, ולא מסר למולך--אינו חייב:  עד שימסור למולך, ויעביר באש.  ובעל אוב, זה פיתום המדבר משחייו; ויידעוני, המדבר בפיו:  הרי אלו בסקילה, והנשאל בהם באזהרה.

ז,ח  המחלל את השבת--בדבר שחייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת.  והמקלל אביו ואימו--אינו חייב, עד שיקללם בשם; קללם בכינוי--רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין.

ז,ט  הבא על נערה מאורסה--אינו חייב עד שתהא נערה בתולה, מאורסה, בבית אביה; באו עליה שניים--הראשון בסקילה, והשני בחנק.

ז,י  המסית, זה הדיוט המסית את ההדיוט:  אמר יש יראה במקום פלוני--כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה.  כל חייבי מיתות שבתורה, אין מכמינין עליהן--חוץ מזו.  אמר לשניים והן עדיו--מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו.  אמר לאחד, הוא אומר לו יש לי חברים רוצים בכך.  אם היה ערום, אינו יכול לדבר בפניהם; אלא מכמינן לאחורי הגדר, והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי בייחוד, והוא אומר לו, והלה אומר לו היאך נניח את אלוהינו שבשמיים, ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים.  אם חזר בו, מוטב; ואם אמר לו כך היא חובתנו, וכך יפה לנו--העומדים לאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו.  האומר אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח, אקטר, אלך ואקטר, נלך ונקטר, אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך, אשתחווה, אלך ואשתחווה, נלך ונשתחווה.  המדיח--זה האומר, נלך ונעבוד עבודה זרה.

ז,יא  המכשף--העושה מעשה, ולא האוחז את העיניים.  רבי עקיבה אומר משום רבי יהושוע, שניים לוקטין קישואים--אחד לוקט ופטור, ואחד לוקט וחייב; העושה מעשה חייב, והאוחז את העיניים פטור
 

מסכת סנהדרין פרק ח

ח,א  בן סורר ומורה, מאימתיי נעשה בן סורר ומורה:  משהביא שתי שערות, עד שיקיף זקן--התחתון אבל לא העליון, אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה--שנאמר "כי יהיה לאיש, בן" (דברים כא,יח) ולא בת, "בן" ולא איש.  הקטן פטור, שלא בא לכלל מצוות.

ח,ב  מאימתיי הוא חייב:  משיאכל טרמיטר בשר, וישתה חצי לוג יין באיטלקי; רבי יוסי אומר, מנה בשר, ולוג יין.  אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור החודש, אכל מעשר שני בירושלים, אכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, אכל טבל ומעשר ראשון, אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה, אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין--אינו נעשה בן סורר ומורה:  עד שיאכל בשר, וישתה יין--שנאמר "זולל, וסובא" (דברים כא,כ).  אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, "אל תהי, בסובאי יין--בזוללי בשר, למו" (משלי כג,כ).

ח,ג  גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, משל אחרים ואכל ברשות אחרים, משל אחרים ואכל ברשות אביו--אינו נעשה בן סורר ומורה:  עד שיגנוב משל אביו, ויאכל ברשות אחרים.  רבי יוסי ברבי יהודה אומר, עד שיגנוב משל אביו, ומשל אימו.

ח,ד  היה אביו רוצה ואימו אינה רוצה, אימו רוצה ואביו אינו רוצה--אינו נעשה בן סורר ומורה.  רבי יהודה אומר, אם לא הייתה אימו ראויה לאביו, אינו נעשה בן סורר ומורה.  היה אחד מהם גידם, או חיגר, או אילם, או סומא, או חירש--אינו נעשה בן סורר ומורה:  שנאמר "ותפשו בו" (דברים כא,יט), ולא גידמין; "והוציאו אותו" (שם), ולא חיגרין; "ואמרו" (דברים כא,כ), ולא אילמין; "בננו זה" (שם), ולא סומין; "איננו שומע, בקולנו" (שם), ולא חירשים.  מתרים בו בפני שלושה, ומלקין אותו.  חזר וקילקל, נידון בעשרים ושלושה; ואינו נסקל, עד שיהו שם שלושה הראשונים--שנאמר "בננו זה", זה הוא שלקה בפניכם.  ברח עד שלא נגמר דינו, ואחר כך הקיף זקן התחתון--פטור; אם משנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון--חייב.

ח,ה  בן סורר ומורה, יידון על שם סופו--ימות זכאי, ואל ימות חייב:  שמיתתן של רשעים--הניה להם, והניה לעולם; ולצדיקים--רע להם, ורע לעולם.  יין ושינה לרשעים--הניה להם, והניה לעולם; ולצדיקים--רע להם, ורע לעולם.  פיזור לרשעים--הניה להם, והניה לעולם; ולצדיקים--רע להם, ורע לעולם.  כינוס לרשעים--רע להם, ורע לעולם; ולצדיקים--הניה להם, והניה לעולם.  שקט לרשעים--רע להם, ורע לעולם; ולצדיקים--הניה להם, והניה לעולם.

ח,ו  הבא במחתרת, יידון על שם סופו.  היה בא במחתרת, ושבר את החבית--אם יש לו דמים, חייב; ואם אין לו דמים, פטור.

ח,ז  אלו שמצילין אותן בנפשן--הרודף את חברו להורגו, אחר הזכור, אחר נערה מאורסה.  אבל הרודף אחר הבהמה, והמחלל את השבת, והעובד עבודה זרה--אין מצילין אותם בנפשן
 

מסכת סנהדרין פרק ט

ט,א  אלו הן הנשרפין--הבא על אישה ובתה, ובת כוהן; ויש בכלל אישה ובתה--בתו, ובת בתו, ובת בנו, בת אשתו, ובת בתה, ובת בנה, חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו.  אלו הן הנהרגין--רוצח, ואנשי עיר הנידחת.  רוצח שהכה את ריעהו, בין באבן בין באגרוף, כבש עליו בתוך המים או בתוך האור, ואינו יכול לעלות משם ומת--חייב; דחפו לתוך המים או לתוך האור, ויכול הוא לעלות משם ומת--פטור.  שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש--פטור.  השיך בו את הנחש--רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין.  המכה את חברו בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה, לאחר מכן הכביד ומת--רבי נחמיה פוטר; וחכמים מחייבין, שרגליים לדבר.

ט,ב  נתכוון להרוג את הבהמה, והרג את האדם, לנוכרי, והרג בן ישראל, לנפלים, והרג בן קיימה--פטור.  נתכוון להכותו על מותניו, ולא היה בה כדי להמית על מותניו, והלכה לה על ליבו, והיה בה כדי להמית על ליבו, ומת, נתכוון להכותו על ליבו, והיה בה כדי להמית על ליבו, והלכה לה על מותניו, ולא היה בה כדי להמית על מותניו, ומת, נתכוון להרוג את הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת, נתכוון להכות את הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, והלכה לה על הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת--פטור.  אבל נתכוון להכותו על מותניו, והיה בה כדי להמית על מותניו, והלכה לה על ליבו, ומת, נתכוון להכות את הגדול, והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן, ומת--חייב.  רבי שמעון אומר, אפילו נתכוון להרוג את זה, והרג את זה--פטור.

ט,ג  רוצח שנתערב באחרים, כולם פטורים; רבי יהודה אומר, כונסין אותן לכיפה.  כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה, יידונו בקלה:  הנסקלין בנשרפין--רבי שמעון אומר, יידונו בסקילה, שהשריפה חמורה; וחכמים אומרין, יידונו בשריפה, שהסקילה חמורה.  אמר להם רבי שמעון, אילו לא הייתה שריפה חמורה, לא נתנה לבת כוהן שזינת.  אמרו לו, אילו לא הייתה סקילה חמורה, לא נתנה למגדף ולעובד עבודה זרה.  הנהרגין בנחנקין--רבי שמעון אומר, בסיף; וחכמים אומרין, בחנק.

ט,ד  מי שנתחייב שתי מיתות בית דין, יידון בחמורה.  עבר עבירה שיש בה שתי מיתות, יידון בחמורה; רבי יוסי אומר, יידון בזיקה הראשונה שבאת עליו.

ט,ה  מי שלקה ושנה בבית דין--כונסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו שעורים עד שכרסו נבקעת.  ההורג נפשות שלא בעדים--כונסין אותו לכיפה, ונותנין לו לחם צר ומים לחץ.

ט,ו  הגונב את הקסווה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית--קנאין פוגעין בהן.  כוהן ששימש בטומאה--אין אחיו הכוהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה, ומוציאין את מוחו בגזרין.  זר ששימש במקדש--רבי עקיבה אומר, בחנק; וחכמים אומרין, בידי שמיים
 

מסכת סנהדרין פרק י

י,א  כל ישראל, יש להם חלק לעולם הבא--שנאמר "ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ" (ישעיהו ס,כא).  ואלו שאין להם חלק לעולם הבא--האומר אין תחיית המתים, ואין תורה מן השמיים, ואפיקורוס.  רבי עקיבה אומר, אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואמר "כל המחלה אשר שמתי במצריים, לא אשים עליך" (שמות טו,כו).  אבא שאול אומר, אף ההוגה את השם באותותיו.

י,ב  שלושה מלכים וארבעה הדיוטות, אין להם חלק לעולם הבא:  שלושה מלכים--ירובעם, ואחאב, ומנשה.  ורבי יהודה אומר, מנשה--יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר "ויתפלל אליו, וייעתר לו וישמע תחינתו, וישיבהו ירושלים, למלכותו" (דברי הימים ב לג,יג).  אמרו לו, למלכותו השיבו, ולא השיבו לחיי העולם הבא.  ארבעה הדיוטות--בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגיחזי.

י,ג  דור המבול--אין להם חלק לעולם הבא, ואינן עומדין בדין, שנאמר "לא ידון רוחי באדם לעולם" (בראשית ו,ג).  אנשי סדום--אין להם חלק לעולם הבא, אבל עומדים הם בדין.  רבי נחמיה אומר, אלו ואלו אינן עומדין בדין, שנאמר "על כן, לא יקומו רשעים . . ." (תהילים א,ה):  "לא יקומו רשעים--במשפט" (שם), זה דור המבול; "וחטאים, בעדת צדיקים" (שם), אלו אנשי סדום.  אמרו לו, בעדת צדיקים אין עומדין, אבל עומדין הן בעדת רשעים.  דור המדבר--אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין, שנאמר "במדבר הזה ייתמו, ושם ימותו" (במדבר יד,לה), דברי רבי עקיבה; רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר "אספו לי, חסידיי--כורתי בריתי, עלי זבח" (תהילים נ,ה).  עדת קורח--אינה עתידה לעלות, שנאמר "ותכס עליהם הארץ, ויאבדו מתוך הקהל" (במדבר טז,לג), דברי רבי עקיבה; רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר "ה', ממית ומחייה; מוריד שאול, ויעל" (שמואל א ב,ו).  עשרת השבטים--אינן עתידים לחזור, שנאמר "וישליכם אל ארץ אחרת, כיום הזה" (דברים כט,כז):  מה היום הולך ואינו חוזר, אף הן הולכין ואינן חוזרין, דברי רבי עקיבה.  רבי אליעזר אומר, מה היום מאפיל ומאיר, אף הם שהיא אפילה להם, עתידה לאור להם.

י,ד  אנשי עיר הנידחת, "יצאו אנשים בני בלייעל, מקרבך, וידיחו את יושבי עירם, לאמור" (דברים יג,יד)--הא אינן נהרגין עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט, ועד שיודח רובה, ועד שידיחוה אנשים.  הדיחוה נשים וקטנים, או שהודח מיעוטה, או שהיו מדיחיה מחוצה לה--הרי אלו כיחידים.  צריכין שני עדים והתראה, לכל אחד ואחד.  זה חומר ביחידים מבמרובים--שהיחידים בסקילה, לפיכך ממונם פלט; והמרובים בסיף, לפיכך ממונם אבד.

י,ה  "הכה תכה, את יושבי העיר ההיא--לפי חרב" (דברים יג,טז)--החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום, הרי אלו מצילין אותם.  "החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה, לפי חרב" (שם)--מכאן אמרו נכסי צדיקים שבתוכה אובדים, ובחוצה לה פליטין; ושל רשעים--בין מתוכה בין בחוצה לה, אובדין.

י,ו  "ואת כל שללה, תקבוץ אל תוך רחובה" (דברים יג,יז).  אם אין לה רחוב, עושין לה רחוב; היה רחובה חוצה לה, כונסין אותו לתוכה:  שנאמר "אל תוך רחובה".  "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה" (שם)--"שללה", ולא שלל שמיים; מכאן אמרו, ההקדשות שתוכה ייפדו, ותרומות ירקבו, מעשר שני וכתבי הקודש ייגנזו.  "כליל, לה' אלוהיך" (שם)--אמר רבי שמעון, אם עושה אתה דין בעיר הנידחת, מעלה אני עליך כאילו אתה מעלה עולה כליל לפניי.  "והייתה תל עולם, לא תיבנה עוד" (שם)--לא תעשה אפילו גינות ופרדסים, דברי רבי יוסי הגלילי; ורבי עקיבה אומר, "לא תיבנה עוד", לכמות שהייתה--אינה נבנית, אבל נעשית היא גינות ופרדסים.  "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם--למען ישוב ה' מחרון אפו, ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (דברים יג,יח)--כל זמן שרשעים בעולם, חרון אף בעולם; אבדו רשעים מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם
 

מסכת סנהדרין פרק יא

יא,א  אלו הן הנחנקין--המכה אביו ואימו, וגונב נפש מישראל, וזקן ממרא על פי בית דין, ונביא השקר, והמתנבא בשם עבודה זרה, והבא על אשת איש, וזוממי בת כוהן ובועלה.  המכה אביו ואימו--אינו חייב, עד שיעשה בהם חבורה.  זה חומר במקלל מבמכה--שהמקלל לאחר מיתה, חייב; והמכה לאחר מיתה, פטור.  וגונב נפש מישראל--אינו חייב, עד שיכניסנו לרשותו; רבי יהודה אומר, וישתמש בו, שנאמר "והתעמר בו, ומכרו" (דברים כד,ז).  הגונב את בנו--רבי יוחנן בן ברוקה מחייב, וחכמים פוטרין.  גנב מי שחצייו עבד, וחצייו בן חורין--רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין.

יא,ב  זקן ממרא על פי בית דין, שנאמר "כי ייפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע" (דברים יז,ח).  שלושה בתי דינין היו שם--אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית.  באים לזה שעל פתח הר הבית, ואומר כך דרשתי וכך דרשו לי חבריי, כך לימדתי וכך לימדו לי חבריי.  אם שמעו, אמרו להן; ואם לאו, באים לזה שעל פתח העזרה, ואומר כך דרשתי וכך דרשו לי חבריי, כך לימדתי וכך לימדו לי חבריי.  אם שמעו, אמרו להן; ואם לאו, אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית--שמשם תורה יוצאה לכל ישראל, שנאמר "מן המקום ההוא, אשר יבחר ה'" (דברים יז,י).  חזר לעירו, ושנה ולימד כדרך שהוא למוד--פטור; ואם הורה לעשות, חייב--שנאמר "והאיש אשר יעשה בזדון, לבלתי שמוע אל הכוהן . . ." (דברים יז,יב), אינו חייב עד שיורה לעשות.  תלמיד שהורה לעשות, פטור--נמצא חומרו קולו.

יא,ג  חומר בדברי סופרים מדברי תורה:  האומר אין תפילין, לעבור דברי תורה--פטור; חמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים--חייב.

יא,ד  אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה; אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל--שנאמר "וכל העם, ישמעו וייראו" (דברים יז,יג), דברי רבי עקיבה.  רבי יהודה אומר, אין מענין דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין לכל המקומות, איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין.

יא,ה  ונביא השקר--המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו.  אבל הכובש את נבואתו, והמוותר על דברי הנביא, ונביא שעבר על דברי עצמו--מיתתן בידי שמיים, שנאמר "אנוכי, אדרוש מעימו" (דברים יח,יט).

יא,ו  המתנבא בשם עבודה זרה ואומר, כך אמרה עבודה זרה--אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא, ולטהר את הטהור.  הבא על אשת איש--כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין, אף על פי שלא נבעלה--הבא עליה, הרי זה בחנק.  וזוממי בת כוהן ובועלה--הא כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה, חוץ מזוממי בת כוהן ובועלה. 

מסכת מכות פרק א

א,א  כיצד העדים נעשין זוממין:  מעידים אנו את איש פלוני, שהוא בן גרושה או בן חלוצה--אין אומרין יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו, אלא לוקה ארבעים.  מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לגלות--אין אומרין יגלה זה תחתיו, אלא לוקה ארבעים.  מעידים אנו את איש פלוני, שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה, והלוא בין היום בין למחר, סופו ליתן לה כתובה--אומרין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו, שאם נתאלמנה או נתגרשה, ואם מתה, יירשנה בעלה.

א,ב  מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לחברו אלף זוז על מנת ליתנן מכאן ועד שלושים יום, והוא אומר מכאן ועד עשר שנים--אומרין כמה אדם רוצה ליתן ויהא אלף זוז בידו, בין נותנן מכאן ועד שלושים יום ובין נותנן מכאן ועד עשר שנים.  [ב] מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לחברו מאתיים זוז--נמצאו זוממין, לוקין ומשלמין, שלא השם המביאן לידי מכות, מביאן לידי תשלומין, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, כל המשלם אינו לוקה.

א,ג  מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב מלקות ארבעים--נמצאו זוממין, לוקין שמונים:  משום "לא תענה בריעך עד שקר" (שמות כ,יב), ומשום "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט), דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, אין לוקין אלא ארבעים.  משלשין בממון, ואין משלשין במכות.  כיצד:  העידוהו שהוא חייב לחברו מאתיים זוז--נמצאו זוממין, משלשין ביניהן; העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים--נמצאו זוממין, כל אחד ואחד לוקה ארבעים.

א,ד  אין העדים נעשין זוממין, עד שיזימו את עצמן.  כיצד:  אמרו מעידים אנו את איש פלוני, שהרג את הנפש--אמרו להן היאך אתם מעידים, שהרי הנהרג או ההורג היה עימנו אותו היום במקום פלוני--אין אלו זוממין; אבל אם אמרו להן היאך אתם מעידים, שהרי אתם הייתם עימנו באותו היום במקום פלוני--הרי אלו זוממין, ונהרגין על פיהן.

א,ה  באו אחרים והזימום, באו אחרים והזימום--אפילו מאה, כולם ייהרגו; רבי יהודה אומר, איסטסיס היא זו, אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד.

א,ו  אין העדים הזוממין נהרגין, עד שייגמר הדין--שהרי הצדוקיים אומרין, עד שייהרג, שנאמר "נפש, תחת נפש" (שמות כא,כג).  אמרו להם חכמים, והרי כבר נאמר "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט), והרי אחיו קיים.  אם כן למה נאמר "נפש, תחת נפש", יכול משעה שקיבלו עדותן ייהרגו:  תלמוד לומר, "נפש, תחת נפש"--הא אינן נהרגין, עד שייגמר הדין.

א,ז  "על פי שניים עדים, או שלושה עדים--יומת המת" (דברים יז,ו)--אם מתקיימת העדות בשניים, למה פרט הכתוב "בשלושה":  אלא להקיש שלושה לשניים--מה שלושה מזימין את השניים, אף השניים מזימין את השלושה.  מניין אפילו הן מאה--תלמוד לומר, "עדים".  רבי שמעון אומר, מה שניים אינן נהרגין, עד שיהו שניהם זוממין--אף השלושה אינן נהרגין, עד שיהו שלושתם זוממין.  מניין אפילו מאה--תלמוד לומר, "עדים".  רבי עקיבה אומר, לא בא השלישי אלא להחמיר עליו, ולעשות דינו כיוצא באלו.  אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.

א,ח  מה השניים נמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן בטילה--אף השלושה נמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן בטילה.  מניין אפילו מאה--תלמוד לומר, "עדים" (דברים יז,ו).  אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, בדיני נפשות; אבל בדיני ממונות, תתקיים העדות בשאר.  רבי אומר, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, בזמן שהתרו בהן; אבל בזמן שלא התרו בהן, מה יעשו שני אחים שראו כאחת שהרג את הנפש.

א,ט  היו שניים רואין אותו מחלון זו, ושניים רואין אותו מחלון זו, ואחד מתרה בו באמצע--בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, הרי אלו עדות אחת; ואם לאו, הרי אלו שתי עדייות.  לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת--הוא והן נהרגין, והשנייה פטורה.  רבי יוסי אומר, לעולם אינו נהרג, עד שיהיו פי שני עדיו מתרין בו--שנאמר "על פי שניים עדים" (דברים יז,ו); דבר אחר, "על פי שניים עדים"--שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

א,י  מי שנגמר דינו וברח, ובא לפני בית דין--אין סותרין את דינו; אלא כל מקום שיעמדו שניים ויאמרו, מעידים אנו את איש פלוני, שנגמר דינו בבית דין של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו--הרי זה ייהרג.

א,יא  סנהדרין נוהגת בארץ, ובחוצה לארץ.  סנהדרין ההורגת אחד בשבוע, נקראת חבלנית; רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים שנה.  רבי טרפון ורבי עקיבה אומרים, אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג בה אדם לעולם; רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף הן מרבים שופכי דמים בישראל
 

מסכת מכות פרק ב

ב,א  אלו הן הגולין:  ההורג נפש בשגגה.  היה מעגל במעגלה, ונפלה עליו והרגתו, היה משלשל בחבית, ונפלה עליו והרגתו, היה יורד בסולם, ונפל עליו והרגו--הרי זה גולה.  אבל אם היה מושך במעגלה, ונפלה עליו והרגתו, היה דולה בחבית, ונפ