"ששון ליבי", חיי-שרה

בס"ד, "נָחַלְתִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי-שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה"

עלון "שְׂשׂוֹן לִבִּי" לפרשת "חיי שרה" – שבת מברכין חודש כסלו ה'תשס"ז

לזיכוי הרבים – ולמיתוק הדינין מעל עמו ישראל

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים--שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה"

מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים – מדוע קודם שנה ביחיד, ואחר כך שנים ברבים?

נאמר שנה – לשון יחיד אצל מאה, וכן בעשרים. אבל בשבע נאמר שנים – לשון רבים, מדוע?

על כך עונים בזוהר הקדוש: "מאן דאיהו זעיר – איהו רב. ומאן דאיהו רב – איהו זעיר" פירוש: מי שהוא קטן (הממעיט עצמו בעיני אחרים), דהיינו עניו וצנוע – אזי הוא בעצם גדול וחשוב בעיני הבריות. ומי שהוא חושב עצמו לגדול ומחזיק מעצמו חשוב – אזי הוא קטן בעיני הבריות.

שרה אימנו, ע"ה, היתה הדמות של "עזר כנגדו" לאברהם, צנועה וחסודה תמיד. אין שום אדם שהתורה מנתה שנותיו בפרוטרוט כמו הדוגמא של שרה אימנו. ועוד, שהוסף שָׁנָה או שָׁנִים לכל מספר, וגם אמרה התורה חיים בתחילת המניין ובסופו: " וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה....שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה".

אותיות רבתיות ואותיות זעירות בספר תורה – על שום מה?

"וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ" – האות כ"ף כאן זעירא.

בכל מקום בתורה שיש אות רבתית (גדולה) ואות זעירא (קטנה) – באה לאמר לנו שיש משהו "המסתתר" מאחורי אות זו: בפרשתינו כ"ף זעירה "וְלִבְכֹּתָהּ" :

2. ללמד שאין הבכייה בפני עמי הארץ נאה לתלמידי חכמים, לא כל שכן על הנשים.

3. ללמדך, כל מי שלא מבכה על אדם כשר – פורעין ממנו.

4. ללא האות כ', קוראים "ולבתה", לרמז שהיתה לה בת ומתה באותו יום.

5. רמז לאדם שבשעת ההספד ימזער עצמו, ויחשיב עצמו לקטן בעיניו.

* ומדוע מיעט בבכי? שיצחק נעקד ביום הכיפורים. שרה נפטרה למחרת. נשארו יומיים לסוכות. ואמרו חז"ל: שלושה ימים לבכי, שבעה להספד, ושלושים לתספורת וכיבוס. היות שהזמן היה קצר, הבכיה היתה מועטת.

קראנו בסוף פרשה שעברה "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם, בִּבְאֵר שָׁבַע". כלומר שאברהם גר בבאר שבע. ובפרשה זו נאמר: "וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ". כלומר: נפטרה בחברון, לא בבאר שבע. אם כך:

2. מדוע כתוב "וַיָּבֹא, אַבְרָהָם"? כלומר שלא נכח בזמן הפטירה.

לפי המאורעות הכתובים בתורה, שרה נפטרה בחברון. וכיצד היגיעה לשם? על פי מדרש אגדה, בא השטן ובישר לה על עקידת יצחק ושחיטתו על ידי אביו אברהם. ומצער הדברים הלכה לחברון ושאלה עוברי אורח בכל הדרכים שעברה, גם שלחה שליחים לבית מדרשו של שם ועבר. וכן שאלה את הענקים: אחימן ששי ותלמי, הגרים בחברון שיכלו לראות למרחקים עצומים, כדי שיאמרו לה אם רואים את אברהם ויצחק.

לכן יובן מדוע כתוב "וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ", שאברהם חזר לבאר שבע – מקום מגוריו הקבוע. שרה לא היתה שם, לכן הלך לחפש אחריה עד שאמרו לו כי הלכה לחברון. היות שאברהם אבינו, ע"ה, היה מוכר בכל מקום, חיכו עד שיבא ויעשה הספד ויקבור את שרה אשתו.

מדוע כתיב חסר ומלא, במשא ומתן בין אברהם ועפרון על מערת המכפלה

בסיפור המשא ומתן בין אברהם ועפרון רואים מספר מילים הכתובים פעם בכתיב חסר ופעם בכתיב מלא. חז"ל אומרים שיש בהם רמזים על עניינים שונים שלא נכתבו שחור על גבי לבן. דוגמאות:

עפרון אמר: "אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא" המילה מֵאֹת כתיב חסר = ללא ו'.

ובאברהם: "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן,...אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר" המילה מֵאוֹת כתיב מלא = עם ו'.

הרעיון: עפרון היטיל עין הרע בכספו של אברהם ורצה למעטו ביחס אליו. אך אברהם נתן בלב שלם ונפש חפצה כדי להשביע את עינו של אוהב הכסף ולא יטיל עין הרע "בעיסקה".

וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם, אֶל עֶפְרוֹן (כתיב מלא), - שהבין אברהם היטב שאם לא יתן את הסכום הנקוב (400 שקל כסף) העיסקה תבוטל.

וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן (כתיב חסר), - שהיה להוט אחרי הכסף ששקל לו אברהם.

כמו כן, "עֶפְרֹן" בכתיב חסר = 400 = רע עין = 400, שהיה עפרון צר עין ורע עין ולבסוף הפסיד. כיצד?

אבימלך נתן לאברהם "אלף כסף" שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ...הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ". אברהם לא רצה להנות מן הכסף הזה. כשבא אל עפרון, רצה אברהם לתת לעפרון את כל הצרור כמות שהוא (עם 1000 כסף), ולא רצה עפרון עד שישקול וימנה בפניו. אחרי ששקל, נוכח לדעת שהיו בצרור 600 כסף יותר ממה שביקש. וזה האות וא"ו החסרה לרמז שש מאות שקל שהיפסיד עפרון בגלל שחשד את אברהם.

עֶפְרוֹן – כתיב מלא, אם ניקח שמו של אברהם ושמו של עפרון, הרי שהאות רי"ש היא האות האמצעית בשני השמות באופן כזה: א ב - ר - ה ם

וזה שאמר עפרון: "אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא" , בֵּינִי וּבֵינְךָ יש אות אמצעית שווה, והיא רי"ש = 200, סכם 200 ועוד 200 = 400 אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף.

בארבעה מקומות מצינו את המספר 400 אצל בעלי עין הרע:

ב. אצל אחי יוסף שהיתה עינם רעה ביוסף ונתקנאו בו בעבור כתונת הפסים שעליו, ועל ידי כן נתגלגלו הדברים וירדו למצרים לגלות ועבדות 400 שנה.

ג. אצל עשיו, שרעה עינו באחיו יעקב ונתקנא בו על הברכות שקיבל מאביו יצחק. ולכן בא עשיו על יעקב עם 400 איש להלחם ביעקב ובניו.

ד. אצל נבל הכרמלי, שהיה כילי ורע עין. על כן בא אליו דוד עם 400 איש עמו לשלם לו כמדתו.

מערת המכפלה, בית המקדש וקבורתו של יוסף – נקנו בכסף מלא

אברהם משלם לעפרון, בכסף מלא, קבל עם ועדה 400 שקל כסף, שלא יגידו הגויים ושלא יעז אף אדם, וגם לא לאחר דורות רבים שלא יאמר איש שהיתה כאן טעות. לא ולא, המקום נרכש בכסף מלא, חוקי לחלוטין עם הרשמה "בטאבו" לדורי דורות. שנאמר: "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן, אֶת-הַכֶּסֶף.. וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן, אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה...הַשָּׂדֶה, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, וְכָל-הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, אֲשֶׁר בְּכָל-גְּבֻלוֹ סָבִיב, לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה, לְעֵינֵי בְנֵי-חֵת".

גם בית המקדש נבנה על מקום שנרכש בכסף מלא על ידי דוד המלך. שנאמר: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד, לְאָרְנָן, לֹא, כִּי-קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא...וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן, בַּמָּקוֹם, שִׁקְלֵי זָהָב, מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת. וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה', וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים".

וגם מקום קבורתו של יוסף נקנה בכסף מלא, שנאמר: "וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ, מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם--בְּמֵאָה, קְשִׂיטָה"

נו, ומה קורה היום עם מקומות אלה שקנו אבותינו בכסף מלא? המעניין הוא שהגויים יודעים היטב את העובדות האמיתיות, אך לצערינו אנחנו שכחנו או לא רוצים לזכור ולעשות דבר בנדון....

בסיפור אליעזר ורבקה כתוב על רבקה – נער, במקום נערה. מה הסיבה?

אומרים חז"ל: כל 'נערה' הכתוב בנביאים וכתובים = כתיב מלא. ובתורה = כתיב חסר, חוץ ממקום אחד: במוציא שם רע על אשתו, ששם כתוב נערה – כתיב מלא.

אמרו בזוהר: שכל זמן שלא דבקה הנקבה בזכר הראוי לה שיהיה בעלה כל ימיו – היא חסרה את האות ה"א. וה"א זאת, היא בסוד ה"א אחרונה משם י'-ה'-ו'-ה'.

ובמקום שאין שם זכר ונקבה (בזיווג הגון), אין ה"א זאת מצוייה שם.

אנו מוצאים הוכחות מן התורה, הנביאים והכתובים, כי הזיווג אך ורק על פי ה': מֵה' יָצָא הַדָּבָר.

מן התורה: על החלטתה של רבקה לצאת לארץ ישראל אל בעלה לעתיד, יצחק, ענו בתואל ולבן: "וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ, מֵה' יָצָא הַדָּבָר; לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ, רַע אוֹ-טוֹב".

וכן בנביאים,אצל שמשון, שרצה אישה פלישתית כדי שתהיה לו תואנה לנקום בפלישתים: "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ, כִּי מֵה' הִיא".

ובכתובים: "בַּיִת וָהוֹן - נַחֲלַת אָבוֹת. וּמֵה', אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת". אישה (זיווג) – רק מה'.

מי היתה קטורה? יש אומרים קטורה זו הגר שחזרה בה מעבודה זרה, והיו מעשיה כקטורת.

אך יש אומרים שקטורה היתה מצאצאיו של יפת בן נוח.

שרה – מצאצאיו של שם בן נוח. הגר: מצאצאיו של חם בן נוח. קטורה: מצאצאיו של יפת בן נוח.

וכך מתקיים באברהם הפסוק: "ונברכו בך כל משפחות האדמה", שכן נשא אברהם שלוש נשים משלושה בניו של נוח.

מה באה התורה לחדש לנו "אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר", האם יש כסף שאינו "עובר לסוחר" (כלומר יכול להתגלגל מסוחר לסוחר, ללא בעיה)? אולי, נאמר שכסף שאינו סחיר הוא כסף מזויף, אבל כסף רגיל בוודאי עובר לסוחר. מה החידוש?

נוכל להבין זאת טוב מאוד בימינו. היום אם אדם יקח שטרות שקלים חדשים ויסע לארה"ב או לאירופא או לכל מדינה בעולם. יכנס לחנות וירצה לקנות דבר מה. לא יקבלו ממנו כסף זה, כיוון שאין אותו סוחר או בעל חנות יכול "לגלגל" את הכסף הזה הלאה. כלומר כסף זה אינו "עובר לסוחר" אחר. במילים אחרות: הוא תקוע עם הכסף הזה. (אולי בבנק הראשי באותה מדינה יסכימו להחליף לו את הכסף למטבע המדינה). לעומת זאת אם בימינו יקח אדם דולארים (מטבע ארה"ב) או איורו (מטבע אירופא) או שטרלינג (מטבע אנגליה), ויצא לכל מקום בעולם, כמעט מובטח לו ברוב המקרים שיוכל לשלם במטבעות אלה בכל מקום.

זה שאומרת התורה: לאברהם היה כסף שבכל מקום בעולם היו מכבדים, ועובר לסוחר.

"וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל". מנהג ישראל תורה - שקוראים לחתן ולכלה פרשת

"וְאַבְרָהָם זָקֵן" עם תרגומו זה קורא וזה מתרגם. ויש שנהגו לקרוא בספר תורה בפני עצמו ויש שקוראים מן החומש וכן הרוב נוהגים.

אם באנו לשאול מהו טעמו של המנהג? הנה הדבר פשוט. כאשר עסוקים אנו בשמחת חתן וכלה, הרי דבר בעתו מה טוב הוא, ועל כן נקרא בפניהם את פרשת החתן והכלה הראשונים שהורתם ולידתם בקדושה, הלא הם יצחק ורבקה, שהוא ראש הנמולים לשמונה, והיא צדקת מילדותה. ומסתבר לומר שכאשר אנו קוראים לחתן ולכלה פרשה זו, הרינו באים להורותם מהו יסוד קדושת הבית היהודי.

אברהם מקפיד שלא לקחת אשה ליצחק מבנות הכנעני. ובנות חרן יותר טובות? (מספר "לב אליהו")

ויש לשאול הקפדתו של אברהם שאליעזר לא יקח אשה לבנו מבנות כנען טעונה הסבר, הרי בנות חרן לכאורה לא היו טובות יותר? אלא, "מכל זה למדנו יסוד גדול...דאף כי היראה היא העיקר בעבודת האדם, וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה..."עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" מ"מ יש לנו לידע כי אדם שיש בו עדינות הנפש ומדות טובות אף כי עומד במצב שעדיין לא קנה היראה אבל אם יגיע להכר בחיוב יראת שמים ירדוף אחריה וישיגנה בנקל, כי מי שיש לו מידות טובות יש בו היסוד לבנות את עצמו ולהגיע לכל המדרגות היותר נעלות, מה שאין כן המושחת במדות, חולה רעה היא ואיומה אשר מעטים מאד זכו להחלף ולהרפא ממנה, וכל זמן שהמדות הרעות שולטות באדם כל יגיעתו בעבודת השי"ת לריק הוא והולך לטמיון ר"ל". עוד הוא כותב "גם יש לדעת כי המידות בין לטוב או למוטב מורישים האבות לבניהם אחריהם..מעתה נבין היטב מה שהקפיד אברהם אבינו ע"ה כל כך ופחד ורחב לבבו והשביע לאליעזר עבדו שלא יקח אשה לבנו מבנות הכנעני, כי הכנענים מושחתים במדות רעות, שהם זרעו של חם אבי כנען, אשר השחית והתעיב עלילה לפני אביו נח הצדיק, ואמנם החרימו וקללו בקללה נמרצת עד עולם ויאמר לו "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו", כלומר כי חם השריש בקרבו ובקרב לב בניו מדתו הרעה והארורה אשר לא יוכלו לצאת ממנה ונשארו כולם בעלי מומים עד עולם, אשר לא להם החרות ניתנה ורק עבד עבדים יהיה לאחיו!" לבן ובתואל, עם היותם עובדי עבודת כוכבים לא היה מחוייב שיעבור רישומם לבניהם, ולכן בחר בהם אברהם והרחיק בנות הכנעני. כי מבני כנען רושם מדותיהם הרעות עוברים לצאצאיהם ולא ניתנים לתיקון שביארנו לעיל ואילו מבני חרן אם האבא עובד אלילים צאצאיו יכולים לעשות תשובה ולנקות את הרושם שקיבלו מבית אבא. (אהל תורה)

במסכת סנהדרין צ"ד: "שלשה קפצה להם הארץ. אליעזר עבד אברהם ויעקב אבינו ואבישי בן צרויה. אבישי בן צרויה הא דאמרן. אליעזר עבד אברהם דכתיב 'ואבוא היום אל העין' למימרא דההוא יומא נפק. יעקב אבינו דכתיב 'ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה' וכתיב 'ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש'. כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו. בעי למיהדר. כיון דהרהר בדעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא, מיד 'ויפגע במקום'".

בפסיקתא פרשת ויצא (פ"ח) מוצאים אנו רשימה אחרת - "ארבעה שקפצה להם הארץ ואלו הן:

אברהם אבינו, ע"ה: שנאמר: "ויחלק עליהם לילה" ברדפו אחרי המלכים עד דן בלילה אחד.

אליעזר עבד אברהם: שנאמר: "ואבא היום אל העין" באותו היום יצא, ובאותו היום הגיע
יעקב אבינו ע"ה: כשברח מעשו אחיו אל לבן. שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש"

מי היתה קטורה? יש אומרים קטורה זו הגר שחזרה בה מעבודה זרה, והיו מעשיה כקטורת.

אך יש אומרים שקטורה היתה מצאצאיו של יפת בן נוח.

שרה – מצאצאיו של שם בן נוח. הגר: מצאצאיו של חם בן נוח. קטורה: מצאצאיו של יפת בן נוח.

וכך מתקיים באברהם הפסוק: "ונברכו בך כל משפחות האדמה", שכן נשא אברהם שלוש נשים משלושה בניו של נוח.

הפטרת השבוע: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיְכַסֻּהוּ, בַּבְּגָדִים, וְלֹא יִחַם, לוֹ" (מלכים א', פרק א').

ההפטרה מעין הפרשה. היות שבפרשה נאמר: "ואברהם זקן בא בימים" אנו קוראים כדוגמת זה על דוד המלך, "והמלך דוד זקן". וכאן אומרת הגמרא בברכות ס"ב: נאמר בשמואל א' כד: "ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט". אמר ר' יוסי בר' חנינא: כל המבזה את הבגדים - סוף אינו נהנה מהם. שנאמר (מלכים א א) "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו". נלמד אנו מכך, ונלמד צאצאינו לדורות הבאים, כמה צריך אדם להזהר בלבושו וכל שכן בלבוש חברו.

יהי רצון מלפני אלוקי השמים שיתמיד בריאותינו לעבודתו יתברך, וישלח זיווג בריא ואולם לכל בני ובנות ישראל באשר הם שם. יצילנו מאלו שאינם כשרים והמנסים לבא בעורמה לכלל ישראל, יחיש גאולתינו ונשמע ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות, אמן.