ביום בהיר, אביבי ונעים

יצאנו לנו לטיול במערת הנטיפים

טיילנו, שתינו ובעיקר אכלנו

עד אשר נפשנו לא הייתה בנו

ולפתע פתאום, ליבי החל להלום

וחשתי מן תחושה שכזאת שהולכת לשנות את המצב

תחושה המכונה: ראש צב

חיש מהר חיפשתי שירותים

ולדאבוני הרב הם היו נעולים

ובנתיים הלחץ גובר וגובר

והגוש בישבן מסרב להישאר

אז רצתי לשיח

שבין רגע הפך למסריח

מפני שחרא כזה ריחני

לא נראה אפילו אצל שמעון התימני.

הגוש היה כה גדול

שנראה לי נקרע לי הטחול

אז קטפתי עלה וניגבתי את החור

שכנראה התרחב לגודל של בור.

ומאותו יום אני לא יכול לשבת

החרא הוא חבר יקר...

יש חרא חולה ויש חרא בריא...

חרא יוצא מהחריץ

וישנם גם מקרים נדירים

ישנם גם אנשים שמתעדים..

עוד הגיגי חוכמה מפי תוכלו לשמוע

בקרוב באירוע הגדול:

השירותים מזופתים..

כי המים לא יורדים

הצואה יושבת שם כבר משלשום

איזה ריח.. אני לא יכול לנשום..

מצטברת לה סתימה ענקית

שאול האינסטלטור כבר במונית

ובנתיים אני חי לי במחנק..

ובלי שקל בארנק

רק דבר אחד נותר לי להגיד...

בינתיים אנחנו בסלון שלה,

והיא אוהבת אותי אבל גם מישהו אחר,

ואני אוהב אותה אבל אף פעם לא מוכן להגיד לה את זה,

ובטח שלא להישאר.

עכשיו, אחרי כל השנים, מה כבר יכול עוד לקרות,

מה עוד יכול להיאמר?

שום דבר. אנחנו נפרדים,

החרא צף עדיין. המים לא יורדים