בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
 
 מנהלים אפק רועי קורן אסף ובר ורז
      
 

 

  ביתר ירושלים!!
 
 
    ביתר ירושלים
    סגל הקבוצה
    תמונות
    שחקנים
    היסטוריה
    היכל התהילה
    טורים אישיים
    צור קשר
    סקרים
    הורדות
    פינת הנצחה
    סרטונים
    כתבות ראיונות ותחקירים
    פורום רציני
    מאחורי הקלעים
    פינת האוהדים
    משחקים של ביתר ירושלים
    חדשות
    מתקני הקבוצה
    כל הצהובים והאדומים והגולים והמבשלים
    מי שלא אוהב ביתר שיכנס לזה וגם מי שאוהד ביתר
    תמונות גדולות וטובות
    היכל התהילה
    טורים אישיים
    כתובות ראיונות ותחקירים
    חדשות חמות
    מבזקים
    הורדות
    ביתר והקהילה
    שער האריות
    תארים
    פינת האוהדים
    סיפורי האלפיות
    שירים
    עידן טל
    טברטקו קאלה
    שגיא שטראוס
    אריאל הרוש
    אריק בנאדו
    שמעון גרשון
    תומר בן יוסף
    שמואל קוז'קין
    דוד אמסלם
    יואב זיו
    כריסטיאן אלברז
    מיכאל זנדברג
    גל אלברמן
    אבירם ברוכיאן
    שי חדד
    דרק באוטנג
    עמית בן- שושן
    טוטו תמוז
    רומולו
    ג'וניור ויסה
    מידע למתחילים
    ססטיקה קבוצתית
    סיפורו של הסבא של ביתר
    ביוגרפיה
    תודות
    תן שם לדף
    לשחקני גלדיאטורס

מידע אל דוד עראק ז''ל

דוד שמואלי (עראק) ז"ל האוהד שהיה גם סמל-דוד שמואלי (עראק), הלך לעולמו לאחר תקופה ארוכה בה נאבק על חייו; שלושת חבריו הטובים-נומה, שמעון אסור ודני מור נפרדים ממנו בפעם האחרונה עם הרבה כאב ודמעות; אתר בית"ר.נט כואב את אובדנו של אחד האוהדים המסורים שהיו לקבוצה מאז הקמתה, אוהד שבית"ר הייתה המשפחה היחידה שלו דוד שמואלי (עראק) מוותיקי אוהדי בית"ר ירושלים, הלך לעולמו בלילה ביום ראשון 7.8.2005 בירושלים. כמעט כל אוהד בית"ר הכיר את דוד עראק, האוהד המסור והמפורסם ביותר של בית"ר. בשנים האחרונות חלה ירידה במצבו הבריאותי, דבר שהתבטא גם בהיעלמותו מהיציע. המצב רק החמיר עם הזמן ולפני שנה הפסיק לעבוד במכולת ברחביה, דבר שגרם לו להישאר בביתו רוב הזמן. שלושת חבריו הוותיקים עוד מימי האליפויות של בית"ר: נומה, שמעון אסור ודני מור, שמרו על קשר רציף איתו כמו גם מספר אוהדים נוספים שבדקו כל פעם מה מצבו הבריאותי. ביום ראשון בלילה נפטר דוד עראק מדום לב ורק יום למחרת בשעות הצהריים גילתה המשטרה את גופתו מוטלת על הרצפה. עראק בן ה-45 סבל מבעיות קשות בכבד, כתוצאה משתייה מרובה, ולאחר שנאבק במחלה במהלך השנים האחרונות היא הכריעה אותו שלשום בלילה. בסרט "ברוכים הבאים לגהנום", צולמו מאיר חיים ז"ל ודוד עראק ז"ל. עוד בסרט עצמו ביקש דוד עראק לרשום על המצבה שלו כשהוא ימות את השם בית"ר ירושלים, וכעת-8 שנים לאחר צאת הסרט- דבריו מתממשים, את אותה עונת אליפות שבה צולם הסרט הפסיד דוד עראק בגלל שאושפז בבית חולים. סיפור חייו של דוד שמואלי (עראק) ז"ל לא קל. בגיל ההתבגרות גילה כי הוא מאומץ- דבר שגרר אותו לברוח מהמציאות באמצעות השתייה. במשך כל הזמן הוא הקדיש את כל חייו לבית"ר ירושלים וליוו את הקבוצה לכל מקום בארץ כשכל תחנת משטרה זכתה להכרות אישית איתו. בשלוש השנים האחרונות הוא נעלם לפתע מהמגרשים וזאת בגלל מצבו הבריאותי שהתדרדר. לפני שנה וחצי הגיע דוד עראק למשחק מול הפועל חיפה בגביע המדינה לאחר תקופה ארוכה בה לא הגיע לאצטדיון טדי. את אותו משחק הפסידה בית"ר 1-2 ודוד עראק שכאב את ההפסד הזמין אליו לדירה מספר אוהדים על מנת לא להישאר לבד ולבכות על ההפסד. הייתי גם אני באותו יום בדירה שלו. הוא ישב על הכורסא שלו מול הטלוויזיה, כולו שבור נפשית מהמשחק כשמסביב כל הדירה מלאה בתמונות של בית"ר ירושלים. 3 שעות ישבנו בדירה שלו ודיברנו על בית"ר ירושלים. כל הזמן הוא סיפר לנו על הילדות שלו, על החיבור שלו לבית"ר ירושלים, על האהבה שלו לקבוצה ולאורי מלמיליאן בפרט ועל כל הפעמים שנעצר בגלל שעשה בלאגן. היינו מרותקים לדברים שלו ולרגע שחכנו מההפסד הכואב בגביע. דוד שם לנו בוידאו את הסרט ברוכים הבאים לגהנום וקטעים מהמופע של נאור ציון בו הוא הופיע ובכל פעם אמר שהמצב שלו לא טוב ושאוטוטו הוא הולך למות. כבר אז הורגש החיסרון שלו במגרשים, הילדים שגדלו לצידו נעשו מבוגרים והאוהדים הקטנים לא הספיקו לראות אותו. אבל עבור כולנו דוד עראק ז"ל נשאר האוהד המסור ביותר של בית"ר, אוהד שבית"ר הייתה משפחתו היחידה וכל חייו. דוד שמואלי היה מסוג האוהדים שכל קבוצה הייתה רוצה. מי ששוחח איתו אישית גילה בנאדם צנוע, חכם, אמיתי ועם הרבה אהבה. הרבה פעמים היה יושב עם אוהדים צעירים ממנו ומקדיש להם שעות על גבי שעות תוך כדי כך שהוא מספר להם על ההיסטוריה של בית"ר ועל כך שיתרחקו מהצרות ולא יסתבכו כמו שהוא הסתבך. מעל הכל הוא היה האוהד הסגנוני ביותר, המוכר והאהוב- דמות לחיקוי עבור הרבה אוהדים צעירים שראו בו כאוהד השרוף ביותר של בית"ר ירושלים.

 

מאיר חיים - הסבא של בית"ר...
הסבא של בית"ר. האדם הכי טהור, חייכני, אוהב ומפרגן שידעה משפחת בית"ר.

כתבה זו פורסמה שבוע לאחר הרצחו של סבא באתר האינטרנט BIGONE. הכותבת חנית אטדגי אוהדת הקבוצה נתנה את אישורה לפרסום הכתבה ואף ערכה אותה במיוחד לאתר ועל כך אנו מודים לה.



הישראלי היפה


מאיר חיים ז"ל לא קילל, לא התלהם, רק אהב - את כולם - בעיקר את בית"ר י-ם. השבוע, בגיל 74, נרצח בפיגוע סבא מאיר - האוהד שנגע בליבם של אנשים כה רבים, שלא יכולים לשכוח אותו.

מאת: חנית אטדגי


קשה למצוא בנוף הכדורגל הישראלי אוהדים רבים שהצליחו לגבש סביבם קונצנזוס של אהדה ואהבה מכל קצוות הארץ. מאיר חיים ז"ל, שנרצח ביום ראשון האחרון בגיל 74 בפיגוע בתחנה המרכזית בת"א, בהחלט עשה זאת. סיפורו של איש מדהים, חכם וחייכן שייצג את הצד היפה של אוהדי בית"ר ירושלים והכדורגל שלנו בכלל - במלוא מובן המילה. ביום שני ליוו כאלפיים אנשים את חיים ז"ל בדרכו האחרונה. משפחה, שכנים, חברים, אוהדים, שחקנים, חברי הנהלות מבית"ר וקבוצות אחרות - כולם הגיעו לחלוק כבוד אחרון לסבא של בית"ר.


אלי אוחנה: "בן-אדם שאין בו ולו טיפה רוע, הכל אצלו טוב מהנשמה ומהלב"

חיים לא היה עוד אוהד שרוף מן השורה. הוא תמיד התנגד לקללות נגד שחקנים, והיה רק מעודד. השלווה, השקט הנפשי והחיוך אפיינו אותו במיוחד, וגם במצבים בהם הפסידה קבוצתו האהודה הוא היה מוצא את הטוב. "לא נורא", הוא היה אומר לשחקנים, "שבוע הבא אנחנו ננצח". עם אופטימיות ולב נטול שנאה הוא היה פוקד מדי שבוע את משחקיה של בית"ר, וגם כשהתאושש מהתקף לב, הפסיד רק משחק אחד. בית"ר היתה בשבילו הכל, למרות שבדעותיו בכלל לא היה ימני - ההיפך הגמור מכך. הוא היה מגיע לאימונים, למשחקים, לאירועים - וכל מה שהיה לו בלב היתה בית"ר. כמו כל אבא גאה בקבוצתו, גם מאיר השריש את האהבה אצל כל בני הבית, שכולו מלא דווקא ב... נשים - אשתו פורטונה וחמש בנותיו, שהלכו עם אבא ועם בית"ר לכל אורך הדרך. חיים אהב את בית"ר, אבל לא שנא אוהדים או שחקנים של קבוצות יריבות, הוא תמיד כיבד את כולם. ביום ראשון, מספר שעות לפני שנרצח, הוא נכח בפעם האחרונה בחייו באימון של קבוצתו האהובה וביקש מהשחקנים: "תעלו עם מוטיבציה ותנצחו את הפועל ת"א".

עשר שנים "בארון" בגלל האהדה לבית"ר

מאיר חיים ז"ל נולד למשפחה יהודית בעיר איזמיר שבטורקיה. בשנת 1945, כשהוא
בן 17, עלה מאיר לבדו לארץ-ישראל והתנדב לפלמ"ח, וארבע שנים לאחר מכן הצטרפו אליו אמו ושלושת אחיו - יחדיו הם השתכנו באזור. חיים המשיך לשרת בפלמ"ח, וזאת מתוך מטרה להקים את הארץ ולפתח את אזור. לאחר תקופת הפלמ"ח, החל חיים את עבודתו בחברת המים "מקורות" שהיתה מזוהה עם ההסתדרות הציונית (לימים המערך). חיים ופורטונה היו מעורים מאוד בפוליטיקה. "היינו בן-גוריוניסטים בלב ובנפש", נזכרת פורטונה. "היו חברים במפלגת רפ"י ומה שהכרנו היתה עבודת הארץ. מאיר עד יומו האחרון תמיד האמין באחווה ושלום בין כל תושבי המדינה, וכך גם אני, עד יום ראשון האחרון, היום בו הוא נרצח".

חיים החל לאהוד את בית"ר כבר לפני 40 שנה, אך בעשר השנים הראשונות הוא הסתתר "בארון". עצם הזדהות מקום עבודתו עם הפנקס האדום של ההסתדרות מנעה ממנו להתלבש בצבעים הצהובים-שחורים של בית"ר, וזאת מפאת הפחד שיפוטר
אם יידעו על אהבתו לקבוצה שזוהתה עם התנועה הרוויזיוניסטית (לימים הליכוד). חיים שמר את הסוד במשך עשור, אולם כאשר החלו להירגע הרוחות הוא "יצא מהארון" ואהד את קבוצתו ללא פחד. אחיו שמעון, שנשאר ביום ראשון האחרון מיותם מאחים, היה בעבר שחקנה של הפועל חולון: "הוא ליווה אותי לכל אורך הדרך וחיפש קבוצה לאהוד אותה. עד היום אין לי מושג למה הוא בחר בבית"ר ירושלים. אולי בגלל האהבה לעיר בירה של ישראל, אולי בגלל הצבע או אולי בגלל האנשים שהיום באים אלינו כדי לתמוך בנו?".

הבחירה של חיים אכן היתה מוזרה. איש מרכז-שמאל, תושב אזור החליט שהוא אוהד בית"ר. עם השנים הוא החל ללכת למשחקי בית"ר באופן קבוע, לעודד ולאהוב את הקבוצה בלב ובנפש. המוטו שלו היה "לעודד בלי להפסיק, ולא לקלל. לכבד את כולם". כך גם הוא חינך את חמש בנותיו, שכבר לכשהיו ילדות החל להשריש בהן את האהבה לבית"ר. סוניה, אורה, סיגל, ורד ואידה נדבקו בחיידק וליוו את אבא כל אימת שיכלו. גם פורטונה הגיעה למשחקים, ותמיד תמכה באהבה של אב המשפחה: "הוא היה בית"ר, ושום דבר לא היה יכול לשנות את זה. הוא תמיד דאג לבית, לי, לבנות ולכל בן-אדם שהיה זקוק לעזרה. למרות בית"ר, הוא לא החסיר שום דבר מאף-אחד. אני זוכרת שהיינו עושים פיקניק בגן סאקר בירושלים, הוא תמיד נתן לי להיות שוערת. הוא אמר שאני המגן של המשפחה".

במשך השנים ידעה בית"ר המון עליות וירידות, אבל חיים היה תמיד נאמן לסמל המנורה. גם בחייו האישיים הוא עבר לא מעט רגעים קשים כמו שני התקפי לב וניתוח קשה של אשתו, אבל גם המשברים הללו לעולם לא הפרידו בינו לבין בית"ר, אותה ליווה באש ובמים. בביתו הצנוע שבאזור נראית האהבה הגדולה על-פני השטח. מחוץ לבית, במרפסת, ישנו דגל של בית"ר. הבית כולו מלא פוסטרים, מדבקות ותמונות של השחקנים
שלו ושל האוהדים, תמיד שלו ושל... אף פעם לא לבד. סיגל חיים: "באו אלינו מהטלוויזיה כדי לקחת תמונה קטנה שלו ולא היה לי מה לתת להם. יש לנו עשרות אלבומים, אבל בכל התמונות הוא לא היה לבד, תמיד אנשים מסביבו מרוב שהוא אהב אנשים". גם בלוויה גולת הכותרת היתה האנשים שבאו להיפרד ממנו. אוהדי בית"ר, אוהדי בני יהודה, אוהדי מכבי יפו, שכנים, חברים, חברי-כנסת, שחקנים, מאמנים ואפילו שופטים. באו אנשים מכל הארץ, מעפולה ועד אילת. "אבא, קום תראה כמה אנשים באו להגיד לך שלום", זעקה אחת הבנות בלוויה. והיא אכן צדקה, כולם - אבל כולם - היו בניו ונכדיו.

הטלפון שלא הגיע

"אתה היית הסבא שלי, אבל אני לא הייתי הנכדה היחידה שלך", ספדה למאיר ביום שני נכדתו יפעת. כוונתה היתה ברורה - חיים היה הסבא והאבא של כל משפחת בית"ר. שחקנים, מנהלים, אוהדים וכל מי שהיה מקורב לקבוצה. לא סתם קראו לו במגרשים "סבא מאיר". חיים דאג תמיד לכולם, במיוחד לחבריו ליציע אותם תמיד כיבד ונישק. כשהיה מגיע לבית-וגן או לטדי הוא היה מחייך ומרעיף אכפתיות ואהבה כלפי כולם. אחד מאוהדי בית"ר, מוטי לנקרי, מספר: "באחד האימונים ניגשתי לקיוסק כי הייתי רעב ורציתי לקנות סנדביץ'. מורד היה סגור ומאיר שאל אותי מה רציתי. אמרתי לו סתם משהו לאכול. מאיר לא חיכה והוציא לי סנדביץ' מהתיק שלו. ידעתי שיש לו נסיעה ארוכה הביתה אז אמרתי לו 'מה פתאום, אני גר 20 מטר מפה, אני יכול להתאפק, אבל אתה? עוד שעתיים לא תגיע'. אבל למרות הכל הוא התעקש ובסוף נאלצתי לאכול את הסנדביץ'. ידעתי שהוא לא יוותר לי, כי כך הוא היה נותן את כל מה שיש לו, בלי לקבל לא".

אחד מחבריו הטובים ביותר של מאיר הוא אוהד מפורסם נוסף של בית"ר, נומה. חיים תמיד עזר לנומה ובמשך שנים רבות ראה בו כבנו. בהלוויתו של חיים, נומה לא יכל להיפרד. הוא עלה עם גופתו של חיים לרכב של חברת קדישא, בכה והתפלל ללא הרף, מבקש להחזיר את הגלגל אחורה, להחזיר את אבא. "מה אני אעשה עכשיו?", שואל נומה. "אבא שלי הלך. אני לא יודע איך אני אבוא לאימונים או למשחקים מבלי לראות אותו. מי יתקשר וישאל לשלומי? מי יבוא וייתן לי נשיקה של אבא? מה אני אעשה?"

אבל כמו נומה ישנם רבים אחרים שהכירו את חיים אישית, והיום הם ממאנים להיפרד. ה"בייבי" של חיים היה אלי אוחנה, אותו הוא ליווה מאז תחילת הקריירה. ללוויה אוחנה
לא יכל להגיע בגלל משחק עם קבוצתו הנוכחית, בני-יהודה, אבל מיד בסיומו הוא ביקר
בבית משפחת חיים שכל-כך אוהבת אותו. פורטונה: "הוא בא וישב ונתן לנו את הכבוד הכי גדול בעולם. מאיר אהב אותו מאוד וראית למעלה כמה תמונות יש להם ביחד. הוא תמיד דיבר עליו והעריץ אותו, ראינו בו כמו בן שלנו". אוחנה: "כל-כך כואב לי שלא הייתי בהלוויה, אבל מאיר הוא איש שאני לא אשכח כל חיי. אני אוהב אותו וכל-כך עצוב לי. הוא תמיד היה בא ומדבר יפה, גם במצבים הכי לא טובים הוא בחיים לא אמר לי או לכל בן אחר מילה רעה, תמיד מחייך ואוהב. גם שעזבתי את בית"ר הוא הגיע לאימונים ולמשחקים שלי עם בני-יהודה. הוא היה אתי לאורך כל הדרך. הוא בן-אדם שאין בו ולו טיפה רוע, הכל אצלו טוב מהנשמה ומהלב".
במשך השנים הלכו ובאו שחקנים לבית"ר - ואת כולם מאיר אהב כמו את בנותיו. "אני עדיין לא מעכל את זה, וייקח לי עוד הרבה זמן", מספר דוד אמסלם. "הוא היה הכל עבורנו, השחקנים. כל סיום משחק הוא היה בא אלינו, מנשק אותנו ואומר מילים מרגיעות, הוא היה על תקן המרגיע הלאומי. גם כשהיינו מפסידים הוא מצא את המילים הכי טובות שיש להגיד. תמיד התקשר אלינו בחגים וצילם אותנו כל הזמן ואהב אותנו, ואנחנו כמובן אהבנו אותו. זו אבידה קשה לנו השחקנים, לבית"ר ולכל הכדורגל הישראלי. מאיר היה האוהד הכי טוב שיש מכל הבחינות, מודל לחיקוי".
להלוויה הגיעו שחקני בית"ר בהרכב מלא יחד עם ההנהלה, שהבטיחה להנציח את זכרו של חיים. איציק זוהר, אהוד כחילה, אמסלם, כולם היו עם דמעות בעיניים. מיכל זאבי,
שהיתה קרובה לחיים עוד מתקופת כהונתה כמנכ"ל בית"ר, הגיעה גם היא לחלוק לו כבוד אחרון. יום קודם לכן היא קיבלה מחיים טלפון שלא תשכח לעולם: "מיכלי, אל תחשבי ששכחתי אותך. אני זוכר שיש לך יום-הולדת מחר, אני אתקשר מחר ואגיד לך מזל טוב". חיים לא זכה להתקשר למחרת.


"בואו נזכור את מאיר - ונכבד אחד את השני"

ביום שבת תארח בית"ר בטדי את הפועל ת"א לקרב בין שתיים מהיריבות המושבעות ביותר בכדורגל הישראלי, שייפתח בדקת דומיה לזכרו של מאיר חיים. כבר לפני חודשיים החלו אוהדי בית"ר להתכונן למשחק - קנו דגלים, ניירות, כובעים - כל מה שרק צריך בכדי לנצח את האדומים. ההכנות למשחק כללו גם קריאות גזעניות לשחקנה הערבי של הפועל, סלים טועמה, מה שרק חימם את האווירה. בחודש וחצי האחרון היינו עדים לקרבות מילוליים קשים בין שני המחנות, דבר שפגע גם במשפחת חיים שראתה ביום שאחרי הפיגוע הנורא כתובות נאצה באתרי אינטרנט נגד אבי המשפחה המנוח. בנותיו של חיים, כמו אביהן ז"ל, אינן מעודדות אלימות ומבקשות רק דבר אחד: "לנצח את הפועל. בלי קללות, בלי אלימות ובלי גזענות. פשוט לתת כבוד לאבא שלא הסכים עם הקריאות ועם השנאה. הוא הסכים שרק צריכים נשמה, בכדי לנצח את הפועל".

השבוע האחרון שכלל פיגוע נוראי בו איבדה בית"ר את אחד הסמלים שלה, רק התסיס יותר את האווירה המתוחה בין המחנות, שהחלה עוד בשנות ה-80 ונמשכה עם "משחק השרוכים" המפורסם מול הפועל בית-שאן. בשנים האחרונות התווספו גורמים נוספים שהגבירו את המחיצות: ימין נגד שמאל, אשכנזים מול מזרחיים, האליטה למול העמחה... האוהדים תמיד מוצאים סיבות לשנאה שאין לה שום מקום בכדורגל.

ביום רביעי הגיע אחד מבעלי הפועל ת"א, משה תאומים, לבית המשפחה האבלה באזור.
הבנות, שכעסו על כתובות הנאצה נגד אביהן המנוח, לא התנפלו על תאומים ולא אמרו מילה, אבל האם פורטונה לא יכלה לשתוק: "עוד לא הניחו אבן על הקבר של בעלי והאוהדים שלך לכלכו את הפה". את המילים הללו אמרה פורטונה בנוכחותו של נשיא המדינה, משה קצב, שהגיע גם הוא לחלוק כבוד לחיים. תאומים התנצל והתפתחה שיחה נעימה שהסתיימה בחיבוקים. לנחם את המשפחה הגיעו גם שמעון גרשון ועומרי אפק, אבל מי שלקח את מירב תשומת-הלב היה יוסי אבוקסיס. ברגע שנכנס אבוקסיס, בעבר הסמל של בית"ר, וכיום במדים האדומים, לאוהל האבלים משכה אותו פורטונה ואמרה
לו: "איך עזבת אותנו? איך החלפת ככה את הבית?". אבוקסיס חייך.

יום אחרי הביקור הוצת משרד של הפועל ת"א - לא ברור על-ידי מי - ועדיין לא ברור גם מה יקרה במשחק הטעון בשבת, אליו מתכוננת משטרת מחוז ירושלים בכוננות מוגברת - אבל הוא חייב להסתיים, ככה גם מאיר חיים האמין, באחווה ושלום. "מה שקרה בשבוע האחרון רק צריך לחזק את האחדות בין כולם", מבהיר ניסים דוד, אוהד הפועל ת"א. "אנחנו יודעים שיש מתיחות רבה, אבל אנחנו עם אחד ואסור שיקרו לנו מצבים מהם אין חזרה. זה בסך-הכל כדורגל ואת זה אנחנו חייבים לזכור. אני משתתף בצערה של המשפחה ומגנה בכל תוקף כל קריאה גזענית או כל התנהגות שהיא לא הולמת אף בן-אנוש. אני קורא מכאן לאוהדי בית"ר: בואו יחד נזכור את מאיר ונלך לפי דרכו, נכבד אחד את השני וזאת למען משחק וחיים הוגנים לכולם".

תודה, סבא - חנית אטדגי נפרדת מסבא מאיר

הפעם הראשונה שראיתי את סבא מאיר היתה בעונת האליפות של 1992/93. סמלי או לא, זה היה במשחק של בית"ר בבלומפילד מול הפועל ת"א - משחק החוץ הראשון אליו
נסעתי לבדי מירושלים. ראיתי אותו ביציע, כולו חיוכים ושמחה. הוא דיבר אתי, שאל איפה אבא שלי וסיפרתי לו שבאתי לבד. "תישארי איתי, הכל יהיה בסדר", הוא אמר. ואכן כך,
מאז הכל היה בסדר. לכל משחק שהייתי הולכת היינו קובעים מחוץ לאצטדיון כדי להגיד
שלום. הוא תמיד היה נותן לי שתי נשיקות על הלחי, מה שהעצים את תחושת האכפתיות והאהבה שלו. בשנים האחרונות, כשהמצב הביטחוני הידרדר, הוא היה מתקשר אחרי כל פיגוע בירושלים ושאל אם אני בסדר. הוא לעולם לא שכח להתקשר כדי לומר מזל-טוב
ביום-ההולדת ותמיד, אבל תמיד, אהב ללא שום תנאים, תמיד חייך ותמיד נתן הרגשה שאני מספר 1 בשבילו – למרות שזו ההרגשה שנתן לכל מי שהכיר אותו. ביום ראשון האחרון היתה זו הפעם האחרונה שראיתי אותו, שעתיים לפני שהוא נרצח בגלל שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. מאיר לא היה מגיע אף פעם לאימוני יום ראשון של בית"ר,
אבל נראה שהוא הגיע בכדי להיפרד. באותו יום הוא צילם את כל השחקנים וגם אותי לובשת חולצה אדומה, עליה תמיד היה אומר: "למה את לובשת אדום? צהוב לא מספיק טוב?" כשהגעתי לאימון הוא נתן לי שתי נשיקות, וכשהלכתי הושטתי לו את היד לשלום. הוא משך אותי ואמר: "שלום אומרים בנשיקה".
מאיר היקר! תודה על השנים היפות, על החיוך, החיבוק, הדאגה והמילים המעודדות. אתה תחסר לי ולכל מי שרק זכה להכיר אותך, נתגעגע ונשמר את דרכך תמיד. ועוד תודה אחת... תודה שכיבדת אותי בנשיקה האחרונה שלך. יהי זכרך ברוך, סבא יקר.

לא יהיה אוהד כמהו
 

רק לאוהדי ביתר ירושלים יאללה יאללה יאללה יביתר ירושלים