ביוגרפיה
מייק בראנט, או בשמו אשר ניתן לו על ידי הוריו, משה ברנד, נולד בחצות הלילה של הראשון לפברואר 1947 להורים פולנים, במחנה הפליטים הישראלי פאמאגוסטה שבקפריסין.
אביו, פישל ברנד, שנמלט מן החזית הרוסית, ואמו ברוניה רוזנברג, שנמלטה ממחנה ההשמדה אושוויץ, נפגשו כשכבר היו חופשיים, התאהבו זה בזו כהרף עין ונישאו ללא כל שהות.
בנובמבר 1947 הגיעה לבסוף המשפחה הקטנה אל חופי ישראל. הם קבעו משכנם בחיפה, ברח` קיבוץ גלויות 7, בדירה קטנה בת שני חדרים, שבה נושקים הצניעות וחסרון הכיס אלו לאלו.
פישל מצא עבודה בעיריית חיפה, וברוניה ניהלה את משק הבית. בני הזוג, שמאורעות חייהם במחנות הנאצים רופפו את בריאותם, נדרשו לעתים קרובות לטיפולים בבתי החולים.
ביום 7 בינואר 1950, הורחב מעגל המשפחה כאשר צבי, המוכר יותר בכינויו צביקה, הגיח לאוויר
העולם. בגיל שבו מתחילים כל הפעוטות לצייץ, משה לא הוציא מפיו ולו הברה אחת; הילד
היפהפה נראה עירני ביותר, זריז ועצמאי, אולם הוא לא פצה פיו. לידתו של צבי לא הביאה לכל
שינוי בשתיקה דרמטית זו; אף שהרופאים הבטיחו לזוג הצעיר כי שתיקתו של משה מקורה בבעיה פסיכוסומטית, וכי במוקדם או במאוחר ימצאו המילים את דרכן החוצה מפיו, הזמן חלף וכל תמורה לא התרחשה.
רק כשהיה משה בן 5 התחולל הנס: המילה הראשונה שעלתה על שפתיו של משה הקטן היתה "קרח", לציין את מוכר הקרח שעבר מדי יום לפני ביתו וחילק את מרכולתו ברובע שתושביו היו עניים מכדי לרכוש לעצמם מקרר… ומאותה העת לא חדל משה מלפטפט, כמו רצה להדביק את הפער שנוצר בשנות שתיקתו.
כתלמיד בבית הספר "כרמלי" לא נכלל משה בין התלמידים המצטיינים בכיתתו. בשעורי האמנות הגיע להישגים טובים יותר מאשר בשעורי הכתיבה, וביצועיו בתחום השירה עלו על הישגיו בכל תחומי הלימוד גם יחד. בהיותו בן 10, היתה מתנת יום ההולדת שקיבל – תקליט של
להקת "הפלטרס". שירם "תפילתי" (My Prayer) הרשים את משה זמן רב, והוא למד אותו בעל פה משמיעה. כך צעד את צעדיו הראשונים במסלול שהוליך אותו אל גורלו.
בגיל 11 משה הוא הנער היחיד במקהלת בית הספר. תמיכתו באביו ראויה לשבחים.
כשהיה בן 12 נשלח לקיבוץ גשר, מרחק 50 קילומטרים מחיפה. שם למד את אורחות החיים הקיבוציים, מעט חקלאות, ומעל לכל, את השירה בציבור על אהבת האדמה, מסביב למדורה.
בתורו עבד כרועה צאן, חקלאי, למד לבשל במטבח הקיבוצי, ותמיד נשתמרו בו חוש ההומור מצב רוחו העליז.
כאשר מלאו לו שלוש עשרה שנים שב משה אל חיק משפחתו, ואל בית ספרו הישן. בשנה שלאחר מכן עזב את בית הספר ויצא לעבוד. הוא שלח ידו בהצלחה במגוון עבודות: אם במכירת קרח או סבלות, עבודות מכונאות או כשומר במוזיאון הימי בחיפה, ולאחר מכן כמדריך, כעובד בנמל
חיפה, או כטכנאי מקררים – ידו היתה בכל, אך יותר מכל הצטיין בשירתו. קולו המלא, הטהור,והצלול, והסלסולים הנפלאים.
בשנת 1962 עברה משפחת ברנד להתגורר ברח` שרה 10. מעט לאחר מכן נאלץ משה לעבור ניתוח בעקבות כיב שנתגלה בקיבתו. בגיל 15, משה הוא נער רגיש במיוחד, וכבר עתה, מאחורי החזות העליזה, ניכרת מדי פעם מועקה כבדה. בעקבות ניתוח זה, שוחרר משירות צבאי ולא התגייס לצה"ל.
צבי, שניגן באקורדיון, חבר לשני ידידיו, יואל קוקל וקובי ארליך, אולם צלילי הקלרינט והפסנתר לא עלו יפה עם קולו של כלי נגינה זה. וכך, יום אחד הציע למשה למלא את מקומו בשלישיה כזמר.
משה לא יכול לקוות ליותר. יהודה קורנבליט, מתופף, הצטרף אף הוא אליהם והארבעה הקימו יחדיו את להקת "שוקולד" שניגנה במסיבות, ברחובות, ומאוחר יותר גם בבתי קפה שונים בחיפה ותל אביב.
בהגיעו לגיל 17 החל כבר משה בלימודי תיאטרון ובד בבד עבד כמכונאי בתיאטרון העירוני.
בלוויית נגניו הופיע במועדון הלילה "רונדו" של מלון דן כרמל בחיפה. משה נשאר במועדון זה משך 15 חודשים, ובשנת 1965 שינה את שמו לשם הבמה מייק, שנשמע מקצועי יותר מאשר משה.
מייק נדד בין מועדון הלילה של דן כרמל בחיפה לזה של מלון הילטון בתל אביב, והופיע עם רפרטואר נרחב של להיטים מוכרים באנגלית וצרפתית (אלין, התפוז, ועכשיו וכד` היו עתה מוכרים וחביבים עליו). את מילות השירים למד בעל פה מתוך שמיעה, ואולם המאזינים לו לא חשו בדבר – הם נסחפו בקסמו של הצעיר הנאה בעל הקול היפהפה. מייק הופיע מדי ערב,
מאזיניו רבו והלכו. ואולם יום אחד, באביב של שנת 1967, ניחתה על מייק הרעה – אביו, פישל, הלך לעולמו בעודו מופיע בפני קהל מעריציו. מייק לא זכה לסעוד אותו ברגעיו האחרונים, ואביו לא זכה לראותו בהפכו לכוכב עולה. פצע זה בנשמתו של מייק נותר פעור לנצח.
זמן קצר לאחר מכן הבחין במייק יונתן כרמון, מנהלו של היכל התרבות. כרמון זיהה את זרע הכוכבות הטמון במשה והחתים אותו על חוזה. עד מהרה יצאה כל החבורה למסע הופעות בארה"ב ובדר` אפריקה, מסע שנמשך כמעט שנה. השנה כעת היא 1968, וכוכבו של מייק דרך בסערה, רוקד ושר בכל ערב, לפני קהל שלעתים קרובות מנה יותר מאלפיים איש. יופיו וכשרונו זהרו בכל הופעה של החבורה.
במאי 1969, מייק הגיע לטהרן. הוא הופיע ב"באכרה", מועדון הלילה של מלון הילטון המקומי.
רצה הגורל ובתחילת הערב הופיעה זמרת צרפתייה צעירה – סילבי וארטן, כשהיא מלווה בקארלוס. שניהם התפעמו מהופעתו של מייק, מכשרונו ומקסמו. לאחר הופעתו ניגשו אליו לברכו ולדבר עמו. הם הבטיחו לו כי כל הקלפים מצויים בידיו וכי מובטחת לו קריירה מזהירה בצרפת, ואם רק יסכים לבוא עמם הם יוכלו לעזור לו ליצור את הקשרים המתאימים בעולם הבידור.
מייק קיבל מהם את מספר הטלפון שלהם בפריס.
מייק האמין לדבריהם וחשב אף הוא כמותם. וכך, ב9- ביולי 1969 נחת בנמל אורלי, עם סכום זעום של כמאה דולרים בלבד בכיסו.
הוא החליט לנסות את מזלו בפריס, שם נוסקות הקריירות הגדולות בתחום השירה, וניסה להתקשר למספר הטלפון שנתנו לו חבריו – אולם לשווא…
רק משחלפו עשרה ימים תמימים, וכשכבר עמד להמריא בחזרה לישראל, ענתה לו סילבי מעברו השני של הקו, לאחר שחזרה מסיבוב הופעות. כך החלה הקריירה המזהירה של מייק בראנט.
עד מהרה יצר מייק קשר עם ז`אן רנאר – שהביא לפרסומו של ג`והני האלידיי בלהיטו "אני אוהב אותך" - ; שיתוף הפעולה ביניהם גרם להסבת שם משפחתו של מייק מברנד לבראנט, שהיה קליט
יותר, ואף הניב את להיטו הראשון והשערורייתי "הניחי לי לאהוב אותך" (Laisse moi t’aimer) באמצע ינואר 1970, שעד מהרה סחף בסערה את כל תחנות הרדיו הצרפתיות.
הציבור הצרפתי גילה את הזמר הישראלי הצעיר, בן ה23-, יפה התואר עם קולו בעל העוצמה והרומנטי. התופעה ששמה "מייק בראנט" היתה בדרכה מעלה. בתוך חודשים ספורים נמכרו מליון וחצי עותקים של להיטו "הניחי לי לאהוב אותך". מייק יצר אופנה חדשה בשוק הזמר הצרפתי – זמרים רומנטיים בעלי קול מעולה. בחודש אוקטובר 1970 זכה מייק בפרס הראשון של תחרות הזמר של הרדיו הלוקסמבורגי RTL עם להיטו "אבל בתוך האור" (Mais dans la lumiere) שהפך להצלחה מסחררת בן לילה.
ב14- בפברואר 1971, בדרכו לערב גאלה בעיירה Bourg-en-Bresse, נפגע מייק בתאונת דרכים.
הוא סבל חבלות רבות ושברים בגולגולת, ונאלץ לעבור תקופת החלמה ארוכה ביותר.
לאחר החלמתו, עקב ביקושו הרב בתכניות הבידור של הטלוויזיה הצרפתית, שב מייק לתפוס את מקומו כגיבור היום בכתבי העת לצעירים. דאלידה, שבה פגש בפסטיבל השירים בונציה, הבטיחה לשמור למייק מקום במהלך סיבוב ההופעות הבא שלה שיתקיים באולימפיה. סיבוב זה התקיים בין ה22- בנובמבר וה5- בדצמבר 1971, מייק נטל בו חלק והוצג ככוכב אנגלי, על אף התנגדותו
הרשמית של מפיקו, ז`אן רנאר, שהפסיק בעקבות זאת את שיתוף הפעולה ביניהם.
את מקומו של רנאר תפס ז`ראר טורנייה, כשהוא נעזר בשארל טאלר.
הלהיט הראשון שהופק על ידי הצוות החדש היה "מי יידע" (Qui saura), עיבוד לצרפתית שנעשה על ידי מישל ז`ורדן לשירו של חוסה פליסיאנו, "מה יהיה" (Che sara) – בתחילת שנת 1972. "מי יידע" זכה להצלחה, הפך ללהיט ושהה במקום הראשון במצעד הפזמונים שבועות רבים ברציפות.
תחת חסותם של השניים, שיתוף הפעולה של מייק ושל הצוות טורנייה/טאלר ידע הצלחות בלבד, עם להיטים שנכתבו ברובם על ידי מישל ז`ורדאן למנגינות שהולחנו על ידי מייק עצמו. תקליטיו
נחטפו באירופה כולה: בגרמניה והולנד, בלגיה ושוויץ, ואפילו בקנדה – מייק בראנט היה מעתה אמן נודע שלהיטיו מככבים בראש מצעדי הפזמונים. במאמרי הביקורת ומשאלי העם של כתבי
העת לצעירים, מייק מככב לפני ג`והני האלידיי, קלוד פרנסואה, מישל סארדו והאחרים. כתבי עת
כגון "Salut les Copains", "Mademoiselle Age Tendre", "Podium", "Hit", "Fleur
Bleue" ו-"Stephanie" מתחרים ביניהם על תמונת שער של מייק.
תכניות הבידור בטלוויזיה חוטפות את מייק, והוא חדל כבר מלספור את ערבי הגאלה הנערכים לכבודו. בשנת 1973 הופיע מייק ביותר מ250- קונצרטים, לעתים קרובות בפני קהל של 6,000 ואף 10,000 איש. אלו הם חיים שוחקים ולוחצים. להיטים כ"בינתיים" (Entre-temps), "זוהי תפילתי" (C’est ma prière) (שנכתב על ידי ד. סף ומייק עצמו), או "כך אני אוהב אותך" (C’est comme ça que je t’aime), "רק דמעה אחת" )Rien qu’une larme), "בואי הלילה" (Viens ce soir) (שהולחנו על ידי מייק ונכתבו על ידי מישל ז`ורדאן) ואפילו גרסאותיו המופלאות
ל"זוהי דרכי", "תפילתי" ו"סאמרטיים" (בין רבים אחרים מן הלהיטים האנגליים), ממריאים לצמרת בצרפת ובשאר הארצות דוברות הצרפתית.
גם הצייר הנודע סלבאדור דאלי, עמו ערך מייק היכרות, הפך לחברו הטוב.
בסוף שנת 1973 חתם מייק על חוזה הפקה עם שמעון וינטרוב. ואולם קצב ערבי הגאלה שלו עדיין רצחני מדי והפופולריות שלו כה רבה עד שחיים פרטיים שוב אינם אפשריים עבורו. הוא עובר
מדירה לדירה ומחליף את מספרי הטלפון שלו ללא הרף, עקב ההטרדות הבלתי פוסקות של עדת מעריציו. לא כך חזה בדמיונו את קריירת הזמרה שלו בסגנון אמריקאי, כמו גיבורי ילדותו, טום ג`ונס ופרנק סינטרה; מייק הוא אמן, ואין בו שאיפה להפוך לכוכב על. סוג זה של תהילה אינו קוסם לו ולמעשה אף מעורר בו מידה מסוימת של דיכאון. וכך, יום אחד בקיץ של שנת 1974,
נפרצת דירתו של מייק, חפציו האישיים שאליהם הוא קשור כל כך נעלמים. מייק נחלץ רק בקושי מהתמוטטות רגשית נוראה, ולא מוצא לו נחמה. ביאושו הוא נוסע לשוויץ על מנת להינפש ולשוב אל כוחותיו.
ב22- בנובמבר 1974, כאשר נמצא בחדרו של המפיק בבית המלון "Hôtel de la Paix" שבז`נבה, מייק השליך עצמו מחלון החדר שבקומה החמישית. למזלו נעצרה נפילתו במרפסת הקומה השלישית, וכך נמנעה תאונה מחרידה. מייק נפגע ברגלו ובילה ששה שבועות בבית החולים. הוא השתחרר בפברואר 1975 לאחר שהחלים, והיה מלא תכניות כרימון.
הוא הבטיח שלא יחזור על ניסיון זה לעולם.
תקליטו "אמור לה" (Dis-lui) נחשב בעיניו לתקליטו הטוב ביותר, התקליט שזיכה אותו בהופעה באולימפיה. הוא מזמין לעצמו תלבושת חדשה להופעה, מתכונן לסיבוב הופעות עם RTL במאי, ומכין הופעה לטלוויזיה האמורה להיות משודרת ביום ו`, 25 באפריל במסגרת התכנית "Midi
Première", תכנית המסמנת את שיבתו למדיה הטלוויזיונית לאחר חמישה חודשי היעדרות.
ואולם באותו יום, רצה הגורל אחרת. למעשה, ביום שישי, 25 באפריל 1975, בשעה 11 בבוקר, שוב השליך עצמו מייק ממרפסת דירתו שבקומה השישית. אך לדאבון לב, הפעם לא היתה מרפסת נוספת מתחתיו, ושום נס לא התרחש. לאחר נפילה מגובה 20 מטרים, מייק קיפד את חייו באחת.
עולם הבידור, הקהל שאהב אותו כל כך, המשפחה הדואבת – כולם יחד וכל אחד לעצמו ביכו את לכתו של מלאך הזמר, אמן רומנטי בעל עוצמה קולית נדירה, גבר צעיר בן 28, עדין נפש ושביר, יפה כחמה במילואה, שאיש לא הצליח עדיין לתפוס את מקומו בעולם הזמר, דור שלם אחרי לכתו.
|
