בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 

  
 
היי, אתם~! ברוכים הבאים לNinganOniNiji!
תודה וגלישה נעימה באתר!

כמה גולשים באתר?:  גולשים באתר - שיווק באינטנרט
שיא הגולשים עומד על: 7 
 

אני בצ'אט: זואי ♣ הנהלה
אין לקלל, אין לפגוע, אין להציף, אין להספים.
דרך ליצירת קשר: חפשו אותי בסקייפ - Flutterchan

והנה לכם, כותרות של הסיקורים מבית NON~ 
כי חייבים להעלות את המודעות לסיקורים!

  































 
 
 

NinganOniNiji
♥ - - - - - - - ♥ 
בהנהלת זואי - ראשי

 

לינקוקון
♥ - - - - - - - ♥




 

הסיפור: עונה 1
♥ - - - - - - - ♥
-
הרשמה
- דמויות
- סקרים
- הפרק שלכם
- דמויות משנה
- עלילה


אובות ופרקים: עונה 1
♥ - - - - - - - ♥ 
- פרק 1: קינושיטה, נעים להכיר
♥ - - - - - - - ♥ 
- אובה:  פתיחת הסיפור
(לקרוא לפני פרק 1)
- אובה: קינושיטה יוקו
(לקרוא בין פרקים 5 ו-6)
- אובה: אולימפיאדה דסו~!
(לקרוא אחרי פרק 13)


מומלצים בחום
♥ - - - - - - - ♥


>> אחוזת הזאב הלבן <<


>>   אנימלס פאנפיק   <<


>> Tenshi Roboto
 <<


>> Hana Ashite Kisu <<


עזרים
♥ - - - - - - - ♥

כפתורים: באקה טו טסט
אנימציות: באקה טו טסט
כפתורים: מיראי ניקי
כפתורים: האגנאי





 
 
 
 
 
 
 
פרק 3: הרפתקאה יפנית מסורתית


דמויות המשתתפות בפרק:









אלואיס עמד בחיוך נבוך מול שלוש הבנות הנרגשות, "טוב..אמ..זה מאוד נחמד אבל..למה כל כך הרבה כרטיסים?"
"אבא של נאניצ'אן עובד שם. אז הוא הביא כל מה שהיה לו!" אמרה אחת הבנות בהתרגשות,
"הכול בשביל אלואיס קון~♥" ענו. "א-אני מבין.." הוא מלמל בחוסר ביטחון והביט בכרטיסים הנוצצים.
"הא! רגע!" אמרה אחת הבנות בחיפזון ושלפה עוד שלושה כרטיסים. "שחכתי. עוד שלושה.
ככה אתה יכול לבחור איזה כרטיסים אתה הכי אוהב, ואז להשתמש בו! נכון שזה נורא יעיל?"
שאלה הילדה הנקראת נאני והסתובבה במקום, סיבוב אחד קטן של התרגשות.
"טוב..אז..אני רק צריך לח..שוב על זה. איך קוראים לכן?.." "נאני, יומה ולינה-צ'אן!!"
אמרה הילדה המכונה לינה ואחזה בקצוות חליפתה. "אוקיי..אז..אני צריך לחשוב על זה," הוא אמר והלך משם.
"אז איך מגיעים לבית תה שלכם?" שאל אלואיס, והן צייצו בהתרגשות. "בעצם, צריך ללכת ברגל. אבא שלי אמר שזה יכול
להיות נורא רומנטי!" הוא השעין את ידו על שתי רכותיו, בתנוחת חשיבה. "מה?!" שאלה אימי, שעמדה מאחור.
"זה בכלל לא רומנטי! וחוץ מזה, את ציפית שנלך כל כך הרבה ברגל?!" נאני צייצה בהנהון וב"קיא אלואיססס!". "בשם הפיצה הקדושה!
איך זה אפשרי ללכת כל-כך הרבה ברגל?" אמרה אריו והתיישבה על סלע אקראי. "לא רוצה ללכת ברגל. אני עייפה"
היא אמרה בלחיים נפוחות וקול ילדותי. "אבל עדיין לא התחלנו!" אמרה יומה והצביעה לעבר המיקום המדוייק שאליו צריכים ללכת.
"לא רוצה!" אמרה אריו באותו הקול. "אבל צריך ללכת לשם" אמרה יומה, מנסה לשמור על חיוך-מאולץ והנצנצים הנותרו. "
לא רוצה." אמרה אריו וכיווצה את עיניה בהתגרות. "את מנסה לעודד אותי ללכת ברגל, מעריצה אקראית
של אלואיס?" יומה כיווצה את עיניה גם היא. "אני לא אקראית" ענתה.
"את אקראית מאוד. אפילו שם המשפחה שלך לא מצויין בטקסט, מרוב אקראיות." יומה הסיטה את קצוות שערה הצידה,
"שם המשפחה שלי
הוא *צליל של ביפפפפפ*, לא ידעת?" אריו הביטה בה בחוסר-אונים.
"את צודקת. הפסדתי בקרב." היא צנחה על הרצפה ונרדמה. "העניינים מתחילים להיות מפחידים.."
מלמלה אימי ברעידות ופזלה לעבר יומה. "אני אציל אתכם." אמרה רימה בהתרברבות ותוך שנייה השתנתה למצב תקיפה.
"לא התכוונתי ברצינות!" אמרה אימי ונאנחה. "טוב..אז..נלך ברגל?!" השיבה נאני, מנסה לשמור על כמה שיותר נצנצים
בחיוך הגדול והמזויף שלה. "אני יודעת!" אמרה אימי בנחישות, ועצרה ג'יפ גדול עם מקום לאחסון
בגבו. "אפשר טרמפ ל-10 אנשים פלוס מינוס?" היא שאלה בקול מתחנן. "תכנסו מאחור" אמר האיש בעצבנות. וכך, יצא שערימה גדולה
של ילדים משועממים, נמצאים ביחד בתוך איזה 4X4. באמצע הנסיעה היו הרבה קפיצות קטנות, שהרעידו והפחידו חלק מהנוסעים.

עד שפתאום, חצים קטנים מטפטפים מקצהם נוזל סגלגל וכדורים של אקדח נורו לעברם.
חלק התכופפו בשעה שלחלק לא היה ממש אכפת. "הצילו!!" אמרה אימי וניסתה לאותת לנהג בידיה.
הם הבחינו בראשים קטנים מציצים מבין השיחים ומצחקקים לאיטם. "מה..אלו?" אמרה
לונה לפתע. היא ראתה שמבין השיחים היו שתי עיניים סגולות ובוהקות שעקבו אחריהם.
"אני חושבת," אמרה הימג'י בטון משתחצן מסויים, "שמדובר בעדשות מגע". אלואיס הביט בהן שוב.
הוא כיווץ את עיניו בשביל להתמקד. בין העיניים הסגולות המרצדות שבהקו באפלה, היו
הרבה עיניים שחורות ורגילות שהיה קצת קשה לראות, וכמה עיניים חומות, וזוג או שניים של ירוקות-חומות
. העיניים הללו נשארו במקום וירו את אותם החצים שכולם הזהרו שלא יפגעו בהם.
ג'יידן נעמד על רגליו בתנוחת פישוק מצחיקה ותפס את אחד החצים בין שני ידיו.
"אתה משוגע?!" שאגה לעברו אימי. "אני חושב שהייתי קורא לזה, 'אמיץ באופן חתיכי'" הוא אמר והחזיק את
החץ בין שתי אצבעותיו.  "אתה אפילו לא.." היא כיווצה את עיניה במבט מרושע. "טוב, תעשה מה שאתה רוצה"
ודממה התשררה באזור.  מדי פעם הם שמעו קריאות של חיות וכמה ילדים צווחים כאשר הג'יפ קפץ. 
היו כמה שנרדמו כבר, הנסיעה הייתה ארוכה מאוד.  "אגב..איפה.. נאני, יומה ולינה?"
שאל אלואיס כבדרך אגב. "טוב לדעת שהן לא כאן,"  אמרה אריו בעצבנות והתכסתה בשמיכה שלה.
הג'יפ נעזר סוף-כל-סוף. "חופש!!!" אמרה אימי בקפיצה אדירה מישיבתה.  יומה, לינה ונאני יצאו מהמושבים האחוריים של הג'יפ. 
הן חייכו. "הגענו לבית התה!" קראו בקול גדול.  כולם נכנסו פנימה, ישבו על כריות סביב השולחן,
וחיממו את רגליהם באבנים הלוהטות שהונחו בבור מתחת לשולחן.  התה הירוק הוגש.
הכוסות היו פשוטות, והתה מאוד חימם את כולם. "אריגטו גוזמאייסו!" אמרו. "שתדעו לכם,
שזה היה רק החלק הראשון באירוח!" אמר אביה של נאני בחיוך קמטים (שבינהם התחבאו הנצנצים).
"קומו בבקשה" אמר ברשמיות. כולם עמדו על רגליהם, צעד אחד מאחורי הכריות הנעימות והחמות.
"מה דעתכם שנסייר קצת ביער הקסום הזה?" שאל בקול חביב. הוא לא חיכה לתשובה, והתחיל להוביל
אותם לתוך היער. בפנים, כבר לא היו חצים מוזרים או כדורים של אקדח. הכול היה שקט. אפילו שקט
מדי. כשהגיעו לקרחת יער, נעצרו. "בסדר. אני חושב שאנחנו מוכנים." אמר. הרגע היה אפוף מסתורין.
אביה של נאני הביט בפניה, והיא הנהנה. נאני, יומה, לינה ואביה של נאני נעמדו בשורה, בעוד השאר
תפסו מרחק-מה מהם. הם קדו קידה יפנית מסורתית. אביה של נאני עמד ראשון. הוא חייך, ולפתע
מקמטיו נזל נוזל סגול מוזר ומבעבע. הנוזל פילס את דרכו לעברם. כולם נלחצו מאוד, אך אף אחד
לא זז ממקומו. את גופו של אביה-לשעבר של נאני עטף חומר סגול וחלק. כל הגוף שלו התנער, חסר
חוליות, הוא גדל לגודל על-טבעי. מראשו נורתה מזרקה של החומר הסגול. נוצרו לו פה גדול מחודד
שיניים ועיניים חלביות ללא אישונים. נוצרו לו המון זרועות דקות, ואבן חן סגולה ובתוכה שוחה הנוזל
הבליחה בין עיניו. רימה התקרבה אל הנוזל ובחנה אותו. היא נגעה בו בעזרת אצבעתה, וקפאה במקום.
נאני חייכה עוד אחד מהחיוכים המזוייפים שלה. עכשיו היה תורה של יומה. מעורפה של יומה יצאה
חתיכה גדולה וארוכה של חומר אלסטי ושחור. היא עטפה את צווארה, וכל גופה התנפח בבת-אחת, כך
שגדלה בערך לגודל היצור שעמד לידה. עורה וגופה צופו באלפיי עלים קטנים ושחורים, שלא הפסיקו
לזוז ונראו כמו חרקים קטנים. העלים שהיו למעלה הפרישו בסילונים נוזל ורוד, ויצרו ממנו צורה מסולסלת
שנחה על ראשה. מתחת לחומר שעטף את צווארה מוקמו עיניה. עיניה היו בגודל העלים שעטפו אותה, רק
בצבע ורוד כצבע הנוזל. לרגלה היו "נעלי בית" שדמו לדבר שעטף את צווארה. סביב האזור שעמדה בו
היה מעט נוזל ורוד. כמות הנוזל הסגול של אביה של נאני הייתה גדולה בהרבה, מבעבעת. נאני ולינה עמדו
מאחורי שתי המפלצות. השינוי היחיד שחל בהן היה שחיוכן התארך לגדלים בלתי אפשריים, ושעיניהן היו שחורות
עם אישון צר ואדום. שיניהן היו שחורות. בעזרת ידיהן הן שלטו בשתי המפלצות המאיימות. אימי, רוקו וג'יידן
השתנו מיד. "אתה זוכר שאנחנו לא יודעים עדיין לשלוט בזה, נכון?" שאלה אימי. "בפעם הקודמת סתם הפקנו
אורות מוזרים. ואז הילדה הנמוכה והקפואה ששם הצילה אותנו," הזכירה לו. "ברור. אני זוכר". ג'יידן זרק כוכב
נינג'ה לבטן המפלצת הסגולה. המפלצת גנחה. דם ירד ממרכז בטנה. אבל בקלות היא שאבה את הדם בעזרת
פיה והפצע הגליד. "אוי, נו באמת, כל כך נדוש!" התלוננה אימי. "ט-טוב, יש בעיה," ציינה בפניהם הימג'י,
"אתם לא מזיזים למפלצות, ורק שלושתכם יכולים להשתנות.." כדור של אקדח נורה מבין השיחים, פגע באחורי
ראשה של המפלצת הסגולה, פגע באבן החן ופוצץ אותה. המפלצת הסגולה הסתובבה באימה. מבין השיחים
יצאה נערה בעלת שיער בלונדיני בהיר ועיניים סגולות בורקות. היא החוותה בראשה לעבר ג'יידן, והוא זרק
כוכבי נינג'ה לעבר המפלצת. כרגע הם לא הגלידו, אלא פצעו אותה קשה. אימי הצמידה את שתי ידיה זו לזו,
וכדור אור בוהק ורך יצא מהן. הוא נורה אל תוך פיה של המפלצת, והתפוצץ. המפלצת הסגולה הובסה. כעת
גופה של נאני התארך והיא גדלה. היא הביטה בכל מי שעמד מתחתיה בהבעת בוז. כשהנערה ירתה לה ברגל,
היא התמוטטה על כמה עצים ומעכה אותם. ג'יידן שילח בה כוכבי נינג'ה, ונראה כי גם היא הובסה. לינה ויומה
היו היחידות שנותרו. אבל אז קרה דבר שלא ציפו לו; לינה התארכה, ישבה על ראשה של המפלצת, והמפלצת
גדלה והן התאחדו. הן ירקו ריר ורוד וחומצתי משני הפיות שלהם. כשהריר פגע באדמה, היא נמסה לאיטה.
הנערה ירתה במפלצת המשולבת תוך שניות, וזאת התפוצצה עד שלא נשאר ממנה זכר. כולם היו מותשים
מאוד אחרי היום הזה. "דרך אגב," שאלה לונה את הנערה, "מי את?". "קמורו קיריו" ענתה באדישות.
כמה בנים הביטו בה בחולמניות. כתמורה היא הפנתה מבט באדישות. אוזני חתול צצו מראשה והיא הסמיקה.
"את- חתול?! ♥" שאלה אימי. "כן, אני כמוכם.. בסדר?" שאלה ברוגז. "למה שלא תבואי ללמוד אצלנו?"
שאלה לונה. קמורו רק נאנחה. "אולי" אמרה בשקט. זה בהחלט היה יום מתיש, אבל מוסר ההשכל הוא ברור:
לעולם לא לסמוך על מעריצות אקראיות של אלואיס. לעולם.



Ningen Oni Niji - בהנהלת זואי
© כל הזכויות שמורות אלא אם כן צויין אחרת - 2011-2012 ©