גלעד שדמון - חבר מועצת העיר פתח תקווה

נולדתי למשפחה קטנה, ניצולי שואה, אני בן שלישי לעוד 2 אחיות שגדולות ממני ב-5 ו-10 שנים. משפחה חמה ואוהבת מעיירה חמה בדרום הארץ. אבא שלי נוהג כל ערב לכנס אותנו סביב ארוחת ערב משפחתית והיינו יודעים שברגע שקרא לנו היינו חייבים לעזוב את כל העיסוקים שלנו ולמהר להגיע לשולחן.

בין ביס לביס היינו נוהגים לשתף אחד את השני בחוויות שלנו מאותו היום, כל אחד היה מביע את דעתו, ואפילו מבלים בשיחות סרק על האוכל הטעים שאמא הגישה ובין היתר על הפוליטיקה. אבא שלי עבר קשה כדי לפרנס את המפשחה, הוא היה יוצא מהבית מוקדם בבוקר וחוזר לקראת אותה ארוחת ערב מדוברת. ואמא שלי הייתה עקרת בית וגם זאת הייתה עבודה לא פשוטה בכלל היות ולא היה לנו אז מדיח כלים, בלנדר או איזה מייבש כביסה ועל עוזרת בכלל אף אחד באותם ימים לא ידע ולא שמע.

סביב ארוחת הערב היינו דנים גם על נושאים חשובים יותר בחודשים קשים בהם היינו מקבלים החלטות גורליות, מי יוותר ועל מה הפעם כדי שיספיק לכולנו הכסף. אז פעם אחותי הגדולה וויתרה על הטיול השנתי שלה ופעם אחותי הבינונית וויתרה על תיק חדש ואפילו לי יצא לוותר פעם על סקטים חדשים. זהבכלל לא היה משנה כמה זמן דנו בנושא, כולם ידעו שעד שלא תתקבל החלטה משפחתית משותפת אף אחד לא יקום מהשולחן. לפני השינה תמיד אמא הייתה נוהגת לספר לי סיפור ולרפד את השינה שליבאהבה אין סופית שרק היא ידעה להעניק.

ב-50 שנים האחונות בהן גדלתי השתנה העולם, ההתפתחות המהירה של הסחר, אמצעי התקשורת והטכלנולוגיה הפכו את כולנו לתלויים זה בזה. היום, כשאני מגדל את ילדיי הפרטיים בין עשרות ערוצי טלוויזיה, אינטרנט, טלפונים חכמים, המונעים ממני כל סיכוי לרגע קטן ואינטימי. אם נצרף לכל זה את העובדות המצערות שגם אני וגם אישתי עובדים המון שעות כדי לממן את כל זה אפשר יהיה להבין למה הפכה המשפחה בשנים האחרונות ומה מביאה איתה המוטציה החדשה שבנינו שנקראת "משפחה".