בניית אתרים בחינם

 







כ"ח אלול התש"פ 


 אוכלים סעודה שלישית כבכל שבת. יאכל מוקדם את סעודת הבוקר, כדי שיאכל סעודה שלישית לאחר חצות היום, וכך יהיה לו תאבון לסעודת הלילה השנית של ראש-השנה.

     אע"פ שהכריעו הפוסקים שאין לומר בראש השנה שחל בשבת "יום זכרון תרועה באהבה מקרא קודש", מכל מקום הנוהג לאומרו ימשיך באהבה כמנהגו. אף שתרועה מורה על דין ואין אהבה בדין (מט"א ומשנ"ב תקפ"ב ט"ז), מכל מקום נוסח זה אינו בטעות ומנהג קדמונים הוא. ("הליכות שלמה" א' י"ב וכן הובא בכל הסידורים(



     האדם המודרני יכול וצריך להכיר בגדלותו של הקב"ה, דווקא מתוך גדלותו שלו עצמו. ההבנה והידיעה כי קיבלנו את כל הטוב הזה מידו הרחבה של הקב"ה, היא הנותנת לנו את היכולת לקבל על עצמנו עול מלכות שמים.


     י"ב שבילים שונים יש ברקיע כנגד שנים עשר שבטי ישראל, וכל נוסח תפילה עולה בשביל המיוחד לו. ( בשם האר"י)

אני גנב (פניני עין חמד, גיליון 804)

     להלן סיפור מופלא המעובד מתוך 'ווי העמודים' ויש בו כדי ללמדנו מהו כוח הדיבור ועד כמה אנחנו עשויים או עלולים לשנות את חיי האדם בדיבור אחד.

     מנהל בית-ספר באזור השרון ראה, כי אחת מהילדות מגיעה כל יום עם הסבא שלה ולא עם הוריה. יום אחד הוא פנה לסבא ושאל לפשר העניין.  הסבא הסביר, כי בתו חולה וכי חתנו נמצא בבית האסורים, והוא דואג לנכדתו במקומם. כאשר הבין המנהל, שהסבא לא במצב כלכלי טוב, הוא שאל אותו ממה הוא מתפרנס. הסבא לא רצה לענות, והמנהל התעקש לדעת ואמר שברצונו לעזור לו.  הסבא סירב לענות, והמנהל התעקש שוב, עד שהסבא גילה ממה הוא מתפרנס: "אני גנב!".

     הסבא התחיל לתת למנהל שיעור קצר על 'פרנסתו': "אני מוצא משפחות, שיש להן אירוע משפחתי כגון חתונה או בר-מצווה,  ואז מגיע לבית הריק בזמן האירוע, גונב רק את הכסף ואת התכשיטים, ומשתדל מאוד להשאיר את הבית מסודר ונקי כמו קודם, וח"ו לא לגרום נזק מיותר"... "

     אספר לך על מקרה מיוחד, שקרה לי לאחרונה. פרצתי לבית, ולמרות החושים המיוחדים שיש לי למצוא תכשיטים וכסף, לא מצאתי כלום, פשוט כלום. ניגשתי למקרר וראיתי שהוא ריק. הבנתי מיד שמדובר במשפחה חסרת כל. רחמי נכמרו עליהם,  הוצאתי שטר של מאתיים שקלים מכיסי, הנחתי על השולחן ועזבתי את הבית".

     המנהל התפעל מהסיפור ואמר לסבא: "אתה צדיק!". ענה הסבא באנחה: "איזה צדיק?! אני סתם גנב רשע!". עברו מספר ימים, והסבא התקשר למנהל ואמר לו: "הרסת לי את הפרנסה! בגלל שאמרת שאני צדיק, זה רודף אותי כל הזמן, אני אומר לעצמי, איך הוא אומר שאני צדיק, הרי אני פורץ לבתים של אחרים וגונב בקביעות?! אני לא מסוגל יותר לגנוב".  


     המנהל שמע זאת והחליט לעזור לו. הוא מצא לו משרה מקצועית, וכך הגנב לשעבר הפך להיות עובד למופת, שמבקש לספר את סיפורו ולחזק אנשים.




כ"ז אלול התש"פ 


 אין מברכין על הבשמים בין מוצ"ש ליו"ט, מפני: א. דשמחת יו"ט ואכילה ושתיה מועיל כמו בשמים (תוס' פסחים ק"ב:). ב. משום שביו"ט נמי שובת אש של גיהנם (ראה ב"ח סי' רצ"ז.)

     בליל שני של ראש השנה בקידוש. יניח לפניו פרי חדש. וכשמברך שהחיינו, יכוין על הזמן שלראש השנה וגם על הפרי החדש (שו"ע סי' ת"ר סעיף ב', כיון שי"א שאין לברך שהחיינו ביום שני של ר"ה דשני ימי ר"ה קדושה אחת הן, וכבר בירך ביום א' משנ"ב שם ס"ק ב'. הליכות שלמה פ"א כ', שכוונה רק על הפרי עלול להפסיק בין ברכת היין לטעימה).

     בליל שני של ראש השנה, לפני הדלקת הנרות, תלבש בגד חדש, ותכוין בברכת שהחיינו, לצאת גם חובת הבגד (מט"א שם ס"ק נ"ד).


    בתפילת ערבית של יום שני של ראש השנה שחל בשבת אומר ותודיענו (שו"ע סי' תקצ"ט). אם שכח לאומרו וסיים התפילה, א"צ לחזור (ביאור הלכה (סימן רצ"ד ד"ה ואם טעה): מפני שמזכיר אח"כ הבדלה על הכוס של קידוש).

החוב )מעובד ע"פ מעשה שסיפר הרה"ג גואל אלקריף שליט"א(:  (מתוך מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א , עלון 250)

     היה זה בחודש אלול, באחד הבניינים בעיר בני ברק פרצה שריפה. עוברי אורח הזעיקו את מכבי האש, ובחסדי ה' לאחר התזת מים בצינורות לחץ כבתה השריפה.  בקומת הקרקע של אותו בניין התגוררה אישה אלמנה,  שאמנם לא ניזוקה מהאש ומהעשן, אך נגרם לה נזק מהמים הרבים שהותזו כדי לכבות את האש. היא הזעיקה את ביתה, אשר מזה עשר שנים לא זכתה לפרי בטן, יחד הן גרפו את כל המים, ייבשו וניקו את הרהיטים והכניסו את כל הבגדים והמצעים לכביסה.  השכנים הגיעו להתנצל, אך האישה הרגיעה אותם ואמרה : 'זו אינה אשמתכם, העיקר שביתכם לא נשרף ב"ה! אני מוכנה לקבל את הצער והייסורים האלה באהבה.

     במהלך עבודות הניקיון בבית, גילתה לפתע הבת באחת המגירות מכתב סגור. היא התבוננה בכתב שע"ג המעטפה וראתה לפליאתה שהמכתב ממוען אליה. היא פתחה את המכתב, והנה היא רואה שמדובר בדרישה לתשלום חוב מאת רופא שיניים בעיר גייטסהד, שם למדה לפני כעשר שנים. היא נזכרה שבזמנו אכן טופלה ע״י רופא זה ונותר לה חוב בסך 280 דולר.  במכתב הוא כותב לה, שכיוון שהיא גרה כעת בארץ, יש אפשרות להעביר את הכסף לבנו שנמצא בארץ ישראל וגר בבני ברק. התאריך שהופיע על גבי המכתב היה, כאמור,  תאריך מלפני עשר שנים... התברר, שאמה התכוננה להביא לה את המכתב, היא הניחה אותו בתוך המגירה אך לבסוף שכחה להעביר לה אותו.


     הבת התקשרה מיד לבנו של הרופא, אך התברר שהוא עבר דירה ולא ידוע להיכן. היא התקשרה לגייטסהד כדי לברר והודיעו לה שרופא השיניים נפטר. היא הצליחה להשיג את השותף שלו, והלה עדכן אותה כי הבן עבר מבני ברק לבית שמש. הוא מסר לה את מספר הטלפון שלו, וכך היא הצליחה סוף סוף להשיגו. היא ביקשה ממנו את פרטי חשבון הבנק שלו וביצעה העברה בנקאית לחשבונו . באותה שנה נפקדה האישה וזכתה לבן זכר... ' אני מתפללת עשר שנים, מייחלת, מצפה ומקווה שהקב״ה ישמע לתפילתי – אך מנהיג העולם מסתכל על ידיו של האדם ובודק אם הן נקיות מגזל. כשאדם בא עם ידיים שיש בהן גזל. אזי התפילות אינן מתקבלות' אמרה האישה. 'עשר שנים אני שופכת תפילות בלי סוף, אך התפילות לא עולות לשמים, כי הגזל חוצץ בעדן. והנה, מיד כשהלכתי לעשות מצווה ולסייע לאמי – מן השמים זיכו אותי לתקן את עוון הגזלה ולהשיבה לבעליה, ורק אז, לאחר עשר שנות המתנה וציפייה, התפילה עלתה לשמים והתקבלה' עד כמה צריכים אנו להיזהר שכל הממון שלנו יהיה כשר כיוון שהגזל – מעכב את קבלת התפילה.







כ"ו אלול התש"פ 

  בספר ’נתיבות המשפט‘ מובא עצה לעמוד בדין, דהנה מובא בגמרא (פ“ק דסנהדרין) אחד מפסולי העדות הוא ”שונא“. ומגדירה הגמ‘ מי נקרא שונא – כל שלא דיבר עם חברו מחמת איבה ג‘ ימים. אם כן, יראה האדם להסתכסך עם היצר הרע במשך ג‘ ימים לפני ראש השנה, ובל ישמע בקולו, ובכך יהיה היצר הרע שונא שלו, שעליו נאמר שהוא פסול לעדות, ובהגיע יום הדין, לא יוכל להעיד ולהשטין כנגד האדם על מעשיו הרעים.


     במשך כל יום השבת, אסור לעשות שום דבר להכנה ליו"ט שני, אפילו דבר שאין בו מלאכה, כולל הוצאת מוצרים קפואים מהמקפיא (מט"א סי' תקצ"ח סעיף ח'. שבט הלוי (ע' שכ"ד), ובמקומות ציבוריים והוא שעה"ד יש להקל להכין ע"י נכרי וישאל ש"ח. וראה עוד בח"א (כלל קנ"ג ו) ושעה"צ (סימן תק"ג ס"ק ב), נראה שבשעת הדחק אם יהיה ראוי ליהנות ממנו באותו היום יש מקום להקל.


     בתפילות הימים הנוראים אומרים, "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". הרה"צ ר' אשר פריינד היה אומר, שתיקה, ושתיקה, ושתיקה,  מעבירין את רוע הגזרה. אנו רואים את זה בתהלים (לח, יד-טו) דוד המלך אומר, 'ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו ואהי כאיש אשר לא שמע ואין בפיו תוכחות', ומסיים 'חושה לעזרתי אדנ-י תשועתי.  (יצוצי אורה - ספינקא(


     חדש עלינו שנה טובה ומתוקה - שנה טובה בלבד אינו מספיק, שאפילו על דבר רע חייבים אנו לומר ”גם זו לטובה“, ומשום כך אנו מתפללים שתהא השנה גם ”מתוקה“ שנה טובה באמת. (הקה“ק רבי שלמה לייב מלנטשע זי“ע)

גאווה ופזילה (טעם השמחה(

     גדלתי בבית של משפחה ברוכת ילדים וסבלתי בכל שנות ילדותי מעוני ומחסור, תמיד כאב לי וכעסתי על כך שהחברים שלצידי לבושים מחצלות ובכיסיהם ממתקים לרוב, ממתקים קיבלתי רק כשהגיעו אורחים, וגם זה קרה לעיתים נדירות שהיו חושבים עלינו ומביאים לנו. אני זוכר איך שאחיי הקטנים ואני היינו אוכלים את הממתקים ברעבנות גדולה, ידעתי להתגאות במה שאני והשתדלתי להיראות שבע ומאושר מאחרים.

     היה לי חלום להצליח ולהתעשר, ניסתי כמה פעמים ונכשלתי אך אף פעם לא התייאשתי, ידעתי שבסוף אצליח ואכן הצלחתי ואף התעשרתי. הייתה לי החלטה עוד מילדותי כשאצליח ואתעשר אעזור לכל החלשים, החלטתי פעלה לתקופה קצרה, ואכן, כל אותם שביקשו את עזרתי בחודשים הראשונים זכו ונענו ופינקתי אותם ביד רחבה.  עם הזמן נעשיתי גאוותן וקשוח וכל נזקק שביקש את עזרתי דחתי אותו ומצאתי את הסיבה להשקיט את מצפוני ולא לעמוד בהבטחתי, ואכן צברתי הון רב. לימים הכרתי את אשתי, ובו במקום החלטתי לשאתה לאישה. עשיתי הכל כדי להרשים אותה ואת הוריה, ובזבזתי על כך הרבה מאוד מכספי עד שקבענו תאריך לחתונה.  חתונתי היתה 'נוצצת', לא היתה אטרקציה שנעדרה מחתונתנו וחודשים ארוכים לאחר מכן עוד שמענו הדים נרעשים וחיוביים מאוד מאורחינו הנכבדים.

     שנה לאחר החתונה העסק התחיל לדעוך וכל מאמצי לנסות ולהצילו עלו בתהו, פיטרתי כשלושים עובדים מתוך חמישים וארבעה, זה נתן לי קצת 'אויר לנשום' אבל כמובן שהתפוקה ירדה, ואיתה העמידה בלוח הזמנים וההכנסות . הייתי צריך לקבל החלטה אם לסגור את העסק ולפשוט רגל או להכניס שותף, דבר שממנו תמיד ברחתי ואף סלדתי. העובדים שנותרו חששו אף הם שלא יאבד מקור פרנסתם, ובאחד הימים, בעודי יושב ותוהה במשרדי איך ומה לעשות, נשמעו נקישות בדלת ואחד מעובדי הבכירים נכנס פנימה. 'רק בגלל שזה מקום פרנסתי, אני רוצה לומר לך דבר' בתחילת דרכנו כעובדים ומעביד, נהנינו אני וחברי לעבוד תחתיך, ולא היה יום שלא היינו משבחים אותך על יחסך החם והמעודד, גם לפעול הפשוט ביותר. לאט לאט התעשרת,  ועם העושר נכנסה בך גאווה, ולאחר שנעלם יחסך החם הגעת לשלב נורא שבו זילזלת ופגעת בנו ללא הפוגה, יחסך השתנה מאוהב לאויב, כולנו חשנו והחילונו לתעב אותך, גם אני נפגעתי ממך קשות הרבה פעמים, ולא אחת קיללתי אותך כמו כל חברי, ועכשיו באתי לומר לך את אשר על ליבי ולנסות להציל אותך ואת פרנסתי'. 'תפסיק להתגאות'! הרים את קולו והוסיף: 'מי אתה שתפגע בנו? תראה לאן הגאווה שלך הובילה אותך! הצלחתך המסחררת היא שגרמה לך לעבור מענווה והערכה לגאווה וזילזול'. לאחר דקת דומיה המשיך ואמר: 'יכול להיות שכבר איחרת את המועד, והצער הגדול שציערתנו ביחסך המזלזל הוא זה שבעוכריך, ולא נותר לך אלא לסגור את המפעל, אבל אני, את אשר על ליבי אמרתי והוקל לי.  בסיום דבריו קם הוא ויצא ממשרדי, ודבריו החזירוני לשנות המחסור שבילדותי ולהחלטתי משכבר הימים.

     כנשוך נחש קפצתי ממקומי וניגשתי אל שידת הקלסרים הרבים שמולי ושלפתי מתוכה את התנ"ך שליווה אותי בשירות הצבאי, ובעודני אוחז בו בשתי ידי הרמתי עיני ואמרתי: א-לוקים! אני מבקש סליחה! תציל לי את המפעל, אני נשבע לך שלא אמעד יותר ואחזור להוקיר ולכבד כל עובד ! לא הסתפקתי בזה וניגשתי למיקרופן של מערכת הכריזה, ובקול מתחנן אמרתי: 'חברים יקרים שימו לב! אני רוצה לבקש את סליחתכם על היחס המזלזל שהפגנתי כלפיכם, ואני מקווה שאכן תסלחו לי ותצילו אותי מפשיטת רגל', לאחר הירהור קל הוספתי: 'תודה לך שלמה שהערת את תשומת ליבי לכך.

      כבר למחרת הגיע אדם ששמע על קשיי והציע לי לקנות את העסק או להיכנס כשותף, כיון שהאמנתי בהצלחת העסק הסכמתי לשותפות, וכעבור שעה קלה הזרים שותפי סכום הגון לחשבון העסק שהחל להתאושש ולנסוק כבימים עברו.  כמובן שיחסי לעובדים השתנה מקצה לקצה, ידעתי לכבד ולפרגן לכל עובד. תמיד הייתי קשוב לצרכיהם אלא ששותפי התגלה כחסר רגש והתייחס אליהם כאל עבדים. לא אחת הערתי לו בעדינות ואף סיפרתי לו את סיפור חיי, אך הוא דחה את דברי על הסף ולא קיבלם בשום אופן.  וכך נוצר מצב שכל עובד שנפגע מיחסו המשפיל של שותפי, ידע שבפנותו אליי ימצא אוזן קשבת ומרגוע.  לא אחת פרצו מריבות קשות ביני לבינו אודות התנהגותו הקשה לעובדים, עד שכמעט ופירקנו את השותפות בינינו.

     בינתיים נולד לנו בני הראשון, שהפזילה הקשה והנוראה שבעיניו העיבה מאוד מאוד על השמחה שבלידתו.  לרגל התרחבות העסק חיפשנו מנהל עבודה מוכשר. רבים הגישו הצעות לקבלת המשרה ואני ושותפי בררנו מביניהם את הנראים לנו והזמנו אותם לראיון. בין המרואיינים נכנס למשרד בחור, שברגע הראשון החלטתי שהוא לא מתאים כיון שסבל הוא מפזילה קשה מאוד בעיניו, אך מיד נזכרתי בבני, שניתי גישה ופיתחתי ראיון ענייני, כשלאורך כל הראיון שותפי רומז לי שחבל על הזמן ועלינו לדחותו ולהמשיך הלאה.  כמובן שהתעלמתי מרמזיו וכיון שתשובותיו של המרואיין היו ענייניות, הודעתי לו בסיום הראיון שהוא התקבל. שותפי כעס עלי מאוד והחל לצעוק: 'איך אתה מקבל אותו על דעת עצמך? איפה אני בתמונה?  ביקשתי מהמרואיין להמתין מחוץ לדלת ואז הרמתי את קולי ואמרתי בנחישות: גם לי יש ילד פוזל בבית! לא יתכן לדחות אדם מוכשר כל כך רק בשל פזילתו'! ואף הוספתי: 'בנושא זה לא אתפשר איתך ואפילו במחיר של פירוק השותפות'! דברי שנאמרו בנחישות, פעלו את פעולתם ושותפי נכנע.

     כבוד הרב! על אף שטובי הרופאים ששכרתי לא הועילו כלל ואף הודיעו לנו שאין לכך תקנה, ראינו שיפור עצום שהתחיל מיד עם קבלתו של מנהל העבודה (הפוזל), וזה עתה הפזילה בעיניו של בני כמעט ונעלמה לחלוטין, וכל זאת ללא שום טיפולים. ולאחר מכן גם המפעל חזר לקדמותו והרווחים רק עלו. 





כ"ה אלול התש"פ 

 אם אדם 'גדול' תוקע בשופר, אף אם "קול דממה דקה ישמע" - שהתקיעות חלושות, בכל זאת "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון"!. (הרבי מקוצק)


    אם נמצאים ג' אנשים גדולים בביתו אפילו מקרובים כגון אח ואב , יכולים הם להצטרף ביחד לעשות התרת נדרים כנ''ל (אות ל''ב (.


   בראש השנה העבודה היא להפוך את א-לוקים מ"מושל" (מושג אבסטרקטי) ל"מלך" (גורם שיש לנו יחס פנימי דיאלקטי אתו). (הגאון מוילנה)


    כשאדם לומד הלכה הוא נקשר בכל סדר יומו להלכה וכל היום שלו נהפך לתורה'דיק בסדר התפילה, באכילה, ובכל דיני ברכות. וכך ההלכה מלווה את אדם לכל אורך חייו.    ) הגאון רבי חיים פסח הורביץ שליט”א(

המציל האלמוני (על-פי 'ספר זיכרון לקדושי עיירתנו בייטש')

את המתח באוויר אפשר היה לחתוך בסכין. דממה דרוכה עמדה באזור היהודי בעיירה בייץ'. זה קרה בשנת תרנ"ה (1895). התקוממות איכרים גדולה הבעירה את המדינה, והזעם כלפי השלטון האוסטרי התנקז, כמו תמיד, אל היהודים.

זו הייתה שעתם הגדולה של מסיתים אנטישמים למיניהם. בחסות המחאה הכללית שילהבו את האיכרים הנבערים בדברי ארס כלפי שכניהם היהודים, ועודדו אותם לפגוע ביהודים. השנאה התלקחה במהירות בכל רחבי פולין, אך מי שסבלו בעיקר מנחת זרועו של האספסוף היו יהודי העיירות הקטנות, חסרי הכוח להדוף את המתקפות.

גם גורלם של יהודי בייץ' נועד להיות דומה. איכרי הסביבה התאספו והחליטו להתנפל על היהודים ביום שלישי בשבוע, לבוז את חנויותיהם ולהסתער על בתיהם. העיר נערכה למהומות הצפויות. השוק שמם והחנויות ננעלו. פחד גדול נפל על היהודים.

תחילה פנו לבקש עזרה משלטונות העיר. אלה חששו מההמון האלים והעדיפו שלא להתערב, בהפקירם את היהודים לגורלם. פקידי הדואר אף עיכבו בזדון את המברקים הבהולים ששיגרו היהודים לשלטונות המדינה. היהודים גילו לחרדתם שזעקותיהם נופלות על אוזניים ערלות. הם נותרו לבד במערכה, ממתינים בייאוש לסוף המר.

ברגע האחרון, וכצעד נואש, התארגנה קבוצה מצומצמת של יהודים להשבת מלחמה שערה. זה היה צעד של הקרבה וגבורת נפש גדולה מצידם, שכן הקרב נראה אבוד מראש. איזה סיכוי יש לחבורה קטנה מול אלפי איכרים גברתנים, חמושים בחרבות וקלשונים, תאבי רצח ואחוזי שנאה יוקדת!

הגיע רגע האמת. הלוחמים היהודים אחזו את כלי הנשק המאולתרים שלהם בעמדות ההגנה. הם נשאו מבט חרד אל האופק, מצפים לענני האבק המיתמר משעטת הסוסים הקרבים ובאים. שפתותיהם נשאו תפילה אחרונה. בתוך המרתפים והבתים הסתתרו היהודים מאחורי חלונות מוגפים ודלתות נעולות.

השעות נקפו, ושקט מוזר שרר בעיירה. המגינים היהודים החליפו ביניהם מבטים תמהים. הלילה ירד, יום חדש עלה, והעיר שבה לשגרה. האיום נעלם כלא היה. אט-אט החלו היהודים מגיחים בחשש ממקומות המסתור, משפשפים עיניים בחוסר אמון ולוחשים: "נס, נס!".

באותה שעה הגיעו סוף-סוף לעיר כוחות הצבא. הללו באו במתכוון לאחר הסיום המשוער של הפרעות, שכן כל מטרתם הייתה העמדת פנים כאילו ביקשו להגן על היהודים.

היהודים קיבלו את החיילים בשמחה גדולה, ראו בהם מושיעים והרעיפו עליהם מתנות. הם אף פינו לפניהם את בתיהם ואירחו אותם בחדווה. הם סברו כי הללו גרמו את נסיגת הרוצחים. החיילים הפשוטים נהנו במשך שבועיים מהשפע שניתן להם.

רק כעבור זמן התברר הסיפור האמיתי.

חודשים אחדים קודם לכן בא לבייץ' קצין צבא חדש. שבת אחת פקד את ביתו של הרב בשעת התפילה שנערכה בביתו, ואמר כי הוא יהודי המבקש להתפלל. מאז נעשה בן בית במקום. הוא סעד על שולחנו והשתתף בכל התפילות.

בימי האימה נעלם פתאום. איש לא ידע מה שמו ולאן הלך. אך למעשה תכנן הקצין כיצד לקדם את פני הרעה ולהגן על אֶחיו. בליל הפרעות המתוכננות יצא הקצין הצעיר אל נקודת המפגש וההתארגנות של האיכרים.

מולו התגודדו אלפי פורעים צמאי דם, שקראו סיסמאות בגנות היהודים ושלהבו זה את זה. באומץ לב בלתי-רגיל פרץ הקצין ברוכבו על סוסו אל תוך הקהל וירה לעבר האספסוף. במקום פרצה מהומה. המרצחים נאחזו פחד גדול ונסו לכל עבר בזעקות שבר. בתוך רגעים התפזרו ולא נותר מהם איש.

הקצין לא זכה להוקרה על מעשהו. להפך, הוא ננזף על-ידי מפקדיו, על שפעל בלי סמכות, והועבר למקום לא ידוע. יהודי העיר נשאו את זכרו בהערצה, אולם מאחר שלא ידעו את שמו – רבים סברו שלא היה זה אלא אליהו הנביא.

ישועתם של היהודים הושלמה כשהתברר סופו של הרשע טשפנסקי, ראש מכבי האש בעיר, שעסק בתיאום תכנית הפוגרום עם פורעי הסביבה. בליל הפשיטה המתוכננת הלך לחגוג את חיסול היהודים הקרב, ושתה לשוכרה כל הלילה. למחרת בבוקר מצאוהו חבריו מתגולל מת בין פחי האשפה. הללו ראו בכך אצבע א-לוקים, ונשמטו ממזימות הרשע כנגד שכניהם היהודים.

עשרים שנה חלפו. יום אחד, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הזדמן בן העיר, פינחס זיסקינד שמו, לעיר בודנבך שבצ'כיה, לרגל מסחרו. הוא נכנס לחנות סיגריות, ובעלת המקום האירה לו פנים וקראה: "אינך מכיר אותי, מר זיסקינד?".

האיש הופתע. כשהשיב בשלילה אמרה המוכרת: "אני אשתו של הקצין היהודי קרוה, שפעל בעיר בייץ' והיה מבקר בפונדק של אביך, נתן". היא קראה לבעלה, והשניים החליפו חוויות מאותם ימים מתוחים. סוף-סוף נודעה ליהודים זהותו של המציל האלמוני.


 






כ"ד אלול התש"פ 

אם נסתכל על הברכה "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", נגלה שיש שם שתי רמות: "שהחיינו" ־ חיים, "וקיימנו" - קיום. מהו קיום? גם ארון וכסא קיימים. קיום זה לתפוס מקום במרחב. אבל חיים? פירושם מטרה, שליחות ותכלית. לדוגמה: הרכיבים של שעון הקיום שלו, אך התכלית שלו היא להראות מה השעה.



     בעת מסך הברזל שהפריד את אחינו שברוסיה ציטטו רבים את דברי משה רבנו לפרעה: "שלח את עמי", אך שכחו את המשך הפסוק  - ״ויעבדוני״! החירות האמיתית היא בבחירה האמיתית של החיים,  של "ויעבדוני". כשלוקחים את החיים ועושים מהם נצח.


    העני מבקש כסף כדי לחיות,  העשיר מבקש לחיות עבור הכסף .

 

   מסכה - אדם אחד שמקפיד על שמירת הנחיות נכנס לאוטובוס מלא נוסעים כשהוא עם מסכה על הפה והאף והוא רואה שכמעט כל הנוסעים ללא מסכות. לפתע הוא רואה אדם אחד יושב עם מסיכה, הוא שמח מאוד וכאות הזדהות ישב לידו...  בתחנה הסופית פונה אליו האיש ואומר 'תגיד, אני רואה שאתה גם כן עם מסיכה, האם גם אתה קיבלת תשובה חיובית כמוני?


טיטוס טיטוס איכה (מאורות דף היומי, גליון 1104)

     נהג המונית, איטלקי בעל שפם עבות, שפשף במרץ את כפות ידיו הגדולות והביט במחזה התמוה שנגלה לעיניו מבעד לאדים שכיסו את שמשות הרכב.  בעודו מסובב את כפתור החימום למקסימום האפשרי, עקב במבטו אחר ההלך המבוגר שבוסס את דרכו בשלג העז. מלווהו של המבוגר הושיט לו יד ותמך בו, ולא פעם כבר היה הנהג בטוח כי עוד רגע קט יהיה עליו לצאת מן המונית החמה ולהרים את שניהם מן הקרקע החלקלקה.  פתיתי שלג עבים כיסו במהירות את שני ההולכים ובמהרה הפכו שניהם לגושי קרח המדדים באיטיות לעבר מטרה בלתי מזוהה. שקט מוחלט שרר באזור. האנשים כולם היו ספונים בבתיהם, חיי המסחר השתתקו לחלוטין והוא עצמו התפלא מדוע ההין לצאת לנסיעה עם מוניתו ביום סגרירי שכזה. במהלך הנסיעה מלמל הנהג משפטים בלתי ברורים באיטלקית שמהם השתמעה בבירור אי שביעות רצונו מן הנסיעה המוזרה שנקלע אליה, אך משהו עמוק ורחום במבטו של הנוסע המבוגר כאילו אמר לו: יקירי,  אל דאגה, אנו נגיע ונחזור, והכל יהיה בסדר.

     בינתיים כבר הספיקו ההולכים להתקדם ולהגיע אל מחוז חפצם שהיה כעת גוש שלג ענק . מתחת למעטה הלובן, עמדה לה זה מאות רבות בשנים עדות אילמת לאפסותו של האדם שמן העפר בא ואל העפר ישוב. היה זה שער טיטוס המפורסם שנבנה כאות ועדות לנצחונו המרשים של המצביא הרומאי.  השעה היתה שעת אחר צהרים מאוחרת. ההלך המבוגר הציץ בשעונו וחישב במהירות מהי השעה כעת בארץ ישראל, ופניו נמלאו נחת. בשעה זו יושבים מאות בחורים בישיבתו המפורסמת - ישיבת פוניבז' - שהקים בעשר אצבעותיו, והוגים בתורה בשקידה. מלווהו של הפונוביז'ער רב, הר"ר ד"ר רוטשילד ז"ל, המתין בשקיקה ובקוצר רוח לדעת על מה ולמה הטריח ראש הישיבה את עצמו בכפור חודר עצמות שכזה אל שער טיטוס.  תקופה ארוכה שהוא מכיר את הרב ויודע את מנהגו שבכל יום שישי החל מבקרו של יום מתפנה הגאון מכל ענייניו וטרדותיו, ומכין עצמו לקראת שבת מלכתא, ואילו ביום שישי זה, בשעת אחר צהרים מאוחרת ביקשו הרב במפתיע להזמין מונית. לא עזרו לו כל הסבריו של ד"ר רוטשילד המלווה המסור, שהיום אינו ראוי לצאת מבעד למפתן בית המלון ואף בעל מונית לא יהין להוציא את אפו מחוץ לביתו ביום שכזה, אך הרב פסק וכך היה.  

     תמיהתו גדלה במפתיע מששמע את הרב פונה אל הנהג ומבקש ממנו להסיעם אל מחוז חפצו: שער טיטוס. עתה לאחר שהגיעו סוף סוף אל יעדם יידע הוא אל נכון את מטרת הנסיעה.  הוא עמד מן הצד ובחן במבטי הערצה את רבו האהוב. על רקע השלג הלבן הפרוש על היקום נראה "הרב" כמצביא הסוקר מבצר שכבש זה עתה ואף שעל פניו נסוך היה כאב הקרבות הקשים,  ברקו עיניו בניצוץ הניצחון. הרב מפוניבז' היטיב את מעילו ומגבעתו כאילו עומד היה למסור שיעור בהיכל ישיבתו, וקולו החזק הדהד על פני אבני הגזית העתיקות: טיטוס טיטוס, אַיֶּכָּה! בעל רגש עז היה הפונוביז'ער רב,  וניכר היה עליו שבמשפט זה התנקזו מעיינות רגש נשגבים וטמירים, שננסכו בכוחותיו הבלתי נלאים ובחזונו הצופה מרחק שנות דור, שדחפוהו להתנער מהאפר, מהשכול ומהיגון שאפפוהו בשנות האימה והזעם ולהתחיל הכל מהתחלה, לבנות מבראשית את עולם התורה בארץ ישראל.


     נהג המונית שפשף את אפו כדי להיות בטוח שהוא חוזה בהקיץ, והרב מפוניבז' המשיך במשאו רווי ההוד: טיטוס, אמר הרב, אתה טיטוס, המצביא הגדול, עלית והחרבת את בית המקדש. חשבת שהצלחת לנצח את עם ישראל ולאבדו ובשער אבנים אלו הנצחת והנחלת לדורות הבאים אחריך את נצחונך הכביר. אולם, ממך לא נותר מאומה!  כל תפארת האימפריה האדירה שהקמת ושלטה בעולם כולו, שקעה מבלי להשאיר אחריה רושם, כי אם סימנים קלושים. ואילו התורה הקדושה, תורת ישראל ועם ישראל חיים וקיימים! עם ישראל חי וקיים! קרא הגאון במלא גרונו, ובמבט של ניצחון הסיר את עיניו מן האנדרטה האילמת ושב למלונו.

     כתיבה וחתימה טובה




כ"ב אלול התש"פ 



אחרי תפילת ערבית של ראש השנה, מברכים איש את רעהו שיזכו להיכתב ולהיחתם לחיים טובים (רמ"א סי' תקפ"ב סעיף ט' מג"א שם).


    "אין מעלת התפילה תלויה במידת הזעקה שזועק האדם בפיו אלא במידת הזעקה שזועק הלב!". (המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל)


     אין קיצורי דרך אל עבר הפסגה. מתקדמים בפסיעות מדודות ובטוחות עד למטרה. בדרך ליעד צוברים הישגים, אך גם כישלונות הן חלק בלתי נמנע בהתקדמות. הערכת המכשול ולמידה מטעויות הן הכנה להמשך העלייה. 'כִּי שֶׁבַע יּפוֹל צַדִּיק וָקָם' צדיק נבנה מתוך שהנפילות חיזקו אותו ומהן למד להתמודד.  


     אם חושש מתולעים, יכול להניח את הסימנים לפניו ויאמר ה'יהי רצון' על ראייתם (במס' הוריות י"ב. הגי' 'למיחזי, והגם שבמס' כריתות הגי' 'יהא רגיל למיכל', רוב ראשונים גרסו 'למיחזי'. עי' כפה"ח שם ס"ק ו')


"     אתם נצבים היום" - רמז לראש השנה בו כולם עומדים לדין לפני ה', "מחוטב עציך" רמז ליום ט"ו אב, בו פסקו לכרות את עצי המערכה. "עד שואב מימך" רמז להושענא רבה, יום סיום ניסוך המים, גמר החיתום - אלו ימי הרצון, פסוק זה בא ללמדנו, שאדם יתחיל לעסוק בתשובה כבר בט"ו אב! )"שיח הפרשה"(


     "בחיים כל הדברים הטובים חולפים אך גם הדברים הרעים, גם הם חולפים" (מנחם בגין)

     "גם המובן מאליו צריך שייאמר לפעמים" (מנחם בגין)


"     כשאתה נותן חמישה שקלים למקבץ נדבות, המטבע שלך לא יציל אותו, אבל הצדקה יכולה להציל אותך!"

הבטחה בתופת  (שיחת השבוע, עלון 1750)

הרב משה שטרן היה רב העיר דרבצן שבהונגריה לפני מלחמת העולם השנייה. בניסי ניסים ניצל מהשואה האיומה, היגר לארצות-הברית, שימש רב קהילה וחיבר את סדרת הספרים 'באר משה'. את נסיבות הצלתו הניסית ממלתעות הרשע תיאר בהקדמת ספרו:

מאז ומתמיד היו חביבים עליי ספריו של רבי אריה-לייב גינזבורג (מחבר הספר 'שאגת אריה'). אהבתי לעיין בדבריו המלאים גאונות נפלאה וחידושים מבריקים. קבעתי לי לימוד קבוע במסכתות ראש השנה, חגיגה ומגילה, כדי שאוכל להתמצא בספרו המעמיק, 'טורי אבן', שעוסק בהן.

בשנת תש"ד, בין פורים לפסח, השתלטו הנאצים הארורים על הונגריה. בתוך זמן קצר הכריזו על הפרדת היהודים מכלל האוכלוסייה וריכוזם בגטאות. סמוך לחג השבועות נבנו חומות הגטו בעירנו, דרבצן.

יותר מעשרת-אלפים נפשות מבני העיר, עם עוד אלפים שנאספו מעיירות וכפרים סמוכים, נצטוו להצטופף יחד במרחב קטן. החיים נעשו קשים. למצוקה ולרעב הצטרפו עתה מחלות, שנגרמו בשל התברואה הירודה.

יום אחד, בעודי צועד בין סמטאות הגטו האפופות אווירת נכאים, פגשתי רב שהובא מאחד הכפרים. הוא הזמין אותי לחדרו, פתח מזוודה והראה לי אוצר שלא יסולא בפז: ספרי קודש רבים שהשכיל להציל מביתו. סקרתי את הספרים בגעגוע, ולפתע נתקלו עיניי בתגלית מדהימה – הספר 'גבורות ארי', של רבי אריה-לייב גינזבורג, על מסכת תענית – ספר שטרם זכיתי לראות.

התמלאתי תשוקה גדולה לעיין בספר. הלוא מסכת תענית אינה נחשבת מורכבת במיוחד, ורציתי מאוד לגלות כיצד מצליח רבנו לפלפל במסכת זו דווקא. הפצרתי לפני הרב להשאיל לי את הספר. כשנוכח בכנות רצוני, ניאות.

שמחתי לא ידעה גבול. בתוך רגעים נשאבתי לעולם אחר. חומות הגטו נמוגו. לא שמעתי את נביחות הכלבים ואת שאגות הקלגסים הארורים. גמעתי בצמא דף אחרי דף, משתומם ומתפעם מרוחב דעתו של המחבר, איך הוא צולל למעמקי סוגיות קשות כסלע, מבקע אותן בסברותיו הנוקבות, ואז שט בקלילות במרחבי ים התלמוד, להביא הוכחות לדבריו ממקורות מרוחקים.

כך עברו עליי יום ועוד יום. הספר לא מש מחיקי, והוא שימש לי קרן אור בתוך האפילה הנוראה. עד שיום אחד פרצו הגרמנים אל תוך הגטו והחלו לרכז את כולנו. האוויר התמלא צווחות אימים, הצלפות שוטים ונביחות כלבים מזרי אימה.

באותה עת עמדתי בדף ח"י במסכת תענית ובסוגיה המקבילה בספר 'גבורות ארי'. הנאצים כבר היו בבניין. סובבתי את ראשי לעבר השולחן, שעליו היו מונחים שני הספרים היקרים לליבי. זה היה מבט של פרידה.

מאותו רגע נפערו לפנינו שערי הגיהינום. מנת הסבל שנחלנו לא תתואר. נשלחתי למחנה ברגן-בלזן הידוע לשמצה. מוטל על דרגש נוקשה, סובל מחולשה ומרעב, בהכרה מעורפלת, אני מתכנן את המפגש הקרב עם בני משפחתי, הוריי ורבותיי, שעלו בסערה השמיימה בכבשני אושוויץ.

כמעט ניטלה ממני רוח החיים, ולפתע צפה תמונה אל מול עיניי: אני נלקח מביתי בגטו דרבצן, אוחז בידו של בני מרדכי-ניסן, בן השנה וחצי, נושק למזוזת הפתח, נותן מבט אחרון בבית הריק, ועיניי המלאות דמעות נחות על מסכת תענית והספר 'גבורות ארי'.

הרגשתי שוב את דמעותיי מרטיבות את לחיי. פתאום נצנצה במוחי מחשבה חדה ובהירה. אם יזכני ה' ואצא בשלום מהתופת, אסיים את לימודי במסכת תענית עם ביאורי 'גבורות ארי', ואדפיס את הגיגיי וחידושיי בספר מהודר.

שוב כבשו אותי הגעגועים ללימוד בתורה הקדושה, ובזכותם ניעורה בי תקווה מחודשת לשרוד במקום הנורא שבעולם. ואכן, בל' בניסן תש"ה פתחו חיילי ארצות-הברית את גדרות המחנה וזכיתי לצאת לחופשי, עם עוד כאלפיים אסירים.

בראש חודש אב חזרתי לדרבצן. רחובות היהודים השוממים העידו בלי מילים על השבר הגדול שפקד אותנו. רגליי נשאוני אנה ואנה, עד שנתקלתי בערימות גדולות של ספרי קודש, שהנאצים הארורים התעתדו לגרוס לצורך מיחזור.

פתחתי את החבילה הראשונה וכל גופי נאחז צמרמורת: בראש הערימה היו מונחים מסכת תענית והספר 'גבורות ארי', שנלקחו משולחני בגטו!

השנים חלפו. היגרתי לארצות-הברית, שיקמתי את חיי וקיבלתי עליי עול הנהגת קהילה מעטירה. יום אחד נתקלתי בדברי רבנו המאירי במסכת תענית: "יחיד או ציבור שאירעה להם סיבה המונעתם מלעשות מצווה או מעשה שמחויבים לעשותו, יהיו מתכונים להיות מחשבתם נקייה לעשות אותו כל זמן שיהיה בידם לעשותו".


כברק היכה בי זיכרון ההחלטה ההיא בברגן-בלזן. שקדתי אפוא על לימודי מהמקום שבו עצרתי, באותו יום מר בגטו, ובחסד ה' זכיתי להדפיס את ביאוריי בספר 'גבורות ארי על מסכת תענית' עם ביאור 'באר משה', להרבות את גבול הקדושה.

יוסף הצדיק (מתוק מדבש - הרב ברוך בוקרה שליט"א, עלון 249)

     לרגל יום השנה לפטירת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (כח' תמוז) : סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א את המעשה הבא (א' חפץ, יתד נאמן מסעי תשע"ד(: '

     ישבתי בביתי, והגיע שליח מבית המשפט. מדובר היה בילד מבית דתי שגנב כמה וכמה פעמים, תפסו אותו, והאיש הציג בשליחות השופט את הפרטים ואת השאלה: רציתי להכניס אותו לקיבוץ דתי, אך אין מי שמעוניין להכניס אותו, רק בקיבוץ של 'השומר הצעיר' ליד באר שבע. בקיבוץ ההוא, 'בין אדם למקום' לא יהיה לו כלום. אבל הם לכאורה יוכלו לעשות ממנו בן אדם, ילמדו אותו חשבון וכתיבה כדי שיכנס למסלול של ילד רגיל שלא יעסוק בגניבות ומרמה, וכאשר חלילה רק ינסה לגנוב שם משהו, יטפלו בו עד הסוף . 'מאידך יש דרך נוספת, להכניס אותו לכלא לנוער ב'בית ליד', שם אכן יהיה לו אוכל כשר, אבל כאשר ייצא מהכלא הוא יהיה גנב גדול... כי שם תהיה לו 'אוניברסיטה של גנבים' שילמדו אותו מה שלא ידע עד היום ויוסיפו לו חכמה על חכמתו. '

     הבטחתי לשליח של השופט שעוד כמה שעות בודדות הוא יקבל תשובה. עליתי לקו 400 ועליתי לירושלים, שאלתי את מרן, והוא השיב: 'להכניסו לקיבוץ החופשי זה ספייה בידיים של לאווים באכילת נבלות וטרפות ושאר איסורים, משא"כ בכלא, מבחינה זו אין ספייה.  ואם חלילה ילמד אורחות גניבה, זו כבר בעיה שלו ומצדו, לא שאני עושה את זה בקום ועשה, והוא מצדו יכול לגדול בכלא כיוסף הצדיק . הייתי קצת המום מהפסק, ואז הרב אלישיב הבהיר: עד עתה אמרתי את התשובה מהמבט ההלכתי, אבל אומר לך גם הסבר פשטני עם הוספה וסברא על פי דרך הפשט: אם יכנס לקיבוץ, שם במשך הזמן יחשוב לעצמו כי הוא אדם חשוב, יהיה לו סיפוק מעצמו ועוד יכול להיות חבר כנסת... אבל בכלא הוא יידע כי הוא שפל, ואז יש לו עדיין סיכוי לעשות תשובה ולהתקרב להקב"ה...


     מרן לא הניח אותנו סתם כך, אלא התעניין כמה זמן זו נסיעה מבני ברק ל'בית ליד'. השבנו: כחצי שעה ברכב. מרן הציע לי לבוא לבקר את הילד מפעם לפעם. כך עשינו. העמדנו את האברכים הטובים ביותר, והם גם סיפרו לו ועודדו אותו שהרב אלישיב אמר שהוא יכול לצמוח יוסף הצדיק. נסעתי אז לכלא עם טובי האברכים, וברוך ה' הוא אכן למד תורה בכלא ובסוף התחתן, וכיום הוא יהודי יקר שומר תורה ומצוות וגם בנה בית לתפארת...  מצד אחד מרן פסק לכלא ומאידך דאג לו שיזכה להיות יוסף הצדיק'.




כ"א אלול התש"פ 


 בזוהר הק' למדנו, אתם ניצבים היום - זה ראש השנה. ראש השנה, יום משפט, ניצבים היום כולכם, אחדות עם ישראל. יום תרועה יהיה לכם פירש רבינו 'השפת אמת' יום רעות. במידה זו ממליכים את השי"ת, עלה א-לוהים בתרועה א-לקותו מתעלה מכוח רעות ואחווה. ויהיה בישרון מלך - אימתי - בהתאסף.


     בספרו "מראש צורים", נאמר: יפה צעקה לאדם בין קודם גזר הדין ובין לאחר גזר הדין, אע"פ שנכתב ונחתם גזר הדין שאינו לטובה, הצעקה להקב"ה מעמקי הלב יש בכוחה לבטל את גזר הדין. לעיתים הצרה מגיעה אל האדם כדי לעוררו לזעוק ולבקש רחמים. לא אחת האדם נמצא ב"תרדמה", בהסתר פנים, וכדי לעוררו מביא עליו הקב"ה ייסורים ורק אז הוא נזכר בקיומו של הבורא. (הרב משה רייס שליט"א)


     בפסוק "אם יהיה נדחך בקצה השמים" אם בדחייתך, בעבירותיך, בקצה המחשבה ישנה איזו כוונה לשם שמים, "משם יקבצך ה' " – מהניצוץ הקטן הזה של לשם שמים הנמצא בתוך העבירה, משם יקחך ה'. המחשבה הנעלה הזאת מצילה אותו שלא ייפול בנופלים ומביאה אותו לתשובה שלמה.

     בראש השנה יזהר לא לכעוס, וכן יזהר מאוד שלא יבכה ויהיה עצוב, אלא ישתדל לשמוח ולשמח את אשתו ובני ביתו ככל יכולתו,  ויקנה לאשתו וילדיו דברים המשמחים אותם, כגון: תכשיטים ובגדים. יעזור לעניים כפי יכולתו. הגברים ישמחו בבשר ויין , ועיקר החיוב הוא בבשר בהמה, ואם אינו אוהב בשר בהמה, יאכל עוף.

העט המיוחדת [מתוך 'אוצרותיהם אמלא']

     הרב הגאון רבי אברהם רוזנברג שליט"א - בנו של ראש ישיבת 'סלבודקה' הגאון רבי ברוך רוזנברג זצ"ל - מספר:  בערוב ימיו של אבי מורי, כשגילו נשק לגיל גבורות, הוא הוזמן פעם לחתונת תלמיד. הוא ירד מביתו ברחוב שפת אמת בבני-ברק, ונכנס למכוניתו של אחד התלמידים, שנועד במיוחד כדי להביאו לשמחה.  אולם עם כניסתו למכונית נזכר כי שכח דבר מה בבית,  בבקשת מחילה מראש שאל רבי ברוך את התלמיד אם יאות להמתין לו דקות אחדות, כי נזכר כעת ששכח דבר חשוב בבית ועליו לשוב לעלות ולהביאו.  הנהג ניסה להציע את עצמו לעלות במקומו, אך נתקל בסירוב עיקש: "רק אני יכול לעשות זאת" - נימק הרב.

     רבי ברוך יצא מהמכונית, טיפס את גרמי המדרגות עד לביתו בקומה השלישית, וחזר כשהוא מאומץ, נושם ונושף בכבדות.  התלמיד המסוקרן הפציר ודחק ברבי ברוך לגלות לו מה הדבר הכה חשוב בשבילו טרח לעלות הביתה שוב, ורבי ברוך נאלץ לגלות לו את הסיבה המאלפת והצריכה תלמוד: " הן היום בדורנו השתנה קצת העניין של שמחת חתן וכלה.  היום נהוג בכל חתונה להזמין צלם שינציח את האירוע.  סבור אני שגם זה חלק משמחת חתן וכלה, כי הרי לאחר החתונה מעיינים בתמונות וזה מחזיר את הרואים אל אותם רגעים שמחים בחתונה, וגורם להם הנאה מיוחדת. אולם בזמן האחרון גיליתי כי הצלם מנציח גם את רגעי כתיבת הכתובה וסידור הקידושין, ולא רק את החתן הכלה והשושבינין, אלא אף את הרב המסדר קידושין. אלא שדא עקא העט המונח בכיסי אתו הייתי משתמש לכתיבת הכתובה בחתונת תלמידים היה עט פשוט מידי... לכן הלכתי באחד הימים לקנות עט יפה ומכובד יותר, עט המצופה בצבע זהב, שישמש אותי במיוחד עבור אירועים שכאלה . תמיד שאני מוזמן לסדר קידושין אני משתדל לקחת איתי את העט הזה, כדי שלחתן ולכלה תהיה הרגשה טובה יותר,  מכך שהתמונות יצאו יותר יפות, והרי אם באפשרותי לעשות זאת בנקל למה לא לעשות זאת?!...". " קודם, כאשר נכנסתי למונית", הטעים רבי ברוך, "נזכרתי כי שכחתי את העט בבית, ופשוט עליתי לקחתו".


     הוסיף הבן רבי אברהם: "הרי מי שהכיר את אבא זצ"ל, יודע שכל הווייתו הייתה תורה. שקיעותו העצומה בתורה הייתה לשם דבר, הן בהיותו אחד האריות שבכולל 'חזון איש', והן בשמשו בקודש כראש ישיבת סלבודקה. מפליא היה לראות איך שעות ארוכות הוא לא היה זז ממקומו, בעודו עמל ויגע בתורה בצורה מדהימה. כמה קשה להאמין עליו ששם לב לפרט מזערי כזה ושייחס לו בכלל חשיבות. אין זה אלא מפני שעם כל הגדלות התורנית שלו, ליבו היה מלא וגדוש ברצון עז להיטיב לבריות ". בינו נא זאת! ראש ישיבה למעלה מגיל שמונים, שזכה במשך שנות דור להעמיד אלפי תלמידים, ולא היו לו בעולמו אלא ד' אמות של תורה והלכה, טרח בגילו המבוגר לטפס מספר קומות בטרחה מרובה, בשביל מה? כדי שהתמונה של הזוג תצא מעט יותר מוצלחת... לא נתפס! כמה רגישות,  כמה טוב עין, כמה רוחב לב מונח בהנהגה מופלאה שכזאת!. 





כ' אלול התש"פ 


 אינני יודע איך ומתי תסתיים המגפה, אבל אני יודע שנס החיים מתרחש עכשיו. תודה על מתנת החיים. תודה שהבאת את כולנו ליום הזה. בראש השנה שעבר, אף אחד מאיתנו לא יכול היה לדמיין את השנה העתידה לבוא. עבור רבים מאתנו, זוהי הפעם הראשונה בחיינו שאנחנו פשוט שמחים להיות בחיים.


     בעל ה'בית יעקב', הרב יעקב ליינר, בנו של בעל 'מי השילוח' מאיזביצ'ה, באחד ה"מאמרים על התורה" שלו בספרו זה, מעלה אבחנה חשובה בעקבות הביטוי "הסכת ושמע" המופיע בפרשתנו: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים כז, ט). לדבריו, יש הבדל מהותי בין מה שמלמד אותנו חוש הראייה למה שמלמדנו חוש השמיעה. אנחנו רואים את פני השטח של הדברים, את החיצוניות שלהם. ואילו השמיעה מלמדת אותנו על הפנים, על "עומק כל דבר". 


     בפסוק הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלקינּו וְהַנִּגְלת לָּנּו ולְבָּנינּו עַד עוֹלָּם, עפ"י המסורה מנקדים בס"ת מעל לָּנּו ולְבָּנינּו . אדם הכותב אגרת או מסמך, מבליט בניקוד או בגרשיים עיקר תוכן דבריו . נותן התורה רומז לנו כי עִּקָּרָּה של תורה היא מסירתה ' לבנינו' , הנחלת ערכיה לדורות, ובכך נזכה לַעֲשוֹת אֶת כָּל דִּבְרי הַתוֹרָּה הַזֹאת.


     בתפילה הקהילתית אנו מבקשים לא את הטוב הפרטי אלא את הטוב המשותף. התפילה בציבור לא רק מבטאת את הקהילה אלא אף בונה אותה. משום כך יש מחיר פסיכולוגי לסגר. אנחנו יצורים חברתיים, לא יחידניים. רוב-רובנו משתוקקים לחברה. כל פלאי זום, סקייפ, יו-טיוב, פייסבוק-לייב, וואטסאפ ופייסטיים אינם יכולים לפצות על אובדן הדבר האמיתי: המפגש פנים אל פנים.

התפילה שעוקפת את התור... )הגש"פ "בצלו חמדתי" עמ' שסו(


     סיפר יהודי חשוב:  לילה אחד ישבתי בחדר ההמתנה וחיכיתי להיכנס למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. ישבו שם עוד כמה תלמידי חכמים וחיכו. פתאום הגיע לשם יהודי שלא היה נראה שומר תורה ומצוות ונכנס מיד. כולם התפלאו כיצד הכניסו אותו בלי תור. לאחר שיצא הסביר הנכד, שזה היה רופא שהגיע לבדוק משהו אצל רבנו, ולכן נכנס ללא תור. בהגיע תורי אמרתי לרבנו שכעת התחוורו לי דברי ה"נפש החיים" שתפילה על צער ה' מתקבלת מיד, כי הנה כולנו ישבנו וחיכינו בתור, והוא נכנס מיד.  ומדוע באמת נכנס, במה הייתה עדיפותו עלינו? אלא, שאנחנו צריכים את רבנו עבור הצרכים שלנו ובזה יש תור, אבל הרופא הגיע עבור רבנו ולזה אין צורך להמתין בתור. כך אדם המבקש גשמיות לעצמו-יש תור,  לא תמיד התפילה מתקבלת מיד, אבל אם מבקש על צער השכינה-  תפילתו 'עוקפת' כביכול את התור ומתקבלת מיד.  חייך רבנו ואמר: "אבל אדם צריך להיזהר שלא לרמות את עצמו שהוא בוכה על צער השכינה, ובאמת בוכה על עצמו"... 






י"ט אלול התש"פ 

 אמרו בעלי המוסר : עצה לזכות בדין היא, שיעשה אדם את עצמו "איש הכלל", על ידי שיסייע לאחרים, יעזור להם ויתמוך בהם. על ידי כך יהיה בבחינת רבים צריכים לו,  הזוכה למעמד מיוחד לזכות בדין.


     בחודש אלול הנוכחי אני מביט לאחור על השנה שחלפה ועל החודשים הבאים, עם שאלה חדשה. במקום לשאול, "מתי זה ייגמר?", אני שואל: "איך אני יכול לצמוח מזה?" כיוון שאני כבר לא חושב שזה ייגמר עד ראש השנה, סוכות או אפילו חנוכה. יום אחד המגפה העולמית הזו תסתיים וכולנו ניקח צעד אחורה ונעריך את השיעורים המכריעים שלמדנו ואת האופנים שבהם שינינו את חיינו.


     דע! היום שנתרבו הניסיונות בחיים,  הבאים להפריע לאדם להתנהג בדרך התורה בחייו,  ולכן מאידך היום מי שעובר בהצלחה את הניסיונות, ורוצה לשוב בתשובה,  שכרו רב מאד ''יותר'' מכל התקופות.


    דרש ה'אגרא דכלה': הפסוק אומר 'תחת אשר לא עבדת את ה' ומדוע נאמר 'תחת אשר' היה לו לומר 'עקב' או 'יען כי' ומה פירוש 'תחת אשר ? ויש לומר כי האותיות הבאות אחרי האותיות 'אשר' הם אותיות 'שבת' אחרי האות א' - האות ב' אחרי האות ש' - האות ת' ואחרי האות ר' - האות ש. ובזה רמזה התורה כי התביעה על עם ישראל היא בעבור כבוד ועונג השבת.

דיאלוג בראדין (יקותיאל יהודה גנזל)

     בחור מתמיד למד בראדין של החפץ־חיים. אוהב תורה ויודע לפלפל בה. מעידית שבעידית. חלפה שנה שרדפה שנה שפינתה מקום לשנה שאחריה – ועדיין הבחור יושב על מקומו הקבוע, לומד והוגה בתורה. כוסיות 'לחיים' לא הכין ו'שטיקל תורה' למסיבת תנאים לא היה מונח בחיקו. ובמילים אחרות...  הוא היה בחור מבוגר.

     באותו היום ניגש אליו מרנא החפץ־חיים והתעניין אצלו מה מעכב אצלו את השידוך. הבחור השיב בכנות ובישירות: " אני מחפש 'שווער' עשיר שיהיה מוכן להתחייב לזון אותי משך חמש שנים תמימות מיום החתונה, מהסיבה הפשוטה שאני אוהב את התורה ורוצה להמשיך להתמיד בה וללמוד את דבריה גם אחרי החתונה, אני חלילה וחלילה לא רוצה למצוא את עצמי תר אחד הפרנסה. מי שיהיה מוכן להתחייב על כך – הרי בתו מקודשת לי.. בינתיים לא מצאתי מי שמוכן לשלם לי חמש שנות 'קעסט' ולכן את ספסל הישיבה אני מחמם ובתורה אני עמל”

"      החזירו החפץ־חיים שאלה : "כמה שנים תרצה לחיות?  הבחור נבהל מעט מהשאלה והשיב: " המ... ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה..."  המשיך החפץ־חיים מהיכן שהפסיק: " ניחא. נגיד שאתה מוצא מי שמוכן לזון ולכלכל אותך משך חמש שנות לימוד מיום הכלולות. מה תעשה כאשר חמש שנות הדבש תסתיימנה? מאיפה תוכל לזון את משפחתך?"  הבחור גלגל עיניים למחצה והשיב את התשובה הידועה,  הוותיקה והמנומקת מכל : "אחרי זה, ה' כבר יעזור. יהיה בסדר!"

     הצטחק הכהן הגדול מראדין והציב מראה מול עיני תלמידו : "הגע בעצמך. אם כל שנות חייך, החל מעוד חמש שנים,  תהיה סמוך על שולחן אביך שבשמים, הרי כבר תוכל להיות סמוך ובטוח על שולחנו של מקום החל מהיום הראשון שלאחר הנישואין... קבל אפוא הצעת שידוכים מהרה ובנה את ביתך".


     בסיפור זה נזכרתי הבוקר אחרי ששמעתי דיאלוג אמוני שכמו הועד משמים לאוזני קוראי. שמעתי מי שמתלונן על כך שהוא ממתין שכבר תיגמר תקופת הקורונה והוא יוכל להתפרנס ברוגע, בלי דאגות ובלי חששות. השיבו חברו: "הלא עד הקורונה וגם אחרי הקורונה – אינך אלא עושה השתדלות בלבד כאשר הפרנסה היא מן השמים. אם כן האמן שגם כעת פרנסתך היא מן השמים! סמוך ובטח על שולחן אביך שבשמים".





י"ח אלול התש"פ 


 "אל תשליכני לעת זקנה", שלא יקיימו את המצוות כמו דבר ישן,  אלא כמו דבר חדש. (ה"בעל שם טוב" הקדוש)


    ההצלחה אינה סופית, הכישלון אינו מוחלט, התעוזה להמשיך היא שקובעת.


     "והיה כי תבוא אל הארץ" (כ"ו א'). אין "והיה" אלא לשון שמחה, והיא שמחה של מצוה, ובזכות השמחה יזכה ל"תבוא" ר"ת 'תורה וגדולה במקום אחד' (גיטין נ"ט). (אהבת ישראל(


     כתב רבי חיים פלאג'י, בספרו "קול החיים" (סימן פ), וזו לשונו: "להודיע הדברים אשר יזכה בהם לזקנה ושיבה, האומר ברכת המזון בקול רם מאריכין לו ימיו ושנותיו. וזה שאמר דוד בתמניא אפי (תהילים קיט, קמט): 'קולי שמעה כחסדך ה' כמשפטיך חייני'. אם הקול הוא כמשפטיך, אז תחיינו", עכ"ל.

מעטפה משמיים (האמנתי ואספרה(

 

     לפני שאני מתחיל, וידוי קטן. אני קורא קבוע של סיפורי השגחה ולא פעם אומר לעצמי בתום הקריאה:  נו, באמת. לכולם מתרחשים אותות ומופתים, ניסים ונפלאות? הרי בחיים זה לא עובד כך. כעת מוגשת התנצלותי. אני מבקש מחילה ממספרי הסיפורים:  סליחה שחשדתי בכם... אכן, ניסים מתרחשים יום יום. הנה לכם נס קטן שקרה לי לאחרונה, כשאני כותב את הדברים ידי רועדת. תמיד אמרו לי ותמיד שמעתי שה' גדול, הוא יכול לעשות הכל ולשלוח שפע בדרכים בלתי צפויות, אבל עכשיו המשפטים הללו נמצאים עמוק בתוכי, אני יודע את זה בוודאות!

 

     אחי בא לבקרנו בארץ לרגל שמחה משפחתית והגיע הזמן להיפרד. הסעתי אותו לשדה התעופה ואמי התלוותה אלינו. לפני שיצאנו ביקשה רעייתי שאשאיר לה סכום כסף כדי לערוך את קניית המזון הגדולה שאנו נוהגים לערוך פעם בחודש. 'הבית ריק, אני חייבת למלא את הארונות כדי שאוכל לבשל ארוחת ערב', אמרה. בשל מצבנו הכלכלי הדחוק אנחנו משתדלים לחיות רק ממזומן, ועבור קניה למשפחה ברוכה כמו שלנו אני זקוק לסכום נכבד,  אלא שלא היה לי מאיפה לתת לה כי עד העשירי לחודש נותרו כמה ימים. גירדתי מפה ומשם כמה שקלים ואמרתי לה שהיום לא, לא נוכל לערוך את הקניה לכל החודש. מה יהיה מחר? ה' ירחם עד המשכורת הבאה.

 

     אשתי היתה מאוכזבת. 'כבר תכננתי לצאת היום לצרכניה. בשאר ימות השבוע אהיה הרבה פחות פנויה לקניה הגדולה'. ה' גדול, פטרתי אותה, אולי ישלח לי מעטפה משמיים. מי יודע. פניתי ליטול את מגבעתי מהמתלה. ביני לבין עצמי חשבתי שיותר מדיבור של אמונה, זה היה משפט שניסה להקהות את הכאב של המציאות. כי אכן, הייתי כאוב. מה היא רצתה, הרי לא ביקשה תכשיטים או בגדי פאר , רק מצרכים בסיסיים. איננו קונים מותרות, והנה גם בשביל צרכי היום יום לא תמיד יש. לא סיפרתי לה שאני אמור להחזיר מאתיים דולר עוד הערב. בשביל מה לצער אותה ?

 

     יצאנו לדרך מוקדם. אחי היה צריך לקבל חבילה כדי להעבירה לעיר מגוריו באמריקה. הידיד שהיה אמור להעביר אותה לידיו הבטיח להגיע היישר לשדה התעופה. קבענו להיפגש בנקודה מסוימת אך למרות שהדקות חלפו לא ראינו אותו. אחי התחיל להילחץ שהוא מפסיד את הטיסה שלו,  מצד שני היה זקוק לחבילה בדחיפות. נחלצתי לעזרתו וסיכמתי איתו שאנסה ליצור קשר עם ידידו ולאתר אותו במתחם הענק בעוד הוא פונה למסלול הבידוק. אחרי דקות ארוכות ענה הידיד. הוא עדיין לא הגיע לשדה התעופה בשל הדרכים הפקוקות . סיכמנו שיתקשר אלי כשמגיע. ומה נעשה במקום בשעה הקרובה? אמי הציעה שנלך לטייל במתחם הקניות ואולי תמצא כמה דברים נחמדים לנכדים.

 

     הלכנו ממתחם למתחם, פוגשים תיירים נכנסים ותיירים יוצאים, שלל טיפוסים צבעוניים. בין המון האדם בלטה דמותם של שני תיירים מאפריקה.  הם היו גובהים בצורה ניכרת, שחורים מאד. אחד מהם היה עטוי באריג ססגוני בשלל צבעי האדום- כתום-ירוק הקשור מעל כתפיו. ראינו שהם מחפשים מישהו, עמדו בצד והתבוננו בזרם העוברים ושבים.  לפתע הם ראו אותי, בזקני הארוך והמאפיר ובלבושי השחור. עינינו נפגשו.  האפריקני ניגש אלי ושאל באנגלית: אתה רבי? אני דובר את השפה היטב והנהנתי בראשי. כן. אמנם אני יהודי פשוט, אבל בשבילו רבי, לא פחות. תוכל לברך אותנו, שאל האפריקני בהכנעה. בהחלט, אמרתי בחביבות, למה לא?  לתדהמתי הוא התכופף למלוא קומתו וציפה שאניח את ידי על ראשו. אמי עמדה מן הצד משועשעת.  ואני זרמתי עם הסיטואציה. הנחתי את ידי על ראשו ובירכתיו בשטף מכל הלב. שתהיה לכם הצלחה בכל אשר תפנו ובכל מה שאתם עושים, שיהיו לכם ילדים טובים, פרנסה בשפע וברווח, חיים טובים... כך איחלתי ובירכתי במיטב הברכות. השניים עמדו שם ביראת כבוד ולא גרעו ממני עין. ממש אור לגויים.

 

     כשתם הטקס בן המספר דקות הם אמרו 'שלום' בעברית. אני פניתי לחניה, והם פנו לדרכם. בעודי מנסה לאתר את הדרך הקצרה לחניה שמעתי קול קורא מאחורי. אלו היו הצמד שבירכתי. נעצרתי והמתנתי להם. אולי הם רוצים עוד כמה ברכות? האפריקני ניגש אלי והניח בידי מעטפה מאורכת.  לפני שהספקתי לקלוט מה קורה פה השניים נעלמו. תחבתי את המעטפה הדקה בכיס מעילי כלאחר יד ורציתי להמשיך. אולי הם זוג מסיונרים שרוצים להפיץ את משנתם בדרך זו. אולי המעטפה מכילה חומרים מסוכנים? אולי הם רצו להפיל אותך בפח? נחרדה אמי. נופפתי את ידי בביטול, אך אמי המסוקרנת דחקה בי שאפתח אותה. הצצתי בתכולה בזהירות. לא חומרים ולא חומר מסיונרי. שטרות היו שם, מגוהצים היטב. שני שטרות של מאה דולר כל אחד, ועוד חמישה שטרות כחולים-מגוהצים, כל אחד של מאתיים שקלים. זה היה הזוי ומוזר. ניסיתי לאתר במבטי את הצמד הזה, אבל הם לא נראו ברדיוס הקרוב.

 

     מספר דקות לאחר מכן הופיעה החבילה שהיינו אמורים לקבל עבור אחי. לשמחתי הצלחנו להעביר אותה דרך מכר אחר שפגשנו, אף הוא אמור לטוס עם אחי. הכל סודר על הצד הטוב ביותר, עם תוספת מפתיעה שלא חלמנו עליה... נכנסתי למכוניתי אחוז פליאה והשתוממות. בדרך העולה ירושלמה התחלתי להבין מה בעצם קרה פה. הגעתי לעיר הקודש כשהמעטפה בוערת בכיסי. מאתיים דולר פלוס אלף שקלים, הסכום המדויק אותו אני צריך היום. הבטחתי לך מעטפה משמיים, אז הנה, הצגתי לאשתי את השטרות הכחולים. את יכולה היום לצאת ולערוך קניה, בדיוק כמו שרצית. מעטפה משמיים, היא חייכה. לאיזה חבר אתה קורא 'שמיים'? היא היתה בטוחה שלוייתי את הכסף.

 

     כינסתי את ילדיי וסיפרתי לבני משפחתי את קורות השעות האחרונות. היה לי חשוב להעביר להם את המסר. משמיים נקבע שאקבל את הסכום הזה,  אמרתי להם. בלי שאעבוד עליו ובלי שאזיע למענו.  אפילו התאריך בו אקבל את הכסף נקבע מראש. אני אמרתי 'היום לא', וה' אמר 'היום כן' והוכיח שהוא יכול הכל, בכל רגע, ובאופן לא צפוי, "וידעת היום,  והשבותך אל לבבך".


 





י"ז אלול התש"פ 




 בפרשתנו (כי תבוא) נאמר: "והיית רק למעלה ולא תהיה למטה" (כ"ח, י"ג). וביאר הגר"ע הילדסהיימר זצ"ל שאנו רואים בטבע העולם שאבן הנופלת כלפי מטה הריהי יורדת במהירות רבה, בעוד שאבן המתרוממת כלפי מעלה-מתרוממת היא לאיטה, ואילו באש אנו רואים להיפך, שהאש עולה למעלה במהירות ולמטה יורדת היא לאט. וזאת מפני שטבע האבן להימשך אל האדמה ואילו האש מטבעה שואפת למעלה. כל דבר וחפץ בבריאה הולך במהירות יתר אל שורשו הטבעי והולך באיטיות אל ההפוך משורשו.

     ברכת המזון הינה סגולה לפקידת עקרות, וכמובא בספר "סגולות נפלאות" (עמוד לט) בשם מהרי"ל דיסקין.


     הזהיר בברכת המזון זוכה שבניו לא ימותו בקטנותם, למדים אנו מן המסופר ("עמוד האש", עמוד קסא) על הגאון רבי יהושע לייב, מהרי"ל דיסקין, שפעם אחת באה לפניו אשה שהיתה משכלת את בניה בקטנותם, וביקשה ממנו עצה וברכה. מהרי"ל דיסקין יעץ לה להקפיד על ברכת המזון מתוך סידור. ואכן, האשה עשתה כעצתו ובניה הנותרים לא מתו על פניה    


     הצדיק בעל ה"מאור ושמש" אומר: כשיהודי מברך ברכת המזון בכוונה,  המאכלים שאוכל נהפכים לרפואה, ומרפאים את כל מחלותיו.

חינוך הילדים ( פניני פרשת השבוע(

     רבי משה אהרן לוין זצ"ל נמנה מנכבדי הקהילה הלומז'אית לפני כ-150 שנה. שהיה נין ונכד לגדולי עולם,  וגם היה תלמיד חכם מופלג. וזכה להתברך בעושר ונכסים. לימים ירד הרב מנכסיו ולא מצא דרך לפרנס את בני משפחתו, ולכן הלך לרב העיר, המהרי"ל דיסקין זצ"ל, ליטול עיצה ממנו.

     הרב לוין פנה לרבו בהכנעה וסיפר לו שנקלע לפרשת דרכים ואינו יודע מה לעשות, באתי להתייעץ כיצד אוכל להתפרנס בכבוד. הסביר לרבו הנערץ, בצער כי ירד מנכסיו, ואיננו רואה מוצא, והאפשרות היחידה לכאורה – היא לנסוע לארצות הברית שבאמריקה הגדולה והעשירה, אלא שהשמועות אודות מצב היהדות שם באותן שנים – אינן מבשרות טובות ללבו של היהודי שחדור ביראת שמים. המהרי"ל הקשיב להתלבטות, ולבסוף הכריע: אין לך ברירה, עול הפרנסה כבד ולא תוכל להסתדר כאן,  ומאידך אתה יהודי שיראת שמים בוערת בך, חושבני שתוכל להסתמך על יראתך וחכמתך, סע לאמריקה,  תחפש שם פרנסה כרב או כשוחט וכיוצא באלה. והשם יהיה בעזרתך.

     הרב לוין שמח שהתייעץ עם גדול הדור שפשט לו את הספק והחכימו בדרכו, וטס לאמריקה, מותיר את בני משפחתו מוגנים בעיר היהודית לומז'ה כשהגיע לאמריקה גילה את כישוריו התורניים ומידותיו התרומיות חשובים לביסוס וחיזוק היהדות בארץ המתפתחת, והתגייס במלוא העוצמה להפיץ את אור היהדות כהלכתה.  בתוך מספר חודשים התחבב על בני הקהילה היהודית בברוקלין, אשר זכו ליהנות מחכמתו ותושייתו ולהיעזר בעצותיו המחכימות. כאשר בני העיר דאגו למחייתו ולפרנסתו ברוחב לב. כעבור כמה שנים התבוססה בברוקלין בתי חנוך לבנים ובנות על טהרת החינוך התורני. הזמין את בני משפחתו לבוא ולהתגורר עמו בביתו החדש. בתוך תקופה קצרה זכה הרב לוין ושמו הלך לפניו. רבים נעזרו בו, וזכה לכבוד רב ולמעמד גבוה, ופרנסתו היתה בשפע וברוחב לב. ושוב זכה לתורה וגדולה במקום אחד – עד שהתעשר בעושר מופלג, ומבלי לסטות כמלוא נימה מיהדותו ומצדקותו.

     ביום שבת, הרב לוין שהה סמוך למטבח ביתו, שמע שתיים מבנותיו הבוגרות משוחחות בניהן, שהגדולה אמרה לקטנה, כאן באמריקה, אבא לא יצליח למצוא לנו חתן בן תורה, בחור העוסק בתורה במסירות ובהתמדה. לא תהיה לו ברירה אלא להשיאנו לבחורים סוחרים מצליחים, כך שנזכה לחיי עושר ורווחה.  הרב שמע את הדברים, ולבו צנח בקרבו, כמו פצצת אטום נופלת על ראשו. היתכן? הרי כל הימים חינכתי את בנותיי להתמסר לתורה, להעריך מה ערכה של תורה, לרצות להתחבר ולהתקשר עם התורה,  להעריך ולהוקיר את עוסקי התורה. כל השבת הסתובב הרב לוין כסהרורי ולבו בל עמו. כמה יגע התמסר והקריב כדי שיבינו כי אין מעלה כמו התורה. והנה כל עבודתו ופרי יגיעתו עומדים לרדת לטמיון.

     במוצאי שבת, מיד לאחר ההבדלה, התיישב עם רעייתו הרבנית לשיחת התייעצות, דקות ארוכות נמשכה ההתייעצות. בסיומה התקבלה החלטה הגורלית. במסירות והקרבה יוצאת דופן: שהמשפחה תתנתק מהסביבה המוכרת, מתנאי החיים הנוחים, מהעושר המופלג ומהמעמד הגבוה – ותעלה לירושלים, שהייתה בזמנו עיר חסרת תנאים. אך עיר שמעיין התורה פיכה בה בכל עוז. 'איננו יכולים להישאר כאן!, קבע הרב לוין, עלינו לברוח ממקום בו החינוך שלנו משתבש, ואין בו הערכה מספקת ללומדי תורה!  כשנודע הדבר בקרב בני הקהילה, החלו הלחצים למנוע את עליית מאורם הנערץ לארץ ישראל. אך הרב לוין לא שעה אליהם, וגם לא לפיתויי העלאה במשכורת והטבות נוספות בתנאי החיים. נכון שאני רוצה להישאר לחיות כאן אך מנין אקח חתנים בני תורה לבנותיי? כיצד אחדיר גם בדור הבא שיש להעריך לומדי תורה?  בתוך ימים ספורים מכר הרב לוין את ביתו ועסקיו, רוקן את חשבונות הבנק, הפך את כל רכשו למטבעות זהב שערכן נודד ממדינה למדינה. לא הביט על ההפסד הממוני הכרוך בכך, וגם לא על אי הוודאות בעליה לארץ לא מוכרת – היה ברור לו שיש לברוח מארצות הברית כאן ועכשיו. ואכן, כעבור מספר שבועות כבר עמדו רגליו בשערי ירושלים.  התיישב בירושלים, ומיהר למטרתו הנשאפת – להשיא את בנותיו לתלמידי חכמים מופלגים. הן כמה הקריב ויגע, ויתר והתמסר למען היעד הזה. את כל ההון שהביא עמו ייחד כדי לזכות בחתנים עמלי תורה, שיהיו סמוכים על שולחנו ויפרנסם בכבוד מלכים.

     לימים, זכה הרב לוין לחתן ייחודי, עילוי ששמו הלך לפניו, שנודע כאחד מגדולי אותו דור, הגאון רבי אליהו ראם זצ"ל שהתפרסם כגאון מופלג וכיהן כחבר הבד"ץ בירושלים. אף שכל תושבי ירושלים חפצו בגאון הנערץ כחתן, רב העיר – הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, המליץ לגאון הצעיר להיכנס כחתן בבית משפחת לוין, משפחה שמעריכה תורה ולא הסתנוורה מאמריקה הנוצצת, בראשה עומד אב שהעדיף להקריב שפע, ממון ומעמד למען חינוך יהודי טהור ושורשי, למען הערכה לעמלי התורה! הרב לוין, זכה להקים בירושלים דור ישרים מבורך. וכל ימיו היה אומר: 'אשריי שזכיתי בחתנים עמלי תורה, אשריי שזכרתי כי העיקר בחיים הוא להגיע ליעד הנשאף – לבית של תורה ודור ישרים שמעריך את לימוד התורה. היה כדאי להפסיד כל הון שבעולם כדי להמשיך את החינוך הטהור לדורות הבאים!


     ראו מה מידת ההקרבה הנדרשת, וכמה חשוב להיות ברור וחד משמעי, להבין מהו היעד הנשאף והמיועד שלנו וכמה צריך להשקיע בו ולהקריב למענו, כי הוא היעד מספר אחד, הפסגה שעל כיבושה אנו עמלים! חובה המוטלת עלינו, שנזהר ונישמר לבל תפגע בחינוך ילדנו, לבל תגרום להידרדרות בערכים עליהם חונכנו ואותם נבקש להעביר לדורותינו הבאים. חשוב לחיות חיי רווחה ורוגע. אבל שלא נתבלבל במה שחשוב הרבה יותר, במה שחשוב באמת והוא חינוך הילדים. 






ט"ו אלול התש"פ 

אחר ג' שעות ראשונות. לכתחילה, גם יחיד ששומע תקיעות בביתו,  ימתין עד שיעבור שלוש שעות ביום , דהיינו סוף זמן של קריאת שמע,  כדי שתקיעתו תהיה בשעה שהציבור עומדים בתקיעה (מ''ב סי' תקפ''ח סק''ב) כמו שיש עניין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים (שו''ע סי' צ' ס''ט), שהרי מצות שופר הוא כעין תפילה שהקב''ה 'מאזין תרועה' ושומע קול תרועת עמו ישראל' (הגרי''ז, ברכת רפאל סוף ר''ה סוף סי' י''ב), וגם משום שבאותן ג' שעות הקב''ה דן את עולמו, ואם יתקע בהן ביחידות שמא יעיינו בדינו ביחיד (מ''ב סי' תקפ''ט סקי''א(


    אין לעשות שום שינוי בעצם השופר , כדי לקיים המצווה כהלכתה , והתוקע שופר עם מסכה הדוקה עליו, מבטל מצות שופר לו ולאחרים וברכתו ברכה לבטלה, ומונע מלהפוך מדת הדין למדת הרחמים , וכן אין ללכת בעקבותיהם לטעון שהשנה [תש פ''א ] חל א' ר''ה בשבת ויום שני אינו אלא מדרבנן, שהרי כל פסולים שיש ביום א' דר''ה קיימים גם ביום שני (מ''ב סי' תקפ''ו סוף סקפ''ח( .


    אמר האדמו"ר מוורקא: שלשה סימני היכר יש בבני עליה:  יודעים להיות נכנעים בקומה זקופה, לזעוק ע"י שתיקה, ולרקוד ללא תנועה.


  אמרו חסידי לחוביץ: כמה קשה דרכו של אדם, אוכל תפוח בקליפתו, נקרא בעל תאוה, בלי קליפתו נראה כבעל גאווה...

     בפרשת ביכורים נזכר י״ג פעמים שם הוי׳ה, כנגד י״ג מידות הרחמים. ובפרשה של י״ג המידות (תישא לד) הוזהרנו על "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלוקיך". (משך חכמה)


     בשנה זאת היות שיהיו הרבה מניינים בכל מיני חדרי תפילה, קפסולות, בחוץ בגינות ובפארקים וכן יהיו הרבה יחידים שתוקעים בשופר לכל אלו הנמצאים בביתם , בלובי של בניינים ובחדרי מדרגות , יתכן שיהיו הרבה אנשים שתוקעים בשופר בבת אחת, ולפעמים יכול לעורר שאלה בכשרות התקיעות כששומעים איזה קול שופר שלא כפי הסדר וכפי שהזהירו לנו הפוסקים .


     הדברים שמגדירים אותנו: ההמתנה בסבלנות כשאין לנו כלום והגישה שלנו כשיש לנו הכל.


     יחיד השומע תקיעות בביתו אינו צריך לדקדק לשמוע מאה קולות אלא נוהגין שישמע עיקר התקיעות שהם שלשים דהיינו ג' פעמים תשר''ת, ג' פעמים תש''ת וג' פעמים תר''ת (שו''ע הרב ס''ז, משמעות מ''ב סק''ז(.

"הנני נותן לו את בריתי שלום." (כ"ה י"ב) " ("נר לשולחן שבת" יש"כ לידידי הרה"ג ב"ז)

 "מי שמוותר בשביל השלום לא מפסיד!"

מעשה ביורד ישראלי, אדם מוכשר שפתח מרפאה גדולה - בית רופאים בלונדון. נתן תנאים טובים למטופלים, מחירים הוגנים. הרופאים נתנו לאנשים יחס חם, הוא היה מחייך לכולם. האנגלים הקרים אהבו את זה, והמרפאה שלו הפכה לסיפור הצלחה.  

העתיד היה נראה ורוד, אלא שבאותו איזור כבר היתה מרפאה גדולה של רשת מרפאות רצינית בלונדון. אט אט קליינטים של המרפאה הזו עברו אליו. בעליה של הרשת העבירו אליו מסרים תקיפים שכדאי לו לסגור. איומים במשפטים וכדומה. בתחילה הוא לא התייחס אליהם. כדרכם של ישראלים, אמר "סמוך, יהיה בסדר..." גם סמך על ידידים בעלי השפעה בפרלמנט וברשויות.

כאשר בעלי הרשת ראו שהוא לא נכנע, החלו להשתמש ב"תותחים כבדים". הגישו נגדו תביעה בבית משפט, ופתחו במסע תקשורתי נגדו. העסק החל להראות רציני ומסובך מאד. 

לאותו בעל מרפאה יש חבר מסורתי. הציע לו ללכת לבקש עצה מרב גדול שהוא מכיר בארץ ישראל, מה איכפת לך, כדאי לך, הוא חכם מופלא, צדיק גדול. שכנע אותו.

כך יום אחד נכנסו לביתו של מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן שני יהודים עם כיפה לבנה יפה. בעל המרפאה וחברו. סיפר האיש את השתלשלות הדברים. 

שאלו רבי אהרן לייב: "למה שלא תצטרף אליהם?" השיב בעל המרפאה: "הם לא רוצים, הם לא צריכים אותי, יש להם כבר מרפאות באיזור". שאלו רבינו: "אז מה הם רוצים?" ענה האיש שאני אסגור את המרפאה שלי. 

שאלו רבינו: "ולמה באמת לא תסגור את המרפאה?" נדהם האיש: "מה הרב מתכוון?! עבדתי קשה להקים את המרפאה, מאמצי על, זו הפרנסה שלי". השיבו רבינו: "יש פרנסות אחרות".

"אבל זה בלתי אפשרי, יש לי חוזה שכירות על הבנין. יש חוזים עם הרופאים. אני אצטרך לשלם פיצויים לכולם".

"וכמה זה יוצא? כמה זה יעלה לך?" החל היהודי מחשב, ורבי אהרן לייב ממתין... סיים לחשב באומרו: "הסכום הינו שבעים אלף יורו פיצויים. סכום מאד גדול!"

אמר לו רבינו: "לא-לוקים אין שבעים אלף יורו לתת לך?!" הסתכל עליו היהודי בתדהמה באומרו: "ומה פתאום א-לוקים יתן לי שבעים אלף יורו?!"

אמר רבי אהרן לייב: "מי שמוותר בשביל השלום לא מפסיד, נער הייתי וגם זקנתי, ראיתי הרבה בחיי, אני יכול להעיד, ראיתי מקרים רבים, לא מפסידים אם מוותרים בשביל שלום!"

"הרב יכול להיות אחראי ערב על הסכום הזה?" "לא" השיב רבי אהרן לייב "אין לי אפילו עשירית מן הסכום הזה..."

"אז מי יתן לי סכום כזה?" "אתה צריך שאני אתן לך? חסר לאלוקים כסף לתת לך?! דע, חמישים שנה אני מייעץ לאנשים ואף פעם לא יעצתי עצה שחשבתי שהיא רעה, אני מבטיח לך שזו עצה טובה!"

"אם אקבל את העצה של הרב, אני הולך לאבד את הפרנסה שלי, הרב יכול להבטיח לי פרנסה אחרת?" אמר רבינו: "מי שמוותר מרוויח, פרנסה אני לא יכול להבטיח, אבל להפסיד לא מפסידים"!

עמד היהודי נבוך, לא ידע מה לעשות. כאן התערב בשיחה חברו  שבא עמו, באומרו: "אל תהיה טיפש, אתה לא מאמין לרב? תעשה מה שהרב אומר". "טוב אני מסכים. כאשר אחזור ללונדון אדבר איתם, אודיע להם את החלטתי". 

אמר רבינו: "לא, דבר איתם עכשיו, אין לך את מה שמדברים איתו... והראה בידו תנועת שיחה בטלפון... "תתקשר עכשיו אליהם לאנגליה ותודיע על החלטתך לסגור את המרפאה". 

"אבל הם יצחקו ממני, במשך זמן אני נלחם איתם, רב איתם ופתאום אני מוריד את הראש". אמר האיש. "ומה תפסיד מזה? קצת כבוד..." ענהו רבינו "אני אדם זקן ולא צריך כבוד, אתה אדם צעיר, כבוד אתה לא צריך, אתה צריך כסף, רווחים, פרנסה!"

יצאו החוצה, האיש בישר למתחריו בלונדון על החלטתו. תדהמה שררה בצידו של הקו. הלם, לא הבינו מה מסתתר מאחורי החלטתו.

בלונדון הוא נפגש עם בעלי רשת המרפאות, וסיפר על החלטתו. הם בתגובה שאלוהו "מה אתה מבשל לנו". חשדו שהוא מארגן להם בור, מארב פיננסי מתוחכם - היו בטוחים בזה. 

אמר להם שזה מה שהרבי אמר לו לעשות. "אני עושה כפי עצתו". תמהו: "מה לך ולרבאיי?! מה הוא נותן לך? איזה עסקים יש לך איתו?" השיב להם: "זה לא סתם רב, זה צ'יף רבאיי..."

לא האמינו לו... הדבר היה נראה להם לא מציאותי, כל ההסכמה הזו לפתע - "איך הוא יורד מהעץ" אחרי כל המלחמה והכוח שהפעיל נגדם? החליטו לברר את הענין לעומק.

שלחו לארץ את אחד השותפים. דבר ראשון הוא נכנס לשגרירות האנגלית. שאל, בירר, מי זה רבאיי שטיינמן? אמרו לו זה אדם חשוב, שקול, חכם, אפשר לסמוך עליו.

הגיע איש אנגלי, הדור לבוש לבית מרן. הכניסוהו פנימה. הוא הסתכל בתדהמה על הקירות... כמו סביבון הסתכל לכל הצדדים, לא דיבר מילה, הוא היה בטוח שהגיע לצ'יף רבאיי והנה בית של עניים... היכן הרב מטמין את כל הכסף שהוא מרוויח...

נתנו לו כסא לשבת, כסא פלסטיק. הסתכל עליהם נדהם. כנראה חשב בלבו על זה אתם רוצים שאני אשב... בחדר המתנה במרפאות שלנו לא מושיבים אנשים על כאלה כסאות...

כאשר ראה על מה רבי אהרן לייב יושב, הבין שלא התכוונו להעליבו. התיישב והציג את עצמו. עברית הוא לא דיבר, אבל נמצא מישהו שיתרגם את דבריו.

"באתי בענין המרפאות בלונדון. מה הרב התכוון בעצתו לסגור את המרפאה? מה אתם רוצים להרוויח על חשבוננו? ומי ישלם לו את ההפסד?" השיבו רבי אהרן לייב: "אלוקים ישלם לו!"

המשיך השותף האנגלי והקשה: "למה הרב מורה לו לעשות את זה, כזה דבר טיפשי, את מי הרב מתכוון להפיל פה? הרב מתכוון לסדר אותנו באיזה דרך. הרב יגיד לי דוגרי, זה הרי ברור שמשהו מסתתר פה. אני שמעתי שהרב אדם חכם. מה מסתתר פה במהלך הזה. אנחנו מוכנים אולי להתפשר".

רבי אהרן לייב הראה על הגמרא ואמר: "התורה אומרת לנו שהוא צריך לוותר, היא אומרת שאסור לאדם לרדת לאומנות חברו. הוא לא היה צריך לקבוע את המרפאה שלו לידכם".

האיש נדהם "ומי ישלם לו את זה, את כל ההפסדים שלו?" רבי אהרן לייב השיבו: "זה על חשבונו, אלוקים אומר שצריך לעשות את זה. זו לא שאלה של הפסד ורווח, זה מוטל עליו לעשות!"

"הבנתי" אמר האיש והמשיך "זה הרב יעץ למתחרה שלנו, ומה הרב מייעץ לנו? הרי יש לו קשרים עם אנשים בעלי השפעה, אנשים חשובים. מה יגידו אנשים, פתחו מרפאה מצליחה ואנחנו מורידים אותה, עלולים להיות לנו יחסי ציבור גרועים, זה יראה מלוכלך בתקשורת. אף אחד לא יאמין שהוא עזב מרצונו בגלל עצת הרב, זה לא טוב..."

רבי אהרן לייב הרהר קמעא והשיב בשאלה: "היכן יש לכם סניפים באנגליה?" "בלונדון" השיב האיש. 

"יש עוד ערים באנגליה, במנצ'סטר יש לכם סניף? תפתחו שם סניף, ותתנו לו להיות מנהל". "אבל הוא לא יסכים לעבוד תחתינו" השיב האנגלי. "תעשו אותו שותף, אתם רואים שהוא אדם מוכשר, בעל יכולות, שיכל להלחם בגוף גדול כמו שלכם".

"כבוד הרב אני יכול לדבר על זה עם השותפים שלי". ביקש רשות להתקשר. דיבר עם השותפים בלונדון. סיכמו ביניהם שהרעיון מוצא חן בעיניהם.

עתה הוציא האיש מכיסו שלושת אלפים יורו והניחם על השולחן... "מה זה?" תמה רבי אהרן לייב "זה דמי יעוץ" השיב  "שעת יעוץ עולה כסף, הרב יעץ לי, אני משלם כמו שנהוג". 

אמר לו רבי אהרן לייב: "תיקח מכאן מיד את הכסף חזרה, אל תשאיר פה כלום!" התפלא האיש ואמר: "אני לא מבין, ככה הולך בכל מקום. אני לא מסכים להיות נצלן על הזמן שהרב הקדיש לי, לא מתאים לי לא לשלם את מה שמגיע לרב בצדק".

אמר לו רבינו: "אותם שלוקחים דמי יעוץ הם למדו בשביל הכסף. הכסף הזה עוזר להם לתת יעוץ טוב, הכסף נותן להם חכמה, רצון לייעץ טוב. אבל אני לא למדתי לייעץ. אני אומר לפי מה שאני מבין מהתורה - החווה על הגמרא - וזה לא הולך עם כסף, אם אקח כסף לא יהיה לי שכל לייעץ!"


סופו של סיפור - לאחר זמן סיפר האיש: "סגרתי את המרפאה בלונדון, שילמתי פיצויים לכל הרופאים ובעלי הנכס. חודשיים אחר כך כבר פתחנו את המרפאה במנצ'סטר - ההבטחה התקיימה כל כך מהר!                 

וַּיִכְתֹב מֹשֶּה אֶּת מוֹצָאֵיהֶּם לְמַּסְעֵיהֶּם עַּל פִי ה' וְאֵלֶּה מַּסְעֵיהֶּם לְמוֹצָאֵיהֶּם" (לג, ב'(   (ברינה יקצורו, עלון 475)

     בספרים הקדושים מובא ש לכל אדם יש את המסעות שלו, במשך ימי חייו. ועליו לדעת ש"מוצאיהם למסעיהם " הפרטי שלו - הכל על פי ה' וזאת בחשבון מדוקדק לפרטי פרטים. כל צער וצער - הכל במדויק מאת ה'!

     סיפור הממחיש זאת, מובא בספר "האמנתי ואדברה", גם לכבוד הילולת רש"י הקדוש (כ"ט תמוז) החל בימים אלו.  תלמיד ישיבה שהשתתף באותה נסיעה מספר ומשחזר את המעשה לפרטיו שהתרחש בחודש אלול תשכ"ג: היה לנו זמן קיץ מוצלח, ישבנו והגינו על תלמודנו כהלכה - לשביעות רצונם של ראשי הישיבה וכפרס הוקרה, הוחלט לתת לנו יומיים של נסיעה למקומות הקדושים בגליל, ולהתפלל על ציונו של רשב"י ורבי אלעזר בנו במירון.  נסענו כולנו, למעלה מ-50 בחורים תלמידי ישיבת "שבט סופר" פרשבורג, עם צוות ההוראה במשאית טיולים. נהג המשאית לחץ על דוושת הגז - ולא הרפה. באחד העיקולים החדים במורדות הכביש המוביל ממירון לטבריה, הוא לא התאים את המהירות הנסיעה לתנאי הדרך הקשים.  ואז, ברגע הבלהות, סטה מנתיבו, התהפך אל הוואדי בשולי הכביש, ולאחר כמה גלגולים, שבמהלכם התעופפו כולם החוצה , נחתה המשאית על צדה. התחלנו לאמוד נזקים. תחילה השתררה דממה מקפיאת דם, אחריה פרצו הזעקות הנוראות וקולות השבר של הפצועים הרבים. לאט-לאט התברר גודל האסון המחריד,  כאשר נודע שישנם ארבעה הרוגים באותו יום נורא - הנהג (ח.ב(  עצמו, שנזרק החוצה מתא הנהג ונמחץ מתחת למשאית הכבדה,  ויחד אתו שלשה בחורים מבני הישיבה - נהרגו בתאונה הקטלנית. הבחור יצחק נוישטט ז"ל, הבחור אברהם בנימין פרידמן ז"ל והבחור מרדכי פולק ז"ל.

     הבחור מרדכי פולק ז"ל, היה ידוע כאחד הבחורים המצוינים בישיבה, מתמיד עצום, ירא שמים בתכלית. בהתנהגותו, נראה כי גמר אומר לתמוך בכל שלשת העמודים שעליהם העולם עומד - הוא הצטיין בתורה, היה גדול בעבודת התפילה ומופלג בגמילות חסדים. במקביל, שקד על דברי הכתוב "והצנע לכת עם אלוקיך" - את כל מעשיו הצניע מאוד ואת כל הליכותיו. רק מתי-מעט ידעו על מנהגו לכתוב בכל יום בפנקס קטן, את כל מעשיו ונפילותיו של אותו יום. בלילה, טרם עלותו על יצועו היה קורא בפנקס,  בודק ומבקר בשבע עיניים את כל מעשיו, לראות אם חס וחלילה לא חטא, אם אין צורך לתקן דבר מה במעשיו. ממש סמל של עובד ה'.

     מותו הטראגי , השרה אבל כבד על כל מכריו. מאוחר יותר נודע, כי אביו של ההרוג - הרב שלום פולק, ששימש באותם ימים כמלמד בת"ת 'חוג חתם-סופר' בפתח תקוה, קיבל 'אות משמים' על האסון - באותה שעה לימד את תלמידיו בכיתתו, לפתע קפאו מחוגי שעונו ועצרו מלכת. היה זה בדיוק ברגע התאונה.  ידיד טוב היה לו למרדכי פולק, זאב הלוי שמו. מסיבות שונות, לא הצטרף לנסיעה ונותר בישיבה. הידיעה האיומה השיגה אותו בבית המדרש. הוא חש שלבו נשבר בקרבו, שלשה מחבריו הטובים לא שבו חיים, ממסע שכל כולו לא נועד אלא לשם השתטחות על קברי צדיקים, התעלות והתכוננות לקראת יום הדין. כאבו הגדול במיוחד היה על ידידו הקרוב מרדכי פולק. עם זאת, ידע בידיעה ברורה כי צדיק ה' בכל דרכיו, א-ל אמונה ואין עוול וכל דרכיו משפט. ומכל מקום, שאלה גדולה ניסרה בחלל ראשו, על שום מה נגזרה גזירה קשה על שלשה בחורי חמד שהיו עמלים ויגעים בתורה?...

     לאחר כמה שבועות, באחד הלילות, חלם זאב חלום מסמר שיער:  ידידו הטוב מרדכי פולק נגלה אליו. פניו מפיקות אור יקרות ואומר לו: "זאב, ראיתי את צערך הגדול, ובאתי לעודד אותך" .  מרדכי היה נראה מאושר מאוד "אל תצטער על המאורע אשר קרה לנו. רק למראה עיניכם הוא אסון, רק בעולם הזה, השטחי,  אבל אצלנו הכל נראה אחרת לגמרי. אני מאושר מאוד. דע לך כי מיד בעלותי השמימה, הכניסו אותי לגן עדן ופתחו בפני את שערי היכלו של התנא הא-לוקי רבי שמעון בר יוחאי - שצירפני מיד למתיבתא שלו, כי זכינו להקריב חיינו לטובת עם ישראל בנסיעה שכל כולה נועדה לתפילה על ציונו הקדוש... זוכר אתה את מנהגי הקבוע ללמוד בכל ערב שבת קודש את פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום עם פירוש רש"י? היודע אתה מה שכרי? ובכן , זוכה אני ללמוד בחברותא עם רש"י הקדוש, ואני מסתופף בצלו! האם לא טוב לי? מה לך לבכות על גורלי"? שערותיו של זאב סמרו למשמע הדברים, אך הוא לא אבד עשתונותיו. הוא פנה אל מרדכי ואמר: "שתי שאלות יש לי לשאול אותך. האחת, איך נכנסת לגן-עדן מבלי לעמוד קודם במשפט בפני בית דין של מעלה? השנית, מה טעם נקנסה עליך ועל חבריך מיתה משונה ואכזרית שכזו בקיצור ימים ושנים"? ענה לו מרדכי : "לפני שנה,  בראש השנה של תשכ"ב, נגזרה גזירה על כל הישוב היהודי בארץ ישראל, גזירה קשה ומרה, אסון כבד עמד לרדת על יושבי הארץ,  בגלל העוונות שהטו את הכף. אך בעל הרחמים ריחם על עמו,  שארית נחלתו, והחליט לכפר על הכלל בקרבן ציבור של ארבע נשמות זכות וטהורות ובתוכם שלשה תלמידי ישיבה קדושה מעיר הקודש ירושלים. אנחנו, ארבעת ההרוגים, היינו הקרבן של כולכם. מעתה תבין גם, איך למרות נפילתה הנוראה של המשאית לא נהרגו יותר אנשים. עד שקצין המשטרה שהגיע לבחון את זירת האירוע שאל בפליאה: 'מי הציל אתכם? רק ארבעה הרוגים מהתרסקות כזאת'? אמנם כן, הגזירה הייתה רק על ארבעה ולא יותר! ואפילו הפצועים שנפצעו בתאונה הקשה הזו, כל פצוע וחשבונו המדויק. כל שריטה, כל שן שבורה וחתך עמוק - הכל בחשבון. קל וחומר הפצועים קשה ובינוני. לכל אחד סיבה מדויקת ומפורטת מדוע ולמה. הכל היה מכוון בחשבון א-לוקי מדוקדק - עד מיצוי הדין. מעכשיו, תבין מדוע לא עמדנו למשפט.  קרבן עולה - כשמו כן הוא. קרבנות עולה, עולים לרצון הישר לגן עדן ואינם צריכים לעמוד בפני בית-דין של מעלה... ומיד נעלמה דמותו של מרדכי.

     זאב הקיץ בבהלה. נפשו היתה כאוניה מיטלטלת מהחלום הנורא.  הוא התהלך כסהרורי במשך מספר ימים, דמותו המאירה של מרדכי לא משה מנגד עיניו, אך עדיין הרגיש ספק בנפשו, האם היה זה חלום אמיתי, או שמא בעל החלומות הביא לו חלום זה ממחשבות ליבו. הספק הציק לו וטרד את מנוחתו עד מאוד.  הוא החליט לעשות מעשה ולבקש שיתגלה אליו מרדכי שוב וייתן לו סימן , אם אכן החלום אמיתי. זאב הבין שבשביל שתתמלא בקשתו, עליו להיות בעל מדרגה, להתקדש ולהיזדכך כראוי.  זאב החל לנהוג בגינוני קדושה וטהרה מופלגים. טבל במקווה,  הרבה בתעניות, התפלל בבכיות מרובות והתחנן - כי ה' יאיר אליו פניו וישלח לו ברוב חסדיו את חברו מרדכי , לגלות לו למפרע על חלומו, האם הוא חלום אמת או דמיון פורח.


     חברו מרדכי, לא הופיע. לא בלילה הראשון ולא בלילות הבאים. ורק אחרי שנה וחצי , מרדכי הופיע. מרדכי אמר לו כך: "משמים השגיחו עליך ועקבו אחר התנהגותך... וכעת ראוי הנך לשמוע תשובה על שאלותיך, ולפיכך נשלחתי אליך שוב. הסתפקתה אם החלום ההוא היה אמיתי או פרי דמיון. דע לך בוודאות כשמש,  שהחלום ההוא היה אמיתי. וזה לך האות, שני סימנים אתן לך להוציא כל ספק מלבך: סימן ראשון, בעוד 7 שבועות מהיום,  תתארס עם בת זוגך בשעה טובה ומוצלחת. שם כלתך המיועדת - דבורה בת שמעון. סימן שני - שלשה שבועות לאחר האירוסים יופיע פתאום דּוֹד ארוסתך, שנעלמו עקבותיו באירופה בשנות השואה, ונחשב למת".  זאב התעורר וזכר את החלום הנפלא. זאב רשם את כל הסימנים והחליט לעקוב האם אכן יתממשו... לאחר כמה ימים החלו מדברים נכבדות על נערה בת טובים שעלתה זה מקרוב מארגנטינה, שמה הוא: דבורה בת שמעון. השידוך התנהל בעצלתיים. ובדיוק 7 שבועות לאחר ליל החלום, נחגגו האירוסין של זאב לדבורה בת שמעון מארגנטינה! זאב לא שכח את הסימן השני. בתום סעודת האירוסין ניגש לאבי הכלה ושאל אותו: " האם היה לך אח שנעלם בתקופת השואה"? 'בוודאי! מהיכן אתה יודע'? שאל אבי הכלה בהפתעה, 'אחי היקר נשלח ל'מחנה עבודה' ונעלם. אין לנו עדות מה קרה אתו. כנראה שמת בשואה.  זאב נענה כממתיק סוד: "הוא חי, ועוד מעט יתגלה"! אבי הכלה הביט בו במבט מוזר. חתן מגלה עתידות לקח לו, או שמא בעל דמיונות, רק שלא מעורער בנפשו... שלשה שבועות אחרי כן, הגיע מברק בהול לישיבה. החותן המיועד שלח לחתנו: "צדקת, צדקת!  אחי הגיע פתאום ארצה, הוא נותר בחיים וברח לרוסיה, שם נשלח למחנות עבודה. באורח פלא שוחרר זה עתה ועלה מיד ארצה ומיד חיפש ומצא אותנו .  זאב ידע כעת בידיעה - ברורה מאין כמותה, כי דרישת השלום שקיבל ממרומים הייתה אמיתית. ארבעת ההרוגים היו קרבנות ציבור - עולה תמימה. ומי שלומד בכל שבוע שניים מקרא ואחד תרגום עם פירוש רש"י , בא על שכרו. ומעל הכל - כל דבר הקורה עמנו בעולם הזה, הריהו בחשבון מדוקדק "מסעיהם על פי ה' "!







י"ד אלול התש"פ




בגמרא במסכת ברכות (סג:) נאמר: פתח רבי יהודה בכבוד תורה ודרש: "השכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם" וכי אותו היום ניתנה תורה לישראל? והלוא אותו יום סוף ארבעים שנה היה! אלא ללמדך: שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שניתנה מהר סיני.


     ב'קלם' היו תולים מודעה בפרוס ימי אלול, ובה נכתב שלכאורה מסתבר שעל כל אחד לברך 'ברכת הגומל' אחר הימים הנוראים, כי לא גרע מהולכי מדבריות שמברכים הגומל הואיל ויצאו בשלום ממקום סכנה , ואף בימים נוראים נחשב כל אחד כעובר במקום סכנה וניצול הימנה, ומה טעם שאין מברכים , מפני שאין האדם יודע האם אכן עבר ויצא משם בשלום, לפי דבריהם נעיין, מהי העצה היעוצה שנוכל לעבור את אלו הימים בשלום ללא כל פגע, זאת נלמד מהולכי מדבריות גופא שהם מהלכים בשיירות בכדי לעבור את המדבר בשלום ולהינצל מהסכנות הרבות, וכמו כן לדידן בכדי לעבור את אלו הימים בשלום ובשלווה, נרבה באחדות ואהבת החברים.

     "והיה כי תבוא אל הארץ" (כו, א(  אין "והיה" אלא לשון שמחה ( ברכות ה.) אמנם ארץ ישראל נקנית ביסורין, ואעפ"כ חייבים להיות בה בשמחה.


    "מאין יבוא עזרי" (תהילים קכא(  - ה"שרף" (הרה"ק רבי אורי מסטרליסק) היה אומר: המילים "אין" ו"אני", מורכבות מאותן אותיות.  ההבדל הוא שב"אין" אות היו"ד (=היהודי) מצוי בפנים ואילו ב"אני" היו"ד מצוי בחוץ... (ובסוף(...


מילה טובה [מתוך 'כבודם של ישראל']

     כשהגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל הגיע לירושלים,  המקום הראשון אליו הלך היה ל'בתי נייטין'. ישבו שם גדולי ירושלים, שכל התורה היתה פרושה לפניהם כשמלה.  ביניהם ישב גם רבה של ירושלים, הראב"ד של העדה החרדית, הגאון רבי זליג ראובן בנגיס זצ"ל, בעל ה'לפלגות ראובן'.

     בראשונה שם רבי איסר זלמן את פעמיו אליו.  בהגיעו לפניו, עוד בטרם החלו לשוחח בדברי תורה, פרץ רבי איסר זלמן בבכיות נוראות. הוא פשט את שתי ידיו כלפי הרב בנגיס ואמר בקול בוכים, עד שבקושי ניתן היה להבין את דבריו: "כל מה שזכיתי להגיע אליו, הוא בזכותכם!".  הרב בנגיס התפלא ושאל: "ר' איסר זלמן! מה הפשט?".  ור' איסר זלמן פתח את פיו וסיפר לרב בנגיס, כשכל גדולי ירושלים שישבו שם מאזינים לדבריו:

     "הורי היו עניים מרודים. בהגיעי לגיל בו עלתה השאלה להיכן אלך ללמוד בוולוז'ין או במיר, אמר לי אבי: "איסר זלמנק'ה, אינני יכול לומר לך איזה מקום עדיף לך, כי שני המקומות מצוינים.  אבל, אתה הרי יודע שאין לנו כסף לשכור עבורך מקום לישון, ויהיה עליך לישון בלילות על גבי ספסלי בית המדרש.  וכיון שהספסלים בישיבת מיר רחבים מעט יותר מהספסלים בישיבת וולוז'ין. עדיף אפוא שתלך לישיבת מיר, שם תוכל להניח את גופך לשינת הלילה על ספסל רחב מעט יותר. כך תוכל לצבור יותר כוחות לקראת יום הלימוד שלמחרת".

     "בסופו של דבר יצא", המשיך ר' איסר זלמן, "שלא יכולתי ללכת לישיבת מיר, והלכתי לוולוז'ין. בהגיעי לשם בראש חודש אלול, בית המדרש היה מלא וגדוש בלומדים. הבחנתי שכל הבחורים לבושים בצורה נורמלית ומכובדת, ואילו אני לבוש במכנסיים מטולאים, חליפתי דהויה, על ראשי כובע מקומט, ולרגלי נעלים קרועות. התביישתי שיצחקו עלי. כל אותו היום וגם בלילה ישבתי בישיבה ולמדתי, וחיכיתי ליום המחרת שיגיע. עם שחר נטלתי את המזוודה, שאפילו לא פתחתי אותה מרוב בושה, וצעדתי לכיוון תחנת הסוסים והעגלות, כשכוונתי היתה לחזור הביתה. לא הייתי מסוגל ללמוד במקום שכולם מסתכלים עלי כעל מישהו לא נורמלי!

     בעודי ממתין בתחנה, ניגש אלי בחור ושאל אותי: 'קוראים לך, אולי, איסר זלמן?'. השבתי בחיוב. אותו בחור שניגש אלי אמר לי: 'דע לך שראש הישיבה, הנצי"ב, אינו מתפעל כל כך מהר מבחור. אתמול בלילה הוא עבר במשך הלילה משולחן לשולחן בין משמרות הלומדים ושאל קושיה, ואף אחד לא הצליח לענות לו עליה תירוץ שהניח את דעתו. רק אחד הצליח, כך סיפר ראש הישיבה. הוא סיפר לכולם כי הגיע היום בחור חדש צעיר לימים, בשם איסר זלמן, שענה לו תירוץ ישר והגיוני. ראש הישיבה הוסיף ואמר, כי ככל הנראה בחור זה יגדל ויהיה גדול בישראל!'".  המשיך ר' איסר זלמן כשדמעות בעיניו: "אני, שהיה בדעתי לעזוב את הישיבה ולחזור הביתה, שאבתי עידוד גדול מהדברים. כהרף עין נטלתי את המזוודה וחזרתי לישיבה.  אמרתי לעצמי: 'וכי מה אכפת לי מה יאמרו על החליפה שלי,  על הכובע שלי, העיקר שהנצי"ב שיבח את התירוץ שלי,  ותולה בי תקוות להיות גדול בישראל. הכל בזכות אותו בחור, שמילות העידוד שלו נפלו על אוזני כטל תחיה". "שמו של אותו בחור" - סיים רבי איסר זלמן את דבריו - "הוא זליג ראובן בנגיס! הוא אשר אמרתי בראשית דברי: כל מה שזכיתי להגיע אליו הוא בזכותכם! מי יכול לדעת מה היה יוצא ממני אם הייתי חוזר הביתה...


     צאו וראו מה רב כוחה של מילה טובה, מחמאה, הארת פנים! הגיע בחור חדש צעיר לישיבה, וכבר ביום הראשון ניגש אליו בחור המבוגר ממנו בתשע שנים, שאינו מכיר אותו, ואומר לו מילה טובה, ובזכותה זכה עם ישראל ל'רבי איסר זלמן'... לומר לזולת כמה מילים טובות, זה לא עולה כסף, זה גם לא לוקח זמן. לעיתים מילים אלו הן עבורו טל תחיה, המעוררות אותו לחיים. 






י"ג אלול התש"פ



"אדם צריך לוותר על כל ימי המחר בשביל היום אחד, כדי שהוא לא יבזבז את כל ימי ההיום על מחר אחד". (הגאון רבי יוסף יוזל הורביץ זצוק"ל, הסבא מנובהרדוק)


     אנחנו רגילים לחשוש. חוששים מהקורונה. חוששים לבריאות. חוששים לילדים. מפחדים מכל מיני תקלות ואסונות.  חוששים שדברים ייצאו מכלל שליטה. אבל אם נחדד לעצמנו את המסר הזה שבעצם, בשורה התחתונה, שום דבר לא שלנו.  לא הבית ולא הילדים, לא הנפש ולא הבריאות. אנחנו בכלל לא ברשות עצמנו. נבין שאין לנו ממה לחשוש, וגם אם היה טעם לחשוש – זה מילא לא היה מועיל.  ברגע שנבין לרגע שבעצם שום דבר לא שלנו (וגם הנרתיק,  הגוף הבלוי, לא שלנו) נתחיל לחיות חיים רגועים, חיים מתוך הידבקות בריבון העולמים מתוך ההבנה שאנו תלותיים בו ורק בו.



     בברכות הסדר הוא תחילה "פרי בטנך", אחר כך "פרי אדמתך ופרי בהמתך" ולבסוף "טנאך ומשארתך". ואילו בקללות הסדר הפוך: "ארור טנאך ומשארתך" ורק לאחר מכן "ארור פרי בטנך". טעם הדבר, ללמדנו כי בברכה עדיף שיתברך האדם בעושר ונכסים רק לאחר שכבר גידל את בניו, כדי שיגדלו מתוך הכנעה וענווה, טרם יהיו עשירים גדולים. על כן הברכה היא תחילה "פרי בטנך" ורק לאחר מכן "בהמתך... ומשארתך''.


     בחתונה - יש הבדל ניכר בין המחותנים לשאר הקרואים. המחותנים שמחים בעצם הדבר שזכו להכניס את בניהם לחופה ושמחה זו היא הגורמת לכל המשתה הגדול שעשו. לא כן שאר המוזמנים, הם אינם שמחים מכח עצמם, אלא תחילה הם משתתפים בסעודה, ולאחר שאכלו מעדנים ושתו ממתקים מתעוררת בהם השמחה! כך הוא גם הנמשל - אמר המגיד מדובנא - כאשר מקיים האדם את מצוות ה' בשמחה דומה הוא ל"מחותן" השמח בעצם קיום המצווה. אולם אם אינו שמח בעצם קיום המצווה, הרי הוא כמוזמן זר...

יוצר המאורות (נועם שיח, פנחס תש"פ)


     מספרים על אחד מנקיי הדעת שבירושלים ה"ה הגה"ח רבי נטע ציינוירט זצ"ל, שבבוקרו של יום אחד, ראוהו עוברים ושבים כשהוא הולך לאטו, ומגשש באפילה משל היה עיור רח"ל, וכך הולך ר' נטע והולך בנחת נשרך לאיטו ונזהר שלא ליפול ממש כאילו היה סומא, אלו שהכירוהו השתוממו מאוד על ר' נטע, מה לו לר' נטע לעשות עצמו כאילו הוא עיור? מה אירע עמו – התפלאו האנשים? אך לאחר זמן מה, ראוהו פוקח את עיניו כשהוא שמח ורוקד מתוך שמחה...  כשראה את מקורביו תמהים לפשר התנהגותו התמוהה,  הסביר ר' נטע כך: אני כעת בדרכי לבית המדרש להתפלל, אני הולך לעשות את הברכה "ברוך אתה ה' יוצר המאורות", לפתע הכתה בי המחשבה – אומר ר' נטע – וכי משיג אני נכונה את עומק המתנה של "המאורות", עד שהנני מברך את ה' על כך ואומר "ברוך יוצר המאורות"? וכי משער אני דיו את עומק החסד של הקב"ה המאיר לארץ ולדרים עליה ברוב רחמיו וחסדיו, שאפשר ללכת ברחוב ולראות כיצד ללכת? מברכים כל יום את הברכה "פוקח עיורים",  וכי יודע הנני עיוור מהו? וכי יודע אני "חושך"מהו? וכי משער אני נכונה את המתנה בחסדי השי"ת שיכולים לראות דרך העיניים?  ולכן – אומר ר' נטע – עשיתי עצמי כעיוור, והרגשתי והבנתי חושך מהו, ראיתי עד כמה קשה סבלו של העיוור ל"ע, וכיצד איננו יכול לסדר עצמו כלל על כל צעד ושעל, וכאשר לפתע פקחתי את עיני "ויהי אור"! אני יכול לראות ב"ה! כעת אני יכול לברך את הברכה של "יוצר המאורות" מתוך שמחה עצומה, ומתוך רגש פנימי של הודיה, כעת הנני משיג את עומק המתנה הנפלאה הזו של "אור", ולכן אני כה שמח!





י"ב אלול התש"פ


 אומר הרב הקדוש רבי ברוך מקאסוב (עמוד העבודה דרוש הבטחון ט-י"ג) "מיום בריאת העולם לא הפסיד אדם אף פרוטה אחת ולא הרויח פרוטה אחת, ואף שבעין גשמית נראה שהפסיד ממון, באמת לא יצויר שום הפסד אצל שום אדם". שורש דבריו מתבסס על העובדה שמזונותיו של אדם קצובים ולא יעלה על הדעת שיוכל להוסיף על מה שה' יתברך קצב לו. ולא יופחת מקצבה זו ולוּ אגורה, ואם עיננו רואות שהמרבה להוסיף שעות עבודה "מרויח יותר", וחלילה החווה נזק ממונו מתמעט, אין זאת אלא למראה-עיניים, כי סוף סוף מה שנקצב לו בראש השנה זה מה שיהיה, והמתאמץ להשיג ממון מעבר לקצבה יְאבדוֹ במקום אחר. והמאבד ממון מתחת לקצבה יושב לו מן השמים.



     "בטעלז היו אומרים כי באותה הבנה שאנו מבינים את ההבדל במאת האחוזים בין תורה לשמה לתורה שאינה לשמה שאין לזה דמיון ושיעור, כך הוא ההבדל בין כשאדם דואג לעצמו בתורה או דואג לאחרים. אדם שמוכן להשקיע בשני ולתת לשני, לא דווקא ללמד אותו שטיקעל שלו, אלא דואג שיצליח בתורה, זה ההבדל בין תורה לשמה לתורה שאינה לשמה. החסד שאפשר לעשות בקפסולות להכניס לחברה בחורים, זה תורה לשמה".


     "בין אדם לחבירו"  - "ואיך אפשר לעבור את ימי המשפט?  רק אם מחייכים אחד לשני, אומרים לו "בוקר טוב" ומעודדים אחד את השני!! רק אם נעודד אחד את השני, נשמח אחד עם השני, נוכל לזכות ביום הדין!" (מרן הסבא מסלבודקה)


     הקם תקים עמו (כ"ב, ד') - כפי מהשאדם מסייע לרעהו ונושא בעולו של חברו, כך זוכה הוא לתקן עצמו וליישר אורחותיו. דבר זה נרמז בלשון הכתוב: "הקם תקים עמו". תקומתו של האדם תהיה "עמו" - עם הסיוע לזולתו. וכן אמרו חז"ל: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית (ויק"ר ל"ד, י') (שפת אמת)

השידוך עם 'בעל הבשר' (ופריו מתוק).

 

     מעשה באבי נערה מצוינת וכלילת המעלות, שפנה אל שדכן וביקש שיחפש לבתו בחור מעולה, בן עלייה ובעל מידות נעלות.  השדכן השיבו לאלתר: "שמע ידידי היקר, יש לי בשבילכם בחור מצויין, מופלג בתורה ויראת שמים, מוכתר בכל מידה נכונה, עדיו לגאון ולתפארת...". האב התלהב מאוד לשמע מעלותיו של הבחור, ונקבעה פגישה.

 

     הבחורה המתינה בציפייה לפגישה עם הבחור המהולל. אך למרבה האכזבה, גילתה שהבחור הינו 'בעל בשר' בצורה חריגה,  ועובדה זו הועלמה ממשפחתה... מחוסר ברירה, כדי לא להעליב את המשודך, ישבה לשוחח עמו למספר דקות.  היא אכן התרשמה שמדובר בבחור מקסים, פיקח ונבון, ובעל מידות יוצאות מן הכלל. אולם בתום הפגישה הודיעה לאביה כי השידוך יורד מיד מן הפרק, כי לא שייך שתינשא לאדם כל כך שמן.

 

     חלפה כשנה מאז אותה פגישה. ערב אחד, אבי הנערה השתתף בשמחת נישואין של אחד ממכריו, ולפתע פונה אליו בחור ב'שלום עליכם' חם ולבבי. האב השיב לו שלום אך מהבעת פניו היה ניכר שאינו מצליח לזהות את העומד לפניו...  הבחור שאל בבת-צחוק: "האם הינך זוכר את הבחור יענקל'ה, שהוצע לכם כשידוך לפי כשנה?". האב חשב לרגע, נזכר, והשיב בחיוב. "איך בדיוק אתה קשור אל יענקל'ה?", שאל את הבחור . והלה השיב: "אני הוא יענקל'ה!...".  פניו של האב לבשו ארשת השתוממות; הוא מרים את גבות עיניו בתמיהה ורואה לפניו בחור נאה ודי רזה...  הלה הבחין בפליאתו, והסביר: "ראה נא, במשך השנה האחרונה, הצרתי את היקפיי באופן משמעותי, על ידי ניתוח הצרת קיבה...". כעבור מספר דקות נוספות של שיחה, הציע האב: "מה דעתך, בתי היקרה נמצאת כאן בעזרת הנשים,  אולי תנסו לערוך כאן ועכשיו פגישה נוספת?...".

 

     סוף הסיפור היה, שלא חלפו ימים רבים, והשניים באו בשעה טובה ומוצלחת בברית האירוסין ... ומי מופיע עכשיו? - - - מיודענו השדכן! מיד כששמע את הבשורה המרנינה, בא ותבע את שני הצדדים: "השידוך שלי הצליח בס"ד, ולכן אבקש לבוא על שכרי!".  המחותנים טענו כנגדו: "השידוך שלך נפל כבר מהרגע הראשון, והשידוך שנסגר כעת הינו שידוך חדש לחלוטין...!".  עם מי הדין?

 

     היה נראה לומר, שהשדכן אינו זכאי לדמי שדכנות, מכיון שהוא העלים פרט מרכזי זה, שהבחור הינו בעל בשר בצורה חריגה,  שזהו דבר שדרך בני אדם להקפיד עליו, וכפי שאכן בפועל ירד השידוך לאלתר, נמצא אפוא, שהניתוח שעבר הבחור, אשר הכשיר אותו לשידוך, אינו מונח בפעולתו הראשונית של השדכן, ואכן פנים חדשות באו לכאן (כך שזהו לא הבחור שהשדכן שידך) . ובכל זאת, נראה שיש לפשר וליתן לשדכן מעט מדמי השדכנות, מכיון שסוף סוף הצעתו היא זו שסיבבה את גמר השידוך, דהיינו,  פעולתו הכשירה את הקרקע לרצון המשותף של שני הצדדים להתרצות להגיע לידי גמר, לאחר סילוק המום בניתוח שעבר הבחור להצרת קיבתו, וזאת על ידי שנפגשו הצדדים בתחילה (מחמת הצעת השדכן) והתרשמו לטובה זה מזו, וזו מזה. ומכיון שסוף סוף מצוי הוא שעושים ניתוחים להצרת מעיים או קיבה, ובסופו של דבר רק מחמת הצעת השדכן חזר השידוך ונסגר, לכן יש ליתן לו חלק מסויים מדמי השדכנות.

 


     ברם, כאשר הצענו את הדברים לפני מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, נענה רבינו והורה כי יש לשלם לשדכן את מלוא דמי השדכנות, ונימק דבריו כדלהלן: לא מתחתנים עם מראה חיצוני, אלא עם אישיות פנימית!  וכתב הרלב"ג (בפירושו על מלכים- א' פ"ב): "מעלת האדם אינה לקוחה מהיופי (החיצוני), ואין לו בו רושם כלל, ולזה תראה,  כי אף על פי שהיה אדוניה טוב תואר מאוד, לא בחר בו ה' יתברך, כמו שלא בחר באבשלום אחיו, ולזה אמר הקב"ה לשמואל (על אליאב): אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיו". כי עיקר מעלת ומהות האדם, היא מידותיו ויראת השמים שלו.  וגם בשאלתנו, השדכן שידך עבור אבי הנערה בחור מצויין, וכפי שראינו, הנערה הוקסמה מאישיותו, והתרשמה שהוא פיקח נבון ובעל מידות יוצאות מן הכלל. וזהו עיקרו של שידוך. ומצוי ששידוך שיש בו בעיה כלשהי של מראה חיצוני חריג, לבסוף מגיע לידי גמר, מפני שהצד השני מעוניין בשידוך, בשל מידותיו ואישיותו של המשודך. ואין חסרון מהותי בעובדת היותו בעל בשר,  אלא זו בעיה שולית וחיצונית שניתן לתקנה. ובפרט שמצוי כיום שהסובלים מעודף משקל עושים ניתוח להצרת קיבה.  לסיכום: יש לשלם לשדכן דמי שדכנות מלאים. 






י"א אלול התש"פ



אף גג בית שיש לו כבר מעקה, יכול לבדקו בתדירות לבדוק שעדיין תקין ולא התרופף במשך הזמן וגם בזה מקיים מצות מעקה (יוסף אומץ סי' תפ''א, שו''ת דברי יציב ח''א סו ף סי' מ''ט ) , וכן בכל רגע שברשותו יש מעקה ושם לב לזה מקיים בזה מצוה (חרדים פ''ה אות כ''ב(



     גגות שאין משתמשין בהן וכגון גגות המשופעין המכוסים ברעפים וכן גגות שאין להם פתח או סולם )מו''ר בשו''ת קנה בשם ח''ב סי' ק''י( , אין בהם חיוב מעקה ) שו''ת הרשב''א ח''ב סי' מ''ג , ערוה ''ש ס''ה ( ואפילו אם לעיתים רחוקות עולים על גגות אלו, כגון לצורך תיקון וזיפות הגג, או לצורך תיקון וניקוי דודי שמש , אין בהן חיוב מעקה )הגר יש''א, ספ' הבית, שו''ת דברי יציב ח ו''מ סי' כ''ד( .


     המחשבה "אני לא יכול" היא עבודה זרה. אם הא-לוקים עוזר לנו, נוכל לשנות את העולם. ואם הוא לא עוזר לא נוכל לעשות דבר. (הרב נח ויינברג זצ"ל


   הפסקתי לחפש את האור ובמקום זאת, החלטתי להיות האור.      


גבורת הנפש בתוככי התופת באושוויץ


     בשו"ת מקדשי ה' מתאר הרב צבי הירש מייזליש שבערב ראש השנה נלקחו ע"י הנאצים בחורים צעירים בני י"ח שנה ולמטה, כ-1600 נערים וקטנים למגרש שבמחנה, וידעו כולם מהגורל שמחכה להם, נתפשטה השמועה בקרב אנשי המחנה שלעת ערב יקחו את הנערים לבית המוקד, ולהרבה אנשים היה שם בנם יחידם אשר נשאר להם לפליטה והמה רצו כל היום בראש מבולבל סביב הבלוק המסוגר אולי יפתח קרן אור להציל משם את הנער היקר להם עד שלא תחשך השמש, והנה מתאר הרב איך ניגש אליו יהודי ושואל כדברים האלה, רבי הבן היחיד שלי, היקר לי  מבבת עיני, נמצא שמה בתוך הנערים הנדונים לשריפה, ויש בידי היכולת לפדותו, והיות שידוע לנו בלי שום ספק שהקאפו יתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל מהרבי שאלה להלכה ולמעשה, יפסוק לי הדין ע"פ התורה אם אני רשאי לפדותו, וכאשר יפסוק כן אעשה. אני בשומעי השאלה הלז רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות, והשבתי לו ידידי יקירי איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו במצב כזה, הלא גם בזמן שביהמ"ק היה קיים, היתה שאלה כזו עולה על שולחן הסנהדרין, ואני כאן באושוויץ בלי שום ספר הלכה, בלי עוד רבנים אחרים, בלי ישוב הדעת, מרוב התלאות והצרות איך אפסוק. האיש הנ"ל לא וויתר והפציר ואמר לי רבי, אתם מוכרחים לפסוק לי כעת הלכה, זו שאלה בוערת, ואז כשראה שאני בשלי ואיני רוצה לענות לו דבר הלכה, אמר ברגש ובהתלהבות, רבי אני עשיתי את שלי כפי שהתורה מחייבת אותי, שאלתי את הרב שאלה, ורב אחר אין כאן, אם אין כבוד הרב יכול לענות לי שמותר לי לפדות את ילדי, הרי זה סימן שאין הוא שלם בנפשו עם ההלכה להתיר, שכן אילו היה מותר בלי שום פקפוק בוודאי היה עונה לי שמותר, פירושו של דבר בשבילי, כי אסור עלי הדבר ע"פ ההלכה, הדבר מספיק בשבילי וממילא יישרף ילדי ע"פ התורה וההלכה, והריני מקבל זאת באהבה ובשמחה ואיני עושה דבר כדי לפדותו משום שהתורה כך צוותה, ולא הועילו כל דיבורי שאיני יכול לקחת אחריות על הדבר הזה, וכאילו לא שמעתי ממנו השאלה, אך הוא הכפיל עוד הפעם בדבור בבכייה והיה כל היום ההוא יום ר"ה, הולך ומדבר בשמחה שזכה להקריב את בנו יחידו לה' אף כי יש בידו לפדותו,  אך איננו עושה כך מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות, ויהיה חשוב לפני הי"ת כעקדת יצחק אבינו שהיה ג"כ בר"ה.






י' אלול התש"פ

אם מחליף מעקה ישן במעקה חדש, מברך על החדש שכבר נתבטלה הברכה על הראשונה ) ע''פ שו''ת מהר''ם שיק יו''ד סי' רפ''ה , שו''ת שבט הלוי ח''ב סי' קנ''ח, ערוך המשפט סי' תכ''ז עמ' ל''ו( , וכן המוסיף על מעקה קיים להשלימו לשיעור י' טפחים, מברך על ההוספה )בית ברוך ח''ד ק' המזוזה(



      בזמננו, שמניחים את המזוזה עטוף היטב בזכוכית וניילון, אם אין חשש ריעותא, (כגון רטיבות, שמש) אין חיוב לבודקן אפילו לאחר זמן רב (שולחן גבוה. קול יעקב).


     גג המחויב במעקה ועבר ולא עשה מעקה ביטל מצוה עשה. ועובר בכל רגע ורגע, על עשה ולא תעשה שנאמר ''לא תשים דמים בביתך'' )מנחת חינוך מצוה תקמ''ו(.



   המתפלל ביחידות יכול לומר הסליחות שאין בהם שלוש עשרה מידות (משנ"ב ס"ק ד'). ואם אומרם בניגון של קריאה בתורה (מט"א סעיף כ"א) מותר (שו"ע תקס"ה ה', משנ"ב ס"ק י"ב. ובתשו' אג"מ יו"ד ח"ג סי' כ"א, גם בניגון לימוד).


  התפוח (המאור שבתורה, גליון 816}

     לעיתים האדם חש שמצבו בכי רע, והוא אינו רואה שום פתח לישועה. אסור אף פעם לאבד את התקווה ולא להתייאש, כי האדם לעולם אינו לבד.

     חייו של שאול השתנו לבלי הכר.   הוא החל לעבור טיפולים רפואיים קשים ויקרים, ותוך זמן לא רב נאלץ לעזוב את עבודתו הקבועה. משפחתו של שאול שחיה עד אז ברווחה כלכלית, החלה לחוש את המחסור. ובקושי הצליח לכלכל את אשתו ואת שבעת ילדיהם. '

     אחד ממכריו יעץ לו לגשת לביטוח לאומי, ולהגיש בקשה להגדלת הקצבה . אולי משם תבוא הישועה.. למחרת 'בילה' שאול כל היום בבית החולים ולא הצליח להגיע לביטוח הלאומי, אך ביום השלישי הוא התייצב בסניף והגיש בקשה להגדלת הקצבה. ' בשבוע הקרוב יגיע אליכם פקיד מטעמנו כדי לבדוק את המצב בבית, ועל פי התרשמותו תתקבל החלטה בעניינך'. שאול חזר הביתה בפנים נפולות . הוא ידע שאם פקיד יבוא לביתו, הוא לא יאשר את הבקשה, פקיד שייכנס לבית יתרשם מיד שמדובר במשפחה מבוססת ולא יאשר שום תוספת לקצבה. האמת הייתה ששאול הוציא את כל חסכונותיו על תרופות וטיפולים,.

     אשתו נתנה לו עצה טובה: 'לך אל הרבי וספר לו על המצב, והוא בוודאי ייתן לך עצה טובה וברכה להצלחה'  . בטח בה', הקב'ה הוא אשר שולח לנו את פרנסתנו ולא פקיד זה או אחר. והוא ישלח לך פרנסה ביד רחבה'. הרבי נטל תפוח מתוך סלסלת פירות שעמדה על שולחנו והגיש אותו לשאול . 'תאכלו את זה כל בני הבית, ושיהיה לכם ברכה והצלחה', אמר הרבי. '

     ילדים יקרים, את התפוח הזה קיבלתי היום מהרבי. אני אחלק אותו עכשיו לתשעה חלקים, וכל אחד מאתנו יאכל את חלקו . לאחר כמה ימים הגיע לביתו של שאול מכתב מהביטוח הלאומי, ובו הוא מתבשר שבקשתו אושרה.  

     רק לאחר כמה חודשים הבין את מה שקרא. הפקיד שמע מתוך הבית שהמשפחה מתיישבת לאכול, והחליט להמתין בחוץ כדי לא להפריע בארוחה.  כאשר הוא שמע את שאול אומר לילדיו שיחלק תפוח אחד לתשעה חלקים וכל אחד יאכל את חלקו, .  האם מצבה של המשפחה כה קשה עד שתפוח אחד מהווה ארוחת ערב לכולם??? הפקיד כתב חוות דעת ולפיה המשפחה נמצאת במצב כלכלי קשה ביותר, וכי הוא ממליץ לאשר את הבקשה להגדלת הקצבה.

     הקב'ה יכול להצילנו מכל צרה. גם כשהמצב נראה ללא מוצא, עדיין יש מספיק דרכים יצירתיות שבהן יכול להתרחש הנס. הדבר היחיד שנדרש מאתנו זה להאמין ולבטוח בה,  ומי שמאמין ומתבונן, יראה את יד ה' על כל צעד ושעל.




ח' אלול התש"פ


   אחד הבונה בית חדש ואחד הקונה בית שאצלו הוא חדש )רש''י סוטה דף מ'' ג ע''א ד''ה ואחד הלוקח( , וכן היורש או המקבל בית במתנה , חייב במעקה )הג' מיימוני פי''א רוצח הל''א, מהרי''ל די סקין עה''ת פ ' כי תצא(.


     אל תאמר הואיל והקב״ה משגיח על הכול, ודאי לא ייפול אלא מי שנגזר עליו, ולכן אין צורך ותועלת בעשיית מעקה לגג. עליך לדאוג לכך שלא תשים דמים בביתך ושלא תהיה אתה הגורם למיתתו, אלא ״כי ייפול הנופל ממנו״ – שנפילת המיועד ליפול, תהיה 'ממנו' ומעצמו ולא על-ידך. (בינה לעתים)


     אף-על-פי שקיימת את מצוות שילוח הקן, והתורה הבטיחה לך אריכות ימים, בכל-זאת אל תחשוב שמעתה אינך צריך לעשות מעקה כדי לשמור על עצמך, שכן גם אם אתה עצמך הובטחת הרי ייתכן ״כי ייפול הנופל ממנו" – שמא ייפול מי שראוי ליפול. אל תהיה אתה הגורם לכך. (בנין אריאל)

     "באתרוג אנו משתדלים שלא תהיה בו אף נקודה אחת בלתי מהודרת ואילו בהידורו של אדם שנאמר בו "בצלם אלוקים עשה את האדם" אנו משתדלים למצוא לפחות נקודה אחת הדורה..." ("דליות יחזקאל" "ניצוצי אור"(  


    בתי תפילין בימינו העשויים מעור בהמה גסה, מעובדים היטב ותפורים וסגורים היטב, כל זמן שלא ידוע לו שאירע להם תקלה (כגון נפילה למים, שהייה ממושכת בשמש וכו') אין צורך לבדקם (הליכות שלמה פ"ד או' ל"ו, ואדרבה מצוי קלקולים שונים לאחר פתיחת הבתים והוצאת הפרשיות והחזרתם).



     הגאון האדיר רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל גאב"ד ירושלים היה אומר, שקנאי אמיתי סימנו הוא, שכששומע שהפירצה נתקנה,  ושוב אין על מה למחות, הוא נהנה ואומר "ב"ה שאין כבר מכשול",  אבל הקנאי שכל כוונתו רק למחות ולהעביר את הזמן ולהפריע לזולת, כששומע שהפירצה נתקנה הוא מתאנח "אוי וויי, חבל"...


     הגה"ק מקאצק זי"ע אומר, שבפסוק נאמר (במדבר כ"ז, ט"ז):  יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה, כי בתחילה ייעד משה את פנחס להיות מנהיג, אבל אחר שראה שהוא נעשה לקנאי,  אמר "עכשיו צריכים מנהיג על העדה, אחד שאינו קנאי – יפקוד איש על העדה – איש שיוכל לסבול את כלל ישראל כמו שהם"...


     "כי תצא למלחמה - לא תוכל להתעלם - והיה מחניך קדוש - ואת הבנים תיקח לך"... "כל מי שנושא באחריות בתפקיד רוחני בישיבה חייב להיות שקוע ראשו ורובו עשרים וארבע שעות ביום בתפקידו, ואין פוטרו מזה אלא אונס גמור!" ("דליות יחזקאל" ח"ב עמוד ש"ז(

אין זבובים ואין חום (שלמים מציון(

     סיפר הגרב"צ פלמן זצ"ל, באחד מימי הקיץ בעת שלמד בישיבת פוניבז' היה יום חם במיוחד, והיה קשה לשבת ללמוד. הייתה קצת הרגשת רפיון מהחום הכבד, בישיבה לא היו מזגנים, גם מאווררים בקושי היו, ומתוך כך היה חם מאוד. בשעות הצהריים בעת שהתגבר החום, אמר הגרב"צ לחברותא שלו: "בוא נרד אל החזו"א, ונראה מה הוא עושה היום, אם הוא יושב ולומד כדרכו כל הימים, סימן שהחום אינו סיבה להפסיק ללמוד, ועלינו להמשיך ללמוד".

     ומדיבור למעשה ירדו שני הבחורים לבית ה'חזון איש' לראות וללמוד ממנו מעשה רב, הם נכנסו ביראה לחדרו של גאון ישראל. והם רואים את החזו"א יושב ליד השולחן עם הגמ' והספרים ושקוע כל כולו בעמל התורה כדרכו יום יום. בחדרו של החזו"א היה חם כבכל המקומות. וכן היו בחדר הרבה זבובים ומעופפים אחרים, כיון שבני ברק הייתה בנויה בסמוך לפרדסים, ומשם באו להם המעופפים לתוככי הבתים. כל זה לא השפיע על עמל התורה של החזו"א, ולא ראו בו שום שינוי בין יום זה לשאר הימים. מראה החזו"א ביום כזה, ובמצב שכזה, היווה להם תשובה מיידית על השאלה שלשמה באו, אין הבדל בין יום זה לשאר הימים, ומצוות ת"ת נוהגת באותה רמה כבשאר הימים. אלא שהתמיהה גדולה, איך אפשר ללמוד בלא שיפריע לו החום הגדול והזבובים הרבים שבאו בעקבות החום, החליט הבחור שחייבים לשאול שאלה זו את החזו"א בעצמו. הוא התקרב אל החזו"א, כדי להמתין לרגע שירים עיניו מהגמ' ויבחין בו, אבל רגע זה התמהמה. אך הבחור לא וויתר, והחליט להמתין עד שיקבל התשובה לשאלתו.


     לאחר כמחצית השעה הבחין בו החזו"א ושאלו לרצונו. הבחור החל לשאול "איך אפשר ללמוד כשכל החדר מלא בהרבה זבובים?". החזו"א כתשובה סידר את המשקפיים שלו כדי לראות ולחפש את הזבובים שממלאים את החדר, ותוך כדי הוא עונה לבחור "אני לא רואה כלום". אם החזו"א לא רואה את הזבובים, ולכן הם לא מפריעים לו אז מה אפשר לשאול, אז הבחור פונה לשאלה השניה והעיקרית, הרי את החום מרגישים גם בלי לראות אותו, והוא אומר לחזו"א חם מאוד היום, "איך אפשר ללמוד בכזה חום?". החזו"א מתפלא מאוד ואומר "היום חם? והיה נראה שהחזו"א מתפלא מה אותו בחור רוצה, הוא ישב ולמד ולא הרגיש לא בזבובים ולא בחום.  החזו"א שראה את הבחור מתפלא על תשובה זו, המשיך וא"ל "תדע לך, הזבובים והחום הם רק עד שנכנסים לסוגיא, אבל מהרגע שנכנסים לסוגיא, אין זבובים ואין חום, לא מרגישים שום דבר!" 

בין שולחן משרדי לאולם הקפאה ענק (ראיון עם הרה"ח ר' מרדכי מלאכי שליט"),

     ר' משה נ. מאנטוורפן, נהג להתעדכן בדבר מכירות פומביות שנעשות מדי פעם על ידי כונסי נכסים ולהשיג על ידן 'מציאות'. פעם אחת שמע שעומדים לערוך מכירה פומבית על פריטים של מפעל גדול לדגים קפואים, שפשט את הרגל. ר' משה חיפש באותו זמן שולחן משרדי, ובא לבדוק אם ימצא במפעל משהו מתאים.

     סדר הדברים במכירות מעין אלו הוא שממספרים כל פריט מתכולת המפעל, ויום לפני המכירה מתקיימים בשטח המפעל סיורים של כל הקונים הפוטנציאליים כשכל אחד מציין לעצמו את המספרים שבהם הוא חפץ, ולמחרת מתקיימת מכרז פומבי באולם גדול,  בהשתתפות כל הקונים.  ר' משה סייר במפעל , הגיע למקום ששימש כמשרד,  ראה את השולחן כי טוב והחליט לקנות אותו. המשרד היה צמוד לאולם הקפאה עצום בגודלו, ועל כן האולם הקפאה היה ממוספר במספר 90 , והשולחן הסמוך לו במספר 91 . ר' משה רשם אצלו את המספר 91 ,וידע כי למחרת, כאשר יגיעו למספר זה בעת המכירה הוא ירים את אצבעו ויכריז את המחיר שהוא מעוניין לתת עבור השולחן.

     למחרת הגיע מיודענו באיחור למכירה הפומבית, כשהיא כבר באמצעה, כאשר נפשו פזורה עליו מעט, עם הכנסו שאל גוי שעמד בכניסה: איפה אוחזים?. מסיבה כלשהיא,  הלה הבין שהוא שואל מהו הפריט הבא בתור, והשיבו 91. מיד הרים משה את ידו ואמר שהוא מעוניין לשלם אלף פראנק בלגי'' (שווי של כ-100 שקלים), שאלו הכרוז אתה בטוח, השיב ר' משה וודאי.  איש לא הוסיף על המחיר, וכך זכה בפריט 90 . לקול מחיאות כפיים סוערות של מאות הנוכחים באולם.  בעוד הוא שמח שעלה בידו לקנות שולחן באלף פראנק בלבד, מחיאות הכפיים עוררו את חשדו, סך הכל שולחן כתיבה... עד מהרה התאמת חשדו... הוא שומע כי הכל מברכים אותו על זכייתו ב... אולם ההקפאה הענק.  אכן, אלף פראנק לאולם הקפאה הם שום דבר לעומת שוויו העצום של האולם, מדובר באולם ענק מימדים של כ-2000 מטר רבוע!, אבל מה לו ולצרה זאת? מה הוא יעשה עם אולם קירור? על פי החוק הבלגי, מי שקונה פריט במכירה פומבית מחויב לפנותו תוך 48 שעות. אין אפשרות להתחרט! יודעי דבר כבר אמרו לו שפינוי האולם יעלה לו כ- 200,000 או 300,000 פרנק! מה עושים? ר' משה טמן את ראשו בין כפות ידיו כאומר: 'כאשר אבדתי אבדתי', מבלי לדעת מהיכן ישיג סכום אדיר ומה יעשה עמו אחרי שהאולם יפורק ויפונה ממקומו, הרי כמעט לא שייך למצוא קונים לכזה אולם הקפאה.  לידו יושב לו ידידו שבא עימו ולוחש לו פעמים מספר: חבל ר' משה, חבל ר' משה, צריך להיות יותר שקולים ומתונים.  הרכין ר' משה ראשו על השולחן בתנוחה של אבל ויאוש.  הוא בא לחסוך כמה פרוטות ועומד להפסיד סכום של ממש , מה עוד שהוא גרם לעצמו ברשלנותו.


     המכירה הסתיימה, הנוכחים התחילו להתפזר, והנה גוי ענק רטוב מכף רגל ועד ראש נכנס במרוצה למתחם מתנשף כולו. הוא מצטער מאוד לשמוע שהמכירה הסתיימה ושואל מי זה שזכה באולם הקירור. הוא נסע 5 שעות במיוחד מהולנד, למכירה זו כדי לקנות את האולם.  הנוכחים מצביעים על ר' משה, והגוי ניגש אליו והצעה בפיו: " האם תסכים למכור לי את האולם?  למה אתה צריך אותו?! בסייעתא דשמיא פלט לו ר' משה,  ב"מיליון פראנק" אמכור לך את האולם...  הגוי הסכים, העסקה מתבצעת לשביעות רצון שני הצדדים,  כשר' משה עדיין ממשש את עצמו כדי להיות בטוח שהוא אינו חולם. ברגע אחד ראה איך הקב"ה משפיל גאים ומגביה שפלים. רק לפני רגע נכנס לחוב של מאות אלפי פראנק,  והנה הוא יוצא עם רווח של 999 אלף פראנק (רווח קרוב ל-100,000 שקלים). הגוי היה מרוצה עד מאוד. "דע לך שאם היית דורש עבור האולם שני מיליוני פראנק גם כן הייתי משלם לך". "ותדע לך שאם היית מציע לי שאני אשלם לך 500 אלף פראנק כדי שתסכים לקחת ממני את האולם ולפנות אותו,  היית מקבל", ענה לו ר' משה בחזרה... 




ז' אלול התש"פ


אם אתה רוצה להיות מאושר, תהיה.

    אם תצפה מאחרים להיות אחראים לאושר שלך, תמיד תהיה מאוכזב.

 "     אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים וגו' ". המטרה היא לגלות את העוצמה של הכוח הנקרא תפילה ולהכניס את הבורא יתב' לתוך החיים שלנו. כמובן, ישנם הרבה דרכים, אבל כל הדרכים מובילים אל אותו מקום – אל אותו "עיר". החרטה,  הפחד, השמחה, עצם ימי האלול והסליחות, כולן הן חלק מאותה מערכת – למצוא קשר ושייכות מוחשית עם בורא כל העולמים. כאשר רוצים להגיע לעיר מסויימת ראוי לחפש שלט המורה על הכיוון הנכון כבר בראשית הדרך. כך כבר בתחילת אלול עלינו לחפש שלט המורה על הדרך להגיע אל המטרה. מהו השלט הראשון שנתקלים בו כבר בראש חודש אלול? "אני לדודי – ודודי לי!" כביכול לתפוס חבורתא עם השי"ת. שהקב"ה יהפוך לחלק מחיינו. [שיחות הגרש"ד פינקוס זצ"ל]


    בעמדנו בתחילת חדש אלול, עלינו לדעת כי פעם בשנה ניתנת האפשרות להשתנות. כאותו אדם העומד למרגלותיו של בניין רב קומות, וברצונו להגיע במהירות מעלה. לצורך כך נדרש זמן רב, לטפס בגרמי המדרגות קומה אחר קומה, בְיֶזַע וביגיעה. אך באפשרותו, בלחיצת כפתור, להיכנס אל המעלית וזו תביאו אל יעדו במהירות רבה.  ה"אלול" - כמעלית הוא. מעניקים לך יכולת לעלות ולהעפיל,  לעשות שינוי כביר. וזו הזדמנות חד שנתית.


האתון שדיבר (בחזית היהדות – בלק)

כמה צנצנות ביקשתי ממך לקנות?" שאלה אמא את מאיר. 

"שתיים", השיב מאיר שהחזיק צנצנת אחת. 

"ואיפה השנייה?" שאלה אמא. 

"נשברה", משך הילד בכתפיו. 

"איך נשברה?!" תהתה אמא. 

"ככה", הדגים מאיר וריסק את הצנצנת שבידו לרצפה...

•  •  •

לאחר שהאתון נוטה מן הדרך, לוחצת את רגל בלעם אל הקיר ורובצת תחתיה - כשכל פעם כזו בלעם מחטיף לה במקל - פותח ה' את פי האתון. 

למרבה ההפתעה, היא מדברת כמו חמור: "מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים"...

לא היה מן הראוי שעד שמתרחש נס וניתנה לה משמים יכולת הדיבור, שתנהג בנימוס ותתנצל על ששינתה מן המסלול? שתסביר שמשהו מנע ממנה להמשיך?!

בלעם, גם כן חכם גדול, משיב לה ברמה חמורית להפליא: "כי התעללת בי". או בשפת הילדים: את התחלת...

האתון שוב שואלת: "הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לעשות לך כה?" 

בלעם עונה בפשטות: "לא". 

הרעב הציק לו וייסר את מעיו. בלית ברירה החליט הדֹב המורעב ללכת מרצונו לשבי בגן החיות, שם לפחות יסופק לו מזון מדי יום. 

"אין לנו צורך בדב", השיב לו מנהל הגן, "אבל חסר לי כרגע קוף מזן מסוים באחד הכלובים. אתה מעוניין?" 

"קוף?" התחלחל הדב, "לא בשבילי. אין לי מושג מה עושה קוף". 

"אנחנו נלמד אותך הכל", הבטיח המנהל. "אתה תהיה קוף מושלם". 

אחרי ימים של תרגולים והכנת תחפושת מתאימה לממדיו של הדב, נכנס הדב לכלוב והחל לבצע את הפעלולים לעיני המבקרים בגן החיות. אבל התזונה שבגללה נכנס לשבי מרצון - לא הייתה משהו. דב כמותו צריך אוכל רב. בננות ובוטנים, עם כל הכבוד, לא ממש מספיקים.

יום אחד, כשהחשיך בגן החיות, החליט הדב ללכת לכלוב הדובים. סקרן לראות איך נראה תחום המחיה שלהם. להפתעתו גילה בירכתי הכלוב כמויות ענק של מזון. "תגיד", הוא פונה לדב שנמצא בכלוב, "למה אתה לא אוכל?" 

"אני אגלה לך את האמת", משיב הדב, "אני בכלל לא דב. אני קוף. רעבתי ביער ולכן הגעתי מרצוני לגן החיות כדי לקבל אוכל. המנהל אמר לי שתפקיד הקוף כבר תפוס, אבל אם אני רוצה אני מוזמן להיות דב. אבל הגוף שלי קטן ואין לי מקום לכל האוכל הזה". 

"איזה עולם מוזר", השתומם הדב. "אני דב בכלוב של קוף ואתה קוף בכלוב של דב. מחר בבוקר ניגש למנהל ונבקש ממנו להחליף בינינו. זה מתבקש". 

למחרת בבוקר כשניצבו שניהם במשרד המנהל והעלו את הרעיון להתחלף, קטע המנהל את ההצעה בחדות: "אין על מה לדבר! כל אחד נשאר בכלוב שלו". 

"כבוד המנהל", התנצל הדב, "תסלח לי, אבל אתה מדבר כמו חמור"... 

"נכון", הסכים המנהל, "כשרעבתי ביער הגעתי לגן החיות וביקשתי להיכנס לכלוב של החמורים. המזכירה אמרה שהכלוב מלא. אבל אם אני רוצה - התפקיד של המנהל פנוי"...

רבי עזריה פיגו, בספרו 'בינה לעיתים', מבאר מכוח התמיהה בה פתחנו את השיח המוזר בין בלעם לאתון: האתון דווקא נהגה בחכמה כשבמקום להתנצל ניסתה להעיר לבלעם בעדינות "מה עשיתי לך כי הכיתני?" 

למה אתה מרביץ - ביררה האתון - כי אני לא בסדר? והרי עד היום הכל היה מצוין. 

לראשונה אני נוהגת בצורה מוזרה "זה שלוש רגלים" ברצף, ואתה, חמור שכמותך, במקום להבין שמשהו קרה - מרביץ...

למה לא עולה בדעתך שיש כאן סיבה מיוחדת???

•  •  •

"לא מתאים לך". "מילא הוא, אבל אתה?!" 

בטח יצא לנו לשמוע או להשמיע את המילים הללו יותר מפעם אחת. 

אולי הנס שפתחה האתון את פיה לא היה בשביל בלעם, אלא לדורות: אם מישהו בדרך כלל בסדר ומתנהג כשורה ופתאום רואים שינוי מופלג, אם נבדוק 'איך נפלה לו צנצנת?' הוא פשוט יענה 'ככה'. 

במקום להכות במקל, במקום להסביר לו כמה זה לא מתאים, אולי כדאי לברר אם הוא מקבל את האוכל שהוא זקוק לו. 


אולי חמור אחד החליט להאכיל אותו באוכל של קופים והוא בכלל דֹב...


     







ו' אלול התש"פ




אדם מטיף מוסר לזולת אין הוא עשוי להשפיע עליו אלא אם כן הוא עצמו שומע את אשר פיו אומר והוא עצמו מקיים את אשר הוא דורש מחברו, כי אז הרי אלו דברים היוצאים מן הלב והם נכנסים אל הלב.


    אם עמלק רואה שאין בכוחו לגרום לאדם למרוד בקב"ה חס-  ושלום, הוא מנסה גישה מרוככת יותר – הוא מנסה לקרר את היהודי, " אשר קרְך". אפשר ללמוד תורה ולקיים מצוות, אבל למה לעשות את הדברים מתוך התלהבות והתפעלות. הלוא אתה אדם בעל-שכל, לא יאה לך 'לצאת מהכלים'...



     אם שומע תקיעות כשעומד באמצע תפילת שמונה עשרה, אע"פ שמותר לו להפסיק ולשמוע (הגר"חק, תשו' משנת יוסף) אבל אינו צריך להפסיק (משנה הלכות נתיבות הלכה ג' 24.)


     ביום ראשון של סליחות, יש שאומרים סליחות במוצש"ק בחצות הלילה.  מפני שאומרים אז הפיוט "במוצאי מנוחה".

"בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" II (ברינה יקצורו, עלון 473)

     את הסיפור הבא סיפרה מורה בסמינר בפתח תקוה: בבית הספר בו אני מלמדת שמנו לב כי רוב הבנות שלא המשיכו מהתיכון לסמינר ויצאו לעבוד, בהמשך הדרך פרקו כל עול ויצאו לתרבות רעה רח"ל. ואילו אותן בנות שהמשיכו בסמינר בנו בתים לתפארת... בשל כך המורות היו משכנעות את הבנות שתמשכנה בלימודים בסמינר ועל ידי זה תוכלנה למלאות את ה'מצברים' הרוחניים להמשך החיים...

     אחת הבנות מאוד רצתה להמשיך בסמינר, אך דא עקא, היא באה מבית עני שלא יכל לממן את הלימודים בסמינר,  וגזירת מוות רוחנית איימה על גורלה... המורות לא התייאשו וניסו לחפש לה מימון ע"י אחד מארגוני החסד שיתמוך בה כלכלית. אך לא מצאו... שעון החול הולך ואוזל,  והימים לתחילת הלימודים הולכים וקרבים, והבת עדיין איננה מסודרת בסמינר! בעלה של המורה מכהן כראש כולל חשוב שממומן ע"י גביר גדול שמחזיק את הכולל לע"נ אביו.  בכל שנה ביום היארצייט מגיע הגביר עם משפחתו לסעודה שבה מתאספים האברכים וראש הכולל לברך ולומר דברי תורה לע"נ אביו. המורה בקשה מבעלה שינסה להתרים את הגביר לטובת הבחורה שחייה הרוחניים נתונים בסכנה,  והוא השיב לה שעדיף שהיא תנסה לדבר על ליבה של אשת הגביר.

     ומדיבור למעשה המורה ספרה לאשת הגביר על הקשיים הכלכליים שיש להורי הבחורה, עוני ומחסור זועק עד לב השמים, ואף כסף לקניית מחברות אין להם לתת לה,  ומי מדבר על מימון חודשי לסמינר. היא אמרה לה אף את הנתונים הסטטיסטיים שגילו שרוב הבנות שלא ממשיכות בסמינר מתקלקלות וגורלן הרוחני נמצא בסכנה! אשת הגביר הזדעזעה כדבעי ובקשה מבעלה שיכנס לתמונה...  הגביר לא האמין שישנם כאלו עניים בדורנו ואמר לראש הכולל שהוא רוצה לראות זאת במו עיניו.  הסעודה לעילוי נשמת אביו נגמרה וברכב הנוסע לכיוון פתח תקוה ישבו הגביר, ראש הכולל ונשותיהם.

     דלת מטה לנפול קבלה את פניהם בשעה שדפקו בביתה של הבחורה, ומשזו נפתחה, לא האמינו למראה עיניהם - עניות זעקה מכל פינה, ריצוף ישן ולא תואם ובחלקים מסוימים אין כלל ריצוף אלא מלט... מקרר ריק לגמרי פרט לבקבוקי מים... אין שמפו, אין אבקת כביסה, ורוב מוצרי החשמל מקולקלים... הילדים מוזנחים להחריד ואין להם משחק אחד להפיג את השעמום ולהשכיח צערם הנורא.  הגביר לא יכל לראות זאת ויצא בסערת רגשות, פנה למתווך שיארגן למשפחה דירה בדחיפות ומשזו נמצאה קנה להם מוצרי חשמל, ריהוט ומלא את ביתם בכל טוב. ולאותה בחורה נתן כסף לכל שנות הסמינר כולל טיולים ובגדים.  במסיבת הסיום של אותה הבחורה בסמינר עלתה היא וספרה את הקשיים שליוו אותה לפני ההחלטה, את הלחץ החברתי שמשך לכיוון השני "אין לכם כסף זו הזדמנות בשבילך לצאת לעבוד באיזה קניון ולהביא קצת כסף הביתה"!... אמרו חברותיה בדאגה...  עד שנפלה בליבי ההכרעה: "אני ממשיכה ויהי מה"!! ואז הגיעה העזרה ממרום "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" כל אותם מלאכים שנבראו מאותה 'הכרעה' הוציאו לפועל את שאיפותיי על ידי אותו גביר בעל חסד שתרם מהונו ביד רחבה. ללמדנו שעלינו לעבוד בהתמדה על מנת להבעיר את הרצון וללבות אותו ללא הפוגה לבל ידעך חס ושלום לעולם, וכפי עוצמת רצונו של האדם כך יסייעו לו משמים ויתנו לו את כל הכלים והאמצעים הנדרשים להצלחתו, ובדרך שבה הוא חפץ לילך - מוליכין אותו...    






ה' אלול התש"פ


 בהלכה קיים המושג "מחלל שבת בפרהסיא". למושג זה יש הגדרה מעניינת: אם אדם אחוז סיגריה בוערת בשבת, אבל כאשר עובר לידו יהודי שומר תורה ומצוות הוא מתבייש ומסתיר את הסיגריה, הוא אינו נחשב מחלל שבת בפרהסיא, שכן פעולתו מלמדת שיצרו גבר עליו ושהוא אינו עושה כן כדי להכעיס.

     בחודש אלול כל אחד וכל אחת מוצא את הדרך שלו לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא ולדבר על החולשות. אתה בודק את עצמך ומבקש סליחה ומוכן להשתנות. אתה יודע שיהיו אכזבות ונפילות, אבל כל ניצחון קטן שווה הכול.


     בית בו הכול נתון לדיון בכל רגע נתון, אינו בית בריא. בית בו פועלת רק מערכת משפטית הוא בית שבו הילדים לא יהיו מרוצים,  בית בו לא מלמדים לקבל דברים גם כשזה לא נעים. אחד היסודות היותר מפורסמים בשם הרש"ר הירש זצ"ל, הוא שדבר שהוחלט לא משנים. מהרגע בו החלטנו, אנחנו נעסוק רק ביישום, ללא ערעורים ודיונים.

    'חלו נא פני אל' - כתב החיד"א יש מאה יום בשנה המסוגלים לחזור בתשובה. 50 יום מפסח עד עצרת. ו 50 מר"ח אלול עד הושענא רבה. לתקן ב' הנוני"ן ("מדבר קדמות" נ', ה'). עד יום הושענא רבה מועילה תשובה, כנאמר "חלו נא פני אל" - נ"א יום מר"ח אלול עד הושענא רבה שהם ימי סליחה. וגם מניסן עד עצרת 50 ימי תשובה, והם מאה ימים לבטל כח הקליפה הס"מ שהיא ק'. אבל ק"א זה כח קדושה, גימטריא מיכאל (וזה ביאור המעשה בפסחים קי.) (אוצרות התורה(.

דע לאן אתה נוסע (הרב שמואל רבינוביץ' שליט"א)

 

     אחד מגדולי בעלי תשובה בדורות הקדמונים, היה הצדיק רבי חיים מפיעטרקוב זצ"ל, בפולין, הידוע בכינוי "דוקטור ברנהארד" – שהתנהג בתחילת דרכו כמתבולל ונחשב בשעתו מגדולי הרופאים שבכל מזרח אירופה. באורח מופלא ביותר מצא האיש את דרכו בחזרה אל צור מחצבתו, ושב אל ה' בכל לבו , התעלה במדרגות, עד שהתפרסם כבעל רוח הקודש ורבים מחסידי הדור השכימו לפתחו.

 

     בטרם חזר בתשובה, הוזעק פעם רופא זה ביום כיפור, אל מיטתו של רוזן פולני גוסס. ויהי כבואו לשם מצא שהחולה כבר נפח רוחו, וכי לחינם בא.  אולם בשובו הביתה חלף על פני העיירה לעלוב,  רכוב על סוסו, ושם הוזעק להגיש עזרה לכלת הרה"ק רבי דודל זי"ע שנתקפה בציריה. הרבי ברכו כי "בזכות המצוה הגדולה שקיים עכשיו, ימחלו לו כל העבירות שעשה עד עתה". לאחר מכן הפליג עמו בשיחה ארוכה, שיחה מלב אל לב, עד אשר נגע בציפור הנפש שלו, כשהרבי קורא ברגש: "חיים דוד, אילו היית חוזר בתשובה, היית גורם בכך נחת רוח עצומה לאביך שבשמיים ...". באותו רגע נמס לב האבן. הנשמה הטהורה הפשילה מעליה את הקליפה וחזרה לכור מחצבתה.

 


     אחרי זמן כשהעביר לפני העיניים, את ההשתלשלות הנאדרה של חזרתו אל האור הא-לוקי, נזכר רבי חיים דוד זצ"ל בדברים המאלפים שאמר לו הצדיק באותו יום כיפור: בספר "שמואל" מסופר )שמואל, א' ט' א"ו( כי לפני שנמשח שאול למלך על ישראל, אבדו לאביו אתונות והוא יצא עם נערו לחפש אחריהם . עברו שניהם בצוותא הרים וגאיות, חיפשו בלא הפוגה במשך שלושה ימים ולא מצאו. משלא עלה בידם לגלות את האתונות, אמר הנער אל שאול: לא הרחק מכאן יושב שמואל הרואה – הנביא, הבה ניגש אליו "אולי יגיד לנו את הדרך אשר הלכנו עליה"?  שאל הרבי מלעלוב זצ"ל: למה הפסוק משתמש בלשון עבר "אשר הלכנו עליה?" מדוע אינו אומר "אולי יגיד לנו את הדרך אשר נלך בה"? הרי חפצם היה לקבל את עצת הנביא על הדרך שבה ראוי להם ללכת מכאן והלאה? אלא, המשיך והסביר לו הרבי זצ"ל, כל דרך אשר אדם הולך בה יש לה תכלית. אין אדם הולך סתם ככה, לחינם. למראית עין היתה הליכת שאול הליכת – שווא, כי את האתונות לא מצא, אבל, לאמיתו של דבר הלך אז בדרך שהוליכה אותו אל הכתר. וזה מה שרצה לברר אצל הנביא שמואל מדוע הוא נשלח לחפש אתונות של אביו כשהם כבר לא נמצאים.  ככה גם אתה היום, אמר לפרופסור המהולל. יצאת להגיש עזרה לפריץ שכבר מת. נסיעה לחינם – הלא כן? אך לאמיתו של דבר הוליכו אתכם דרך זו ישר אל המבוע... אל מקור חייך.







ד' אלול התש"פ



אין עוברים על "לא תסור" ואין מקיימים מצות עשה של "על פי התורה אשר יורוך", אלא בגזירות ותקנות שנגזרו ונתקנו ע"י הסנהדרין שישבו בלשכת הגזית, אבל על גזירות ותקנות שנגזרו לאחר חורבן הבית, או שלא בלשכת הגזית, אין עוברים על הלאו והעשה האמורים. ("ה"מרגניתא טבא" )על ספר המצוות להרמב"ם א-ה()

    החיים חולפים, ובמקום לקחת בהם חלק אנחנו עוסקים בחשבונות.

     חומרות והנהגות טובות ראויות הן, כל זמן שאינם על חשבון הזולת.

    מסירות נפש כזו הבאה לו על חשבון יהודי אחר, אינה בכלל הקדושה.


לפתוח דלת עם פיג'מה ) הרב אשר קובלסקי שליט"א (

     הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל נודע בהתמדתו המופלאה, שהיתה לשם דבר.  לא פסיק פומיה מגירסא, שלוש מאות ששים וחמש יום בשנה היה עוסק בתורה,  שקוע בנבכי סוגיותיה והלכותיה. אין פלא איפוא, כי כשביקש אחד הבחורים לקבוע עמו חברותא, לא ראה רבי אברהם כל פגיעה במעמדו ללמוד עם בחור צעיר לימים, ושמח לקבוע עמו חברותא מדי שבת בשבתו, בשעות הצהריים, אחרי סעודת שבת...

     במשך כמה שבועות, הגיע הבחור לביתו בשעה היעודה, נקש על הדלת ונכנס אל הסלון, בו כבר ישב רבי אברהם והספר פתוח לפניו. שבת אחת, הגיע הבחור ללימוד החברותא הקבועה בשעה היעודה, ובטעות, יצאה שגגה מתחת ידיו והוא לחץ על הפעמון...  צלצול חד וצורמני החריד את ביתו של רבי אברהם, צלצול שעוצמתו היתה כפולה ומכופלת בשל העובדה כי שבת היום, וצלצולים אינם נשמעים ביום השבת... לא היה זה צלצול ארוך, בחלוף שניות בודדות נזכר הבחור והפסיק לצלצל, אך די היה בו כדי להישמע בקול רם, חד וברור, ואין ספק כי מישהו כאן טעה ושגגת שבת יצאה תחת ידו...  עתה, עמד הבחור מאחורי הדלת הסגורה ופניו החוירו כסיד. הוא ידע כי רבי אברהם לא חושדו בחילול שבת, ועם זאת, הוא רצה כי האדמה תפער פיה תחתיו ותקבור אותו מבושה... ככה, בבית רבו, לחלל את השבת אפילו בטעות? פניו הסמיקו והחוירו לסירוגין, והוא ברר את מילותיו, כיצד יאמר לרבו כי היתה זו טעות מצערת, ואולי יבקש ממנו דרך תשובה, הרי לא נעים לעבור על אירוע כזה כלא היה דבר...

     הוא ציפה לדלת שתיפתח, אך זו לא נפתחה. חולפות חמש דקות, ועדיין – הדלת לא נפתחה. 'מוזר,' הרהר הבחור, 'הרי בוודאות שמע רבי אברהם את הצלצול, והוא כנראה משער כי אני הוא העומד בפתח. מסתבר שכהרגלו הוא יושב בסלון, ממש מעבר לדלת. מדוע איפוא הוא אינו פותח ?' חלפו עוד חמש דקות, והדלת עודה סגורה. הבחור העומד בחוץ החל להתאושש מההלם הראשוני, וכבר חלפו בראשו מחשבות שמא  ואולי היה הצלצול קצר ממה שנראה, ואולי – היה רבי אברהם בדיוק במקום אחר ולא שמע את הצלצול...  כשחלפו חמש דקות נוספות ועדיין הדלת סגורה, הרשה לעצמו הבחור לדפוק בבטחה על הדלת, הן אם הדלת לא נפתחה עד עכשיו – מסתבר כי רבי אברהם לא שמע את הצלצול...

     גם עכשיו לא נפתחה הדלת מיד. בחלוף כמה שניות שמע הבחור ממרחק קול פסיעות בנעלי בית, ורגע אחר כך נפתחה הדלת עד כדי מחציתה, ומעברה השני הציץ ראשו של רבי אברהם, לבוש בפיג'מה... 'סליחה' התנצל רבי אברהם, 'הלכתי בדיוק לישון, רציתי לקום לפני שתבוא אבל לא הספקתי. אוי, כה שלא נעים לי ממך... הטרחת עצמך לבוא אליי, ועדיין אינני מוכן לקבל פניך... אני מתנצל, אבל אבקשך להיכנס בבקשה לסלון ולהמתין קמעא, עד שאתלבש ואבוא ללמוד אתך בשמחה ...'

     אבן ענקית, סלע שאין מילים לתאר את גודלה, נגולה מליבו של הבחור. 'ניסי ניסים', הרהר לעצמו, 'בדיוק השבוע עלה רבי אברהם על יצועו לשינה בשבת אחר הצהריים, וישן שינה עמוקה בעת שצלצלתי. אם הוא לא התעורר מיד מהצלצול – משמע הוא כלל לא שמע אותו ... אחרי כמה דקות, הגיע רבי אברהם לבוש כיאות, התנצל שנית מעומק הלב על שנרדם, ושקע בלימוד, בצוותא עם החברותא...


     רק שנים אחר כך, גילו בני ביתו כי רבי אברהם, ככל שבת בשבתו, ישב בסלון ולמד,  ממתין לבוא החברותא. מיד כששמע את הצלצול, רגע לפני שפתח את הדלת, הבין כי הבחור שצלצל עומד מאחוריה חיוור ומבוייש, והחליט להוציא לפועל הצגה מושלמת – רץ לחדר השינה, פשט בגדי שבת ועבר לבגדי שינה, המתין עוד כמה דקות, והגיע לדלת כשקורי שינה תפוסים בעיניו...  לנהוג כבוד. לפעמים אפילו מילה טובה לא צריך לומר, מספיק למנוע חבר מבושה,  לא להפנות מבט לועג, לא להפנות מבט כלל. מי שלנהוג כבוד בחברו עומד בראש מעייניו, לא מתבלבל כשהוא שומע צלצול, והופך למציג מוכשר, מוכשר עוד יותר בנהיגת כבוד ברעהו...





ג' אלול התש"פ



 אמר רבי אבדימי דמן חיפה, מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים ... אמר אמימר, וחכם עדיף מנביא, שנאמר "וְנָבִא לְבַב חָכְמָה" (תהילים צ, יב). מי נתלה במי? הוֵי אומר, קטן נתלה בגדול.


     "דע לך! כל דבר שאדם השיג – צריך מסגרת בשביל לשומרו, המסגרת של תורה היא מוסר"! [מרן הגרמ"י ליפקוביץ זצוק"ל, אמרי דעת]

     זמירות שבת סגולה לבנים ת"ח - מסופר על אחד מגדולי מנהיגי הדור האחרון שלא זכה שבנו ימשיך בדרכו ושאל אותו אחד ממקורביו ילמדנו רבינו מדוע פלוני שהוא איש פשוט זכה שכל בניו לימודי ה' בנים תלמידי חכמים ואילו הרב לא זכה לכך אמר לו הרב היות ואני לא הייתי שר זמירות בסעודות שבת מפני שהייתי ממהר ללמוד ואילו אותו פלוני אף שהוא איש פשוט הקפיד בכל שבת לענגה בשירות וזמירות.  

     מה שאפשר עושים ומה שאי אפשר, מנסים עד כמה שאפשר.  

אנחנו לא באותו סירה. (שרה פכטר)

לאורך המגפה הזו, אני כל הזמן שומעת את הביטוי "כולנו באותה סירה". ובכן, זה ממש לא נכון. יש אנשים שחולים או שחייהם נתונים בסכנה. אחרים איבדו בני משפחה. יש אנשים שמתמודדים עם בידוד קשה מנשוא ובדידות, בשעה שלאחרים יש משפחות גדולות ותחומי אחריות נרחבים. ייתכן שעל כולנו עוברת אותה סערה, אך הסירות שלנו שונות למדי.

לכל אחד יש חוויה שונה מהמגפה והאופן שבו אנו מפנימים את המציאות הזו ישפיע על האופן שבו נתמודד עם הסערה ועל המידה שבה נוכל לצאת מתוכה מאושרים.

שון אייקור, חוקר ומרצה ידוע מהארוורד, מספר לקהל שלו את הסיפור הבא:

דמיינו לרגע שאתם נכנסים לבנק. בבנק יש עוד 50 אנשים מלבדכם. לפתע, שודד נכנס פנימה ויורה פעם אחת. אתם חוטפים כדור בזרוע ימין.

עכשיו, אם הייתם מתארים את האירוע הזה בכנות לחבריכם ולעמיתיכם לעבודה למחרת, הייתם מתארים אותו כאירוע משמח או מצער?

כמעט תמיד, הקהל מגיב בחלוקה של 30/70. רוב האנשים אומרים שמדובר באירוע מצער באופן אובייקטיבי. "אני בסך הכל הייתי עסוק בענייני, הייתי בסידורים, ולפתע אני חוטף כדור ביד!" או "ברצינות?! אני האדם היחיד שנורה?!" אין ספק שמדובר במזל ביש.

איכשהו, 30% מהקהל מגיע למסקנה שזהו למעשה אירוע בר-מזל. הם רואים נקודת מבט שונה: "הייתי יכול לחטוף כדור בראש או בלב. יכולתי למות". אחרים טוענים, "חמישים אנשים בחדר ואף אחד לא מת! זה מזל גדול".

מהיכן נובעת היכולת הזו לראות את חציה המלא של הכוס? כיצד נוכל ליצור בעקביות הסתכלות חיובית על החיים?

אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים באופן קבוע. כשאנו נמצאים במצב מסוים, באופן לא מודע אנו מספרים לעצמנו כמה סיפורים מנוגדים, שמשווים בין מה שיכול היה להיות לבין מה שקרה בפועל.

אותם אנשים שסיפור-הנגד שלהם היה אני האדם היחיד שנורה, יסיקו, באופן הגיוני, שירייה בזרוע היא אירוע מצער.

אולם אלו המשתמשים באותו סגנון חשיבה השוואתי לפיו יכולתי למות, אבל שרדתי, יתייחסו לירייה בזרוע כאל משהו חיובי.

ההשוואות שאנו עורכים בין מצבי חיים הן מה שקובע את מידת שביעות הרצון שלנו בחיים. היכולת שלנו ליצור הסבר חלופי היא המפתח הקובע אם נגיב מתוך שיתוק רגשי או בגמישות והסתגלות. על-ידי טיפוח סגנון חשיבה של מתן הסבר חיובי, תוכלו להפוך לחלק מאותם 30% מהאנשים שרואים את חציה המלא של הכוס.  

החלק הכי טוב בסיפור-הנגד הוא שהוא היפותטי לחלוטין. ופירוש הדבר הוא שיש לנו את היכולת ליצור סיפורים כאלה ולהשתמש בהם כדי שיסייעו לנו להרגיש מאושרים יותר.

המשנה מלמדת אותנו, "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (מסכת אבות ד, א). כיצד נגיע למצב זה של חיוביות? הסוד טמון בסיפור, בסגנון החשיבה החדש שאדם יכול ליצור לעצמו.

לא משנה עד כמה המצב שלנו נורא, יצירת סיפורים מנוגדים, ססגוניים ומלאי חיים, תסייע לנו להמתיק את חיינו.

מה אתם אומרים לעצמכם בזמן מגפת הקורונה?

האם אתם אומרים:

·       אני לא יכול יותר.

·       המסכות האלה חונקות אותי!

·       אולי עדיף להשאיר את הילדים בבית שלא יידבקו?

·       הילדים לא מפסיקים לריב!

·       כל כך עצוב שעדיין אי אפשר לארח...

·       אני שונאת ללמד את הלמידה מרחוק!

או

·       יש לי מזל שאני חי.

·       כל בני המשפחה שלי בריאים.

·       תודה לא-ל שאני לא תקוע בבית חולים.

·       אני כל כך שמחה שיש לי משפחה וילדים שאוכל לחבק גם אם עדיין לא מחבקים חברים וידידים.

·       אני מודה על כך שיש לי גישה לאמצעי מיגון.


כשבאמתחתנו סיפורי-נגד טובים, אנו יכולים להתמודד עם כל סערה. סיפורים אלה הם הסוד הנצחי לטיפוח עין טובה וגישה חיובית. יום אחד, בעוד כמה שנים מהיום, ייתכן שיהיה לנו שבוע רע או חודש רע, אולם יש לקוות כי זיכרון הקורונה ישמש כסיפור-נגד שימלא את אותו רגע קשה בשמחה. 

 






א' אלול התש"פ


אחרי שאדם הלך לעולמו, גם אם בטעות או ברשלנות פושעת של רופא מנתח או מרצח, עלינו להשריש בקרבנו שבדיוק כך רצה הבורא שהדברים יתנהלו. ומי שחושב שאם היינו עושים אחרת, התוצאה גם הייתה אחרת – אינו כי אם אפיקורס.    

     אילנות ועצים השייכים לרשות ממשלתית או רשות עירונית שמקפידים על כך, אסור לכרות מהם ענפים לסכך בהם סוכה, שהיא מצוה הבאה בעבירה, וגם בדיעבד אסור לברך על ישיבה בסוכה כזאת. )הליכות עולם, ח"ז פרשת פנחס עמ' קצט(

     אמרו בשם הבעל שם טוב: אלא החושבים שענוה היא מצוה אינם אלא טועים, אין זאת אלא עצת היצר, מדמה לאדם שקיים מצוה ומלבישו בגיאות ואין לך גאוותן כאדם המאמין בענוותנותו....   

 "     בשבתות ובמועדים ראוי להרבות בשירה... וכל אחד ישורר על שולחנו שירים נאים מעניינא דיומא, דבר בעיתו מה טוב, וזה עבודת ה' חשובה מאוד, שכל מלאכי מרום וכל צבא השמים משתמשים בזה, וזוהי עבודתם, וכלם פותחים את פיהם בשירה ובזמרה" )פלא יועץ ערך שיר(.  

     האושר מורכב מבריאות טובה וזיכרון גרוע.


    וישאלו איש לרעהו לשלום ר"ת אלול. רמז שיש להתחזק ביותר בחודש זה במידות טובות, באהבת חברים, אחדות, שלום ורעות.


     כתוב בהפטרה: התנערי מעפר קומי.  חז"ל אומרים כהדא תרנגולתא. פירוש אם תרנגולת מלוכלכת מעפר, אם תרחץ אותה במים אתה עוד תקלקל, שהלכלוך נכנס בפנים, העצה הכי טובה שהיא תנקה את עצמה, והיא מתנערת מהעפר, כך צריך כל אחד להתאמץ להתנער מהחטאים בעצמו, כמו שכתוב אם אין אני לי מי לי ואז הקב"ה יעזור לו.


     "מדוע מופיעה המלה "צדק" פעמיים בפסוק 'צדק צדק תרדוף' ?" שאל רבי שמחה בונם מפשיסחה, מגדולי החסידות הפולנית בדורות עברו. תשובה: "כי גם אחרי הצדק עצמו צריך לרדוף … בצדק. אין המטרה, ולו הצודקת ביותר, מקדשת את האמצעים הפסולים."

ה'גביר'

 

     מספרים כי הברון רוטשילד הגיע לעיירה אחת בשעת בוקר מוקדמת ונכנס לבית הכנסת לתפילת שחרית. הוא רואה שכולם כבר נמצאים: הרב, החזן,  הדיין, המתפללים, ולמרות זאת לא מתחילים בתפילה... מששאל לסיבת העיכוב הסבירו לו כי ה"גביר" של העיירה טרם הגיע, וכולם מחכים לו... עוברות חמש דקות, עשר דקות, וכולם עדיין מחכים...  בשבע ורבע מגיע ה"גביר" עם עיניים שנפתחו לו זה עתה מהשינה, צועד למקומו בכותל המזרח, מתיישב ליד הרב ונותן את האות שאפשר להתחיל בתפילה...

 

     הברון רוטשילד התפלץ בקרבו מחוצפתו של אותו "גביר"... רב בית הכנסת צריך להמתין לו? כל הציבור צריך להמתין לו?  הגיעה קריאת התורה. הברון ביקש עלייה ולאחריה עשו לו "מי שברך".  כשהגבאי הגיע לקטע "בעבור שנדב" אמר הברון רוטשילד: "בעבור שאני נודב את סכום כל רכושו של הגביר". מכיוון שהגבאי לא ידע שהברון רוטשילד הוא העומד לפניו, אמר לו: "משוגע! לגביר הזה יש הון עתק!" והברון נשאר בשלו: "בעבור שאני נודב את סכום כל רכושו של הגביר "! נענה הגבאי ואמר לו: "אל תעשה ליצנות! אם אתה רוצה לתרום לבית הכנסת –  תאמר סכום, ואם אינך רוצה לתרום – אין אף אחד שמחייב אותך." והברון משיב: "כבר אמרתי שאני רוצה לתרום. ואף אמרתי את הסכום אותו אני רוצה לתרום!". "יש לך את הסכום הזה לתרום?" שאלו הגבאי. "כן", השיב, "יש לי פי אלף אלפים יותר מן הסכום הזה". כמובן שנוצרה מהומה בבית הכנסת ואז נודע לגבאי כי הברון רוטשילד הוא העומד לפניו.

 

     הגבאי מיהר ל"גביר" של העיירה וביקש ממנו לפרט את סכום הונו כדי שהברון רוטשילד יידע כמה לתת. אך הגביר סירב בטענה כי אין הוא מעוניין לחשוף ברבים את ענייניו האישיים. ניסו לשכנע אותו: "מדובר כאן על הפסד ענק לכל הקהילה , כשמסבירים לו: כסף זה, שיתרום הברון, יסייע לכל עניי העיר. אם לא תגלה את סכום הרכוש שבידך – הברון יעזוב את העיירה ונפסיד את הכול". הגביר נשאר עומד בסירובו: "אי אפשר לדרוש ממני לחשוף את ענייני הפרטיים ברבים".  אמר להם הברון רוטשילד: "אין צורך שהוא יגלה! יש בכוחי לברר זאת בכוחות עצמי. אני אשלם לעורך דין, לרואה חשבון, והם יכולים לעיין בפנקסים הרלוונטיים ועל פיהם לדעת את הונו". בדקו, וחזרו ובדקו, והתברר שאין לו,  כמעט, שום דבר. רוב רכושו משועבד לבנקים, אבל הוא מציג את עצמו כ"גביר של העיירה". כולם מחכים לו בתפילה... "

 

     עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב), מפרש רש"י: "כעושרו של קורח שעל ידי כן נתגאה וירד לשאול". אל לאדם להשתמש במתנות שקיבל מהקב"ה לרעה כי אז קלונו יתגלה ברבים.


 הישועה המידית (בית זכריה, עלון 272)

     סיפר המשפיע הגה"צ רבי אלימך בידרמן שליט"א. זה היה בביתו של איש יקר ובעל חסד. אשר פתח את ביתו לרווחה לכל אורח, חולה ונזקק, תמיד סעדו על שולחנו אורחים שונים ממקומות מגוונים,  באהלו מצאו פינה חמה כל סוגי האנשים, גם השונים או המשונים.

     על אורחיו הקבועים, נמנה אדם גלמוד ובודד, אשר היה סועד על שולחנו מדי שבת בשבתו.  שבת אחת, בעת הסעודה נפגע האורח שכבר הפך לבן בית. משהו לא היה מספיק לכבודו לפי טעמו,  והוא החל זועק וצועק על הפגיעה האיומה בכבודו, ובין היתר – מתפרץ גם על בעל הבית. בתחילה שתק המארח, קיבל באהבה ובהבנה את ההפרעה, וחשב כי בעוד מספר דקות יישכח הדבר ולא ייזכר עוד, אך הלה לא נרגע... התפתח דין ודברים סוער, מריבה של ממש פרצה, ובעיצומה – קם האורח ועזב את הסעודה, ולא שב אל הבית יותר...  הענין כמעט שנשכח, אף שעדיין תפס פינה מציקה בלבו של המארח, שהיה באמת יהודי בעל לב טוב,  והיטב חרה לו הדבר כיצד הגיע למצב של מריבה והשפלה כלפי אורחו המסכן. אך מה יעשה, כך הצדיק את עצמו, הלא לא נותרה בידו ברירה...  

     ימי עשרת ימי תשובה הגיעו, ימים בהם כל יהודי עושה חשבון נפש ובודק בחדרי לבו מה עבר עליו בשנה האחרונה. רעיתו של בעל הבית נזכרה בסיפור המעשה, ופנתה לבעלה: אולי עכשיו, לקראת יום הכיפורים, תבקש את סליחתו של האורח שנפגע? נכון שהצדק איתך, אך אולי עדיף לוותר, ולשוב ליצור עמו שלום ואחווה? בתחילה סירב לשמוע. 'הן אני כאן בעל הבית, ואורח זה שנהנה מידיי במשך תקופה, הכריחני בהתנהגותו הנלוזה להשתיקו. שאני אבקש ממנו סליחה?!' – שאל בתדהמה. אך רעיתו חיכתה לטיעון הזה כדי לשוב ולטעון: 'הן כבר תקופה ארוכה יש לנו בת בשידוכים, שמא עניין זה הוא המעכב בעדנו מלחוג את שמחת אירוסיה? הרי נכון שהצדק עימנו – אבל אולי המחלוקת הקטנה עם האורח הזר היא המונעת מהשמחה לפרוץ לביתנו?'  האב השתכנע, והחליט לחפש אחר האורח. 'מי יודע', הרהר שוב ושוב, אולי המחלוקת עם האורח חמורה כל כך, עד שהיא המעכבת את שמחתי... אולי שערי שמים סגורים בפניי, רק כי מסתובב יהודי שנפגע ממני... אעשה כל מאמץ לאתר את האורח, ליישב עמו את ההדורים, ובזכות זה אזכה לפתוח לי שערי שמים ולהביא את השמחה אל ביתי!' – החליט באומץ .

     אלא שהמשימה לא הייתה קלה, לאחר חיפוש ארוך, גילה בעל הבית שהאורח עבר להתגורר בחו"ל, רק אחרי מאמץ רב הצליח לייצור עמו קשר, כששמע האורח את קולו של המארח – מעבר לקו, השתררה שתיקה המומה, רגע לפני שפרצו מפיו ביטויי התרגשות עזים. האורח נפעם מגדולתו של המארח שהתאמץ כל כך לאתרו ולבקש את סליחתו, וכמובן – מחל לו על אתר, והשיחה הסתיימה באחולי 'גמר חתימה טובה' ושבקרוב מאוד יזכה לערוך שמחה.  לפעמים, סוד קסמו של השלום והאחווה פועל את הישועה מיידית, ובאופן כה בולט. כבר במוצאי יום כיפור התקשר שדכן, אשר הציע הצעה כלילת מעלות, חתן ייחודי שממתין בדיוק לבתו של בעל הבית...  בליל ערב חג הסוכות נשברה הצלחת, והצדדים שתו 'לחיים' בשמחה, תוך שהאב המאושר אינו יודע איך להודות לה' על האושר הרב שנפל בחלקו, על הישועה המיידית המוכחת בזכות הבריחה ממחלוקת ...

     אך סיפורנו לא תם עדיין, לאחר החג, נערכה שמחת האירוסין בהשתתפות, בני משפחה, מכרים, שכנים,  ועוד, והנה, בעיצומה של השמחה, בין הברכות המרגשות לטעימות העשירות, הופיע אורח מפתיע במיוחד...  היה זה אותו אורח גלמוד, שאך לפני שבועיים שהה בחו"ל ומשם סלח על הפגיעה בו, והנה, הפלא ופלא  – גם הוא כאן בשמחה, נרגש ומרקד, שש ושמח...  האב והאורח לחצו ידיים בידידות, ואז אמר האורח המפתיע, וחשף טפח נוסף עד היכן כוחו של השלום: ' אתה בטח מתפלא מדוע הגעתי הנה מחו"ל, וכיצד קרה שמיד אחרי החג באתי לכאן בזריזות ועוד הספקתי להשתתף בשמחתך... ובכן', המשיך האורח והכריז בהתרגשות, 'הנני לבשר שבשעה טובה, לאחר שנות בדידות ארוכות, גם אני התארסתי אמש עם כלה מארץ ישראל!' ' מזל טוב!' – הכריז המחותן בהתרגשות, ושב ולחץ את יד אורחו. 'זכינו, בסייעתא דשמיא! הנה כי כן,  בזכות המחילה המשותפת, בזכות שמחקנו את פגיעות העבר והתחלנו בחיים חדשים בשלום ואהבה – זכינו לערוך שמחות באותה עת!'

     הנה לנו דוגמא, איך ההחלטה למחוק את המחלוקת והפגיעות הישנות ולפתח דף חדש, הביאה לישועה גלויה וברורה. מדהים לראות כיצד מחיקת המחלוקת וטיפוח השלום פתחו עבורם שערי שמים, וזכו כל אחד מהם בישועה.



עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט