בס"ד

קול דמי אחינו צועקים מהאדמה: האם נטה אוזן?

דרשה לפרשת פנחס ובין המצרים

הרב, הכומר והמופתי נסעו לוועידה בין דתית. הנהג מיהר ותאונת דרכים קטלנית אירעה. שלושתם נהרגו. אבל בהיותם אישים נעלים, כיבד אותם המלאך לצפות מלמעלה בטקסי ההלוויות שלהם.

הכומר ראה את בני קהילתו מתאספים סביב ארונו ואמר: "הלוואי יספרו כמה אהבתי אותם ורציתי שיהיה להם טוב". המופתי אמר: "הלוואי יספרו כמה הייתי אדוק בדת שלי". הרב אמר: "הלוואי והם יצעקו 'זה נס, הוא זז, הוא נושם, הוא חזר לחיים'..."

פרשת השבוע, פנחס, מגיעה אל השלב האחרון בתקופת ישראל במדבר: חלוקת הנחלות בארץ ישראל. לאורך פרק שלם (כו) מפרטת התורה את שמות שנים עשר השבטים והמשפחות הראשיות בכל שבט ושבט ולבסוף מסכמת: "לאלה תחלק הארץ, לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט".

בתוך הדברים, כאשר התורה מונה את שבט ראובן ומשפחת אליאב, מזכירה בדרך אגב את גורלם הנורא של בני אליאב, דתן ואבירם, ועימם כל עדת קרח: "הוא דתן ואבירם קרואי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח ... ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת קרח ... ובני קרח לא מתו".

כאן עולה השאלה מה אנשי קורח עושים כל כך הרבה שנים בתוך האדמה? לא משעמם להם שם?!... ישנם שני מדרשי פליאה מרתקים ותמוהים: הרמ"א כותב בהלכות הבדלה (סימן רצו), וכן מביא הגר"ע יוסף בספר ילקוט יוסף כמנהג חלק מהספרדים: "נוהגים לשפוך מכוס יין ההבדלה על הארץ". נוהגים למלא את כוס ההבדלה עד גדותיה וכך נשפך יין החוצה על הצלחת מתחת הגביע.

ההסבר הפשוט לכך הוא כסימן ברכה בתחילת השבוע, משום שבית שנשפך בו יין כמו מים הוא סימן ברכה. אולם הספר "מטה משה", אחד הספרים החשובים במנהגי אשכנז שחיבר תלמיד המהרש"ל לפני כ-500 שנה, מביא טעם מקורי מספרי המקובלים:

מטה משה סימן תקד: "עוד טעם לשפיכה זו, דכתב הריקנטי [מראשוני המקובלים באיטליה] פרשת קרח ... דכתיב 'וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה' והם לא יורדים לשאול עד שישראל עושים הבדלה, דכתיב 'הבדלו מתוך העדה הרעה' ... ולתת לעדת קרח את חלקם".

ידוע שהגיהינום סגור בשבת והנשמות יוצאות החוצה למשך יום המנוחה, ובמוצאי שבת לאחר שישראל עושים הבדלה וחוזרים למלאכתם, שערי הגיהינום נפתחים ונשמות הרשעים שבות למקומם. אולם הנשמות של אנשי קרח מחכות במוצאי שבת מחוץ לגיהינום, עד שישראל יעשו הבדלה וישפכו מעט יין על הארץ וזה יהיה תיקונם, שהרי הם נבלעו באדמה. כך לומדים מהפסוק "הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת" שתיקונם הוא בשתיית יין ההבדלה במוצאי שבת.

ולא צריך להיות מפרש כדי לתמוה מה הקשר בין חיטים לאבטיח? למה עדת קרח צמאה ליין ההבדלה ולא לוויסקי של סעודת פורים? ואיך טעימת ההבדלה פותרת את חטא המחלוקת שלהם?

מעבר לשאלה הזו, ישנה עוד עובדה תמוהה הקשורה בחוויות של עדת קרח בגיהינום. האזכור של עדת קרח בפרשתנו מסתיים במילים סתומות: "ובני קרח לא מתו". הגמרא (סנהדרין קי) מסבירה: "מקום נתבצר בגיהינום וישבו עליו ואמרו שירה". הכוונה היא לשלוש בני קרח – אסיר, אלקנה ואביאסף – שזכו לקומה מיוחדת בגיהינום ואומרים שם פרקי שירה בנעימה.

במקום אחר מוסיפה הגמרא (בבא בתרא טו) כי ישנם אחד עשר פרקי תהלים שמתחילים בשירת "בני קרח", כמו מזמור מז שנאמר לפני התקיעות: "למנצח לבני קרח מזמור", או מזמור מח שנאמר בשיר של יום שני: "שיר מזמור לבני קורח, גדול ה' ומהולל מאוד". וזו השירה שלהם בגיהינום.

ושוב ישנה עובדה מרתקת: המזמורים של בני קרח בגיהינום עוסקים בשבח ירושלים ובית המקדש, כמו "יבחר לנו את נחלתנו אשר אהב" (תהלים מז), "גדול ה' ומהלל מאוד בעיר אלקנו הר קדשו, יפה נוף משוש כל הארץ" (תהלים מח), "כלתה נפשי לחצרות ה'" (תהלים פד) ועוד. והתמיהה גדולה: מה יש לבני קרח עם ירושלים? הם הרי נבלעו באדמת המדבר ולא דרכו בעיר הקודש ואפילו לא השקיפו על פסגת הר הצופים? וגם כאמור, למה אינם מתחילים את השבוע בלי טעימה מיין ההבדלה?

ראיתי פעם רעיון מבריק באיזה ספר, והוא מתאים להפליא עם השיחה הארוכה והמנומקת בליקוטי שיחות (חלק יח 204 ואילך) אודות הפילוסופיה החברתית והמדינית של אנשי קרח.

אנשי קרח פחדו מהקבוצתיות. הם סלדו מהחלוקה לשבטים ומעמדות שמפלגת את העם. הם היו הראשונים ששאפו לחברה אוניברסלית, מאוחדת, ללא קבוצות. הטענה שלהם הייתה: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו?". כלומר, למה יש אנשים ששווים יותר - הנהגה בראש וציבור העומד מתחתם? למה צריכים פערים מעמדיים של כהנים, לויים וישראלים? מדוע לחלק את ישראל לשנים עשר שבטים נבדלים? מספיק מעמד אחד: "יהודי!", כולנו בני עם אחד נחנו.

יש המון קסם ורומנטיקה בתנועה הזו - האנרכיסטית, האוניברסלית והקוסמופוליטית. זה ברור שקבוצתיות יוצרת תחרות, מתח, מחלוקת ועד כדי אלימות. הצורך להגדיר קבוצה מכריח לחלק את העולם ל"אנחנו" ו"הם" – וכך נוצרת מחלוקת. ברגע שמגדירים קבוצה, עלינו לחלק את המשאבים בינינו לבינם - וכך נוצרת תחרות. גרוע מכך: העובדה שאתה שונה ממני – יוצרת פערים וגורמת לי להרגיש קטן. אתה עומד במדרגה נעלית ממני, אתה יותר קרוב לה' ממני, אתה עולה לי כסף כשאני צריך לפרנס את הכוהן או המנהיג וכו' – וכך נוצרת שנאה. ובקיצור: היופי שלך מכער אותי.

מנגד, התשובה של משה הייתה: "בוקר ויודע ה' את אשר לו", ומבאר המדרש: אי אפשר לעולם בלי בוקר ואי אפשר בלי לילה. כלומר: נכון שהשונות יוצרת מחלוקת, אבל השונות היא היופי של החיים. היא יוצרת את הרבגונית המאפשרת לכל נברא לבטא את הייחודיות שלו. היא מדגישה את האופי האינדיבידואלי של כל נברא ומניעה את היחיד והקבוצה להעניק את התרומה שלהם. התכלית היא ליצור הרמוניה של שיתוף פעולה. לא לטשטש את ההבדל בין הבוקר ובין הלילה, אלא לשתף אותם וכך היום ייתן את המרץ והאנרגיה והלילה יספק את המנוחה והשקט.

כך ביחס לכוהנים וישראלים: התכלית איננה לבטל את המעמדות, אלא ליצור שיתוף פעולה ביניהם. הכוהנים מתגבשים כקבוצה של משרתי ציבור שכל עולמם הוא לשרת את ישראל במקדש. הלויים הם קבוצה שמתפזרת בין השבטים ומעניקה השראה למסירות בתכלית לחיים רוחניים. והישראלים עושים בפועל את כיבוש העולם בחיי המעשה. רק השילוב בין הקבוצות מאפשר לחבר ארץ ושמים.

כעת אפשר להבין את שתי השאלות בהן פתחנו: א. מדוע אנשי קרח צמאים ליין ההבדלה במוצאי שבת? פתאום הם מבינים את משמעותה של השונות. הם תופשים שיש קדושת שבת ויש את ימי החול. אי אפשר שכל השבוע יהיה שבת כי מתי יעבדו? ואי אפשר שכל השבוע יהיה חול כי מהיכן יקבלו השראה להתעלות? כאשר יהודי מבדיל ותוחם את קדושת השבת ולאידך לוקח מהשבת את ההשראה לכל ימי השבוע – זה התיקון לטענת האוניברסליות שלהם.

מהסיבה הזו יושבים בגיהינום ושרים "ירושלים, ירושלים". זאת עוד עדות עוצמתית (כמבואר בארוכה בלקו"ש שם) לכוחה של השונות. העולם מוכרח גם ירושלים וגם תל אביב. אי אפשר שכל ארץ ישראל תהיה ירושלים וחס ושלום שכל ארץ ישראל תהיה תל אביב. האתגר הוא לשלב בין הערים ולהניע את התל אביבים להפוך את עירם לתל אביב של מעלה.

הדברים נושאים משמעות מעוררת לימינו: כבר שבוע שהעולם עוקב בדריכות אחרי בשורות האיוב ממגדל הדירות במיאמי. עשרות יהודים לכודים בין ההריסות וזקוקים לניסים. התמונות המזוויעות מעוררות את הזיכרונות מהאסונות שחווינו בחודשיים האחרונים במירון, בבית המדרש של קרלין, וברכבל המוות באיטליה בו ניתק הכבל ומשפחה ישראלית התרסקה אל מותה ה"י.

איש אינו יודע כוונות שמים והאם יש קשר בין המקרים. איש אינו נביא ולא יודע לפרש את המשמעות של האירועים. אבל מצד שני הסמיכות של המאורעות והדמיון המצמרר ביניהם – העובדה שכולם התרחשו במיתה משונה של התמוטטות ונפילה לאדמה – לא מניחה מהלב.

יהודי לא שואל למה, אבל יהודי שואל מה: מה לעשות בעקבות האירועים כדי להתחזק? איך להפוך את האירועים לכוח מניע של שינוי והתקדמות? טבעו של חסיד להיאחז באבנט של הרבי ולחפש בדבריו מצפן, והגישה העקרונית של הרבי הייתה שאירועי אסונות הם עדות להתרופפות האכפתיות בין חלקי ישראל. אירועים קשים הם תזכורת עד כמה אנו קרובים ותלויים זה בזה. במיוחד הייתה הזדמנות מופלאה שהאריך הרבי בעניין והיא מזכירה ל"ע ול"ע את סוג המפולות הנוראות שחווים עכשיו (תודה לרבנים שמואל ונקרט ומענדי רייצס שהפנו אותי לשיחה).

בפאראד הילדים בל"ג בעומר תש"נ, לפני 31 שנה, הרבי דיבר שיחה מרוממת על חשיבות האחדות ושיתוף הפעולה בין אומות העולם, ובסוף השיחה נאמרו פתאום מילים מבהילות שלא אופייניות כלל לסגנונו הקדוש (התוועדויות תשנ/ג עמוד 203): "כאשר מאמצים גישה זו, מביאים להוספה בברכותיו של הקב"ה בעולם כולו ומונעים את הצורך להשתמש מפעם לפעם באמצעים כמו 'רעידת אדמה' וכדומה, הבאה להזכירנו כי יש בעל הבית לעולם והוא מושל בכל".

בהערה 7 בשולי השיחה מצוין: "שיחה זו נאמרה כשישה שבועות לפני רעידות האדמה באיראן". כמה שבועות אחר כך, בחודש יוני, חוותה איראן רעש אדמה אדיר בעוצמה 7.7 ונספו בו כחמישים אלף קורבנות. אף שאיראן שוכנת על רצף סיסמוגרפי שסובל מרעידות, זה האסון הקשה ביותר הידוע לנו.

הנקודה של השיחה שם היא אותו רעיון שהובא לעיל מעדת קורח: הרבי פונה לאומות העולם ומעורר שלא ישקעו בתוך השבטיות והקבוצתיות. העובדה שאנחנו שונים – לא אומרת שאנחנו זרים. עלינו להציף את הנקודה המשותפת מתחת לשונות, שכולנו נבראנו בצלם אלוקים, ואדרבה, השונות בין הקבוצות משלימה את כולם ומביאה לידי שגשוג. הרבי תובע להכיר בכך שלקב"ה יש מפסיק שפע לתת לכולם ולכן השונות אינה אמורה ליצור תחרות וקנאה, אלא אדרבה, כל אחת מהקבוצות צריכה לדאוג לאחרות ולהועיל להן מחוכמתה ויכולותיה. לבסוף, רומז במילים קשות כאמור, כי כאשר מפתחים גישה אינדיבידואליסטית, לפיה כל קבוצה מתכנסת בתוך עצמה כי לקב"ה אין מספיק לתת לכולם – אז מתרחשת רעידת אדמה ח"ו.

[אולי אפשר להוסיף הרגש זעיר בעניין: אי אפשר להכחיש שעם ישראל סובל בעשורים האחרונים משקיעה חמורה בתוך קבוצתיות. כל קבוצה מקימה מפלגה ורואה בזולת אויב ח"ו. יש חרדים, יש דתיים, יש דתיים לאומיים, יש מסורתיים, יש יהודי ארץ ישראל ויש יהודי חוץ לארץ.

אבל שימו לב מה קרה בשנה האחרונה: פרצה הקורונה ופתאום התברר שהפתרון של יהודי ארץ ישראל נמצא שם, מעבר לים, אצל יהודי חם בארצות הברית. אלברט בורלא, מנכ"ל ענקית החיסונים פייזר, התעורר בחיבת אחיו בארץ הקודש והקדים אותנו לכל מדינות העולם בקבלת החיסון מציל החיים. במקביל, קרה האירוע הנורא במיאמי ומאין יבוא עזרם? מכאן, מאחיהם בארץ ישראל. קבוצת החילוץ של פיקוד העורף וזק"א שלמרבה הצער צברה את הניסיון הגדול בעולם בטיפול בקורבנות אסון, מיהרה לעלות על המטוס ולהוביל את פינוי הבניין.

איננו צריכים להכחיש ולטשטש את הקבוצתיות. יש תפקיד לחרדים ויש תפקיד לדתיים לאומיים, יש תכלית ליהודי ארץ ישראל ויש ייעוד ליהודי חוץ לארץ עד ביאת המשיח בקרוב ממש. תמורת זאת להדגיש את המשותף מעבר לשונות ולזכור שמעל ומתחת – המחבר גדול הרבה יותר מהשונה].

נסיים ברעיון עצום ששמעתי לפני הרבה שנים: כאשר אברהם יורד עם שרה למצרים, הוא מפציר בה: "אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך". הוא מתחנן לשמור עליו ולטשטש את היותה אשתו, כדי שלא יהרגו אותו בדרכה למלך.

והתמיהה פשוטה: למה לומר שהיא אחותו? למה שלא תכחיש לגמרי את הקשר ביניהם? הוא סתם בחור נחמד שעזר לה לסחוב את המזוודה במכס/הוא הנהג שלה/הוא העוזר/הוא השומר שלה בהיותה אישה נאה? מה נכנסה כאן האחווה העמוקה של אח ואחות?

הרעיון מטלטל: אברהם מבקש ממנה לזכור שהיא יותר מאשתו, שהיא כמו אחותו. בהתמודדות הקשה שנפלה ביניהם, שתשים מול עיניה את עומק הקשר ביניהם שהוא אינו ניתן להפרדה. אברהם אומר לה: עד עכשיו גרנו בארץ ישראל, שם הספיק לנו להיות כמו איש ואישה. בני זוג אוהבים אחד את השני, אבל יכולים גם להיפרד. אבל עכשיו אנחנו יורדים לחוץ לארץ והולכים להתמודד עם אתגרים שלא הכרנו וכעת תזכרי שאנחנו כמו אח ואחות שאינם יכולים להיפרד. בני זוג הם שני חצאי נשמה אחת, זה קשר עצמי שגובר על היחידות והאינדיבידואליות.

חברים, קול דמי אחינו שנפלו בתוך האדמה צועקים: "אמרי נא אחותי את". הגאולה עדיין לא הגיעה ואין לנו את הפריווילגיה להתכנס, להסתגר ולהצטמצם. בואו נזכור שאנחנו אחים. אנו אמנם לא זהים - אבל גם לא זרים. אחרי הכול, אם אנחנו לא נדאג אחד לשני – מי יעשה את זה?

נסיים בסיפור לא יאומן על הכוח האינסופי של האכפתיות https://www.youtube.com/watch?time_continue=63&v=6Nar3LJ1Mjw): הרב סטיוון אמון הוא רב קהילה ברובע דיל בניו ג'רזי. בערב ראש השנה אשתו נוהגת לפקוד את קבר אמה בסטטן איילנד בניו יורק. פעם נסעו באמצע חודש אלול לברוקלין, ואשתו הציעה לעבור דרך בית העלמין בסטטן איילנד כדי לחסוך את לחץ הפקקים בערב חג.

זה היה צוהרי יום אוגוסט חם באמצע החופש והמקום היה ריק. לפתע החלה התכנסות קטנה. משפחה ליוותה אדם לקבורה והם ביקש מהרב אמון להשלים מניין לקדיש. הוא התקרב ואז אירע דבר מוזר. אחרי הקדיש עזבו הילדים את המקום בלי להישאר עבור הקבורה. הוא שאל לאן הולכים? והם הפטירו באדישות: "אה, לא צריך אותנו, הטרקטור עושה את זה...". הרב אמון נדהם. הוא נזכר מימי לימודיו בישיבת "נר ישראל" בבולטימור במונח הלכתי שנקרא "מת מצווה". אדם שאין קרוב שיקבור אותו, מצווה להתעסק בקבורתו. בהתרגשות ביקש מאיש החברא קדישא לסייע בקבורה. במשך שעה וחצי הוא הוציא והכניס את העפר כדי להעניק לאותו אלמוני כבוד אחרון.

כשעזב את המקום עלתה בו סקרנות כלפי הנפטר. בכל זאת הוא הקדיש עבורו שעה וחצי באחד הימים הלוהטים. בדרך הביתה עשה טלפונים למנהיגים באזור לשאול אם הכירו את שמו, אבל איש לא הכיר. עלה לו רעיון: בישיבת נר ישראל בה למד, עברו חשובי המשפחות היהודיות בארצות הברית. מסתמא הרב הרמן נויברגר, מנהל הישיבה, מכיר את כולם. הרב נויברגר הבטיח לבדוק.

מאוחר יותר חזר אל הרב סטיוון וסיפר סיפור מטורף כזה שרק בעולמו של הקב"ה יכול להתרחש. "סטיוון, בלי ידיעתך הנך מכיר את הנפטר היטב. תשמע, לפני ארבעים שנה הגעת לישיבה שלנו בבולטימור כילד עשיר מסיאטל. אביך התחייב לשלם שכר לימוד ביד רחבה, אבל תקופה קצרה אחרי תחילת הלימודים הוא התקשר וסיפר בבושה שהפסיד המון כסף ולא יכול לעמוד בשכר לימוד. הוא אמר שאינו מסוגל להגיד לך את זה ושאני יעשה מה שאראה לנכון. ריחמתי עליך, שלא תצטרך לעזוב ישיבה וחברים רק בגלל שאביך נפל בעסקים. הרמתי טלפונים לשורה של אנשים טובים, אולי מישהו מוכן לשלם את שכר הלימוד עבורך. לבסוף מצאתי מישהו שהחזיק אותך כאן שלוש שנים במתן בסתר. זה היה היהודי שהיום החזרת לאדמה... ומסיימים בטוב.

בס"ד

לדבר על זה: איך מילים מייצרות מציאות חילופית נפלאה?

דרשה לפרשת פנחס וסיום הרמב"ם

אחד נכנס הביתה עצבני וזורק את חשבון הטלפון על השולחן. "את לא סותמת את הפה לרגע, למי את מתקשרת בכל העולם? תראי איזה חשבון טלפון קיבלנו".

"אני?! מה פתאום, אני עושה את כל הטלפונים מהעבודה", התגוננה האישה. - "גם אני עושה את כל הטלפונים מהעבודה", המשיך הגבר, "אז מי מחייג מהבית לכל העולם למען ה'?!".

נותרה העוזרת שעובדת בביתם. היא אמרה: "מה אתם רוצים? גם אני עושה את הטלפונים מהעבודה..."

פרשת פנחס מציגה את הפרקים המוכרים ביותר בתורה. הפרקים ששוב ושוב גוללים את ספר התורה לקרוא בהם. מבחן הקבלה לתפקיד גבאי בית כנסת הוא להכיר את פרקים כח-כט בספר במדבר שעוסקים בקורבנות ה"תמידים" וה"מוספים".

התורה מתחילה עם "פרשת התמיד": "צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי .... את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". זה קרבן התמיד שהיה מוקרב מדי בוקר וערב בבית המקדש, בכל ימות השנה: בחול ובשבת, בחג ובמועד. אחר כך מובאים קורבנות ה"מוספים", אלו שהתווספו במיוחד לקראת החג, החל מראש חודש, שבת, וכל המועדים. מנהגנו מדי חג ומועד, להוציא ספר תורה שני ולקרוא את הפרשה הזו למפטיר, בהתאם לחג.

וכמובן, כל אחד אמור לתמוה תמיהה פשוטה: מה פתאום בוחרת התורה ללמד עכשיו את דיני התמידים והמוספים? הרי קרוב לארבעים שנה שמקריבים אותם מדי בוקר וערב, מדי חול ומועד? לא מדובר בפרשה שירדה עכשיו מהשמים בעקבות אירועים שהתרחשו בתום תקופת הגלגולים במדבר ורגע לפני הכניסה לארץ. לא מדובר בסיפור פנחס וזמרי, בנות צלפחד או דיני חלוקת הארץ שהתרחשו רק עכשיו. כבר 39 שנים מאז הקמת המשכן שמקריבים קרבן תמיד מדי יום בבית המקדש, ומה פתאום עכשיו - רגע לפני סיום התורה – נאמרים דינים כל כך בסיסיים ומרכזיים?

יתירה מכך: התמיהה בולטת במיוחד, שכן התורה מנתקת את דיני הקורבנות משאר דיני החגים ושומרת אותם לסוף. כל גבאי ובעל קורא זוכר שהתורה כבר הקדישה פרשה ארוכה כדי למנות ברצף את דיני המועדים. בפרשת "אמור" נאמרת פרשת "שור או כשב" או בשמה האחר: "פרשת המועדות", שמפרטת את כל דיני השבת והמועדים לפי הסדר, מתחיל מפסח, ספירת העומר, שבועות וסוכות. ואולם הפלא הגדול הוא שהתורה מפרקת את דיני המועדים לשניים: שם מזכירה רק את איסור המלאכה בחג, "כל מלאכת עבודה לא תעשו", וכאן מפרטת שוב את ימי המועדים כדי ללמד את דיני קורבנות החג. והתמיהה בולטת ומחייבת מענה.

ועוד שאלה אחרונה: שתי הפרשיות הללו נחתמות בפסוק שסוגר את העניין. הן פרשת המועדות בפרשת אמור והן פרשת הקורבנות אצלנו נחתמת בפסוק מסכם, ואולם התורה נוקטת בשתי מילים נרדפות כדי להעביר את המסר. שם חותמת התורה (ויקרא כג,מד): "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל". ואילו פרשתנו מסתיימת (במדבר ל,א): "ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צווה ה'".

והתמיהה פשוטה: למה שם "וידבר" וכאן "ויאמר"? למה לא להיפך? ומה זה משנה בכלל?

בקשר לשתי השאלות הראשונות, ישנו רעיון נפלא בספר "אזנים לתורה", שכתב הרב זלמן סורוצקין, מראשי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, עוד בהיותו באירופה ואחר כך בארץ. ההסבר שלו משתלב היטב עם רעיון שכותב הרבי מליובאוויטש אודות השאלה השלישית והאחרונה שהוזכרה לעיל (ליקוטי שיחות יח/340). ההשגחה הפרטית היא שכל הגישה הזו מחברת אותנו ישירות אל מעמד סיום הרמב"ם שנחוג בסוף השבוע הקרוב.

הפרשה שלנו לא נועדה רק להיות קובץ מידע אודות דיני הקורבנות, את זה הייתה יכולה התורה לעשות כבר בחומשים הקודמים. התורה מעניקה כאן תקווה והוראות פעולה עבור הימים שיבואו. עם ישראל עומד רגע לפני הכניסה לארץ, הוא עומד חודשים ספורים לפני אחת המלחמות הקשות בהיסטוריה: עם של עבדים לשעבר עומד להילחם נגד 31 מלכים מאורגנים וחזקים שביססו את מלכותם בארץ. וכאן מעניקה התורה את סוד התקווה:

הקב"ה אוהב את קורבנות התמיד והמוסף. כל עוד עומדים יהודים ומתחילים ומסיימים את סדר היום במעשה הקורבנות לכבודו של הקב"ה, מובטח הסיוע הניסי בו מעטים יגברו על הרבים. אנו לא מבינים עד הסוף את משמעות הקורבנות, המצווה הזו נמנית על ה"חוקים" שנסתרים מבינתנו, אבל עובדה היא שדווקא עליה אומר הקב"ה את המילים הנפלאות: "קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי". ולכן רגע לפני הכניסה לארץ מעניק הקב"ה את הקמע שיסייע בהצלחת הכיבוש.

את הסוד הזה גילה הקב"ה כבר בראשית ימי האומה, לאברהם אבינו. כאשר אברהם התבשר בפרשת לך לך על מתנת הארץ המובטחת, הוא שאל באופן ספונטאני: "במה אדע כי אירשנה"? מסבירה הגמרא (תענית כז) כי אברהם שאל בהתרגשות מה פתאום אזכה למתנה כזו – שטח האדמה המסוכסך בעולם שמושך מיליארדי מאמינים מכל הגלובוס? ומה נוכל לעשות כדי לשמר את המתנה הזו לנצח כנגד ההתנגדות מהעולם כולו? ענה הקב"ה: "בזכות הקורבנות". העובדה שיהודים מתחילים ומסיימים את היום במעשה מיוחד לכבודי – היא הזכות שמגנה על הארץ.

אנו עומדים במוצאי שבעה עשר בתמוז ובכניסה לימי בין המצרים, והתלמוד הירושלמי (תענית ד,ה) מספר מעשה נורא: "חמשה דברים אירעו לאבותינו בשבעה עשר בתמוז ... נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר". בדיוק באותו יום שבטל התמיד – הצליחו הרומאים לבקוע את ההגנה על החומות. במשך שלוש שנים צרו הרומאים על ירושלים ולא הצליחו לשבור את גבורת מגיני העיר, עד שאחד הגויים סיפר למצביא הרומאי כי כל בוקר לפני הזריחה, הכוהנים משלשלים במורד החומה, שתי קופות זהב והגויים למטה מעלים בחזרה שני כבשים לקרבן התמיד. המצביא הרומאי החליט לעצור את זה. בבוקר שבעה עשר בתמוז, כשהכוהנים שלשלו את קופות הזהב, העלו הגויים בחזרה שני חזירונים קטנים. באותו יום נמנעה בפעם הראשונה הקרבת קרבן התמיד ובדיוק בהמשך אותו יום פרצו הרומאים את חומות ירושלים ואחרי שלושה שבועות העלו באש את המקדש בתשעה באב.

אם כן, רגע לפני המלחמה על כיבוש הארץ, מעניקה התורה את הקמע הסודי שילווה אותם: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". קביעות של קשר ותשומת לב.

אבל רגע, זה היה בימי המשכן והמקדש כשאפשר היה להקריב קורבנות, אבל מה בימינו? מה ישבור את חומות הגלות ויעניק לנו את היכולת לראות שוב את בית חלומותינו?

הראשון ששאל זאת היה אברהם בעצמו. בהיותו אבא טוב ואוהב, לא הזניח אברהם אבינו שום יהודי במהלך ההיסטוריה ומיד לאחר ששאל "במה אדע כי אירשנה" והקב"ה ענה "בזכות הקורבנות", אברהם המשיך ושאל (בבלי תענית שם): "רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו כבר תקנתי להם סדר קורבנות, בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם".

כאן מלמדת הגמרא את הסוד היהודי השני, הסוד ששמר עלינו קרוב לאלפיים שנה!, בלי ארץ, בלי מולדת, בלי מלוכה ובלי ירושלים: כשאינך יכול לעשות את זה – תדבר על זה. מילים הם תחליף למעשים. מילים מסוגלות ליצור את אותו תהליך נפשי ופסיכולוגי של הקרבת הקורבן הפיזי, ככתוב "ונשלמה פרים שפתנו".

מילים אי אפשר לקחת בשבי. מילים אי אפשר לשרוף ולהחריב. מילים יוצרות מציאות חילופית שהיא הכי קרובה לדבר עצמו. כשיהודי אומר בפיו את פרשת הקרבן, וקל וחומר כשהוא נכנס לבית הכנסת בין מנחה למעריב ולומד מסכת תענית או חולין, זבחים או טהרות, הוא נמצא עכשיו בירושלים. הוא לא בבית הכנסת הפיזי בראשון לציון, אלא מפליג בדמיונו אל ירושלים ורואה בעיני רוחו "כוהנים בעבודתם ולויים בדוכנם". את זה אי אפשר לקחת מאתנו, את היכולת לדבר על ירושלים.

סיפור נפלא: זה היה לפני כ-120 שנה, בתקופת השלטון הטורקי בארץ. ערב אחד התפרסמה שמועה מבהילה ביישוב הקטן בירושלים. הטורקים רוצים לדלל את האוכלוסיה ולכן עומדים לגזור גזרה: רק אלו שנולדו בעיר, יוכלו להישאר לגור בה. כל אלו שהסתפחו אליה מהעולם כולו ייאלצו לעקור ממנה. הדרך לברר מי נולד בה, תהיה באמצעות שבועה. כל תושב יהודי בעיר ייאלץ להרים ידו בשבועה כי נולד בירושלים.

בעיר פרצה סערה. העיר הייתה אוסף של עולים ומהגרים מהעולם כולו. אנשים מכרו כל שהיה להם, סיכנו את חייהם על אוניות רעועות וזכו להגשים חלום ולקבוע מושבם בירושלים. ועכשיו ייאלצו להיות מגורשים ממנה. יהודי ירושלים פנו בהיסטריה אל רבני הארץ בשאלה, האם מותר להם להרים ידם לשבועה שהם נולדו בירושלים, למרות שהם רק גרים בה ולא ממש נולדו בה?

רבני הארץ התעמקו והתחבטו, אבל הרגישו קטנים מדי בשביל לפסוק היתר כזה. רבה של פתח תקווה, הרב אבא ציטרון, הפנה את השאלה אל חמיו, הגאון הרגוצ'ובי שהתפרסם בתור "שר התורה", הרב יוסף רוזין. תשובתו של הרגוצ'ובר לא איחרה לבוא. כדרכו היא כללה רק הפניה למראה מקום: "ודאי רשאים, עיין כתובות דף ע"ה".

הגמרא מצטטת שם את הפסוק (תהלים פז): "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון" - "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה" וברש"י: "המצפה לראותה יקרא מבניה". מפורש בפסוק ובפרשנות הגמרא כי גם מי שמדבר על ירושלים, לומד עליה והוגה בה נחשב כיליד העיר.

בהמשך ליסוד הזה, מבאר הרבי מליובאוויטש את השאלה השלישית והאחרונה שהזכרנו: הבדלי הלשונות בין פרשת אמור לפרשתנו (שם נאמר "וידבר ה'" וכאן נאמר "ויאמר ה'"):

הביטוי "וידבר" הוא לשון קשה, החלטי ונחרץ (רש"י בהעלותך יב,א), ולכן בפרשת אמור בוחרת התורה בביטוי הזה, שכן הנושא שם הוא איסורי המלאכה בחג, שהם חובה גמורה על כל יהודי בכל הזמנים. לעומת זאת, הביטוי "ויאמר" מסמל לשון רכה, שקטה, שנלחשת בעדינות אל הלב. שכן הנושא בפרשתנו הוא קורבנות התמידים והמוספים, ולאורך ימי הגלות, אי אפשר לקיים אותם פיזית. כאן הקב"ה מנמיך את הטון ומבקש מאתנו להתאמץ ללכת אל מעבר למציאות ולזכור את ירושלים.

גם אם איננו יכולים לעלות לבית המקדש – לפחות ללמוד אותו, לכוון עליו ולהעמיק בו. כי מילים מדלגות מעל המציאות הפיזית ומחיים מציאות עתידית שתהפוך להיות ממשית בקרוב ממש.

בסוף השבוע הזה, מסיימים המוני בית ישראל את מחזור הלימוד היומי בספר הרמב"ם, כתקנתו הקדושה של הרבי מליובאוויטש. ייחודו ההיסטורי של ספר הרמב"ם הוא בהיותו המאסף היחידי לתורה כולה. מאז ועד היום, מימי הטלטולים והגזרות ועד ימי ה"גוגל" ומנועי החיפוש, לא קם עוד כספר הרמב"ם שמרכז את הלכות התורה כולה – ברכות ושבת, תפילה ומועד, קרבנות וטהרות.

הלימוד בספר הרמב"ם מאפשר ליהודי לחיות במציאות האמיתית, איפה שיהודי אמור לחיות בעולם מתוקן. כשלומדים רמב"ם - המשיח כבר הגיע. אנו מעמיקים בהלכות תרומות ומעשרות, שמיטה ויובל, תמידים ומוספים.

כל סוף הוא גם התחלה, וזה בדיוק הזמן לקבל החלטה חזקה על הצטרפות לאחד ממסלולי הרמב"ם, בשיעור חדש או קיים אצלנו בקהילה שמתקיים בשעה... וכך בשנה הבאה בעזה"ש תוכל גם אתה או את להיות ממסיימי התורה כולה.

נסיים באנקדוטה נפלאה שנוקבת את הלב כשחושבים עליה בהקשר הימים המטלטלים הללו, כמותם לא חווינו מאה שנה (ישר כח לרב אליהו שוויכא שהפנה אותי לנושא): בהתוועדות פרשת בחוקותי תשד"מ, הזכיר הרבי את דברי הגמרא בעירובין נד,א "החש בראשו יעסוק בתורה, החש בגרונו יעסוק בתורה, החש במעיו יעסוק בתורה וכו'", ואמר שישנם הטוענים שהם למדו תורה ברצינות ולא חלף להם כאב הראש או כאב המעיים? אלא התשובה היא שצריכים ללמוד את אותו חלק בתורה ששייך לאותו איבר בגוף – הראש, הגרון או המעיים.

וכאן הוסיף הרבי והעלה את השאלה: אבל איך יידע אדם מה החלק בתורה ששייך לחולי הספציפי שלו? אלא הפתרון הוא ללמוד את כל התורה כולה וככה זה בוודאי יעזור לבעיה הרפואית שלו.

לאלפי האנשים שעמדו בקהל, זה היה נשמע כמו שיחה תורנית, אבל היה בחור אחד שהדברים טלטלו אותו: הרב שאול משה אליטוב היה בחור ישיבה מהארץ שהגיע להסתופף בצל הרבי לשנה שלמה. שבועיים קודם כתב לרבי שהוא סובל מכאבי ראש עזים שמקורם בדלקת הסינוסים במערות האף ("סינוסיטוס") והוא שאל איזה חלק עליו ללמוד בתורה ששייך במיוחד לבריאות האף? והרבי, באהבתו הגדולה, בחר לייחד את דבריו במעמד אלפי אנשים כדי להרגיע כאב של בחור בן עשרים, ששהה לבדו בניו יורק, במרחק 10,000 ק"מ מהבית.

חשוב לציין כי דברי הרבי הללו היו המשך למה שדיבר כמה חודשים קודם בהתוועדות זאת חנוכה (תשד"מ ב/246) כי הרמב"ם מציין בראש ספרו שמניין ההלכות בספרו הוא 83. וכיון שגם המילה "מחלה" היא בגימטרייה 83, נמצא שספר הרמב"ם שמאגד את כל התורה כולה, הוא הסגולה שעליה הבטיחה התורה "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך".

עד כאן הסיפור, אבל אינני יודע מתי בהיסטוריה האנושית חיפשו כל כך הרבה אנשים עצה לבריאות האף, ובעצם לבריאות הגוף כולו. הקב"ה הקדים תרופה לקורונה והעניק לנו סגולה: ללמוד בספר הרמב"ם את הלכות התורה כולה, וכך זוכים לרפואה הוליסטית שפותרת מהיסוד את הבעיות כולן.

נאמר "חזק ונתחזק" לאלו שזכו לסיים, וברכת "כי בשמחה תצאו" לאלו שעולים השבוע על העגלה ומצטרפים להמוני בית ישראל. ובזכות שמחת התורה, נזכה לשמחת הגאולה השלמה בקרוב ממש.

פרשת פנחס הרב מצגר

https://www.youtube.com/watch?v=Ltyt35eDUFY

למי אכפת מאדם אחר? הספירה האחרונה של עם ישראל

דרשה לפרשת פנחס-ימי בין המצרים

החומש הרביעי בתורה מכונה בפינו בשם "במדבר", על שם היותו מספר את הדרמות שליוו את חיי אבותינו במהלך ארבעים השנים במדבר. את חטא המרגלים שעצר הכול למשך ארבעים שנה, את מחלוקת קורח וטענות המתלוננים, ואת המלחמות בחציית המדבר. ואולם הגמרא קוראת לספר הזה בשם אחר לחלוטין (יומא סח): "חומש הפקודים". חומש הספירות והמניינים.

שכן הספר מתחיל במניין ומסתיים במניין: הפרשה הראשונה, במדבר, מספרת על ספירת בני ישראל לקראת התחלת החנייה במדבר. ואילו פרשתנו, פנחס, לקראת סוף הספר, מספרת באריכות רבה על ספירה נוספת של העם בסוף חיי המדבר.

זה קרה אחרי המגפה שפרצה בעקבות מעשה זמרי. חרון האף האלוקי על פריצת הגבולות בין ישראל לעמים היה איום ונורא, ובתוך רגעים ספורים נפלו ומתו 24,000 איש. העם ליקק את הפצעים על הטרגדיה שפגעה באלפי משפחות, ואז הקב"ה מצווה את משה לספור את הנותרים בעם ישראל.

לכאורה הכול פשוט ומובן, אין שום דבר שצריך הסבר, אבל רש"י עוצר את הרצף ומקדיש מילים רבות כדי להסביר את מטרת הספירה: "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות". וכך משה רבנו – הרועה - מרגיש צורך לספור את הנותרים אחרי האסון.

וכמובן כל דבריו צריכים עיון: א. למה לכתוב משהו? מה לא ברור בכך שאחרי מגיפה קטלנית סופרים את הנשארים? הרי מערכת קהילתית לוקחת בחשבון את מניין האוכלוסין, כמה ישנם וכמה אינם?

ב. גם אם רש"י מרגיש קושי כלשהו, כיצד כותב "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו ... והוא מונה אותן" והרי לא הרועה היה זה שיזם את הספירה, אלאהקב"ה ציווה את משה לספור אותם, ככתוב בפסוק: "ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרן לאמר: שאו את ראש כל עדת בני ישראל?".

ג. יתירה מכך וזאת השאלה החזקה מכולן: הרי רש"י עצמו היה כבר במקום דומה וכתב במפורש שהקב"ה היה זה שציווה למנות את ישראל? פרשת כי תישא מספרת איך אחרי חטא העגל הצטוו ישראל לתרום מחצית השקל למשכן, ורש"י מסביר (ל,טז): "משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דבר, אמר [בעל הצאן] לו לרועה: בבקשה ממך, מנה את צאני ודע כמה נותרו בהן". למה, אם כן, בספירה הזו, שהתרחשה ארבעים שנה אחרי הספירה ההיא, רש"י מבין שהספירה מתייחסת דווקא אל הרועה ולא אל בעל הצאן? 

ד. ועוד שאלה רביעית (להשלים ארבע קושיות...): כאן כותב רש"י שהספירה קרתה בגלל "זאבים" שחיסלו את העדר, ושם הוא כותב שהספירה התרחשה בגלל "מכת דבר" שחיסלה את הצאן?

בשיחה נפלאה שכתב הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות יח/326), אנו מקבלים שיעור באכפתיות. פרשנות רש"י נועדה לתת מבט מרהיב על הדרך בה תפש משה את התפקיד המנהיגותי הגדול שלו.

כאשר להקת זאבים מתנפלת על עדר, זאת אחריותו של הרועה. הוא נמצא שם בדיוק כדי להתמודד עם סוג האיומים הללו. ולכן כשהתקפת הזאבים נגמרת באסון, הרועה מרגיש אשם במה שקרה. הוא לא מטיל את האחריות על גורמים אחרים, על בעל הצאן, על הכבשים הפחדניות, על הזאבים הרעבים, אלא חוזר שפוף הביתה בהרגשה שהוא לא השכיל למלא את תפקידו כראוי.

לעומת זאת, כאשר "מכת דבר" פורצת, שהיא מגיפה מדבקת שפורצת בפראות ככוח עליון, אין לרועה שום דבר מה לעשות, מלבד לעמוד מהצד ולכאוב לנוכח הכבשים האהובות שלו שמוטלות מתות על הרצפה. כאן לא הוא זה שמוביל את המהלכים, אלא בעל הצאן הוא זה שנכנס לזירה לאחר שרואה את מעשה ידיו מתכלים במגיפה.

וזה ההבדל בין שתי התגובות של משה אחרי שני האסונות: חטא העגל קרה בהעדרו של משה, הוא לא היה כאן בכלל. הוא שהה בעולם אחר, בשמים, ארבעים יום וארבעים לילה כאחד המלאכים. ולכן האסון היה עבורו כמו כוח עליון שהתרחש מעל הראש שלו. החטא של זמרי, לעומתו, התרחש בנוכחות משה, מול עיניו המזדעזעות. ויותר מזה: לא משה היה זה שקם ופתר את הבעיה, אלא דווקא אדם זר שלא היה חלק מההנהגה: פנחס.

חמור מכך: ההלכה הנכונה 'התעלמה' ממשה רבנו באותו רגע קריטי, ופנחס היה זה שזכה בזכות הגדולה לעצור את חרון האף האלוקי.

ולכן מדגיש רש"י: "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והוא מונה את הנותרים", שכן משה רבנו מנה את הנותרים מתוך תחושה כבדה של אחריות למה שקרה ומתוך רצון להפיק לקחים לעתיד כדי שהדברים לא יישנו. הוא לא גלגל אחריות על איש ולא ניסה לפטור את עצמו, אלא הרגיש שהדברים קרו במשמרת שלו והוא נושא באחריות מיניסטריאלית למה שקרה. ואף שהקב"ה היה זה שעורר את משה למנות אותם, ככתוב בפסוק, אולם משה עשה זאת לא רק כמצווה ועומד מלמעלה, אלא כאדם שמרגיש אחראי לאסון שאירע, כאילו היה יכול לפעול טוב יותר למנוע זאת.

ואולם שם בחטא העגל, כשמשה בכלל לא היה כאן, הספירה לא באה ממנו, אלא ביטאה את גודל החביבות של הצאן בעיני בעל הצאן, שרוצה לדעת כמה מהם נשאר לו.

וכמובן - ממשיך הרבי שם ומחדד את הדברים – הביאור הזה מרים את דמותו המנהיגותית של משה לגבהים אחרים: בואו נזכור מי היו האנשים שנפלו במגיפה. מדובר היה על חבורת חוטאים שרגע קודם 'חגגה' עם בנות מדיין ועוד בשעה שהם עובדים את יראתן. כך הספיקו לעבור בבת אחת על שני האיסורים החמורים בתורה: הן עריות ובעילת ארמית והן עבודה זרה.

כך שמשה היה אמור להרגיש מעט מאוד צער על לכתם של החוטאים הללו. היה עליו אפילו 'לשמוח' שהעם שנשאר בחיים יפיק לקח לדורות עד כמה הקב"ה מקפיד על איסור "בועל ארמית" ועבודה זרה. אבל מנהיג יהודי הוא משהו אחר: הוא לא מחפש צדק, הוא מבקש את החיים של בני עמו.

אנחנו רגילים למנהיגים שמחלקים את העולם לשניים: המחנה שלי והמחנה נגדי, ואילו משה רבנו היה 'ראש ממשלה של כוווולם', מנהיג שזוכר שהוא בא לעבוד בשביל הציבור והוא אינו מוכן לוותר אפילו על יהודי אחד, רחוק ככל שיהיה.

הנה סיפור על שני מנהיגים צנועים: בראשון לינואר השנה צלצל הטלפון בכיסו של הרב אבי בידרמן, שליח חב"ד בווינה. מעברו השני של הקו היה הרב זושא זילברשטיין, עמיתו ממונטריאול שבקנדה.

"אני זקוק לסיוע דחוף ממך", אמר הרב זילברשטיין. "אישה מהקהילה המקומית במונטריאול פנתה אליי בבקשת עזרה. שכן שלה, ניצול שואה, נפטר אחרי מחלה ממושכת. המנוח היה אדם גלמוד והיא הייתה האדם היחיד שעמד אתו בקשר. היא מייחלת להביא את גופתו לקבורה יהודית, אבל נתקלת במחסום: הרשויות בקנדה דורשות שקרוב משפחה של הנפטר יגיש בקשה בשמו לקבורה יהודית, אבל אין לו קרובי משפחה כאן. לאחר חיפושים רבים גילתה האישה שיש לו קרובת משפחה יחידה בשם הילמן והיא מתגוררת בווינה. אנא, עזוב את כל עיסוקיך, חתם הרב זילברשטיין באזני הרב בידרמן, וגש מיד לביתה של הגברת הילמן".

בידרמן העריך שהצעד חסר סיכוי. חופשת החורף התחילה, וכמו רבים מתושבי העיר, כנראה שגם היא בכלל לא תימצא בביתה. אבל הוא החליט בכל זאת לעשות מאמץ ולגשת לביתה.

כשצלצל באינטרקום בכניסה לבניין לא זכה למענה. הוא לא וויתר והמתין זמן רב בפתח הבניין, עד שאחד הדיירים פתח את הדלת והוא נכנס בעקבותיו לחדר המדרגות. הוא צלצל בפעמון מול דלת ביתה, ללא מענה.

בייאוש החל לרדת בחזרה במדרגות, ואז ראה אישה מבוגרת מטפסת בהן בכבדות. "האם גברתי מכירה את הגברת הילמן?", הוא שאל, ולהפתעתו התברר שהיא האישה שהוא מחפש. "אני הילמן, מה רצונך?". הוא שיתף אותה בפרטי הסיפור, והאישה נקלעה לסערת רגשות. פניה החווירו וכל גופה רעד. "תבין מה קורה כאן. לא הייתה שום הסתברות הגיונית שניפגש. אני בחופשה ואינני עונה לטלפונים. פתאום נזכרתי ששכחתי את המטרייה בבית והחלטתי לשוב לקחת אותה, למרות שלא יורד גשם היום. קפצתי הביתה רק לרגע, בדיוק בזמן הנכון...".

הוא הלך איתה לבית חב"ד ומשם פתחו במסע טלפונים חובק עולם במטרה להביא את קרוב המשפחה לקבורה יהודית. זה לא הלך בקלות אבל שני השלוחים משני עברי האוקיינוס לא וויתרו. "מה שאינני מבינה", אמרה האישה לרב בידרמן במהלך עוד שיחת טלפון טרנס-אנטלנטית, "מדוע אתה ועמיתך במונטריאול מנהלים מבצע כזה עבור בן דודי המנוח, אדם ששניכם כלל לא הכרתם?".

"לא הכרתי אותו אישית", אמר הרב בידרמן, "אבל אני מרגיש שהכרתי אותו מאז ומתמיד. הרבי חינך אותי לחוש מחויבות לכל יהודי ולראות את צרכיו הפרטיים כצרכים אישיים שלי".

השבת הקרובה תציין את הכניסה אל תוך תקופת האבל של ימי בין המצרים. תאריך השבת הוא שבעה עשר בתמוז וביום ראשון נקיים את התענית לזכר נפילת חומות ירושלים. בכל שנה מחדש אנו שואלים את עצמנו מה אפשר לעשות כדי שזאת תהיה הפעם האחרונה בה צמים? כיצד נזכה כבר לגאולה שלמה וייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה?

כאן משה רבנו מכתיב לנו את הדרך: בית המקדש חרב בגלל "שנאת חנם", כסיפור קמצא ובר קמצא, והוא ייבנה רק בגלל "אהבת חנם" – בזכות יהודים שאוהבים אחד את השני בחינם!, לא כדי להרוויח משהו ולא בגלל שיש בינינו איזשהו קשר מיוחד, אלא רק בגלל שאני יהודי ואתה יהודי וכל ישראל ערבים זה לזה. משום שההצלחה שלך היא ההצלחה שלי, כמו שהכאב שלך הוא גם הכאב שלי.

מסופר על הצדיק רבי משה לייב מסאסוב, שאמר פעם כי למד משני גויים שיכורים מהי אהבת אמת. במסגרת מסעותיו לפדיון שבויים מידי הפריצים, הוא נקלע לפונדק דרכים על אם הדרך. הוא ראה שיכורים שרועים על הרצפה ושניים מהם משוחחים בשקט כשאדי האלכוהול מסובבים את ראשם. הוא התקרב יותר לשמוע את השיחה ושמע אחד אומר לרעהו:

"איוואן, אתה אוהב אותי?". – "בוודאי שאני אוהב אותך".

"אתה באמת אוהב אותי, איוואן?". – "בוודאי שאני באמת אוהב אותך, 50 שנה אנחנו שותים יחד".

"אם אתה באמת אוהב אותי, איוואן, אז תגיד לי מה כואב לי".  - "איך אדע מה כואב לך אם לא סיפרת לי?".

"זהו, אמר הראשון, אתה לא אוהב אותי, כי אם היית אוהב אותי, היית מרגיש מה חסר לי..."

ומזה למד הצדיק מסאסוב מהי אהבת אמת: קל מאוד לאהוב את הזולת כשטוב לו, האתגר הוא לזכור מה חסר לו ולעשות צעד או שניים כדי למלא את החסר.

פרשת פינחס (הרב שלמה הלוי שליט"א)

זהירות משוחד דברים

     לפני הכניסה לארץ ישראל התייצבו בנותיו של צלופחד לפני משה רבנו, וטענו כלפיו על כך שאביהן מת בחטאו ואין לו בנים, לכן מגיעה להן הירושה. וכך הן אומרות בהקדמה לדבריהן: "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר... אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו" הן אומרות למשה, אבינו לא מת בגלל שהשתתף בחטא של כלל העם כמו חטא קורח וכל עדתו, אלא הוא מת בגלל חטא אישי.  ומה היה חטאו? רש"י מביא שתי דעות: שהוא היה מקושש העצים בשבת ולכן נענש בסקילה. דעה שנייה: שהוא היה בין אילו שהעפילו, מאלו שרצו כבר לעלות לארץ ישראל, וחשבו שנגמר העונש של 40 שנה במדבר וכשעלו לארץ לבדם בלי משה, עמי הארץ הרגו אותם.

     משה לא עונה להן תשובה מידית ומיד: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" נשאלת השאלה: מה היה כל כך מסובך בשאלתן של בנות צלופחד, שמשה היה זקוק להכרעה מיוחדת של הקב"ה, בכדי שיוכל לתת להן תשובה ?! רש"י על המקום אומר שנתעלמה ממשה ההלכה בנושא בנות צלופחד, כדי ללמדו לקח על שאמר לזקני העם שבכל דבר שיקשה עליהם להחליט בדין, יביאו למשה שיפסוק, ומכך משתמע שהוא יודע הכל. הסבר נוסף של רש"י: שראויה הייתה פרשה זו להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלופחד מפני שהיו כשרות, ונכתבה הפרשה על ידם.

     השל"ה הקדוש מביא נימוק מפליא: שמשה לא רצה לפסוק כי בנות צלופחד אמרו "אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח... " כיוון שפתחו בכך שאבא שלהן - צלפחד לא היה חלק מהמחלוקת של קורח ועדתו, שהייתה מכוונת כנגד משה ואהרון. ובמילים שלנו: "הוא היה ממקורבים אליך" לפיכך לא רצה משה לפסוק בדינן שלא ייראה כנוגע בדבר ומיד: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'"...

     כמה זהירות נהגו גדולי ישראל בשוחד ואפילו בשוחד של מילים.  מסופר על רבי יוסף באב"ד בעל ספר "מנחת-חינוך" כשבאה אליו שני אנשים לדין תורה, משפתחו בטענותיהם, הזכירו לרב כי בשעתו נמנו בין ידידיו הקרובים ומנעו מחלוקת עמדה לפרוץ כנגד הרב. מיד הפסיק רבי יוסף את הדיון, ואמר שאין הוא יכול עוד לדון כאן, שהרי גם משה רבנו, לא רצה לשבת בדינן של בנות צלופחד, והביא זאת לקב"ה, כי גם הוא חשש שמא יושפע מדברי תחנוניהן של הנשים – משוחד פיהן, ואז הוא עלול לפסוק דינן שלא בצדק . כמה עלינו ללמוד מחוכמתם של רבותינו זצ"ל...

                                                                                                שבת שלום ומבורך

הנני נותן לו את בריתי שלום (כ''ה יב)

עדיפותו על קנאות משה בחטא העגל

     רבי זלמן סורוצקין היה אומר: על מה ולמה זכה פינחס להערכה מופלגת זו, ואילו משה שעמד בפרץ במעשה העגל, ואהרון שעצר את המגפה בדבר קרח, לא זכו להכרת תודה כזאת?

     אלא פינחס היה אי "עמך", ולא תפס כל תפקיד ציבורי. כאשר משה וכל עדת בני ישראל אינם יודעים איך להתמודד עם מצב קשה, קם יהודי פשוט ועומד בפרץ, דבר המעיד על גבורה עילאית ומסירות נפש למופת.

     מטבע הדברים, כאשר אדם רואה נבלה גדולה הנעשית בישראל, יצרו מסיתו לא להתערב ואומר לו: מה לך כי תכניס ראש בריא למיטה חולה? אם תקפוץ בראש, איש לא יכיר לך טובה, יהיו שיאמרו: מבקש אתה להתבלט, ויהיו שילגלגו: הדיוט קופץ בראש. אם למרות כל זאת יצא פינחס לקנא קנאת ה' לעיני משה וכל עדת בני ישראל, ראוי הוא לכל הכבוד הזה, על שגבר על עצמו וכבש את יצרו.

פנחס צאצא של כוהנים ומקבל כהונה

     הקב"ה משבח את פנחס על אופן התנהגותו ומעניק לו כהונה, ואיך זה ייתכן הרי פנחס הוא כבר כהן כי: "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן…" זאת אומרת שבעצם פנחס כבר היה כהן ומה פשר נתינת הכהונה למי שהוא כבר כהן? 
אלא שפנחס נולד לפני שמשה משך את אהרון ובניו בשמן המשחה, ואהרון ובניו החלו להיות כוהנים רק מרגע שנמשחו ורק ילדיהם שנולדו אחרי שנמשחו יהיו כוהנים ופנחס נולד לפני שנמשחו ולכן בעצם הוא לא היה כהן ונהיה כהן רק מרגע שהקב"ה נתן לו את הכהונה.

למסור נפש ולהישאר חי (גד שכטמן)

     ”אקבל על עצמי 40 לומר פרק שירה“, סיכמה האישה עם הרבנית שביקשה ממנה קבלה טובה לצורך הישועה. באחד הימים התקשר בעלה כשהיא באמצע אמירת פרק שירה, השפופרת הורמה והאישה קראה לתוכה: ”חמור אומר...“.

הבעל נפגע עד עמקי נשמתו. אני? חמור?! לאחר שבוע הם נפגשו בביה“ד לצורך מתן הגט.

למחרת התפרסמה מודעה בעיתון: קראתי 40 יום פרק שירה ונושעתי...

***

     כשבא זמרי לפני משה יחד עם המדינית והקניטו בשאלה מדוע אסור לו להיות עמה, נתעלמה הלכה ממשה, בא פנחס, הזכירה וביצע את קיומה: ”הבועל ארמית קנאים פוגעים בו“. על מעשה זה שעשה פנחס בעוז רוח ובלי מורא ניתנה הכהונה לו ולדורותיו לעולם. אומר המדרש: ”בדין הוא שייטול שכרו - לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום“ - כבר בעולם הזה קיבל פנחס שכרו על עשיית מצוה זו. והשאלה ידועה: הרי לא מקבלים שכר מצוה בעולם הזה, ואיך קיבל זאת פנחס? טרם שנידרש לתירוץ יש להקדים שני מעשים המובאים בתלמוד, בשניהם מופיע אליהו הנביא [שלדעת חלק מחז“ל ”פנחס הוא אליהו“].

     רבה בר אבוה סח לאליהו על מצבו הכלכלי הקשה שבשלו מתקשה הוא ללמוד תורה כיאות. נטלו אליהו לגן עדן והראה לו עלים שנשרו על הרצפה, ”גחן ולקט מאלו“ הורה לו אליהו. לאחר שמילא רבה את גלימתו מהעלים, שמע בת קול שאומרת: ”מי הוא שאוכל עולמו בחייו כרבה בר אבוה?“, מיד זרק הכל לרצפה ואליהו החזירו למקומו. מסיימת הגמרא שמהריח שנקלט בבגדו מעלים אלו - קיבל רבה י“ב אלף זהובים! אך לא נהנה מהם בעצמו, אלא הקדישם לחתונת בנו (בבא מציעא קיד:).

     לעומת זאת מצינו במסכת קידושין(נו.) שרב כהנא עסק לפרנסתו ברוכלות וסבב בעיירות. באחד הימים תבעתו מטרוניתא (אשת שר גוי) לדבר עבירה, אמר לה שהוא זקוק לנקביו ומיד לאחר מכן יֵצֵא אליה כבקשתה. מיד כשנסגרה מאחוריו דלת החדר קפץ רב כהנא מהחלון... נעשה לו נס והגיע אליהו להצילו. שאלו אליהו: מדוע הטרחת אותי להגיע ממרחק ד‘ מאות פרסה כדי להצילך? ענה רב כהנא: מה אעשה שהעניות הביאה אותי למצב זה? מיד העניק לו אליהו כלי מלא דינרי זהב למחייתו.

     ושואלים המפרשים: מדוע רבה בר אבוה לא נהנה מהדינרים שקיבל מאליהו ואילו רב כהנא כן? ותירצו: רבה בר אבוה לא נדרש למסירות נפש כדי לקבל את הכסף. לעומתו רב כהנא הסכים למסור נפשו למיתה - ”בדין הוא שייטול שכרו“. זהו התירוץ גם לגבי פנחס, כיון שהסכים למסור עצמו למיתה, שהרי יכל זמרי או אחד מבני שבטו להורגו, לכך זכה וקיבל שכרו בעולם הזה הוא וזרעו אחריו.

***

     צמד המילים ההרואיות ’מסירות-נפש‘ מעורר בנו התפעלות מה, ולא בכדי. יהודי המוכן למסור את היקר לו מכל - את חייו, מחייב התייחסות שונה. אבל ככל שמושג זה נעלה וקדוש בעינינו, כך רחוק הוא ממציאות חיינו כרחוק מזרח ממערב.

     לא. אל תקפצו ותתקיפו: ”ידוע לך באיזו ’מסירות נפש‘ הגעתי לשיעור אמש?“, לא לכך אני מתכוון. הערך ”מסירות נפש“ במובן הפשוט ביותר של המילה. ללא פרשנות, ללא אביזרים נלווים - אין לנו שמץ מושג מה הוא כולל בתוכו. יהודים קפצו לאש בשמחה תוך ששרו ”עלינו לשבח לאדון הכל“, נשים וטף שהסכימו להיהרג במיתות משונות כדי לא לעבור על חומרה מדברי חז“ל.

     היכן אנחנו ואיה מציאות זו?!

     ובכן, מסירות הנפש נמצאת גם כיום בהישג-יד, בחיים המפונקים ונעדרי כח הסבל, אבל היא מתבצעת בצורה שונה: ”אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר ’תולה ארץ על בלימה‘“ (חולין פט.). כל קיום העולם הוא בשל בלימת פיו של האדם בשעת מריבה!

     האיפוק העצמי הנדרש מאדם לעצור את טענותיו, הצודקות, בשעת מריבה - הוא רב, אבל אפשרי. הקרבה זו, לא להטיח בשני את המהדורה המורחבת והעדכנית של: ”חמור אומר“, היא מסירות הנפש שלנו בדור שפל זה. כמו שפנחס בן אלעזר נדרש לעוז ותעצומות כדי לבוא לפני משה ולשאול: ”לימדתנו רבינו שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו“, כך אנו נדרשים [לא רק] בשעת מריבה לשתוק ולא להגיב להשמצות נגדנו.

פנחס בן אלעזר... השיב את חמתי (כא,יא)

     מפני מה מופיע מעשה הקנאות שעשה פינחס בפרשת בלק, ואלו השכר שקבל על כך – בפרשת פינחס? האדמו"ר מצאנז הסביר שפינחס עשה מעשה קנאות, ומעשה כזה יכול לנבוע או מקנאות לשם שמים שהיא חיובית, או מקנאות לעניינים אחרים שאינה אלא שלילית. ומאחר שיש צרך בבדיקה אחר בדיקה על מנת לחשוף את המניעים האמתיים ואת צפונות הלב, אין השכר מגיע מיד... פעמים רבות קורה שאדם נוהג באופן מסוים, וכשהוא חוזר ובודק בתוך תוכו, הוא מגלה שבעצם המניעים האמתיים שלו היו שונים לגמרי.

     עד היכן הדברים מגיעים נוכל ללמד מן המעשה הבא שסיפר על עצמו רבי שלום שבדרון זצ"ל, כפי שמובא בספר "זקניך ויאמרו לך". המעשה, אמנם, לא התרחש אתו, אך הוא ספר זאת בגוף ראשון, וכה היו דבריו:

     באחד ממסעותיי שבתתי במקום פלוני בשבת ראש חדש. בליל שבת דרשתי בבית הכנסת המרכזי ובעוד כמה בתי כנסיות בעיר, ובבוקר הגעתי שוב לבית הכנסת המרכזי, כדי להתפלל שחרית.

     באופן טבעי לחלוטין, הבנתי שהעלייה הראשונה של "כהן" שייכת לי... וכי מה פרוש? בכל מקום אני מתכבד ב"כהן". מרב הרגל, כמעט שלא הטיתי אוזן לשמוע למי קוראים, וכמעט והכנתי את עצמי לפסוע... אולם בכל זאת שמעתי בברור, וקלטתי שהפעם לא קוראים לי, רק לכהן אחר. מה קרה לגבאי? חשבתי. אולי הוא לא יודע שאני כהן?... התרוץ היה נראה לי דחוק מאד, שכן עליתי לדוכן בשחרית, ובודאי הבחין בי. ניחא, אמרתי לבסוף, כנראה שחפץ הגבאי לתת לי דוקא "מפטיר". ולא חלפה דקה עד שבתוך תוכי כבר הייתי בטוח שאני עולה ל"מפטיר". כשאחזו ב"שביעי", הכנתי את עצמי, אבל כשהגיע מפטיר, ראיתי איזה "מפטיר" קניתי... לא פחות ולא יותר, הגבאי כבד את עצמו במפטיר...

     לא היה נאה לי להרגיש פגוע, בפרט שמהר מאד מצאתי את התירוץ הנכון, ואז נשמתי לרוחה. כנראה, אמרתי לעצמי, שהגבאי יודע שאני חזן בימים נוראים, ועל כן בשבת זו, שהיא שבת ראש חדש, ויש בה מוסף מיוחד, מן הסתם הוא חפץ שאעבור לפני התיבה לתפלת מוסף. נו... אם אכן כך, אמרתי לעצמי, זהו בוודאי פיצוי הגון וטוב...

     בסיום ההפטרה, חיכיתי להרגיש דפיקה קלה על הגב של הגבאי: נו... ר' שלום, אולי אתה מכבד אותנו בתפלת מוסף? אבל חלפו להן שתי דקות, ובחלל בית הכנסת נשמע דווקא קולו של... הגבאי המסתלסל ב"וכל מי שעוסקים בצרכי צבור באמונה..."! לוקח לעצמו "מפטיר", מכבד את עצמו ב"מוסף", ובוודאי עוד חושב הוא, שסלסול זה המסתלסל מגרונו כעת, המברך את עסקני וגבאי הצבור העוסקים באמונה, מכוון לגבאי כמוהו... בושה וחרפה... מיד תפסתי עצמי. מה אני מתעסק בשטויות?! עצרתי בעד מחשבותיי, וחזרתי לשקע בתפלה.

     תפילת הלחש עברה, וחזרת הש"ץ החלה. מגיעים כבר לקדושה, וכמעט הספקתי לשכוח מכל העניין. אולם כאשר סיים את הקדושה ולאחר מכן את ברכת "אתה קדוש" שכח הגבאי המתפלל שהשבת הנה שבת ראש חדש, והמשיך בטעות "תכנת שבת" כמו מוסף של שבת רגילה -- ודווקא אני (משום מה...), הייתי הראשון שקלטתי את הטעות... תכף ומיד הרמתי את קולי, אמנם בעדינות - אבל בטון תקיף וחזק: "א- ת-ה  י- צ- ר-ת --"...  --- האי, האי, האי... מה חשבתי באותו רגע? לנקם? מה פתאום! חלילה! - אני נקמן?... לחנך אותו? גם זה לא! להשיב לו כגמולו? חס ושלום... פשוט רציתי לתקן את הטעות... אבל כן, כן --- מיד הרגשתי טיפ טיפה יותר טוב... משהו ירד לי מן הלב... לא כך? בוודאי! ומדוע? כי האמת לאמתה היא, שכן נקמתי בו, וכן חנכתי אותו, וכן שלמתי לו כגמולו... את כל זה הלב מרגיש טוב טוב, אלא מכיוון שהאדם מתבייש לחשוב על זה בגלוי - הוא מתרץ לעצמו תירוצים!

     בעניין זה הוסיף הרב פרידמן בשם רבי מרדכי דרוק זצ"ל: רש"י מפרש על הפסוק "וירא פנחס... ויקח רמח בידו" (כה, ז) – "ראה מעשה ונזכר הלכה שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו". הנה כי כן, יש כאלו שקודם כל לוקחים את החרב, ואחר כך מחפשים אחר מעשה כלשהו, שיאפשר לעשות באותה חרב שימוש... אולם אצל פינחס לא היה כך – קדם כל היה המעשה, אחר כך הוא נזכר בהלכה, ורק לבסוף לקח את החרב בידו...

     כשאדם מחזיק בידו 'חרב' ומחפש להתנקם במי שהציק לו, עד מהרה הוא מוצא איזו טעות או פגם בזולתו, כדוגמת "אתה יצרת", שבו אפשר לנעוץ את החרב בקלות יתרה... אך פינחס היה נקי מכל חשבון אישי כדוגמת זה, ורק כבוד שמים בער בתוכו והניע אותו לכך.

     רבי יואליש מסאטמר מבאר את חלוקת המעשה של פינחס והשכר שקבל לשתי פרשות נפרדות באפן נוסף, באומרו כי טבעו של עולם, ובפרט הילדים שבו, שאת תחילת הפרשה יודעים היטב, ואת סופה – פחות. רצה הקב"ה שאפילו ילד קטן ידע, שאדם שעושה מעשה קנאות לשם שמים מקבל על כך שכר, ולכן דחה את שכרו של פינחס לתחילת הפרשה הבאה...

הנה זה האבא (הרב יחזקאל שובקס)

     כמה אלפי משפחות נמנות על קהילת "עַם הַשם"  במחוז קווינס בניו-יורק, בראשות הרב צבי אלמגור. רובן המוחלט גדלו על מסורת יהודית בסיסית בלבד, ולאחר עבודה מאומצת של הרב, התקרבו רבות לחיי תורה ומצוות.  הקהילה הקימה מוסדות חינוך עבור הנוער, ואפילו "ישיבה" הוקמה עבור הילדים שחפצו להתמסר אך ורק ללימוד התורה.  

     באותה תקופה אודותיה נסוב סיפורנו, מנתה הישיבה כמאה ועשרים תלמידים.  לקראת סוף שנת הלימודים, החליטו ראש הישיבה והצוות הרוחני להעניק לתלמידים פרס ערכי וחשוב מאוד: נסיעה לפולין ואוקראינה להשתטח על קברי אבות.  ביום שני י"ד תמוז יצאו לדרך . מכל צוות העובדים בישיבה נשאר רק המזכיר אשר מסיבות אישיות נבצר ממנו להשתתף. באמצעי התקשורת הטרס-אטלנטיים הלקויים שהיו באותה תקופה, שימש המזכיר כצינור המקשר בין הישיבה לבין ההורים.

     בערבו של היום השלישי קיבל המזכיר שיחת טלפון קצרצרה משגרירות ארה"ב באוקראינה. הוא שמע מילים מקוטעות אודות בור שנפער בכביש ואוטובוס שהתהפך.  מתוך הדברים הצליח להבין שיש לכל הפחות הרוג אחד ועוד כמה פצועים קשה.  השמועה הגיעה מהר מאוד לאוזני ההורים, ובהלה רבתי התחוללה.  לאחר כמה שעות של בלבול מוחלט ודאגה מטורפת לשלום הילדים, הציע המזכיר להורים להתכנס באולם שעל ידי הישיבה, משם ינסו ליצור קשר עם בית החולים באוקראינה ולקבל ידיעה מסודרת.  לאחר שעה קצרה התכנסו כולם, חיוורים, מבוהלים וטרופים. שקט מתוח שרר במקום. המזכיר התרוצץ כל העת ועדכן את הקהל בכל מה שידוע לו.

     באותו זמן שהו בישיבה שני העובדים הנכרים של הישיבה, האבא והבן - ג'ורג וג'וני, ועסקו בצביעת בנין הישיבה.  מן הצד עמדו וצפו בעשרות ההורים המבוהלים אשר הגיעו לישיבה. מתוך קטעי הדברים הצליחו לקלוט במה המדובר. כלפי חוץ המשיכו להעביר את המברשת על הקיר, אבל עיניהם ומחשבותיהם נדדו לתוך האולם ומה שמתרחש בפנים.  פתאום ראו את המזכיר מגיע במרוצה ומכריז בשקט שם כל שהוא. סערה קשה פרצה בקרב הקהל. כעשרה אנשים מתוך הקהל, קמו כל אחד ממקומות מושבותיהם, והתקדמו לפינה הדרומית-מערבית של האולם כאשר הם בוכים ומתייפחים. " אבא, מה קורה כאן?" - שאל ג'וני את אביו. " נראה לי שהמזכיר ציין את שמו של ההרוג. כל האנשים שם בפינה הם בני המשפחה המורחבת כנראה" . לאחר כמה דקות הוסיף ואמר: "נראה לי שהם עדיין לא יודעים את השם הפרטי, כי כולם שם מאוד מודאגים ומבוהלים" . עברה שעה נוספת. הפועלים המשיכו לצבוע את אותו קיר, כי משם היה נוח לו להם יותר להציץ פנימה.  שוב הגיע המזכיר במרוצה. כנראה שזה עתה קיבל ידיעה נוספת. הוא הכריז כמה מילים בחלל.  פתאום נראה כיצד כל הטבעת שם בפינה מקיפה את אחד ההורים. כמה מהם מניחים יד על כתפיו, והוא עצמו ראשו מושפל ומתייפח בבכי קורע לב. " אבא, האם אתה מצליח להבין מה קורה שם?" -  שאל ג'וני שוב . "כן, כן, זה ברור לי. המזכיר הכריז עכשיו על שמו הפרטי של ההרוג. זה שם במרכז הוא האבא של ההרוג,  מסביב עומדים אחים של האבא ובני משפחה נוספים" . ואז הגיע הרב. הוא שהה בעיר מרוחקת ולשמע הידיעה הזדרז להגיע מהר.  הוא פגש את ג'ורג עומד בחוץ ומציץ פנימה. הרב שלא ידע כמעט כלום, ביקש לשמוע מג'ורג אם יש לו ידיעה כל שהיא אודות מה שאירע. " כן, כן! - נענה ג'ורג - הנה שם בפינה, זה שכולם עומדים מסביבו, זה האבא של הילד שנהרג. מסביב עומדים כל בני המשפחה שלו" . לאחר כמה שעות מורטות עצבים, התברר ש"ההרוג" לא היה אלא פצוע אנוש, וברחמי שמים מרובים לאחר מאמצים מרובים ניצלו חייו.

     בדרשת "סעודה שלישית" באותה שבת נשא הרב דברי הודאה ושבח לרבונו של עולם, שלמרות התאונה הקשה והפצועים הרבים יצאו כולם בחיים.  יחד עם הדברים שילב כמה מילים של התעוררות. " כאשר נכנסתי לאולם באותן שעות נוראיות - סיפר הרב - לא ידעתי כמעט כלום על המתרחש. הפועל הגוי ג'ורג, הוא זה שעדכן אותי. שאלתי אותו לאחר מכן איך ידע להצביע בדייקנות כל כך על האבא של 'ההרוג' כביכול. הוא לא הבין את השאלה בכלל. הוא טען שזה היה ברור. וכה אמר לי: ראיתי מסביב אנשים שכבר קצת נרגעו, ורק שם בפינה עומדים אנשים עצובים כל כך, את האבא של הילד אי אפשר היה לפספס. ראיתי את הבכי שלו וכיצד כולם מנסים להרגיע אותו ולנחם אותו. היה ברור שהוא האבא" . "דווקא הגוי הערל קלט היטב את התמונה - שאג הרב - כי ככל שהטרגדיה קרובה אליך יותר, כך גדול הכאב ורב הצער" . היה זה בשבת פרשת פינחס, וכך המשיך הרב ואמר:  לאחר שפינחס קינא את קנאת ד' זכה לקבל את שכרו "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". ויש להבין, לכאורה, פינחס בוודאי היה זכאי לקבל את שכרו משמים, אבל מה זה קשור לשכר שניתן לזרעו אחריו ברית כהונת עולם?  אלא אפשר לפרש כך: במעשה זמרי בן סלוא עמדו כל עם ישראל בוכים כמו שנאמר: 'והמה בוכים פתח אוהל מועד'. כולם הרגישו בני משפחה לצרה הגדולה של מעשה זמרי, אבל מי שהרגיש הכי קרוב לצער הגדול של האבא בשמים אשר כבודו חולל בראש חוצות, היה פינחס. הוא בעל הצרה. הטרגדיה הגדולה אירעה אצלו.  ומשום כך קם מתוך העדה ויקח רומח בידו" . השכר שקיבל הייתה מידה כנגד מידה. מי שחש צער השכינה במידה כזאת, מגיע לו 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם'. הוא הרי שייך למשפחה הקרובה ביותר לשכינה.

בקנאו את קנאתי בתוכם (כא,יא) (אוהב תורה)

     מה ענינה של תיבת "בתוכם" כאן?

באר ה"חתם סופר": הגמרא (ביצה כה ע"ב) אומרת: "ישראל עזים שבאמות". לעם ישראל יש עזות שבקדושה. פינחס ראה את זמרי נוהג בעזות מצח גדולה - מגיע עם המדינית לעיני משה רבנו ולעיני כל עדת בני ישראל, אל פתח אהל מועד, ומתריס באזני משה רבנו: "משה, זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך".

     אמר פינחס קל וחמר: 'אם עד כדי כך היא עזות הרשעים לחטא - לא תהא לי עזות לקנא קנאת ה'?!' ונרמז הדבר בתיבת "בתוכם" - פינחס ראה את הקנאה [-העזות] אשר בתוך החוטאים, ולקח את העזות הזאת לקנאת ה'.

     רבי מאיר שפירא מלובלין היה מבאר על פי אותו יסוד, את דברי רש"י בפרשת וישלח לגבי יעקב אבינו: "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים". יעקב בא בטענות אל עצמו: אמנם תרי"ג מצוות שמרתי, אך עדין "לא למדתי ממעשיו הרעים" - לא הגעתי לדרגה של עשית המצוות באותה התלהבות שבה לבן עושה עברות...

פינחס בן אלעזר (כא,יא) (אוהב תורה)

     כתוב בילקו"ש פרשת פינחס (רמז תשעא): אמר רבי שמעון בן לקיש: פינחס הוא אליהו.

     בברכת המזון מבקשים אנו: "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרבה בבית הזה ועל שלחן זה שאכלנו עליו", ומיד אחרי כן מוסיפים לבקש: "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב". מדוע הבקשה על הברכה בבית נאמרת לפני הבקשה לביאת אליהו הנביא לבשרנו על הגאולה השלמה? אלא, שישנם אנשים המצפים למשיח רק כדי שיפתור את כל בעיותיהם הכלכליות, שימחק את המינוס בבנק וישפיע שפע של חיי רווחה חומריים... זו איננה צפייה אמתית ונכונה למשיח!

     לכן, קדם מבקשים ש"הרחמן ישלח לנו ברכה מרבה בבית הזה" - שנזכה לשפע גשמי, ועם כל זאת מבקשים שגם אז "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות"

פנחס בן אלעזר וכו' - וכי לא ידעו השבטים ייחוסו? (כה,יא) (יעקב חלימי)

     וברש"י: לפי שהיו השבטים מבזים אותו: הראיתם בן-פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז יהרוג נשיא שבט מישראל בא הכתוב וייחסו אחרי אהרן.

     הקשה רבי שמואל מסלונים :כלום אלה המבזים לא ידעו שפנחס נכדו שלאהרון הוא, בוודאי ידעו, אלא בכל-זאת ניסו לבזותו ומה הועיל הכתוב בייחוסו?

     כיוצא בזה שאל הרבי ר' הניך מאלכסנדר: הלא גם אלה אשר ביזו לפנחס ידעו שזמרי נתחייב מיתה ומה מקום לטענתם "יהרוג נשיא שבט מישראל" ?

     ואם טענתם טענה, מה תשובה היא שהכתוב מיחסו אחרי אהרן, מה עניין לזה?

     והשיבו שניהם בסגנון אחד: באו השבטים המבזים להטיל דופי בכוונה ובמניעים של פנחס, היו אומרים שהרגו פנחס לזמרי מתוך תאוות-רצח ולא לשם שמים, כי הלא בן-פוטי הוא, נצר למשפחת קצבים ורוצחי נפשות ואם נכשל זמרי בגילוי עריות, נכשל פנחס בשפיכות-דמים, שהיא חמורה לא פחות; ולכך בא הכתוב ליחסו אחרי אהרן, ללמדך שכל מה שעשה מכח אהרן זקנו עשה, אשר מדתו חסד וכל עבודתו בקרבנות בלתי לה' לבדו.

לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (כה.יא)

     ישנה את האמרה הידועה, שלפלא הוא הדבר שלאחר שקוראים בתורה בשבת פרשת בלק על מעשה קנאותו של פינחס, מסיימים בזה את קריאת פרשת אותו שבוע. ואילו את סיפור הבטחת שכרו קוראים רק לשבת הבאה, בפרשת פינחס. וכי לא היה מן הראוי להוסיף את פרשת השכר לקריאת השבוע הקודם, ורק אחר כך להפסיק? אלא לימוד גדול רצתה התורה ללמדנו! כשאדם עושה מעשה קנאות ומקנא את קנאת ה' בתוך בני ישראל, אין למהר ולתת את שכרו. יש לבדוק תחילה מה הן סיבות קנאותו... מה הם המניעים שעומדים מאחורי המעשה, לאיזה מטרות הם נועדו...  שבוע שלם יש לשבת על מדוכה זו, ורק אחר כך אפשר להכריז, כי הייתה זו קנאה לשם שמים ומגיע עליה שכר ברית שלום...

     ובשם המגיד מישרים רבי מרדכי דרוק זי"ע  מובא, כשרצה להסביר מהו קנאות אמיתית היה אומר בצחות: כי הנה אצל פנחס (ברש"י סוף פרשת בלק) כתוב: "ראה מעשה וכו' ומיד ויקח רמח בידו", והנה היום לדאבוננו רואים הרבה פעמים שקודם "לוקחים רמח ורק אחר כך מחפשים את המעשה"...

שלום

     כינוס ראשי הדתות בקזחסטאן, סיוון תשע''ה.

     הגאון הרב יצחק יוסף, הראשון לציון והרב הראשי לישראל מתכבד לישא דברים. הסכיתו היטב מה הוא אומר במעמד הבלתי- שגרתי הזה: שלוש פסיעות לאחור פוסע העם היהודי בשעת אמירת ‘עושה שלום’ עם תום תפילת העמידה . יש כאן, הטעים הראשון לציון, גם רמז עבה לדמותו וצביונו של השלום: ויתור.  אל תצפה, הוא אמר, שברקימת השלום תשב על זרי הדפנה ותקבל על מגש של כסף את מבוקשך. ממש לא. השלום כרוך, מכורח,  בוויתור, או בלשון מדויקת יותר - בנסיגה של שלוש פסיעות אחורנית.  שלום מחייב שכל אחד מהניצים יבוא לקראת רעהו בכדי להביא ליישור ההדורים ביניהם.  אין ברירה אחרת. אין.

"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי" [כ"ה, י"א] (עונג שבת, גליון 1738 )

     בפרשת ויחי אומר יעקב אבינו לבניו את אשר יקרא אותם באחרית הימים. לשמעון ולוי אומר יעקב "בסדם אל תבא נפשי,  בקהלם אל תחד כבדי, כי באפם הרגו איש... אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". מפרש"י "אין לך עניים סופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ומעשרות". נשאלת השאלה מדוע בחר ה' לקיים את דברי יעקב בשמעון בדרך קשה, וללוי בצורה מרוממת ונעלה, דרך כבוד, במה נבדל לוי משמעון. משה רבינו מגלה לנו מדוע נבחרו בני לוי לעבודת המקדש, "ללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך... האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר" וכו', דהיינו מכיון שבני לוי לא השתתפו בחטא העגל,  והם לקחו איש חרבו והרגו איש את רעהו, כמו שאביהם לוי לקח חרב להרוג בשכם, הם חוגרים לנקום את נקמת ה', משום כך נבחרו לשרת בקודש, בחטא העגל הוכיחו בני לוי שהכעס שלהם חדור בקנאה אמיתית לקדושת ה' ולכבודו. תגובה תקיפה כעין זו של מעשה שכם יכולה להיות מכעס ספונטני, אבל יכולה היא לנבוע מקנאה אמיתית לקדושה וטהרה, לקנא קנאת ה', למרות שיעקב מגנה את מעשיהם, אבל בחטא העגל הראו בני לוי שהתכונה הבסיסית היא קנאה לשם שמים ולא קנאה ספונטנית. וכך גם אצלינו, בזמן שעמ"י מתחיל לזנות עם בנות מואב, אז מתגלה במלואו ההבדל שבין שמעון ללוי. פנחס משבט לוי התמלא רוח קנאה והורג את זמרי השמעוני, זהו ההבדל בין פנחס בן אלעזר לבין זמרי נשיא בית אב לשמעוני.

"בקנאו את קנאתי בתוכם" (כה.יא)

     שאלה: בתוך מי?

      מתרץ ר' לוי יצחק מברדיטשב (היה סנגורם של ישראל. כשהיה רואה את בעלי העגלות מגזרים את האופן באמצע תפילה עם טלית ותפילין היה אומר: תראה ריבונו של עולם, טרודים בפרנסה אבל בכל זאת מתפללים... מה היה אומר היום שבאמצע חזרת הש"ץ עונים לפלאפונים? תראה, באמצע השוק הקימו בית כנסת...)

     אז הוא אומר שלא רק פנחס היה בסדר וזה הפריע לו שנשיא שבט עושה דבר כזה, כולם התפוצצו מבפנים אבל פחדו להוציא החוצה חוץ מאחד - פנחס. וזהו "בתוכם"- בתוך כל אחד היה הכעס על נשיא שבט שמעון.

"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי..." )כה,יא(

     הנה בתיבת מחצית השקל, האות האמצעית מתיבת מחצית היא צ' והיא מרמזת על צדקה. ואותיות ח"י סמוכות לה (ח' לפני הצ' וי' אחרי הצ') ואותיות מת רחוקות ממנה (מ' בתחילת המילה ות' בסוף המילה) לומר לך שע"י הצדקה יהיה קרוב לחיים ורחוק מהמוות ככתוב "צדקה תציל ממוות''.

     והנה פנחס הצדיק הכניס את עצמו בסכנה לקנאות קנאת ה' צבאות, ואין לך צדקה גדולה מזו, ובזה השיב את חמתי, כלומר השיב את אותיות "חמתי", כי תיבת חמתי היא להיפך מתיבת מחצית, שאותיות "מת" קרובים זה לזה ואותיות "חי" רחוקות ואלמלא הוא שהשיב את חמתי לא הייתה ח"ו תקומה לישראל, אך השיב את "ח

"לכן הנני נותן לו את בריתי שלום"? ((כה.יב)

     זכותו של פנחס

      נשאלת שאלה:

      מדוע זכה פנחס למה שלא זכה משה רבינו שנאמר בו: "לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית" ולא פעם אחד עשה כמעשה פנחס, אלא פעמים רבות הציל את בנ"י והשיב חמת ה' מעליהם- גם בעגל וגם במרגלים- ולא הובטח בברית שלום כמו שהובטח?

     וההסבר ע"פ משל:

      לאדם שהיו לו הרבה בעלי חובות, ובכל פעם שבראו היה חבר אחד משפיע עליהם שיאריכו את זמן הפירעון לעוד חודש. לאותו בעל חוב היה אהוב אחד שכשראה את מצבו הגיע עם כל בעלי החוב, הוא שילם את הכל וקרע את שטר החוב. בראות הלווה שהחוב נפרע כליל הודה לו מקרב לב ובירכו בכל הברכות. בנו שאל אותו מדוע לא נהג כך עם חברו שדחה את כולם כל חודש?

     השיב לו האב: הראשון דחה את החוב אבל עדיין נשאר חוב, וזה השני פטר אותי לגמרי וקרע את כל שטרי החובות לכן לו נאה לשבח...

     כן הוא הנמשל:

     במעשה העגל משה דחה את הפורענות, שנאמר "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו", אבל לא בטלה לגמרי כמו שכתוב "וביום פקדי ופקדתי עליהם". מה שאין כן בפנחס שהלך החוב לגמרי לכן דווקא לו ה' נתן את בריתו שלום...

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (כ"ה - י"ג) (סיפורי צדיקים, עלון 159)

     מסופר: באחת העיירות בגאלציה המזרחית, פרצה פעם מחלוקת עזה בקרב ראשי הקהילה עם פטירת המרא דאתרא, מי ראוי לישב על כסא הרבנות שנתפנה? והגיעו הדברים לידי כך שגם בשעת ההלוויה של הרב שנפטר, ותוך כדי השמעת ההספדים, ניטש ריב קולני בקהל בשאלת ממלא מקומו של רבם. הגיב על כך הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זיע"א ואמר: עתה נתחוור לי פשר הברכה שהעניק ה' לפינחס "הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו" לכאורה תמוה הדבר, מהי השייכות בין שני חלקי הבטחה זו שמבטיח הקדוש ברוך הוא לפינחס? אלא בידוע שהשטן המקטרג מרקד במיוחד כשמגיעים למצב של מתפשטת אז כלהבה גדולה הפורצת "ולזרעו אחריו", ואש המחלוקת לכל עבר. משום כך באה הברכה לפינחס בן אלעזר שברית השלום המוענקת לו בחסדי השם יתברך,  תהיה לו ולזרעו אחריו, ולא תפרוץ כל מחלוקת בשאלת ממלא מקומו לאחר שנות חייו בעולם הזה.

תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו (כה,יג) (בני זלץ)

     דרכו של כל חוטא, להתלות בזולת ולומר: ''ההוא גם כן עשה כך''. לפיכך, הכריז השי''ת את עשרת הדברות בלשון יחיד, כדי שיהא דומה על כל אחד ואחד מישראל, כאילו ניתנה התורה לו בלבד ואין לו להשגיח באחרים.

     והנה, פנחס בוודאי עשוי היה להשגיח במשה ואהרן ושבעים הזקנים ולומר: אם הם היו מחשים ואינם נוקפים אצבע, למה לי אפוא להיות ירא שמים יותר מהם? ובכל זאת לא התחשב בכך, כי אם עשה את אשר מצא לנחוץ לעשות לכבוד השי''ת. לפיכך נאמר: ''אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו'', דומה היה עליו באותה שעה כאילו רק אלוקיו שלו הוא; וחובה מוטלת עליו לקנא לכבודו, אף כי איש אינו עושה זאת.

תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל (כה, יג). (אגרא דפירקא - אות קמ"ו)

     אמר הרה"ק רבי שלמה מקארלין הי"ד איתא במדרש, בשעה שאמר הקב"ה לאליהו שיצטרך להיות בכל ברית שבישראל, אמר אליהו, אתה ידעת שאני מקנא לשמך ית', הנה אם יהיה הבעל ברית בעל עבירה לא אוכל לסבול להיות שם, והבטיחו השי"ת שיכפר לבעל הברית ואז יהא ריקן מעבירות, והשיב עוד אפשר יהיה המוהל בעל עבירה, הבטיחו השי"ת שיכפר גם לו, השיב עוד אפשר יהיו הקהל העומדים שם בעלי עבירות ולא אוכל לסבול, הבטיחו השי"ת שיכפר לכל הקהל.

     ונראה לי שזה היא מה שמרומז בפנחס הוא אליהו, "תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל" דהואיל ומדתו קנאה והוצרך להיות אצל כל ברית ולא יוכל לסבול, עי"ז גורם הכפרה לישראל כי הוצרך השי"ת להבטיחו כנ"ל.

"צרור את המדינים... כי צוררים הם לכם" (כה,יז) (גד שכטמן)

     במדרש (במדב"ר כא, ד) אמרו חז"ל שתי אומות קידמו את ישראל בחרב (מצרים ואדום) ונענשו שלא לבוא בקהל ה' עד ג' דורות. לעומתן, שתי אומות קידמו את ישראל בעבירה (עמון ומואב) ובשל כך נענשו שלא לבוא עד עולם בקהל ה' .והמפרשים תמהים: הרי מפורש בתורה שהסיבה שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', היא (דברים כג, ה) "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים". ומדוע אמר המדרש שהעונש הוא בשל כך שהחטיאו את ישראל?

     מבאר ה"כלי יקר" ששני הטעמים - חד הם. וכך פתרונו: ההיגיון אומר שעל כך שלא קידמו את ישראל בלחם ובמים, אין מגיע עונש כה גדול שלעולם לא יוכלו להצטרף לעם ה'. אלא מאי? ידעו עמון ומואב שעם ישראל באים מן הדרך, והם רעבים, עייפים וצמאים. במצב שכזה, רוצים הם להכניס משהו לפיהם ואינם מדקדקים בכשרותו. לכך לא קידמו את ישראל בלחם ובמים הכשרים למאכל, על מנת שיתאוו ישראל לזבחי עבודה זרה וליין נסך, ועל ידי אכילה זו שתגרום להם טשטוש ובלבול - יצליחו בנות עמון ומואב להחטיא את ישראל. לכן הטעם שלא קידמו בלחם ובמים, הוא מאותו טעם שרצו להחטיא את אבותינו. על כן נכרתו עמון ומואב לנצח מהאפשרות להצטרף אי פעם לעם ה'.

זמרי בן סלוא וגו' (כה, יד).

     בפראנקפורט שבה שימש כרב ואב"ד הגאון רבי פנחס הלוי הורוויץ (ההפלא"ה) היה חזן שלא הצטיין ביראת שמים, אבל המון העם העריץ אותו בגלל קולו הנפלא. החזן התייהר ורצה ששכרו לא יהיה פחות מזה של הרב.

     התבטא עליו אחד מראשי הקהל, שהיה למדן וירא שמים: החזן שלנו עושה מעשה זמרי (מלשון זמר) ומבקש שכר כפנחס.

"ובני קרח לא מתו" [כו, יא]. כוחה של תשובה. (עולמות של טוהר).

     בני קורח הרהרו בתשובה ועל כן נתבצר להם מקום גבוה בגן עדן. ולפלא הרי הם היו בעצה תחילה כפי שאומר המדרש! (במ"ר סנהדרין קי) הם היו היוזמים, המסיתים, המדיחים, והכופרים בכל התורה כולה ובגלל הרהור תשובה הם ניצולים? פלא פלאים!!! הרהור תשובה בסה"כ זו עדיין לא תשובה ממש רק רחש ליבם בתשובה ומיד קיבלם, ולא רק זאת – איזו תשובה הם עשו: הבה נבדוק היכן ומתי היא נעשתה, וכי זו תשובה כאשר שם למעלה בגיהינום שאול פתוחה מתחתיהם ואש מלהטת סביבתם ולא יכלו אף להתוודות בפיהם ועם כל זאת מיד קיבלם הקב"ה. מכאן אנו יכולים להסיק מסקנה ברורה עד היכן מגיע כוחה של תשובה להעלות את האדם בהרהור קל שבקלים. כאשר אבדה כל תקווה, כאשר אין שום סיכוי בעולם שהוא יחזור למוטב, הנה שם בגיהינום, רגע לפני הסוף, בשנייה האחרונה לפני הירידה לתהום הם נעצרים ונתבצר להם מקום גבוה בגן עדן.

     כיום אנו רואים שרבים מעמי הארץ מתנהגים כבני קורח, עוצמים עיניהם מראות את כל ההתדרדרות הנוראה שלהם ושל ילדיהם. ודווקא בזמננו יש אפשרות להינצל! יש אפשריות רבות לשוב בתשובה – חסרה רק תעוזה קטנה של שינוי הדרך. רבים כבר שבו – זמרים, שחקנים, אישים מפורסמים ברגע אחד של החלטה נכונה נתבצר להם מקום גבוה אצל היושב במרומים (אור דניאל).

     על מנת להמחיש את הדברים, המעשה הנפלא שלפנינו ממחיש את זאת ביתר שאת: שולמית זליקוביץ, בת חמישים ושתיים, היא אם טובה ואהובה לחמישה, וסבתא מסורה לעשרים וחמישה כ"י. אישה מצליחה, אינטליגנטית, וכמובן חרדית, יראת שמים ומקפידה על קלה כבחמורה. היא מורה במקצועה, והרי הוא מחייב אותה להיות לבושה בקפידה. ואכן, לא יהיו לכם טענות עליה. היא לא תפסח על ביקור חודשי אצל הפאנית לריענון הפאה. היא גם לא תפסח על ביקור דו חדשי בחנות בגדים אלגנטית, כמובן. בקיצור: אישה מצליחה, פעלתנית, שפחות או יותר הכל "הולך" אצלה לפי התכנון.

     עד ש – – – היא לא חשה בטוב. הגב כאב קצת, קצת יותר ואף מאד. בצילום התברר שאין זה דבר נורא, ב"ה, רק פצע פנימי עם מוגלה, אך חייבים לנתח כדי להוציא את המוגלה. נקבע לה תור, היא הגיעה כשעתיים קודם, אף הספיקה לומר כמחצית מספר התהילים עד שהוכנסה לחדר הניתוח. היא הורדמה בהרדמה מקומית, ובנוסף לכך – זריקת טשטוש כללית. הניתוח עצמו ארך כחמש-עשרה דקות בלבד, ומיד לאחריו היא התעוררה. הרופאים,

     כפי הנראה, לא חשו בכך, ועל כן העזו לדוח זה לזה על מה שגילו בשעת הניתוח, ואשר עקב כך הם גזרו לה חיים לשבועיים נוספים בלבד! אמנם, הניתוח עצמו הצליח, אך בכל זאת בעוד שבועיים לכל היותר – היא כבר תהיה במקום אחר.

     שולמית הייתה מטושטשת, המומה, מזעזעת ומה לא. "היא תעמיד אותם למשפט", הייתה המחשבה הראשונית. אך במחשבה שנייה הבינה כי התור שיקבע למשפט הוא בעוד חודשיים לפחות... מה עושים? להתייאש? מה תרוויח מכך? היא החליטה: היא "תתפוס" יוזמה. היא תנצל את השבועיים שנותרו לה. היא תכין צידנית מלאה זכויות, כדי שתבוא ב"מזוודה מלאה" לבית דין של מעלה.

     כעבור יום אחד בלבד היא השתחררה. היא לא הבינה מדוע. כיצד משחררים חולה שנותרו לו רק שבועיים לחיות? אך היא לא שאלה שאלות. מצבה הכללי היה טוב, הייתה מעט חלשה, אך נחושה. היא החליטה, כי לא תספר לבעלה על הידיעה הנוראה. למה תגרום לו צער כזה שבועיים מראש? עוד יהיו לו די ימי צער בלעדיה.

     מיד כשחזרה הביתה, אמרה לבעלה: מה דעתך לפתוח גמ"ח לעריסות? – מדוע? שאל בתמיהה. אהמ... כהודיה על הניתוח שהצליח. נחשוב על כך – אמר בעלה. לא, אני מבקשת ממך עכשיו. לא מחרתיים ולא מחר, היום. ובלבה חשבה: אם לא עכשיו אימתי?

     בעלה, אברך יקר, ראה שאשתו כה חפצה להודות לה' על הצלחת הניתוח, והסכים. עוד באותו היום קנתה שולמית שתים-עשרה עריסות. למחרת כמעט לא נותרה בבית עריסה, ב"ה, רובן היו בשימוש.

     שולמית התאוששה לגמרי מהניתוח. החליטה, וגם קיימה: היא גמרה בכל יום את התהילים היומי, הוסיפה גם תפילת ערבית, עבתה את הגרביים מארבעים דנייר לשבעים דנייר, האריכה את החצאית והשרוולים, כיסתה את הפאה... זו אינה העת לחיות על הקו האדום. הגיע הזמן להיות לכתחילה! אמרה ועשתה. אמנם, היה קצת חם, אך כשיודעים שמדובר על שבוע וחצי בלבד – מה זה לעומת חום הגיהינום? היא ממש חיפשה מצוות. וכשמחפשים – מוצאים. תרמה אוכל מבושל למשפחות נזקקות, ביקשה מחילה על כל המריבות הנשכחות. הדבר אינו נעים, לפעמים הוא אף מביש, אך היא לא היססה. הרי אם לא תבקש מחילה עכשיו – בעוד שבועיים כל חברי בית דין של מעלה ישמעו על כך, ואז הבושה תהיה הרבה יותר נוראה. היא הלכה מחברה לחברה, לשכנות, לבעלת המכולת ולאישה שאצלה קנתה חיתולים, מכולם היא ביקשה בתחנונים מחילה על... ועל... ועל...

     נותרו שלושה ימים בלבד... שולמית מוטרדת מאוד – "במה אקדם ובמה אבוא לפני הבורא ובידי אין מעש להצטדק"? היא חייבת לעשות משהו רציני, שינוי שיחולל תהפוכה משמעותית. היא רוצה זכויות ברמה אחרת.

     היא פתחה במבצע נועז. היא פרסמה כי היא מתקנת חינם אין כסף חצאיות צרות או קצרות והופכת אותן לחצאיות רחבות וארוכות. נשים רבות שמחו על ההזדמנות להפוך לנשים כשרות וצנועות מבלי להוציא ממון, והיא הרוויחה מטמון... שתים-עשרה חצאיות היא תקנה, ובלבה הרהרה: עולמי אני קונה...

     נותרו יומיים בלבד... שולמית ממשיכה במבצע מאמש, ומוסיפה נדבך חדש: מארגנת "חברותות" ללימוד הלכות הצניעות, בנוסף לתהילים היומי, צדקה וחסד, שהשתדלה לקיים בכל יכולתה.

     הגיע היום האחרון... – שולמית מרוגשת כולה, היא חשה כי הנה... אולי כרגע, ואולי בעוד שעה, ובינתיים – חבל על כל דקה. היא ממשיכה לנצל את זמנה, נזכרת לבקש עוד בקשת מחילה מהשכנה, ממשיכה במבצעי הצניעות, מוסיפה גם לרשום נשים למבצעי "שעת שמירת לשון", כי הרי גם זה ירשם בדף הזכות בבנק למעלה. עוד מעט היא כבר תראה את הדף... הגיע הלילה.

     ללכת לישון? לא יתכן. היא ממשיכה, גורפת הון רוחני בכמויות כאלו שבשנתיים לא הספיקה. היא עייפה... אך לישון?! הס מלהזכיר! לבסוף נכנעה, קראה קריאת שמע בכוונה גדולה ובבכיות נוראות: ריבונו של עולם! הריני מוחלת... שלא אחטא עוד... הוסיפה גם ווידוי של יום הכיפורים, קבלת עול מלכות שמים ועלתה על יצוע.

     הגיע הבוקר, והנה – היא מתעוררת! היכן אני? – המקום מדי מוכר, אני עדיין כאן? "מודה אני לפניך..." – מעולם לא אמרה מילים אלו בכוונה גדולה כל-כך כמו הפעם, "שהחזרת בי נשמתי"! היא חשבה: אפשר שטעיתי בחישוב הימים, והכוונה הייתה לשבועיים לאחר החלמתי. נו, אנצל גם יום זה. ואכן, – מה שהספיקה ביום זה – יכלה העט, ולא יכלה סיפור הדברים. ושוב הגיע הלילה, קראה קריאת שמע בכוונה, ווידוי בבכיות, היא נרדמה.

     ושוב – היא התעוררה! "מודה אני..." בכוונה כפולה ומכופלת, הן קיבלתי יום נוסף של חיים בחינם! כנראה עדיין לא הספקתי למלא את כף הזכויות, היא מוסיפה עוד כהנה וכהנה.

     עברו ארבעה ימים. היא מרגישה שאינה מסוגלת לעמוד בלחץ הנפשי, והיא מתקשרת לרופא המנתח: "שלום, מדברת גב' זליקוביץ. האם הפרופסור זוכר אותי?!"

– "ודאי, מה העניין?". – "רציתי לברר משהו, אבל אנא! ענה לי בכנות גמורה!"                             – "כן, בבקשה, משהו אינו בסדר בגב?!". – "ב"ה, הגב בסדר גמור, אך... אך גם אני בסדר גמור!"   – "ומהו ה'אך' שבכך?". – "והרי ביקשתי שתענה לי בכוונה!"                                                     – "נו, גברת, אנא קצרי בדבריך, מה רצונך?"                                                                                                                            – "ובכן, מה בעניין השיחה שלך עם האסיסטנט בשעת הניתוח, בקשר לאורך החיים שנותר לי?"     – "מה?! אינני מבין כלל את דבריך, הסבירי!"                                                                          – "ובכן, אני שמעתי בפרוש שאמרת לעוזר שלך, כי גיליתם משהו מפחיד בגבי... ונותרו לי שבועיים        בלבד. וכבר התכוננתי מבחינה נפשית לכך, ובינתיים – תודה לאל, הרי אני עדיין חיה!".                 – "על מה את מדברת? הרי אלה הם ממש דיבורי הבל! את היית עדיין מטושטשת, וכפי הנראה נרדמת וחלמת, והרי אינני פותר חלומות!"                                                                              – "וכי לא אמרת שבעוד שבועיים אעבור לעולם האמת?!"                                                          – "אני מצטער, גברתי, אך מבחינתי נותרו לך עוד שנים רבות בעולם השקר והדמיון...".

     שולמית הייתה המומה, אך כעבור רגע – התעשתה והחליטה כי היא תשתדל לשמור ככל האפשר על קבלותיה ופעליה בשבועיים האחרונים, כי האם באמת יודע האדם מתי יבוא יומו?! הרי כבר אמרו חז"ל: "שוב יום אחד לפני מיתתך". היא גם הגיעה למסקנה כי הכוחות הרבים של הנפש אינם מנוצלים כלל. רק בשעת לחץ הם מתגלים. ועם הכוחות שגילתה תשתדל להמשיך תמיד באותם המעשים, כדי שכף הזכויות תכריע.

ובני קרח לא מתו [כו, יא].

     איתא בספה"ק למרות שקרח קיבל עונש כזה על מחלוקת, לצערינו הרב 'לא מתו', ועדיין עושים מחלוקת רח"ל, ושכחו את מה שמענישים ע"ז, ולא לומדים לקח, ומנסים לומר שהם מתכוונים לשם שמים.

"בני גד למשפחותם לצפון משפחת הצפוני, לחגי משפחת החגי, לשוני משפחת השוני" (כו, טו) (אפריון שלמה גליון 81)

     כשהגמרא במסכת שבת דורשת את האותיות היא אומרת על אותיות ג' ד' – גמול דלים! חלק מה-א'-ב' של יהודי זה גמילות חסדים, לעזור לדל, למסכן, לאומלל – לעשות חסד!

     מעשה שהיה: יהודי, איש עסקים נכבד, פנה לחבר שלו וביקש הלוואה, ואתם מבינים שהוא לא היה צריך 1,000 דולר...מדובר על אדם שהעסקים שלו נפלו והוא היה צריך ישועה מהר, לפני שהכל יתמוטט, אז היה מדובר שם על כמה מאות אלפים... החבר שלו נענה בחיוב, אבל בתנאי שיהיו ערבים. אמר לו היהודי: אם יהיה לי ערבים אני כבר לא אצטרך את ההלוואה שלך... אם בעולם העסקים ידעו שאני לווה כסף ואני בצרות, כבר אף אחד לא יעשה איתי עסקים...אמר לו החבר שלו: זה לא שייך... בלי ערבים אין הלוואה. אמר לו היהודי: הקב"ה יהיה ערב! "בסדר, מקובל עלי!", אמר החבר. עשו שטר הלוואה בלי ערבים.

     הגיע זמן הפירעון, מתקשר המלווה לחבר שלו: "נו... העניינים הסתדרו?". והמסכן התחיל לגמגם.. עוד לא, אני צריך עוד זמן...מה עשה? אמר: אני אפנה לערב. פנה לקב"ה ואמר לו: רבונו של עולם, אני נתתי לו סכום כסף אדיר, ואין לו להחזיר לי, אבל הוא אמר שאתה הערב שלו, אז תחזיר לי, אבל אני לא מבקש את הכסף... יש לי בת מבוגרת בבית... תפנה אותה! לא עבר זמן רב, והבת התארסה והתחתנה.

     אחרי חודשים רבים, מגיע הלווה לחבר שלו, ובידו סכום הכסף של ההלוואה... אמר לו המלווה: "אני מצטער, אני לא גובה פעמיים...". מה זאת אומרת? סיפר לו את כל הסיפור. החלו להתווכח... בסוף הלכו לדין תורה. ובית דין פסקו שאת כל הכסף ייתנו לחקלאים שומרי שביעית.

     דע לך כשאתה גומל דלים, אתה קודם כל גומל טוב לעצמך! ומה הם הכללים של גמילות חסדים? על מה צריך להקפיד? דבר ראשון מתן בסתר. ככל שפחות אנשים ידעו על זה שאתה נותן, כך המצווה יותר גדולה, וכך השכר עליה רב יותר! הדבר השני, תיתן עם פנים שמחות, אל תעשה ט' באב מהעניין הזה... "הלוך ילך ובכה, נשא משך הזרע" – אם אדם נותן 100 שקל לצדקה עם פנים בוכות, הוא יקבל את הזרע, מה שהוא השקיע – 100 שקל. אבל אם הוא "בא יבא ברינה", הוא עושה את זה עם פנים שמחות, אז "נושא אלומותיו" – הקב"ה לוקח את הצדקה שלו, זורע אותה, וזה מצמיח אלומות-אלומות... דבר שלישי-לא מספיק לתת פעם אחת, צריך לתת הרבה פעמים. אומר המאור ושמש: "בני גד למשפחותם לצפון משפחת הצפוני, לחגי משפחת החגי, לשוני משפחת השוני". כשאתה מדבר על 'גד' – גומל דלים, תעשה את זה צפוני –בסתר. וגם תעשה את בשמחה, תעשה מזה חג– חגי. ואל תשכח את משפח השוני - לתת ולשנות... כל הזמן תיתן.

כן בנות צלפחד דוברות (כו ,לג) (עדי וולך)

הכוונה קובעת

     ישבו חסידים עם רבי נחום-ישראל מליפנה ושוחחו על המוני בית-ישראל שמשחרים לפתחם של צדיקים, וכל מעיינם בצורכיהם הגשמיים בלבד.

     נענה הצדיק ואמר: "כאשר יהודי מבקש גשמיות, וודאי שכוונתו היא לשם שמים ע"מ שיוכל לקיים מצוות ומעשים טובים ולגדל את ילדיו לתורה ולמצוות".

     והוסיף: "כשבאו בנות צלפחד אל משה וביקשו לקבל את נחלת אביהן, פירש משה את כוונתן לשם שמים שעל-ידי העושר יוכלו לעבוד את ה'.

     וזה מה שנאמר: 'ויקרב משה את משפטן לפני ה'' הוא 'קירב' את תביעתן אל ה' ופירשה כשאיפה להתקרבות לקב"ה.ועל כך ענה לו הקב"ה: 'כן בנות צלפחד דוברות' זו אכן כוונתן האמיתית".

"אלה בני בנימין" (כו,מא(  (חפץ חיים(

     לבנימין היו עשרה בנים (בראשית מו, כא) ולדן היה רק אחד – חושים, והבן היחיד הזה היה חרש (סוטה יג), ואף על פי כן היה מרובה באוכלוסין יותר מבנימין שהיו לו עשרה בנים. מכאן יש ללמוד שמי שה' חפץ בו, יכול להצליחו על ידי בן אחד יותר ממי שיש לו עשרה בנים. וכן לגבי עושר ונכסים: יש עני מצליח ושמח בחלקו, ולהיפך יש עשיר – מסכן. והכל הקב"ה עושה.

אלה תחלק הארץ (כו,נג(  (עדי וולך(

שלא תתחדש המחלוקת

     כותב רבי מנחם הכהן רפא בעל "מנחה בלולה": זריזים הקדימו לסדר למפרע סדרי חלוקת הארץ דבר דבור על אופניו ומקומו בשלום, שלא תתחדש המחלוקת בישראל לאחר כיבוש הארץ, שמקצתם יאמרו: אנחנו טרחנו יותר במלחמת הכיבוש, ומקצתם יאמרו: אנחנו הצלחנו יותר בהבאת הניצחון, ויבקשו חלק גדול יותר במשמני הארץ. לכן הקדימו לסדר החלוקה עובר לכיבוש שידעו כולם שהכל שווים, אלה ואלה, דין העובר חלוץ בחזית כדין המאסף למחנה, דין העושה בעורף כדין היוצא למערכה.

"לאלה תחלק את הארץ, לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקודיו יותן נחלתו". (כו, נג) (אפריון שלמה גיליון 81)

     מעשה היה ביהודי אחד שסבל הרבה בחיים שלו והגיע לרבנו הקדוש החיד"א! החיד"א הורה לו לשכב ולעצום עיניים... ופתאום הוא מרגיש שהנשמה שלו מתנתקת מהגוף, ועולה למעלה אל עבר העולם העליון...הגיע לשם, מיד הכניסוהו לבית דין, והנה עורכים לו משפט.

     פתאום הוא שם לב שמלא אבירים שחורים רכובים על סוסים שחורים דוהרים לתוך אולם הבית משפט, והם לא מפסיקים. הוא עצר אחד מהם ושאל אותו מי הם ולמה הם באו? ענה לו האביר השחור: אנחנו העבירות שעשית כל החיים שלך ובאנו להעיד על כך. הוא כמעט והתעלף... כל האבירים עם הסוסים השחורים עלו על כף אחת של מאזני הענק שהיו שם בבית הדין, וטראח!, הכף שקעה באדמה.

     והנה מתחילים להגיע להקות של אבירים לבנים על סוסים לבנים, הלא הם המצוות, ועולים על כף המאזניים השנייה... עולים ועולים, אבל כף המאזניים כמעט ולא זזה ממקומה. בקושי רב עלתה 10 ס"מ. היהודי שלנו התחיל להזיע... הנה גוזרים את דינו שאולה! אך פתאום הגיעו עגלות מלאות ועמוסות והחלו לעלות על הכף של המצוות, אלו היו הייסורים שלו, והנה הכף עולה מעלה מעלה, ומגיעה בשווה עם הכף של העבירות. תיקו. היהודי ראה ככה, התחיל לצעוק: "עוד ייסורים, עוד ייסורים, תביאו עוד!". ותוך כדי הצעקות הללו הוא התעורר מהחלום...

     אמר לו החיד"א: אתה רוצה שאני אבקש שייקחו לך את הייסורים? כולכם יודעים מה הייתה התשובה של אותו יהודי...

     כתוב בפרשה: "לאלה תחלק את הארץ, לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקודיו יותן נחלתו". לפי מה נותנים נחלה? לפי פקודיו של איש. מה זה ה-"פקודיו" הזה?

     כתוב: "ופקדתי בשבט פשעם, ובנגעים עוונים". כשעושים עבירות מקבלים מכות, מקבלים ייסורים. יוצא אם כך ש-"פקודיו" זה ייסורים.

     איש לפי פקודיו יותן נחלתו, אדם מקבל עולם הבא לפי הייסורים שלו בעולם הזה!

"וימת נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה לפני ה''' (כו,סא) (בני שלמה)

     למה אמר וימת לשון יחיד ולא וימותו לשון רבים, שהרי הם שניים. אפשר על פי מה שאמרו רבותינו בויקרא רבה, שטעם מיתת בני אהרון היה על שלא נשאו נשים. והנה איש בלא אישה הוא חצי גוף. לפי זה שני בני אהרון שלא היו להם נשים וכל אחד חצי גוף ובהתחברותם היו גוף אחד שלם. לכן וימת בלשון יחיד כי שניים יחד גוף אחד.

איש כי ימות ובן אין לו וכו'. ואם אין לו בת (כז,ח-ט) (ישראל גולד)

איך מחלקים ירושה

     מעשה ברבי חיים מבריסק זצ"ל, ששאלוהו על דינו של אחד שנטה למות, והניח צוואה שאם תלד אשתו המעוברת זכר, יתנו ב' שלישים מנכסיו להבן ושליש לאשתו. ואם תלד נקבה, יתנו ב' שלישים לאשתו ושליש להבת. לבסוף נולדו תאומים, אחד זכר ואחד נקבה, ונשאל הגר"ח איך יחלקו את הירושה.

     ענה לו הגר"ח, דמלשון הצוואה משמע שאוהב את בנו כפלים מאשתו, ואוהב את אשתו כפלים מבתו. ולכן יחלקו את הנכסים לשבע, ויתנו ד' חלקים לבן, ב' חלקים לאשה, ואחד להבת.

אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה (כ''ז טז)

לעולם יהא אדם

     רבי מנחם מנדל מקוצ'ק היה אומר: משה התפלל: "יפקוד ה' ...איש על העדה",

"איש" – ולא מלאך, שאין לו אישה וילדים, ואינו יודע דאגות פרנסה ובריאות מהן;

"איש" – ולא שרף, קנאי בוער המשלח גחלי אש לכל עבר;

"איש" – ולא "איש אלוהים", המסתגר בתוך ד' אמותיו ואינו מעורב בדעת עם הבריות;

"איש" – פשוטו כמשמעו, שיהיה בן אדם!.

דמותו של מחנך (כז,טז-יז) (הרב יוסף זילברפרב)

     יפקד ה' א-לקי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה ... כצאן אשר אין להם רעה.

     משה מבקש מהקדוש ברוך הוא לפני מותו שימנה מנהיג אשר ישב על כסאו לאחר מותו. בתוך בקשתו מונה משה רבנו את התכונות הנראות לו כנדרשות למי שמתועד להנהיג את עם ישראל.

     חשיבות מיוחדת נודעה ללימוד התכונות שמונה משה. כאשר באים לשרטט את דמותו של המנהיג הראשון בחייו של ילד יהודי לאחר הוריו מולידיו, מנהיג זה הוא המורה – המחנך, המופקד על נשמתו של הילד. המחנך הוא בית היוצר המעצב והמגבש את צורתו של הדור הבא, וודאי דרושות ממנו תכונות אופי מיוחדות בחינת "אם הרב דומה למלאך ה'", אז יבקשו תורה ממנו.

     ננסה ללמוד מעט את דבריו של המנהיג הראשון שקם בעם ישראל ולהבין מה דמותו של מחנך בישראל. במילים "א-לקי הרוחות" מתכון משה לתכונה אשר יצטיין בה המנהיג אשר עתיד הקב"ה לפקוד על העדה, שהרי תשובתו של הקב"ה למשה בהמשך הפסוקים היא: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו". רש"י על המילים "א-לקי הרוחות" מבאר: "אמר לפניו: ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".

     ציבור גדול מורכב ממגוון דעות. את שאוהב ראובן, מרחק שמעון ואת שאוהבים שניהם מתעב לוי. תפקידו של המנהיג לסבול כאו"א לפי דעתו. לא לגלות נטייה אל האחד וממילא ליצור רושם מרירות ואי שביעות רצון אצל האחר.ואכן, כזה היה יהושע בן נון: "איש אשר רוח בו", וכדברי רש"י: כשם ששאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". המנהיג צריך להיות מנהיגם של כלל הציבור ולא של כמה מהם. ואם במנהיגות כך, הרי בהוראה על אחת כמה וכמה. על המחנך לדעת את סגנונו, טבעו ונטיותיו של כל תלמיד, לדבר אל כל אחד בשפתו שלו וברמתו שלו, ועל כך אמר שלמה המלך: "חנוך לנער על פי דרכו".

     "איש על העדה". בפעמים רבות אחרות מפרש תרגום אונקלוס את המילה "איש" במילה הארמית "אנש", ואילו כאן שונה הוא ממנהגו ותרגם את המילה "איש" ל"גבר", והלא דבר הוא.

     לאחר שמשה ירד מההר וראה את העגל שעשו בני ישראל קרא לאלה שהסכימו לקנא את קנאת ה' וביקש מהם: "שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו" (שמות ל"ב, כ"ג). אונקלוס משנה תוך כדי דיבור את תרגומא של המילה איש וכותב: "עברו ותובו מתרע לתרע במשריתא וקטולו גבר ית אחוהי וגבר ית חבריה ואנש ית קריביה". והשאלה המתבקשת מה ראה אונקלוס לשנות את דרך תרגומו באותו פסוק ממילה למילה?

     מפירושו של בעל "אור החיים" הקדוש משתמע שהמילה "גבר" מבטאת את עצמו ובשרו של האדם – את הפן הגשמי שבו, ואילו בהשתמשו במילה "אנש" מכוון אונקלוס לפן הרוחני – לרוחו ונפשו של האדם. לפי זה נדרשים דבריו של אונקלוס היטב, את שני ה"אנשים" הראשונים שבפסוק תרגם במילה "גבר", משום ששם מדבר הכתוב בקרבת גוף. ומאידך גיסא, כשבא לתרגם את המילים "ואיש את קרובו", השתמש במילה "אנש", שכן אין הכוונה לקרבה גופנית, ביולוגית המוזכרת במילים "איש את אחיו", אלא הכוונה לקרבה נפשית שמקורה בעולם הנשמות.

     מצפים אנו שבמילים שבפרשתנו "איש על העדה", יתרגם אונקלוס את המילה "איש" – "אנש", שמשמעו מנהיג בעל שאר רוח, גבוה ברוחניותו מעל כולם, אך דווקא כאן מצא לנכון לתרגם "גבר על כנישתא", ללמדך שראוי למנהיג שיכיר גם את צרכיהם הפשוטים של קהל עדתו, שידאג לא רק לתפילהם וציציותיהם, אלא גם ללחמם ולכלכלתם. מעמדו הרוחני של המנהיג נמדד בין שאר גם בנשיאתו בעול צרכיהם הגשמיים של בני קהילתו, וכבהנהגת הכלל, כך בחינוך ילדים, על המחנך לדאוג לא רק לפיתוח שיעור קומתו הרוחנית של תלמידיו, אלא עליו גם לעקוב ולראות שלא יהיו נעליהם קרועות ושיאכלו אוכל מזין.

אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם - דרכו של מנהיג אמיתי (כז,יז) (אהרון כהן)

     ''אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם''

     מנהיג אמתי, צועד לפני העם ואינו נגרר מאחוריו. שומה עליו להרימם אליו ולא להשפיל עצמו אליהם, תוך חלילה ותרנות ומילוי כל מבוקשיהם. וזהו 'אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם'', שיצא לפניהם וינהיג את העדה אחריו. ולא שיפנה לאחוריו לראות מה העם מבקש ולמלא אחר רצונו. מנהיג שיוצא לפני העדה, הריהו מרים אותה אליו. כפי שפירש בעל חידושי הרי''ם זצ''ל: ''אֲשֶׁר יוֹצִיאֵם'', שהוא מפקיעם מן השפלות והטומאה. ''וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם'', מביאם אל הרוממות והקדושה. אבל מנהיג שיוצא אחרי העדה, הריהו נגרר אחריה, אל שפלותה. ('אבני אזל')

     רעיון דומה, הביע רבי ישראל סלנטר זצ''ל, על מאמר חז''ל בסוף מסכת 'סוטה'; 'בעקבתא דמשיחא, פני הדור כפני הכלב' ויש להבין; מה טיבו של משל זה? ברם, אמר ר' ישראל זצ''ל, טבעו של כלב, שהוא רץ תמיד לפני אדוניו ומפרק לפרק (בפרשת דרכים) מפנה הוא ראשו לאחוריו, לראות לאן פני אדוניו מועדות, ללכת בכיוון הזה. בעקבות המשיח יהיו 'פני הדור', אלה שמתיימרים להיות מנהיגיו ודובריו של הדור, 'כפני הכלב', שינהגו מנהג כלב... אמנם הלוך ילכו לפני העם ויעמדו בראשו, אולם לא תהיה להם דרך סלולה משלהם ולא תהא להם השפעה על העם שילך בעקבותיהם, אלא אדרבא, מפעם לפעם הם יפנו אחורנית, לראות ולשמוע מה בפי הרחוב; מהי דעת העיתונות והסקרים. ובהתאם לכך יעצבו את השקפתם הם, כדי למצוא חן בעיני ההמון. ואכן, זה יהיה רע ומר. שכן, מנהיג ישראל אמתי חייב ללכת לפני העם ולהורותו את דרך ה', למרות שכתוצאה מזה לא ירכוש לו אהדה יתירה בקרב ההמון ואף יהא נתון תחת ''שבט הביקורת'', של דעת הרחוב.

וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה - של מי הרועה? (כז,יז) (בני זלץ)

     חזקה על כל רועה, שאיננו מתכון לטובת הצאן אלא לטובת עצמו; שהרי אין הוא של הצאן, אלא הצאן הן שלו. לפיכך, מבקש משה רבנו, שיהיה מנהיג ישראל, רועה כזה, אשר כל כוונתו אינה אלא לטובת הצאן ואשר ימסור נפשו למענן; ולא ''כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה'', אשר הרועה אינו שלהם, כי אם מתכון הוא לטובת עצמו.

איש אשר רוח בו ( כז יח) (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

     חז"ל לימדונו (זבחים קא) שפינחס היה חריג בקרב בני משפחתו. כולם היו כוהנים, ואילו פינחס לא זכה לכהונה עד שקנא את קנאת ה' במעשה זמרי, כך לדעת רבי חנינא. ואילו לדעת רב אשי זכה פינחס בכהונה רק כאשר השכין שלום בין שבטי ראובן גד וחצי המנשה, לבין יתר השבטים (ראה יהושע פרק כב). לפי הפשט, עם הקמת המשכן התמנו לכהונה אהרן ובניו. בניהם הנולדים מכאן ואילך יהיו כהנים מיד, בהיותם נולדים לאב כהן. אך פינחס נולד קודם לכן ומיוצא מצרים היה, ובזמן שקידשו את משפחתו 'דילגו' עליו.  מדוע זה ארע? מדוע לא זכה לכהונה עם אבותיו ודודיו? מרבנו החידושי הרי"ם זי"ע נמסר על כך ביאור נפלא. פינחס לא רצה לקבל כהונה בתור "בן של כהן". לא יחוס חיפש ולא העברת משרה מכוח אבות בלבד. פינחס ביקש להוכיח את קדושתו ואת היותו ראוי מעצמו להתקדש לכהונה. מן השמים סייעוהו במעשה זמרי, והתגלגלה לו בעיתוי זה הזכות ליטול את כתר הכהונה. אמור מעתה שלא ייחסו אחר אהרן הוא שהעניק לו את הכהונה, ולא היותו 'בן פוטי' מנע ממנו את הגדולה. פינחס נתכהן מכוח עצמו.

     בעבודתנו הקדושה בחינוך התלמידים, מוסחים אנו בלי סוף על-ידי 'ייחוס התלמידים'. מעמד הוריהם משפיע על שיקול דעתנו החינוכית. מעשה במלמד שהשתלב בתלמוד תורה, וכבר בתחילת שנת לימודים זיהה בכיתתו תלמיד מוכשר במיוחד, אך מידותיו טרם עובדו והתנהגותו רעועה. ניסה המלמד ליישרו ולתקנו, למנוע את קולניותו של הילד ולרסנו, ולאחר כמה התראות - הענישו, כמתבקש. הילד נפגע באופן מוגזם, והקצין את התנהגותו הבוטה. הצוות הוותיק הת"ת נדהמו מהעזתו של המחנך! הביעו תמיהה כיצד אינו חושש 'מלהסתבך' עם תלמיד זה, וחשפו באוזני מלמד הטרי שאבי הילד הוא חתן האדמו"ר,  וסבו עומד בנשיאות המוסד, והוא צאצא למייסד שושלת הזהב! 'שמור מרחק!' יעצו לו רעיו. ההפתעה הגדולה הגיעה עם שיחת טלפון מֵאֵם הילד! 'תודה לך מחנך חשוב על גישתך לבננו! תודה על שהנך מציב לו גבולות ותובע ממנו דרך ארץ 'כמו כולם'! יישר כח על שאינך נותן עיניך בייחוסו, אלא במעשיו ובעתידו'

     מטבע הדברים מדרגים אנו את התלמידים לפי אבותיהם, לחיוב ולשלילה. לעיתים דורשים דרישות מוגזמות מבן-טובים, למרות שבאופן אישי הוא מתקשה. לעיתים מתעלמים מיכולותיו ומאישיותו של 'בן עניים' כי הרי חסרה לו זכות אבות. בהמשך פרשתנו מבקש משה רבינו למנות את בניו להנהגה אחריו, אך שומע מהקב"ה למנות את יהושע בן נון. מעלות רבות נמנו ליהושע. איש אשר רוח בו, לא ימיש מתוך האהל, וענוותן כמשה רבו. מה שלא נאמר על יהושע הוא ייחוסו! בדברי הימים א' (פרק ז) נאמר שאביו של נון היה אלישמע בן עמיהוד, נשיא שבט אפרים, מראשי העם ומנהיגיו בצאת בנ"י ממצרים. הרי שיהושע היה יחסן, אך לא מתוך יחוסו זכה להנהגה. יחוס הוא תוספת ל'יחוס עצמי'.

     מראשוני התנאים היה עקביא בן מהללאל. לפני פטירתו פונה אליו בנו בבקשה (עדיות פרק ה)  "אַבָא, פַקֵד עָלַי לַחֲבֵרֶיָך. בקש מהם שמעמדי יישמר! אמַר לוֹ : אֵינִי מְפַקֵד. שֶמָא עַוְלָה מָצָאתָ בִי?   אמַר לוֹ : לָאו, מַעֲשֶׂיָך יְקָרְבּוָך ומַעֲשֶׂיָך יְרַחֲקּוָך". לא ייחוסך יקבע, כמו מעשיך. הייחוס ישמש עטרת תפארת רק לאדם בעל ערך עצמי! איננו יודעים ממי תצא תורה. נִתֵן הזדמנות לכל אחד. אמנם יש זכויות רבות לבעלי היוחסין, ומקומם שמור ומקודש, אך מחובתנו לגדל את הדור הבא, כי תמיד יש ראש וראשון לשושלת היוחסין החדשה.

ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון... ונתתה מהודך עליו (כז,יח-כ)

     ואמרו חז"ל "מהודך" ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו: "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה". הלשון אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה צריכה ביאור, על איזו בושה וכלימה מדברים הזקנים?

     ביאר גאון עוזנו החיד"א זי"ע: אמרו חז"ל שיהושע זכה להיות מנהיג הדור וממלא מקומו של משה רבינו, כיון שהיה משכים ומעריב בבית המדרש, והיה מסדר הספסלים והשולחנות ופורס המחצלות. כשראו הזקנים שבדור את פני יהושע שהבהיקו כפני לבנה, הבינו מה הפסידו מחמת הבושה והכלימה שהייתה להם לסדר את הספסלים והשולחנות בבית המדרש, התחרטו בליבם על עצמם ואמרו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה - שהייתה לנו אז בסידור בית המדרש.

     ומעתה ניגש לדון במעשה שאירע במוצאי שמחת תורה תשס"ט, שהותיר אחריו שאלה מרתקת שהגיעה להכרעתו של מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א:

     בית כנסת גדול, המשמש גם כבית מדרש לרבים, היה עמוס במתפללים ולומדים בחול המועד סוכות, כך שבמוצאי שמחת תורה, על השולחנות נערמו ספרים רבים, ששימשו את המתפללים והלומדים במשך כל ימי החג. הגבאי עמד והתבונן במאות הספרים שממתינים לו, ולא ידע לשית עצות בנפשו. כיצד יסדר כל כך הרבה ספרים?

     בחור אחד הבחין במבוכתו של הגבאי, ניגש אליו והציע: "אני מוכן לסדר את כל הסידורים, החומשים וספרי הלימוד, אך כמובן בתנאי שתשלם לי את שכרי!". "כמה אתה דורש?" שאל הגבאי. "500 שקלים! אבל אני מבטיח עבודה מושלמת. בית הכנסת יהיה מסודר למופת...". והגבאי הסכים.

     והנה, לאחר תפילת ערבית, עלה הבחור לבימה, נתן שתי דפיקות חזקות, ולאחר שהציבור כולו נעמד בשתיקה, אמר הבחור: "מוריי ורבותיי. מי אני שאדבר בפני גדולים ממני, אך אנא אחר המחילה, ברצוני להתריע על פרצה חמורה. לעניות דעתי המראה הנורא של פיזור הסידורים והספרים, הוא ממש חילול שם שמים... אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה..." וכך המשיך הבחור להפליג בחומרת זלזול כבוד בית המדרש, בשבח כבוד הספרים, ומידת החסד והמעלה של מי שמחזיר ספרים למקומם. וסיים בהכרזה: "בואו נקדש שם שמים. כל אחד ואחד יטה שכמו ויאסוף את הספרים שלפניו על השולחן, ויסדרם במקומם בארון!" המתפללים הרבים ששהו במקום נענו כולם לבקשת הבחור. תוך דקות אחדות, הפך בית הכנסת למסודר להפליא!!!

     עתה שב הבחור אל הגבאי... "כפי שסיכמנו מגיעים לי 500 שקלים עבור סידור בית הכנסת..."

     הגבאי לא האמין למשמע אוזניו. "היאך אתה דורש על עבודה שלא ארכה יותר מ-8 דקות סכום כה רב?! ומלבד זאת, הלא ברור שלא התחייבתי על דעת כן שכל המתפללים יחזירו את הספרים...". אך הבחור לא וויתר, "וכי מה זה משנה לך כמה זמן עבדתי וכיצד סידרתי את המקום. אם למעשה השלמתי את מלאכתי עליך לשלם את שכרי!"

     עם מי הדין?

     למרות שהבחור לא סידר בפועל את בית הכנסת כולו, בכל זאת, הרי הוא כ"מכר את חוכמתו", והיה מקום לחייב את הגבאי לשלם לו את שכרו. ברם, אמר מו"ר שליט"א, כי נראה שאפילו שהגבאי חייב לשלם, מכל מקום יש כאן חשש של 'גניבת דעת' מהציבור, כי ביקש הבחור מהציבור לעזור לו מצד מידת החסד וכבוד הספרים, ולמעשה התברר שהוא 'דורש דמים' ולטובת עצמו דרש. ויתכן שאילו היו יודעים חלק מהאנשים שהוא מקבל על כך כסף, הרי שלא היו נרתמים למלאכה, והיו אומרים בליבם 'וכי אנו נעבוד והוא ישתכר מעבודתנו'?!

     וסיים מורינו הרב: וכשהצעתי את הדברים לפני הגאון רבי נסים קרליץ שליט"א, הוסיף ואמר, שאם יש כאן גניבת דעת של הציבור, שוב לא מגיע לו כסף מהגבאי, כי לא הבטיח לו הגבאי תשלום על גניבת דעת!.

 הסיבה לבחירת יהושע

     לקראת סופה של הפרשה, משה רבינו מבקש מהקב"ה שיבחר מנהיג שינהיג את העם אחרי מותו, מנהיג שיעלה וינחיל לעם ישראל את ארץ ישראל. הקב"ה ענה לו שתלמידו הנאמן יהושע, הוא זה שנבחר ונמצא ראוי לתפקיד .זה מה שכתוב בפסוקים שבפרשת השבוע שלנו, אבל חז"ל מגלים לנו ביתר הרחבה את תיאור השיחה שהתנהלה בין הקב"ה למשה: משה ביקש שהבנים שלו יירשו את תפקיד ההנהגה, אולם הקב"ה סירב משום ש"בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה", ואילו יהושע: "היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים, והוא פורס את המחצלות. הואיל והוא שרת אותך בכל כוחו, כדאי הוא שישמש את ישראל" (במדבר רבה כ"א י"ד(.

     יש כמה קושיות שעולות מהמדרש הזה - ראשית, שואל הרב אלישיב זצ"ל (דברי אגדה עמ' 319), אם בניו של משה לא עסקו בתורה, כיצד הוא העלה בדעתו שהם יוכלו להיבחר להנהגת עם ישראל? שנית, לכאורה נראה שהקב"ה סירב לבקשתו של משה משום שבניו לא עסקו בתורה כמו יהושע, אולם לאחר מכן, כאשר הקב"ה מנמק את בחירת יהושע, הוא מדגיש דווקא את עובדת היותו עבד נאמן למשה, ואת טרחתו המסורה לסדר ולכבד את בית המדרש. מה הקשר בין העובדות האלה לעיסוק בתורה? ומהו באמת הבסיס להשוואה בין הבנים של משה לבין יהושע?

     הרב אלישיב זצ"ל מסביר, שגם בניו של משה היו תלמידי חכמים, מלאים וגדושים בתורה, ולכן משה האמין שהם אכן ראויים לתפקיד הגדול של הנהגת עם ישראל. אולם הקב"ה השיב לו, שידיעת התורה שלהם אינה מספיקה. כוונת המילים: "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה", היא שהם ישבו ולמדו תורה, העמיקו ופלפלו בה, אך הם עשו זאת לעצמם, ולא עסקו בה עם אחרים. לעומת החיסרון הזה שהם לא דאגו מספיק לסייע ללימוד התורה של האחרים, יהושע היה מסדר את הספסלים ופורס את המחצלות כדי שאחרים יוכלו ללמוד תורה – ובכך הוא נחשב ל"עוסק בתורה".

     ישנם מספר לקחים חשובים שנוכל ללמוד מהסברו של הרב אלישיב. אולם בכל זאת נראה שישנו קושי מסוים בפירושו – לכאורה, פירוש המילים "עוסק בתורה", הוא על אדם שיושב ולומד תורה בעצמו, היכן מרומזת כאן הכוונה ש"עוסק בתורה" היא עזרה ללימוד התורה של האחרים?

     כדי שנוכל להשיב על השאלה הזאת, חשוב שנבין קודם את הגדר היסודי של מצות לימוד תורה. הרמב"ם כותב שישנם שני מקורות למצווה זו, שני פסוקים שונים שמהם נלמד החיוב ללמוד תורה: "ולמדתם אותם את בניכם" ו-"ושננתם לבניך". יש בזה חידוש מסוים, כי לכאורה מצות "ושננתם לבניך" מתייחסת רק להעברת הלימוד לדור הבא, אך הרמב"ם מגלה לנו חידוש גדול, שממצות העברת התורה לצאצאים, נלמד שיש מצוה לא רק ללמד אלא גם ללמוד תורה, כלומר, הטעם הבסיסי של מצות לימוד תורה, הוא כדי שנוכל להעביר אותה הלאה לילדינו. מכאן אנחנו רואים, שבאותה מידה שמצות לימוד התורה דורשת מאיתנו לימוד עצמי, היא דורשת גם לימוד לאחרים. מעבר לכך, הרמב"ם מביא את דברי חז"ל שהמלה "לבניך" מתיחסת לא רק לבנים אלא גם לתלמידים, כך שחלק בלתי נפרד ממצות תלמוד תורה הוא להורות תורה לאחרים, גם אם הם אינם הילדים שלו ממש. אם כך, מובן בהחלט מדוע הרב אלישיב מפרש את המלים "עוסק בתורה" כ"מסייע לאחרים ללמוד תורה".

     מקור נוסף לעיקרון הזה, שקניין התורה כולל גם את הפרט היסודי הזה של לימוד התורה לאחרים ולסייע להם כדי שהם יוכלו ללמוד אותה, נמצא במסכת עבודה זרה (ט' א'). הגמרא אומרת שההיסטוריה העולמית מתחלקת לשלושה חלקים, כל אחד מהם אמור היה להיות בן אלפיים שנה: החלק הראשון נקרא "אלפיים שנות תוהו", ולאחריהן החלק האמצעי של: "אלפיים שנות תורה". המפרשים מסבירים ששנות ה"תוהו" נקראות כך כיון שבתקופה הזאת עדיין לא ירדה תורה לעולם. לעומת זאת, "אלפיים שנות תורה" מציינות את הזמן בו החלה התורה להתגלות בעולם. הגמרא אומרת שראשיתן של שנות התורה היא כאשר אברהם אבינו התחיל להפיץ תורה בעולם, כמו שכתוב: "הנפש אשר עשו בחרן" – האנשים שהם קרבו לתורה בחרן. לכאורה, קשה לומר ששנות התורה התחילו רק מנקודה זו, שהרי ישנם מאמרי חז"ל רבים שמספרים בבירור על אנשים גדולים שחיו לפני אברהם אבינו ולמדו תורה (כמו אדם הראשון, נח, שם ועבר). למרות זאת, אנשים אלה חיו בתקופה שנקראת: "אלפיים שנות תוהו" כיון שהעולם היה אז ללא תורה. יתירה מזאת, אברהם אבינו בעצמו למד תורה שנים רבות לפני שהוא התחיל ללמד אחרים – ובכל זאת, תקופת התורה מתחילה רק מהזמן שבו הוא ושרה אשתו התחילו להפיץ אותה ברבים. אברהם אבינו היה אז בן 52 שנים (רש"י ע"ז ט' א'), ואז אמר עליהם הפסוק: "את הנפש אשר עשו בחרן". מדוע רק אז התחיל פרק חדש בהיסטוריה העולמית? הרב זאב לף שליט"א מסביר שאברהם אבינו עשה דבר אחד יותר מהדורות שקדמו לו – הוא לימד תורה. תקופת ה"תורה" התחילה רק מהנקודה בה החלו ללמד את התורה לאחרים, לא פחות משכל אחד למד לעצמו [ועל אף שגם לשם ולעבר הייתה ישיבה שבה הם לימדו תורה, כמבואר ברמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה].

     המדרש מביא הערה נוספת שמוכיחה שבנוסף ללימוד הרגיל של התורה, גם העמל בתורה קשור ומחובר להוראתה לאחרים. הגמרא (בסנהדרין צ"ט ב') לומדת על חשיבות עמל התורה מפסוקים רבים בתנ"ך בהם מוזכרת המילה "לעמל" (כגון: איוב ה' ז', משלי ט"ז ועוד). והמילה "לעמל", היא ראשי תיבות: לומד על מנת ללמד (מהרש"א בסנהדרין שם).

     מכל מה שהבאנו לעיל, ראינו את הקשר הבלתי נפרד בין לימוד עצמי של התורה לבין הוראתה לאחרים. ועדיין נותר לנו להסביר, מדוע באמת לימוד התורה לאחרים הוא יסוד כל כך חיוני ומשמעותי. ה"בן איש חי" זצ"ל (בספרו: בן יהוידע בסנהדרין שם) מעניק לנו הבנה עמוקה יותר בעניין זה. הוא מביא את דברי הגמרא בסנהדרין (צ"ט ב'), שמצטטת פסוק (במדבר ט"ו ל"א) שאומר על אדם שעבד לעבודה זרה: "דבר ה' בזה", אותו אדם ביזה את דבר השם. הגמרא מתארת צורות התנהגות נוספות הראויות להאשמה נוראית זו (כגון הכופר בתורה מן השמים, המגלה פנים בתורה), ולמרבה ההפתעה, היא מצרפת אליהן גם את "הלומד ואינו מלמד". הבן איש חי שואל, מדוע הגמרא מתייחסת בחומרה רבה כל כך לאדם שלומד תורה ואינו מלמדה? ומסביר שהתורה היא נצחית, ונצחיותה משתמרת על ידי מסירתה מדור לדור. מי שלומד תורה ואינו לוקח על עצמו את האחריות ללמד ולהעביר אותה לאחרים, פוגע בנצחיותה -משום שהתורה שהוא למד אינה יכולה לעבור הלאה לדור הבא. כעת מובן מדוע חז"ל ייחסו לאדם כזה תואר כל כך חריף – כיוון שהוא עצר את שלשלת מסירת התורה מדור לדור, ובאשמתו נפגם משהו מנצחיותה של התורה הקדושה.

     הסבר זה גם מבהיר לנו מדוע היה כל כך חשוב שמנהיג עם ישראל יהיה אדם שגורם לאחרים ללמוד תורה – תפקידו היה לשמֵר ולהמשיך את מסורת התורה, ובכך להמשיך את קיומה הנצחי, האינסופי.

     ראינו עד כמה לימוד התורה לאחרים מהוה חלק בלתי נפרד ממצוות תלמוד תורה. עם זאת, חשוב לדעת שלמרות שלימוד תורה לאחרים הוא חסד עצום שאין דומה לו, ברור שיש בכך גם צד ניכר של תועלת אישית – על ידי הוראת התורה לאחרים, אנחנו מפתחים בעצמנו הערכה לנצחיות התורה, ולוקחים חלק בתפקיד החשוב של מסירת התורה לדור הבא.

יפקוד ד' אלקי הרוחות.(כז, טז)

     הגה"ק שר התורה רבי חיים הערש אמנהיימר זצ"ל, אב"ד אונגוואר, בעל "עין הבדולח (תקע"ד-י"ז תמוז תרמ"ו) היה מפורסם בגדלותו בתורה, בחכמתו ובצדקתו.  אף בין הנכרים יצא שמו לתהילה, כחכם מופלג ואיש קדוש.

     פעם אחת עשו ארבעה נכרים מתושבי האזור שותפות מסחר ביניהם , ויצאו יחדיו לשוק אשר בעיר אונגוואר לסחור בסחורתם, אמנם בדרך הבחינו שיש באמתחתם סך גדול של ממון, שאין להם צורך בו בעת שהותם בשוק, וחששו ליטלו עימהם פן ייגנב או יאבד, וגם לשוב על עקבותיהם ולהטמין את הכסף ביישובם לא יכלו, אחר שהרחיקו נדוד, וכבר היו קרובים לעיר, על כן החליטו ביניהם להטמינו בין עצי היער סמוך לעיר אונגוואר, ויעשו כן. חפרו בור קטן הטמינו בו את סכום הכסף, וציינו את מקום ההטמנה בסימן היכר מיוחד. משסיימו את מלאכתם, פנו ארבעתם והלכו לשוק,  לסחור בסחורתם. ויהי אך סיימו את עסקיהם בשוק, הלכו יחדיו לאותו מקום ביער, והנה הבור פתוח, וכספם איננו, כי יד נעלמת לקחתו. הואיל ושום אדם בעולם לא הי אמור לדעת על דבר המטמון מלבד ארבעתם, וכל אחד מהם ידע היטב כי אין לבטוח בשום אחד מחבריו, החלו רבים זה עם זה, כאשר כל אחד חושד את שלשת חבריו בגניבה, באו לידי תגרת ידיים, ואין מוצא מן הסבך. משראו כי אין בידם להגיע לעמק השוה ולפתור את התעלומה, נתקבצו להם אצל הכומר שבעיר למען יפסוק להם פסוקו, ויודיעם מי גנב את המעות, אולם אף הכומר נבוך לעומתם, ולא ידע איך מבררים דבר סתום זה. מכיוון שכן, עלה ברעיונו של הכומר דבר הגון. פנה אל בעלי הדין, בני עמו, והודה בפניהם כי קצרה ידו מלפתור את התעלומה. אך הציע להם לפנות אל הרב הראשי היהודי, שחזקה עליו כי ברוב תבונתו ונאמנותו יוציא לאור משפט צדק. הכומר אף צייד אותם במכתב אל הרב, הגה"ק רבי חיים הערש מנהיימר זצ"ל, ובו גולל לפניו את סיפור הדברים, וביקש ממנו לגלות את הגנב.

     כשבאו הסוחרים הנכרים לפני הרב, הושיבם סביב שולחנו, קרא את הכתוב במכתב ואמר: "אינני מבין מה רוצה ממני הכומר, וכי נביא אנכי שאדע מי הוא הגנב?! לכו נא לדרככם, ואמרו לו למכובדי הכומר כי לצערי אין באפשרותי לסייע בידיכם!" מששמעו ארבעת הנכרים את דברי הרב, קמו מכיסאותיהם, ופנו לעבר הדלת, והנה אך יצוא יצאו ללכת אל הכומר, קרא להם הרב, והזמינם בשנית לישב סביב לשולחן. חזר הרב ועיין במכתבו של הכומר רגעים ספורים, פתח את פיו בחכמה ואמר שוב: "לא, אינני יכול לברר את התעלומה, הרי אינני נביא! אמרו לו לכומר, כי לצערי אין בכוחי לגלות מי הוא הגנב!" קמו שוב הגוים ממושבם, ופנו לצאת.  חזר הרב, וקרא להם לבוא שוב לחדרו. עיין שוב במכתב, ולבסוף חזר ואמר: "אינני יודע מה הכומר רוצה ממני! אין לי רוח נבואה לגלות את זהות הגנב, לכו נא לדרככם". ויהי אך קמו הסוחרים הגוים ויצאו מביתו, וכבפעמים הקודמות חזר גם הפעם וקראם לשוב לביתו, כך נשנה הדבר חמש פעמים, והנכרים איבדו סבלנותם. בפעם החמישית נטל רבי חיים הערש את הקולמוס לידו וכתב מכתב קצר אל הכומר, בו רשם על גיליון את שמו של הגנב, הוא חתם את המכתב ומסרו בידיהם לתתו לכומר.

     כשקיבל הכומר את המכתב לידיו, קרא לאנשי המשטרה, אשר תפסו את אותו הסוחר והפליאו בו מכותיהם, עד שנשבר והודה, כי אכן הוא גנב את המטמון. התפעל הכומר מאד, וסקרנותו בערה בכל עצמותיו, כיצד עלה בידי הרב היהודי לפתור את התעלומה. חקר את שאר הסוחרים, וגם הם לא ידעו את פשר הדבר. אף ספרו לו לכומר כי הרב תעתע בהם, הכניסם והוציאם מספר פעמים באמרו כל הזמן שאין באפשרותו לגלות את זהות הגנב . נשא הכומר את רגליו, הלך בכבודו ובעצמו אל הרב היהודי, ושאלו: "הרי במשך כל הזמן טען כבוד הרב שאינו נביא, וכיצד זה עלה בידו לגלות את הגנב? שמא הינו משתמש בשמות הקדושים?! "השיבו רבי חיים הערש: "אכן אינני בעל 'רוח הקודש' ואף אינני משתמש ב'שמות', אולם הבחנתי כי ברגע שאמרתי לארבעת הסוחרים "מה רוצה הכומר ממני?! מנין לי לדעת מי הוא הגנב ?! מיהר אחד מהם וקם ראשון מחבריו, ברצותו למהר להסתלק ולעזוב את הבית. חשבתי בלבי אולי מקרה הוא, ולכן קראתי להם שוב, וכשחזרתי ואמרתי לפניהם כי אין באפשרותי לגלות את זהות הגנב, הצצתי לראות מי מביניהם ממהר לקום ולצאת, ואכן אותו הסוחר היה הראשון שמיהר לברוח מביתי, פעם אחר פעם.  מהתנהגותו זו הכרתי שהוא הוא הגנב, ולכן בכל פעם ששמע שאינני יודע מי הוא הגנב, נשם לרווחה ומיהר להימלט על נפשו ויצא מזה קידוש ה' גדול.

''את קרבני לחמי.. תשמרו..תקריבו...תעשה'' - רבים או יחיד? (כח,ב - ד) (נועה שאולזון)

     הנה פתח הכתוב בלשון רבים "תשמרו תקריבו" וסיים בלשון יחיד "תעשה" ויש להבין פשר הדברים. אלא שבא הכתוב ללמדנו שאף אם רבים עושים ביחד מצוה, אף שאין לכל רק חלק מהמצווה נחשב לפניה' כאילו עשה כל אחד את המצווה בשלמותה. וזוהי כוונת הכתוב אם "את קרבני וכו', תקריבו " ביחד, מממון הציבור, אז יהיה נחשב לכל אחד "את הכבש אחד תעשה " כאילו הוא עשה את כל הכבש

"שניים ליום עולת תמיד" (כח,ג)

     הגאון רבי יעקב מליסא (בעל "נתיבות משפט") נזדמן פעם לעיר בריסק והתאכסן בביתו של רב המקום רבי אריה קצנלבוגן שנודע כשקדן מופלג העוסק בתורה יומם ולילה, ואינו נותן דעתו לזמני אכילה קבועים ולשעות שינה נחוצות.

     כשנפרד הרב מליסא ממארחו, לחץ בחמימות רבה את ידו ואמר: אני מברך אותך שיקויים בכך הכתוב בפרשת פנחס "שניים ליום עולה תמיד". תמה רבי אריה לשמע הברכה המיוחדת של האורח הדגול וביקש ממנו שיסביר לו כוונת הדברים שהשמיע זה עתה בפניו.

     שם הרב מליסה את שתי ידיו על כתפי מארחו והעיר בחיוך: כידוע, מתחיל הסעיף הראשון בשלחן ערוך בכתוב (תהלים טז, ח): "שויתי ה' לנגדי תמיד", והסעיף האחרון בשלחן ערוך מסתיים בכתוב במשלי (טו, טו): "וטוב לב משתה תמיד", משום כך בירכתי אותך זה עתה ששני "תמידים" אלה לא יתערבו אצלך זה בזה, אלא בשעת לימוד תלמד ובשעת סעודה תאכל.

 את הכבש אחד תעשה בבוקר וגו' מעשה נפלא! (כח,ד) (פינחס הר יפה)

     מעשה בחסיד אחד סוחר בכבשים, שהגיע אל רבו הרה"ק ה"אוהב ישראל מאפטא זיע"א, ותיאר בפניו את הקשיים הרבים שיש לו בגידול הצאן.

     לפתע פרצה אנחה גדולה מעומק לבו הטהור של הרבי ואמר: אתה מדבר על הכבשים שלך, בעוד אתה מתעלם לגמרי מהאסון הכבד שקרה לעם ישראל הבוקר.

     נבהל החסיד ושאל: הבוקר? איזה אסון אירע?

     לא שמעתי דבר. השיב הרבי: כנראה שכחת שבית המקדש עומד בשיממונו ובני ישראל לא יכולים להקריב הבוקר את קרבן התמיד. בעוונותינו הרבים לא זכינו לקיים את הכתוב "את הכבש אחד תעשה בבוקר".

וביום השבת וגו' (כח, ט) (הרב יעקב שלמה שיינברגר)

לב חכם לימינו

     בענין זה מסופר ברבי חיים מוואלוזין שנכנס בשבת לבית המדרש ומצא שניים מתלמידיו יושבים ומסיחים שיחה בטלה. אמר: "מוטב לכם לישון שנת צהרים ולקיים שב"ת - ש'ינה ב'שבת ת'ענוג".

     העיז אחד מהם פניו ואמר: "רבנו, ואני דורש: שב"ת - ש'יחה ב'שבת ת'ענוג. "עליך", החזיר לו רבי חיים, "אמר קרא: לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו". פירוש: שהרי "שִׂ יחָ ה" כותבים נקודה בצד שמואל של ה שִׂ , ואילו שינה הנקודה בצד ימין של ה ש.

***

ממרקחת טועמים רק קצת

     אף הגר"א מוילנא זצ"ל, כשנשאל מדוע אינו מרבה לישון ביום שב"ק הלא איתא בספרים שב"ת נוטריקון ש'ינה ב'שבת ת'ענוג,

     השיב כיון שקראו אותו בשם תענוג, אין ראוי להרבות בו, כמו שבחוקי הטבע שבמאכל שבמרקחת שהוא עשוי לאכילת תענוג, לא יאכל אדם ממנו הרבה רק כמלא כף קטנה אחת (דברי אליהו בראש הספר).

     כן מסופר על הרה"ק מרוזין זי"ע שבכל ימות השבוע היה ממעט בשינה ואף בשבת קודש, ואת המאמר חז"ל שינה בשבת תענוג היה מבאר כך: כשישנים בשבת – היה אומר בלשון המדוברת – "פארשלאפט מען דעם תענוג שבת", מפסידים ומאבדים את התענוג של שבת.

     והיה רגיל לספר את המעשה בנפוליאון שלאחר שהכתירוהו למלך לא ישן שלשה ימים רצופים. באו הרופאים והזהירוהו שזוהי סכנה. אמר להם: הנני מוכרח לציית לכם אבל איך הולכים לישון אם בעת השינה הנני מחסר מעצמי את התענוג של מלכות..." (מגדולי התורה והחסידות – ברומברג, ח"ו עמ' נד)

***

תענוג למי שאין לו תענוג גדול יותר

     כיוצא בזה הוה מרגלא בפומיה של הרה"ק הישועות משה מויזניץ זי"ע: מה שאמרו חז"ל שינה בשבת תענוג, אין הדברים אמורים אלא למי שאין לו תענוג אחר בשבת זולת מלהתענג בשינה, אמנם למי שיש לו תענוג גדול מזה אינו זקוק לתענוג השינה עכ"ד.

***

     למה הפסיק הרב מטשעבין לישון בשבת ביום?

     סיפר המגיד מישרים הנודע רבי שלום שבדרון (הובא ב'שאל אביך ויגדך' ח"ג עמ' קט): גאב"ד טשעבין זצ"ל נהג לבחון בשבת ילדים משכונת שערי-חסד על מה שלמדו במשך ימי השבוע. באחת השבתות התדפק אחד הילדים על דלתו של הרב, וכאשר הדלת לא נפתחה – הקיש על הדלת עוד כמה פעמים עד שהרב מטשעבין פתח לו, וכאשר שאל לילד מה הוא רוצה, והילד ענה כי הוא מבקש מהרב שיבחן אותו במסכת בבא מציעא, העיר לו הרב בנחת: בני, אם מקישים פעם ופעמיים בדלת ולא פותחים, צריך לחשוב שאולי שכב בעל הבית לנוח...

     הקשה הילד בתמימות: מה? הרב ישן בשבת?!... סיים הגר"ש שבדרון: את הסיפור שמעתי מהרב מטשעבין, שסיים באומרו: מאז לא ישן עוד בימי השבת!...

י"ח בתמוז ה'רח"ץ - פורים קנדיא (ברינה יקצורו עלון 212)

     לאחר שהרחיב הסולטן סלימאן את תחומי הממלכה העות'מאנית מחוץ לתורכיה וביסס את מעמדו, ביקש לכבוש גם חלקים מאירופה, במהלך מלחמותיו נלחם בציי ונציה.  השנה היתה שנת ה'רח"ץ (1538 למניינם(. שלא ברצונם, נגררו למהומות, יהודי 'קנדיא' הקרויה 'רקליון', באי היוני כרתים.

     בספר 'תקנות קנדיאה' מסופר,  שלאותה העיר נשלח מונציה השר זואן מירו לפקד על העיר, ולהכין את צרכי המלחמה. כל נתיני העיר, נצטוו לקחת חלק בהכנות. ביום ראשון י"ז בתמוז נצטוו כל יהודי העיר מנער ועד זקן לצאת אל חומות העיר ולחפור חפירות.  רבי אליהו קאפסאלי זצ"ל, ניסה לדחות את הגזירה למחרת הצום, אולם השר לא הסכים לדבריו, מפחד התורכים העומדים להגיע אל העיר. ביום התענית, ראו אנשי העיר מרגלים תורכים חומקים לתוך העיר, ולא הצליחו לתופסם.  מיד התפרסם ברחבי העיר, שהיהודים נתנו יד למרגלים להתחבא ביניהם. המון מוסת של נוצרים, הסתער על רחובות היהודים, באמתלה שבאו לחפש אחר המרגלים. רבי אליהו שראה את המהומה, הורה בחשאי לנשות היהודים, לעמוד בפתח בתיהם ולבכות בקול גדול, ועם זאת, לא למנוע מהמחפשים דבר. ותהי קול צעקה בקהילה אשר כמוה לא נהייתה וכך נתקיים בהם מאמר הנביא (יחזקאל ח, יד(: " הַנָשִים... מבְכַּותֹ אתֶ הּתַמַּוּז". סכנה ריחפה על ראשי היהודים, ורכושם היה לבז. השתדל רבי אליהו אצל השר של ונציה שהגיע אל העיר והשתומם על המהומה הרבה. משלא עלה בידו לפזר את ההמון, שלפו חייליו חרבות ופיזרו את ההמון בכח עד ששככה חמתם. ביקש הרב לקבוע הלכה לדורות ואסף כ"ה איש מנכבדי העדה והם קיימו וקיבלו על עצמם הם ובניהם לדורותיהם, לעשות יום י"ח בתמוז משתה ושמחה, וחוברו תפילות ופיוטים מיוחדים ליום זה.

     בספר 'כף החיים' (תרפ"ו יב) כתוב: "יום פורים שקבלו עליהם אנשי עיר קנדיא בי"ח בתמוז, ראוי לאסור מלאכה לנשים הואיל ועל ידן נעשה". צריך ניסים, ואפילו בהסתכלות קלה על העולם האדם רואה את יד ה' בכל דבר ודבר, כי מי עשה כל אלה אם לא מיד ה'? והוא יודע כי הכל מאיתו יתברך.

חכמינו ז"ל לא יכלו תמיד להסכים עם ההתנהלות שיוחסה בכתובים לבורא. אומנם כל הכתוב בתנ"ך אמת ויציב ואין להרהר ולערער על הכתוב במקרא, אבל נראה שאת ההירהורים לא תמיד ניתן לרסן, לנווט או להקפיא. יש להניח שחז"ל גם לא ניסו לנתח את הכתובים בהקשר ההיסטורי ולכן התעוררה לפעמים הבעייה, כיצד להתייחס להתרחשויות שפשוט לא התאימו לדרך החשיבה או לאמות המידה של זמנם.

חז"ל המציאו שיטה פרשנית פשוטה ויחד עם זאת גאונית. הם המציאו את מדרש האגדה. באגדה ניתן לנסח שיחות בין הקב"ה לבין בני אדם או עם העם, אפשר להתווכח איתו-יתברך, לסתור את דבריו ולהשתמש בטכניקות ספרותיות שונות.

אין ספק שחכמינו היו ערים לאסונות הגדולים (חורבן בית ראשון ושני) שגרמה תופעת הקנאות בכלל והקנאות הדתית בפרט בעם ישראל. מהפרשה שלנו אפשר לדלות הנחה, שהקנאות הדתית רצוייה בעיני השם-יתברך. פינחס, בנו של אהרן הכהן, רוצח שני בני אדם תוך יוזמה עצמית, בלי שקיבל צו להוציא אותם להורג. הוא רואה זאת כחובתו, מאחר שבני ישראל עושים מעשי זימה עם המדייניות ואלוהים מטיל בחרונו מגיפה על העם. פינחס רואה את אחד מנשיאי ישראל מתעלס עם מדיינית וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה.

על מעשהו זה זוכה פינחס להוקרה מהשמים, ואלוהים אומר למשה: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ ... בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. פינחס מקנא לאלוהיו וזוכה למתנה לו ולזרעו עד עולם. לכאורה אין כאן בעייה. השאלה שנשאלה לחכמינו, אם אין במאורע זה לעודד בני אדם לבצע פשעים מיוזמתם העצמית בשם קינאתם לאלוהים.

חז"ל לא יכלו לכתוב על תגובת ה' פרשנות ביקורתית. הם בחרו בדרך האגדה, על מנת להוציא את העוקץ המסוכן מתוך הטקסט. במקום לטעון שפינחס לא פעל נכונה, המציאו מדרש מעניין ומתוחכם. פינחס הוא אליהו הנביא (שחי מאות שנים אחרי פינחס). כידוע הרג אליהו הנביא כמעט אלף מנביאי הבעל. מעשה זה נבע לדבריו מתוך מטרה לקנא לאלוהי צבאות. על מעשה זה של אליהו יכול היה המדרש למתוח ביקורת. המידרש דימיין דו שיח בין אלוהים לבין אליהו, שבו אלוהים מוכיח את אליהו על מעשה רצח המוני זה. להלן תמצית דעתו של אלוהים על הרצח ההמוני, כפי שניסחו אותה חז"ל. 

אלוהים אומר לאליהו בערך כך: לא לך לקנא לי ולהציל את כבודי. אני מסוגל לדאוג לעצמי. אתה רגזן ונוח לכעוס ובלתי שקול ולכן אינך מתאים להנהיג את ישראל. במקומך אמנה את תלמידך אלישע לנביא על ישראל. ביקורת זו של חז"ל על אליהו הנביא, הינה כמובן גם ביקורת על מעשהו של פינחס, שכן זהותם היא כביכול אחת. 

עניין אחר: גם הנימוק לענישת משה רבנו, שלא להיכנס לארץ הנכספת, אינו עומד במבחן הביקורת. את כל חייו הקדיש משה למשימה שהטיל עליו ה',  היינו להעביר את "העם העיקש והפתלתול" את המדבר ולהכניסו לארץ הנכספת, ועכשיו, משהיגיעו לשערי הארץ, מותר לו רק לראות אותה מנגד. את החלטתו זו של אלוהים לא ניתן היה לבקר, אבל חז"ל מצאו בדבריו של

משה רמז לפרוק את תיסכולם. את טענתם ייחסו למשה רבנו ולכן המציאו סיפור, משל, המובן לכל אדם:

"משל למלך שראה אשה אחת שמצאה חן בעיניו. בקש לישא אותה. שלח את שליחיו. אמרה לו איני ראויה להינשא למלך. מאחר שלא נאותה לו, נטל אותה. לאחר זמן כעס עליה המלך וביקש לגרשה. אמרה לו אני לא בקשתי להנשא לך אתה ביקשת ממני, הואיל וגזרת לגרשני ולישא אחרת אל תעשה לזו כשם שעשית לי. כך היה הקב"ה מפתהו למשה, שטען, 'גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך' וכן 'לא איש דברים אנכי'. לאחר זמן פייסו הקב"ה והלך בשליחות. משנעשו כל הנסים על ידי משה, אמר לו הקב"ה, לא תביאו את הקהל הזה. אמר לו משה, רבש"ע אני לא בקשתי לילך והואיל וכך גזרת עלי שלא אכנס, אבל אותו שנכנס אל תעשה לו כאשר עשית לי". משה מבקש מאלוהים להעמיד במקומו איש אחר כמנהיג על העדה, יִפְקֹד יְהוָ"ה ... אִישׁ עַל הָעֵדָה... אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם... (במדבר כז, טז), ולא ינהג בו כפי שנהג במשה, 'כמוני שהוצאתים ממצרים ולא הבאתים לארץ המובטחת' (מדרש ילמדנו ילקוט תלמוד תורה - פרשת פינחס ד"ה יפקד י"י).

קיימים מדרשים ופרשנויות רבים ברוח זו. יש להניח, שלא כל תלמידי החכמים הסכימו עם רמיזות ביקורתיות מעין אלו. צריך היה כנראה לגייס אומץ אזרחי רב, על מנת להתדיין עם אלוהים על גבול ההתרסה. בזכות גילויי אומץ לב כאלה וכיו"ב, נותר לדורות הבאים חומר פרשני רב באסופת מידרשי האגדה התמימים כביכול. חומר רב להגות בו ולחפש בו משמעויות אף לימינו.

יש מקום לסברה, שעם ישראל חב את הישרדותו לאותם מעטים (החל בנביאינו הגדולים), שהעזו לחרוג מהקונסנזוס של ההמון ואף לא להיכנע לבעלי השררה. מעשים גדולים בהיסטוריה התחוללו והובלו לרוב על ידי בודדים או קהלים קטנים.         

​