ללמוד בכיף, חג הסיגד

חג הסיגד - נחוג בכ"ט בחשוון

בתאריך כ"ט בחשוון, 50 יום, כשבעה שבועות לאחר יום הכיפורים, מציינים בני העדה האתיופית את חג הסיגד. יום צום בו מתפללים לבניין בית המקדש והזכות לעלות לארץ ישראל. בחג זה יהודי אתיופיה מזכירים את הברית שנכרתה במעמד הר סיני בין עם ישראל ובין האל. חג הסיגד הוא גם יום מלא געגועים ותקווה לשוב לציון ולירושלים.

אבל מהו החג ומה חוגגים בו בעצם?

החג בן 2,500 מקורו של החג מתקופת עזרא ונחמיה. בעקבות השיבה מגלות בבל לירושלים, החליט העם לחדש את הברית בין אלוהים לעם ישראל. בשל כך שימש החג הזדמנות להפגין נאמנות מוחלטת לאלוהים.

הסיגד –מלשון סגידה – הוא חג ייחודי לקהילה בו חוגגים בכל שנה את חידוש הברית בין אלוהים ועם ישראל שבעה שבועות לאחר יום הכיפורים. באתיופיה מנהג הקהילה היה לעלות עם ספרי הקודש להר המשקיף לכיוון ירושלים לתפילה מיוחדת. בישראל התקבלה המסורת לקיים את החג בטיילת ארמון הנציב המשקיפה לעיר העתיקה. החג הוא סמל חזק ביותר לכמיהה האדירה לירושלים שהחזיקה את הקהילה במשך הדורות, ואנשים רבים מספרים על הכוח שנתן החלום עם כל צעד מפרך שעשו בדרך להגשמתו. היום העדה האתיופית הגיעה לארץ ישראל – אך ירושלים עליה חלמו, עיר אלוהית שכולה צדקה וחוכמה, עדיין רחוקה מאוד וחג הסיגד רלוונטי מאי פעם.

עבור ישראלים שאינם אתיופים הסיגד הוא הזדמנות נפלאה להכיר ולהוכיר את הקהילה והמסורת האתיופית, ואת המסע המורכב שעשו בדרך לישראל כמו גם את הקשיים רבים במפגש בין החלום והמציאות.

למידע נוסף הקליקו כאן

50 ימים לאחר יום הכיפורים חוגגת הקהילה האתיופית את חג הסיגד הייחודי לה. לחג במקורו באתיופיה מספר רב של מנהגים ורבדים, אך במרכזו עומד טיפוס להר המשקיף לירושלים - ירוסאלם. טיפוס זה מסמלת חידוש הברית עם אלוהים, ואת הכמיהה לגאולה הרוחנית המסומלת על ידי העיר הקדושה. במשך שנים חלמו אנשי ביתא ישראל לעשות את המסע ולהגיע לישראל, לציון לירוסאלם. קשה להסביר את עומקה של אכזבה והעלבון שחשו בני הקהילה עם הגיעם לארץ ישראל, לירושלים הארצית, בה בית המקדש חרב, ואחיהם היהודיים מחבקים אותם ביד אחת ובשנייה מפקפקים ביהדותם. אך למרות האכזבה, מוסיפה קהילת ביתא ישראל לחגוג את הסיגד, לחדש את הברית ולכסוף לירושלים. כיום, בארץ ישראל, החגיגות המרכזיות של הסיגד מתקיימות בטיילת ארמון הנציב בירושלים המשקיפה על הר הבית. בחירה זו מסמלת להפליא את מצבה של הקהילה האתיופית בארץ ישראל –המסע הקשה שעברו הביא אותם לארץ ישראל ולירושלים, אך המסע הזה עוד רחוק מלהסתיים, והם עדיין שואפים להגיע אל הגאולה עליה חלמו כל כך הרבה שנים. צעד קטן בדרך לגאולה זו היא הפיכתו של הסיגד לחג רשמי של מדינת ישראל ב 2008 . עבור הציבור הישראלי שאינו אתיופי הסיגד הוא הזמנה להכיר ולהוכיר את קהילה, את המסע המורכב שעשו לארץ ישראל ואת המסורת היהודית המעניינת, העשירה והמאתגרת שהשתמרה באפריקה במשך מאות שנים ושבה לארץ ישראל.

למידע נוסף הקליקו כאן

כיצד נהגו לקיים את החג?

באתיופיה עוצב הסיגד במידה רבה בדומה למעמד הר סיני. לחג עצמו קדמו ימים רבים של הכנה, ובבוקר היום עצמו נהוג לטבול, ללבוש לבן ולצום. בני העדה היו מתקבצים למרגלות הר הסמוך לכפר ועולים מעלה בשיירה כאשר הם נושאים את ה"אורית" ספר התורה הכתוב בגעז–שפת הקודש של הקהילה. חלק מהעולים סחבו על הראש או על הגב אבנים גדולות לסמל את הכניעה בפני אלוהים או את החטאים אשר סוחב האדם. במעלה ההר התקיימו תפילות וקריאה פומבית בתורה. מעמד זה סימל עבור בני העדה את חידוש הברית עם אלוהים ואת ההבטחה לשוב לירוסאלם, הארץ המובטחת בה, כך האמינו עוד עומד בית המקדש על כנו. נשים עם אבנים על ראשיהן בדרך להר הסיגד.

הכמיהה לציון

למרות ניתוקה הממושך של יהדות אתיופיה מישראל ומשאר העם היהודי במשך מאות בשנים, יהודי אתיופיה לא מוותרים על זהותם היהודית, מסרבים להתנצר, שומרים על אורח חיים יהודי ומסורות עתיקות. באמצע המאה ה-19מתחדש הקשר עם רבנים שונים ברחבי אירופה , המתרגשים ללמוד על קהילות יהודיות באפריקה שלא ידעו על קיומן. עוד לפני העליות הגדולות אנו מוצאים מכתבים של רבנים שונים כגון הרב קוק אל העדה האתיופית המעודדים את בניה לעלות לישראל.

המסע לציון

בין השנים 1977-1985 החלה קהילת היהודים לצאת מאתיופיה. כ-20 אלף איש ואשה מקרב בני הקהילה עזבו את בתיהם בחופזה ובסודיות ונעו במסלול קשה וטראומטי לעבר גבולות המדינה, בעיקר לעבר סודאן. הם חצו ברגל אזורים לא מוכרים להם ונעו באינספור מסלולים בתוואי קרקע קשים. הם חצו שרשרות הרים, צעדו במדבריות, התמודדו עם נהרות גועשים ויערות סבוכים, הותקפו על ידי שודדי דרכים וסבלו מרעב, צמא, מחלות ומוות. המסע הרגלי ארך בממוצע כשלושה עד חמישה שבועות, אך לעתים הוא נמשך גם חצי שנה, שנה ואפילו מספר שנים, וכלל לא פעם מאסרים חוזרים ונשנים בדרך וחזרות לאחור.

1977ל1991 מגיעים למעלה משלושים אלף יהודים מאתיופיה שלושה גלים עיקריים. הגל הראשון של ההליכות הממושכות דרך סודאן, מבצע משה ב-1984 ומבצע שלמה ב-1991 . ההגעה לציון מלווה במשברים רבים, הקשורים למפגש בין חלום ומציאות, קשיי קליטה, משברי זהות, פערים בין תרבותיים ועוד. הרב שלום שרון בן העדה, מיטיב לתאר זאת בספרו "מסיני לאתיופיה.

זהות והכרה

העדה האתיופית ממשיכה להיאבק על זהותה בחברה הישראלית, כואבת את שונותה ומחפשת את נקודות ההשתייכות שלה. הנה קטע ממכתב שכתב אברהם אדגה (מחבר הספר 'המסע אל החלום' אל ארבעת אלפים הנספים במסע לארץ ישראל:" בארץ בה חלמתם לחיות בשלווה עדיין דנים, ואולי ימשיכו לדון לנצח נצחים בשאלה אם יש כזה דבר יהודי שחור שמוצאו מאתיופיה.

מסורת יהודי אתיופיה

העלייה מאתיופיה הביאה איתה מסורת יהודית עתיקה, מעניינת ומורכבת השונה מאוד מהיהדות שהתפתחה במשך מאות שנים באירופה, בארצות ערב ובמקומות אחרים. כך לדוגמא המסורת של ביתא ישראל כוללת את כל החגים היהודיים המשמעותיים, אך אלו נחגגים לעיתים באופן קצת שונה-כמו למשל נגינה בתוף בבית הכנסת, גם במהלך יום הכיפורים. דוגמא נוספת היא ה"מצהף קודס"–ספרי הקודש האתיופים הכוללים את התנ"ך אך גם מספר ספרים אשר לא נכנסו לקאנון ומוכרים לנו רק כ"הספרים החיצוניים" שמעמדם מוטל בספק ופחות.

לסרטון תפילה אתיופית – הקליקו על הקישור

מנהגי החג:

1. הזכרת מתן תורה וחיזוק הקשר של הציבור עם התורה.

2. חידוש הברית עם ה' כפי שעשו העולים בימי עזרא

3. עידוד הקהילה לשמירה על הזהות היהודית והמצוות , למרות הקושי והבידוד משאר העם.

4. יום צום , חזרה בתשובה ותחינה לישועה משמים.

5. יצירת אחדות בקהילה.

כיתה ווירטואלית - הקליקו על המשושים