ללמוד בכיף, אליעזר בן יהודה

אליעזר בן-יהודה (כ"א בטבת תרי"ח, 7 בינואר 1858 – כ"ו בכסלו תרפ"ג, 16 בדצמבר 1922) היה מחוללה של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, והדמות המזוהה ביותר עם תהליך זה; מייסד ועד הלשון העברית, מייסד ועורך עיתון "הצבי" וכתב העת השקפה, ומחבר מילון בן-יהודה.

למידע נוסף הקליקו כאן

אליעזר יצחק פרלמן נולד בכ"א בטבת תרי"ח (7 בינואר 1858) בעיר לוז'קי (Luzhki; אז בפלך וילנה של החבל הצפון מערבי של הקיסרות הרוסית, היום בצפון בלארוס). את השכלתו הראשונית רכש אליעזר ב"חדר". בשנת 1871, בהגיעו למצוות, הוא נשלח אל דודו בעיר פולוצק ללמוד בישיבה. ראש הישיבה הרב יוסי בלויקר, שהיה משכיל נסתר, הפגיש את הנער עם הדקדוק העברי (שהיה אסור אז ללימוד) ועם ספרות ההשכלה. משגילה זאת הדוד, העביר את אליעזר לעיירה גלובוקויה, ובה התוודע הנער לשלמה נפתלי הרץ יונאס, חסיד חב"ד לשעבר שהפך למשכיל, ולבנותיו דבורה (לימים אשתו הראשונה) וביילה (פולה, לימים אשתו השנייה). בשנים 1874–1877 למד אליעזר בבית הספר הראלי בדווינסק (דינאבורג), ולאחר סיום לימודיו נסע לפאריס ללמוד רפואה (1878). אולם הוא נאלץ להפסיק את לימודיו כשחלה בשחפת. תחת זאת החל ללמוד בבית המדרש למורים של חברת "כל ישראל חברים".

עוד בתקופת לימודיו בבית הספר התעורר אליעזר למאבקו של העם הבולגרי לעצמאות, בעקבותיו נתפס לרעיון "תחיית ישראל על אדמת אבות", ומאוחר יותר – גם לרעיון תחיית הדיבור העברי. את רעיונותיו פרסם לראשונה במאמרו שאלה נכבדה, שנדפס בווינה בכתב העת השחר שבעריכת פרץ סמולנסקין בניסן תרל"ט (1879). על המאמר הוא חתם – לראשונה – בשם העט בן־יהודה.

למדע נוסף הקליקו כאן.

בסוף שנת 1922, לאחר שהקדיש את רוב חייו לשפה העברית, נפטר אליעזר בן־יהודה ממחלת השחפת. ארכיונו האישי של בן־יהודה, הכולל מסמכים, צילומים ותעודות, שמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. על שמו נקראים רחובות, בתי ספר ואפילו המושבה ״אבן־יהודה״ (א׳ בן־יהודה) שבשרון.

יותר מכול, דמותו של בן־יהודה מוכרת בזכות פעילותו להחייאת השפה. עיקר תרומתו הייתה בתחומים הסמליים והרעיוניים. הוא דחף לחידוש העברית, כתב ופרסם מאמרים בעברית, חידש והמציא מילים, ערך עיתונים ומילונים, נלחם במתנגדים לתהליך ודאג לשמש דוגמה אישית בכל הקשור לנושא. מה שהתחיל במושבות העלייה הראשונה והשנייה, הפך ערב הקמת מדינת ישראל לשפת הדיבור העיקרית של היישוב היהודי ושפת הלימוד בבתי הספר, וכיום היא השפה הרשמית של מדינת ישראל.

למידע נוסף הקליקו כאן

במשך כל השנים, בחייו ולאחר מותו, לא פסק הפולמוס על גודל התרומה של אליעזר בן יהודה ועל עצם רעיון החייאת השפה. התבוננות בפועלו מעלה תשובה אחת בלבד: בן יהודה הוא המחבר הגדול. הוא חיבר בין עדות היהודים באשר הן באמצעות השפה; יצר את החיבור המשולש שנשבר בגלות בין עם-ארץ-ושפה; חיבר את לשון קודש ולשון חול, חיבר לשון האם ולשון אב, יצר חיבור ויחסי גומלין משלביים, בין לשון דיבור ולשון כתיבה, והוכיח שניתן להתיך את הרבדים ההיסטוריים של השפה, היתוך שבלשנים מלומדים טענו בלהט שאינו אפשרי. הוא יצר תשתית לעברית אופפת כל, שהיא ליבת המהפכה.

בכל אלה פעל בן יהודה על פי אינטואיציה גאונית שכללה כמה עקרונות: שפת הדיבור היא המפתח להצלחת המהפכה; התקשורת והחינוך הם המתווכים בין קברניטי המהפכה לעם. המהלכים אליהם הוביל בן יהודה שרירים וקיימים עד היום: אימוץ ההברה מזרחית גם אם בהצלחה חלקית, עקרונות יצירת המילים, הוראת העברית בעברית, והתשתית למילונאות העברית החדשה.

בן יהודה נפטר בביתו בגיל 66, לאחר שניסה במשך כיומיים לכתוב מאמר מדיני ולא הצליח להשלים יותר מעשר שורות. חמדה מצאה אותו אוחז עט ביד מול הנייר והשכיבה אותו על מיטתו, והרופא הגיע כשכבר לא היה בין החיים. כשהגיעו אנשי "חברה קדישא" עם צאת השבת הביטו בו בהשתאות מחזיק בעט בידו הקמוצה, כאילו אמרו זה לזה: אפילו ברגעיו האחרונים עוד חילל את השבת. בעיניי מסמל העט ביד הקמוצה את אגדת אליעזר בן יהודה, אגדה שהייתה באמת: האיש שחי בתוך השפה העברית והשפה העברית חייתה בו, והשניים היו לאחד.

למידע נוסף הקליקו כאן.

כיתה ווירטואלית הקליקו על התמונה לפעילות