בניית אתרים בחינם

 
לכולם , לצערי .. כן זה מה שאתם חושבים שזה . \:
אני מנסה תמיד למצוא את הזמן לעדכן אבל לא מוצאת , כי אין לי !
ולא אני לא צריכה עוד מנהלות כדי שיעדכנו במקומי ..
כי כולם יודעים שאני אוהבת לנהל לבד אלא אם כן זה ממש דחוף עוד מנהלת ..
אני הכי מצטערת שבעולם שאין לי את הזמן אני בכיתה ט' ושנה הבאה 
זה כבר מגמות וכאן אני צריכה הכי להשקיע שבעולם , כי
רוב הזמן אני מעדיפה לעדכן מאשר ללמוד !!
הקורס היה אמור להתחיל היום אבל אפילו לא הכנתי את היום הראשון כי לא היה לי זמן !
אני משאירה לכם את הסיפורים, את הפוסטים ולא נשכח את המנויים !
אתם מדהימים , בחיים לא אשכח אתכם .
מבטיחה לחזור , כי טואול זה משו שאי אפשר לעזוב מאחור ..
נתראה ב20.6 אם אתר חדש והמון זמן פנוי (:
כבר יש כתובת אבל יפתח רק ב20.6 , מקווה שעוד תיהיו פה עד אז ..
אוהבת לעולמים , אמבר שלכם 
נ.ב ~ מבטיחה ליישם את הקורס הזה באתר החדש !
Locker.Vix

     
        
 
fwmcdsiz3pg7sre0odph.png
  -   -   -   -   -   -   -   -   -   -   -   -   -   -  
לונדון , אנגליה . סוף הסתיו . תחילת החורף .
רעש חזק נוראי העיר אותי , עדיין לא הרגשתי כלום .
היה לי כאב ראש חזק , ואני לא זוכרת מה היה אתמול .
כלום , הכל נמחק מראשי , אני רק זוכרת את הפרצופים הדואגים
של אבא , לואיס ושל היילי , שזה הדבר האחרון שראיתי לפני שעצמתי את עיניי !
סובבתי את ראשי וראיתי את הרופא מפעיל איזו מכונה ואז 
הוא הסתובב אליי , וחייך . 
"היי את , איך את מרגישה?" שאל.
"אא..אני בסדר , נראה לי" אמרתי מבולבלת.
"מה המצב שלי?" המשכתי ..
הרופא שתק , לא אמר מילה ! שוב התמלאתי בפחד .
"איפה כולם?" שיניתי נושא.
הפעם הוא נזכר לענות לי .. "כולם הגיעו לפני שעה , אבל אין מבקרים עכשיו"
התבאסתי .
"אני לא רוצה להלחיץ אותך אבל יש לך ניתוח היום.." אמר ללא הבעה.
או יופי , באמת תודה , שכל זה קורה ! 
זהו הלך עליי , אני לא אצליח . אני אמות כנראה באמצע ..
לא מספיק שאני מפחדת , לחוצה , והוא עוד אומר לי "לא רוצה להלחיץ" נזכר באמת .
מה עושים ?!
"מתי הוא יהיה?" שאלתי .
"לקראת הערב.. בינתיים תנוחי , תתרענני.." אמר בחיוך .
בית החולים הזה ממש מדכא , ואני לא רוצה לחשוב על אמא ! ><
"אני רעבה.." אמרתי לרופא .
"עוד כמה דקות אני אלווה אותך לחדר האוכל" אמר.
נאנחתי .
 התחלתי לאט לאט להרגיש את עצמי , הושטתי יד לעבר הראש שלי
כי הרגשתי שמשהו הדוק מידיי אליו . . וכשנגעתי בראשי הרגשתי
תחבושת , וכשהורדתי את ידי , ראיתי טיפת דם על האצבע .
נבהלתי !
"מזה , מה היה, מה עשו לי?" שאלתי בבהלה.
"תרגעי , את רואה , את אפילו לא הרגשת כלום.." אמר ברוגע
"לא אכפת לי , מה היה?" שאלתי בחדות .
"את תבהלי, ואת גם ככה לחוצה אז נדבר על אחר כך?" אמר.
"לא" אמרתי ישר
"טוב בסדר,  פתחנו לך את הראש .. " אמר
לא אמרתי דבר , קפאתי לרגע .
מה הם עשו ? איך ? מתי ? מה יקרה לי עכשיו ?
"מה עשיתם?" שאלתי בחדות
"אמרתי לך , את תלחצי יותר.." אמר ללא תשובה לשאלה שלי.
"אני רוצה לדעת עכשיו , מה עשיתם לי?" דרשתי
"ניסינו לראות אם הבעיה היא במוח אולי יש לך גידול שמזיק לדם" אמר
שתקתי . לא היה לי מה להגיד יותר.
הבנתי שיש לי סרטן בדם , והבנתי שאין גידול (לפחות) . חשבתי לעצמי .
"טוב עכשיו את מוכנה ללכת לחדר אוכל?" שאל הרופא.
הרגע עיכלתי את פתיחת הראש שעברתי בלילה , ועכשיו אוכל ? 
טוב נו , אחרת אני אמות מרעב , יותר גרוע .
קמתי מהמיטה , אבל עדיין בקושי הרגשי את רגליי . נפלתי .
הרופא מיהר להרים אותי , והושיב אותי בכיסא של הנכים .
או יופי עכשיו אני גם נכה !
בזהירות הרופא הוביל אותי אל המסדרון , ברגע שיצאתי כולם באו אליי ..
ממש כל החבר'ה היו שם ! אני מופתעת שלא הוציאו חצי .
כולם שאלו על שלומי ... אני הייתי בסדר אבל לחוצה בעיקר .

ראיתי את כולם , אפילו את אבא , אבל כשניסיתי למצוא את לואיס בין כולם , הוא לא היה שם .
"איפה לואיס" שאלתי את אבא.
אבא לא אמר מילה , הוא רק סובב את ראשו כאילו לא שמע אותי .
מה עכשיו ? חשבתי , הוא מסתיר ממני משהו שקשור ללואיס ? מה הולך כאן ?
לא יכולתי לחשוב הרבה כי כולם חבקו אותי וקטעו אותי מהמחשבות.
"חבר'ה , אפשר להתקדם לכיוון חדר האוכל?" חייכתי כאילו כלום לא קרה ..
"כן..." אמרה היילי ללא הבעה.
התקדמנו לכיוון חדר האוכל , אבל פתאום אבא עצר את כולם , הוא אמר להם
שחדר אוכל מחוץ לתחום .
"מה זאת אומרת?" שאלתי מבולבלת.
"אורחים יכולים להיות איתי" המשכתי ..
"כן , אבל אני בטוח שבחדר האוכל יש לך מספיק אורחים." אמר
"תמשיכי מכאן.." המשיך .
הייתי נורא נורא מבולבלת ! אבל בלי בררה , המשכתי ונכנסתי לחדר האוכל .
הרופא ליווה אותי לשולחן , הוא זה שהביא לי את האוכל .
כשהייתי קרובה לשולחן, ראיתי את לואיס , הוא ישב שם , וחיכה לי ..
אני לא יודעת למה אבל הנשימה שלי עצרה לרגע , כאילו זאת אהבה ממבט ראשון .
הוא ריגש אותי הפעם מאוד .
הייתי בטוחה מהתגובה של אבא מקודם , שהוא עזב אותי . זהו .
אבל כשראיתי אותו , רציתי לקום מהכיסא הנכים הזה ופשוט לרוץ אליו .
ידעתי שזה משהו שאני לא יכולה לעשות, אבל רצון זה דבר טוב !
כשהרופא מיקם אותי ליד לואיס , לואיס חייך אליי 
"אני שמח שאת בסדר.." אמר
"מה זאת אומרת בסדר ? אתה מתכוון לניתוח שעברתי ?" שאלתי .
"גם ... ובכללי , אני שמח שאת בסדר אחרי הכל.." אמר מחייך
חשבתי לרגע למה הוא מתכוון , אני עדיין חולה , אני עדיין לא בסדר . אני מבולבלת !
"תראה , לואיס .. אני עדיין צריכה לעבור ניתוח היום . אני עדיין חולה" אמרתי
"אתה יודע שעדיין הכל יכול לקרות.." המשכתי...
לואיס נראה מופתע , כאילו לא ידע על הניתוח שיהיה היום ..
"מ..מה?" אמר .
"לא אמרו לי שיהיה לך עוד ניתוח .." אמר מבולבל .
ליטפתי אותו ... "אני יודעת שזה מלחיץ אותך , גם אותי זה מלחיץ" אמרתי .
הרופא קטע אותנו כשהגיש לי את האוכל . כשראיתי את האוכל , נגעלתי .
כמעט ולא היה לי תאבון .
כשהרופא התרחק , לואיס המשיך ..
"את, את לא יכולה . " אמר כשהוא מושיט את ידו אל הכתף שלי.
"אני לא יכול" המשיך..
נבהלתי , אז כן הוא עומד לזרוק אותי , כי אני עדיין לא בסדר .
"לואיס תבין , אני לא בחרתי להיות חולה... אתה חייב להבין" אמרתי.
"אני יודע , אבל אני לא רוצה לאבד אותך !" אמר.
אוקי, אז הוא לא רוצה לזרוק אותי אחרי הכל . נשמתי נשימה עמוקה ..
"אני פוחדת לאבד את עצמי " אמרתי וחיבקתי אותו .
"גם אמא שלי הייתה חולה בסרטן , ואחרי כל המאמצים היא הפסידה ומתה.." אמרתי בוכה.
"אני עושה את כל מה שאני יכולה " אמרתי.
לואיס הביט על התחבושת שהייתה על ראשי , אם הכתם הקטן של הדם .
"אשלי , כבר שנה שאני רציתי להזמין אותך לצאת איתי אבל נורא התביישתי , פספסתי
כל כך הרבה הזדמנויות , אני מרגיש מטומטם" אמר
"לואיס , אני גם הייתי צריכה לעשות את הצעד הזה לפני שנה , אבל לא הייתי מסוגלת" אמרתי
"זה איכשהו גם אשמתי " אמרתי.
 לואיס לא אמר מילה , הוא רק חיבק אותי .
ראיתי את החשק שלו לנשק אותי , אבל ישבנו באמצע חדר אוכל אם אנשים חולים , 
זה לא היה רלוונטי . XD
אני יודעת שהוא לא יכול לשמוע על הניתוח שאני עומדת לעבור , אם אני יעבור כמובן ..
הוא התחרפן מלשמוע את המילה הזאת !
"הלוואי ויכולתי להגיד שהכל יהיה בסדר , אבל יש בי תקווה" אמר .
ראיתי איך הדמעות שלי זולגות על החולצה שלו , נשברתי כבר מזמן ..
תהיתי מה השעה , הניתוח שלי אמור להיות בערב . . ואז שמתי לב לשעון שהיה תלוי מעל החלון.
היה כבר 1 בצהריים . עוד 5 שעות , חשבתי .
"את תאכלי את זה?" שאל לואיס כשהצביע על מגש האוכל
"לא" צחקתי .
"אז לקחת אותך בחזרה לכולם.." שאל.
"לא , אני רוצה לצאת מכאן אבל לא לחזור לכולם , אני רוצה להישאר איתך" אמרתי.
לואיס הביט בי וחייך .
פתאום הוא קם , אחז בכיסא ולקח והוציא אותי מחדר האוכל , הוא לקח אותי דרך
המסדרון לכיוון השני . ואז ראיתי חצר פנימית , עם דשא וספסלים .
לואיס כזה חמוד , חשבתי לעצמי . מה הייתי עושה בלעדיו ?
לפני שלואיס התיישב על הדשא , הוא הושיט את ידיו אליי , "בואי אני יעזור לך" אמר.
"אני לא רוצה שתשבי על הכיסא הזה..." אמר
"אני לא יכול לראות אותך יושבת על הכיסא הזה.. זה מחרפן אותי" המשיך..
בעזרתו לאט לאט קמתי , הוא הרים אותי ולאט לאט הושיב אותי על הדשא.
אני יודעת שזה נשמע כאילו אני ילדה קטנה , אבל לא הרגשתי את רגליי בכלל !
לואיס הביט מסביבו , לא הבנתי למה , אז הבטתי מסביבי גם , לראות מה לואיס מחפש , 
לא ראיתי אף אחד ואולי זאת הסיבה שהוא הסתובב , כי כשהסתובבתי חזרה
אל לואיס , הוא הביט בי בחיוך , התקרב אליי ונישק אותי ..
תחושת הקסם הנפלאה שממלאת אותי כל פעם מחדש , אני נזכרת ביום הראשון
שהוא נישק אותי , ההרגשה הנפלאה הזאת , שמוחקת ממני את כל 
התחושות הרעות למשך שניות ספורות ..
אבל הנשיקה הזאת נמשכה ונמשכה, היא הייתה כלכך טובה 
שלואיס בטח לא רצה לחזור לתחושות הרעות .
התחושה הטובה נפסקה כאשר הרגשתי שמשהו מוזר כבר .
עצרתי את לואיס , וראיתי דמעות . מהר ניקיתי את הדמעות מהפנים שלו וחבקתי אותו.
"אל תדאג כלכך" אמרתי
"אני לא יכול , אני פשוט לא יכול לחשוב על מה שיכול לקרות לך" אמר.
"עוד יותר הורג אותי שאני לא יכול להגיד לך שהכל יהיה בסדר" המשיך..
"למה?" אמר.
"לואיס, אני אוהבת אותך , תזכור את זה" אמרתי בוכה שוב..
"אני יודע , אני אזכור , אני אוהב אותך כלכך" אמר.
שעות על גבי שעות , ישבנו.. ודברנו . על כל מה שחווינו , מה שיכולנו לחוות ,
מה שאנחנו מקווים שנחווה , על המוות , על החיים , על הכל .
הכל נקטע , כשברמקול אמרו את שמי !
"לואיס... אני צריכה שתושיב אותי חזרה" אמרתי
"לא..." התייאש
"אני חייבת" אמרתי..
ללא בררה , לואיס קם והושיב אותי בחזרה על הכיסא , והתקדמנו לכיוון החדר.
ליד החדר ראיתי את אבא ואת כל החבר'ה מודאגים ..
כשראו אותי מתקרבת חייכו , "אשלי !" צעקו .
אני כלכך שמחה שכולם כאן לצידי , כולם כאן כדי לתמוך בי .
אני חשובה להם .
הסתכלתי על אבא , על הפנים שלו , הוא היה הרוס מהכל , קודם אמא ועכשיו אני ..
"אשלי?" אמר הרופא
זה היה הסימן שלי להיכנס לניתוח.
נשכבתי על המיטה , ומולי , היה חלון משם יכולתי לראות את כולם , והם אותי .
הרופא שוב אמר לי להירגע , וחיבר לי את החומר המרדים .
לאט לאט שוב ראיתי מטושטש , אבל ראיתי איך הוא סוגר במקצת את הוילון של החלון
עכשיו ראיתי אותם במעורפל . לאט לאט שוב הרגשתי את תחושת החולשה
שממלאת אותי , ועיניי נסגרו .

20:34 - שעתיים בערך אחרי הניתוח.
התעוררתי , כן ! עברתי את הניתוח , הרגשתי עדיין חלשה במקצת.
אבל בתוך תוכי הייתי שמחה ומאושרת . אני לא כמובן לא יודעת אם זה הניתוח האחרון
שלי , אבל אני נורא מודאגת .
הרופא שם לב שהתעוררתי וניגש אליי
"איך את מרגישה?" חייך
"אני בסדר , תודה" אמרתי .
"תראי הניתוח עבר בסדר , אבל יש לך עדיין בעיות בדם .
זה איום ממש גדול , את צריכה להירגע , אסור לך לזוז הרבה .
אוי , כל השמחה שלי הלכה . זהו אני בדיכאון מוחלט !
הרופא פתח את הוילון ויכולתי לראות איך כולם מודאגים מאחוריו .
לואיס עמד בראש ובראשונה . ראיתי אותו מחייך , כשראה אותי ..
אבל הוא עוד לא יודע שאני עדיין לא בסדר !!
כשהוא ראה שאני לא מחייכת בחזרה, הוא היה מבולבל ,
ולפי ההבעה שלו , ידעתי שהוא מת לדעת מה קרה הפעם .
סובבתי את הראש מימין לשמאל , בהבעה של "לא, אני עדיין לא בסדר"
הוא הוריד את ראשו למטה , מאוכזב .
לרגע הרגשתי כאבים בכל הגוף ורעדתי , הרופא ישר ניגש אליי
והתחיל לבדוק אותי , היו עוד 2 רופאים בצד השני של החדר והם ישר באו אליי
ראיתי איך לואיס הרים מיד את ראשו כששמע את הרופאים מבוהלים
הוא היה מבוהל מאוד , ממש כמו כל שאר החבר'ה , ראיתי את אבא בצד
עיניו נראות עייפות ומבוהלות , ראיתי איך הוא רץ לכיוון הדלת ופותח אותה ,
"לא לאא!" אמר הרופא בחדות
"לא להיכנס.." אמרו כל הרופאים לאבא .
אבא לא הקשיב להם וניגש לעמוד ליד מיטתי , ראיתי את המבט שלו כשראה
אותי רועדת , וזזה מצד לצד בחדות , למוות .
אני כבר ראיתי את עצמי מתה , אני באמת ראיתי , הגוף שלי מת מכאבים נוראיים
מולי עמדה המכונה שהראתה של קצב פעילות הלב שלי , הקצב היה חלש..
ראיתי את לואיס נכנס לחדר בריצה כשראה אותי גם הוא רועדת וזזה בחדות ,
הייתי שבורה , כאב לי בכל הגוף לא יכולתי לעמוד רציתי שזה יגמר כבר !
שוב התחלתי לראות מטושטש , ראיתי את לואיס כבר נשבר , הוא בכה , גם אבא בכה
את כל השאר לא ראיתי בבירור יותר , התמונה של אמא עלתה בראשי
התמונות של לואיס ושלי עלו בראשי , וזה הדבר האחרון שראיתי .
ממש שנייה לפני שנסגרו עיני ולא הרגשתי דבר שמעתי את 
הצפצוף המתמשך של המכונה , שהראה איך הלב שלי הפסיק לדפוק, ומאז
לא הרגשתי דבר , לא ראיתי דבר ולא שמעתי דבר .

  -   -   -   -   -   -   -   -   -   -   -   -   -   -  
נשלחה הזמנה לפרק 7 ~ לקוראים קבועים. 33 >
•  -   -   -   -   -   -   -   -   -   -   -   -   -   -  
בפרק זה אתם לא חייבים להגיב , אבל כמובן
אשמח לתגובות על הסיפור כולו . חחח ♥ ~
תודה לכל מי שקרא אותו , אני אישית התרגשתי .
אז כל מי שקרא , התרגש , בכה , צחק , אהב ..
זהו סופו של הסיפור , ונתראה בסיפור הבא D ;
- Love You All , Amber ♥ -
 7vdoo095t14551dzg3gd.png
גולשים באתר - שיווק באינטנרט
שיא: 13 גולשים , פה . מי שמוצא יותר שיצלם ויקבל חתימה . 33 >
© כל הזכויות שמורות לקלוז'ר . אין להעתיק כל חומר או מבנה באתר. ©