|
• - - - - - - - - - - - - - - • לונדון , אנגליה . סוף הסתיו . תחילת החורף . רעש חזק נוראי העיר אותי , עדיין לא הרגשתי כלום . היה לי כאב ראש חזק , ואני לא זוכרת מה היה אתמול . כלום , הכל נמחק מראשי , אני רק זוכרת את הפרצופים הדואגים של אבא , לואיס ושל היילי , שזה הדבר האחרון שראיתי לפני שעצמתי את עיניי ! סובבתי את ראשי וראיתי את הרופא מפעיל איזו מכונה ואז הוא הסתובב אליי , וחייך . "היי את , איך את מרגישה?" שאל. "אא..אני בסדר , נראה לי" אמרתי מבולבלת. "מה המצב שלי?" המשכתי ..
הרופא שתק , לא אמר מילה ! שוב התמלאתי בפחד . "איפה כולם?" שיניתי נושא. הפעם הוא נזכר לענות לי .. "כולם הגיעו לפני שעה , אבל אין מבקרים עכשיו" התבאסתי . "אני לא רוצה להלחיץ אותך אבל יש לך ניתוח היום.." אמר ללא הבעה. או יופי , באמת תודה , שכל זה קורה ! זהו הלך עליי , אני לא אצליח . אני אמות כנראה באמצע .. לא מספיק שאני מפחדת , לחוצה , והוא עוד אומר לי "לא רוצה להלחיץ" נזכר באמת . מה עושים ?! "מתי הוא יהיה?" שאלתי . "לקראת הערב.. בינתיים תנוחי , תתרענני.." אמר בחיוך . בית החולים הזה ממש מדכא , ואני לא רוצה לחשוב על אמא ! >< "אני רעבה.." אמרתי לרופא .
"עוד כמה דקות אני אלווה אותך לחדר האוכל" אמר. נאנחתי . התחלתי לאט לאט להרגיש את עצמי , הושטתי יד לעבר הראש שלי כי הרגשתי שמשהו הדוק מידיי אליו . . וכשנגעתי בראשי הרגשתי תחבושת , וכשהורדתי את ידי , ראיתי טיפת דם על האצבע . נבהלתי ! "מזה , מה היה, מה עשו לי?" שאלתי בבהלה. "תרגעי , את רואה , את אפילו לא הרגשת כלום.." אמר ברוגע "לא אכפת לי , מה היה?" שאלתי בחדות . "את תבהלי, ואת גם ככה לחוצה אז נדבר על אחר כך?" אמר. "לא" אמרתי ישר "טוב בסדר, פתחנו לך את הראש .. " אמר לא אמרתי דבר , קפאתי לרגע . מה הם עשו ? איך ? מתי ? מה יקרה לי עכשיו ? "מה עשיתם?" שאלתי בחדות "אמרתי לך , את תלחצי יותר.." אמר ללא תשובה לשאלה שלי. "אני רוצה לדעת עכשיו , מה עשיתם לי?" דרשתי "ניסינו לראות אם הבעיה היא במוח אולי יש לך גידול שמזיק לדם" אמר שתקתי . לא היה לי מה להגיד יותר. הבנתי שיש לי סרטן בדם , והבנתי שאין גידול (לפחות) . חשבתי לעצמי .
"טוב עכשיו את מוכנה ללכת לחדר אוכל?" שאל הרופא. הרגע עיכלתי את פתיחת הראש שעברתי בלילה , ועכשיו אוכל ? טוב נו , אחרת אני אמות מרעב , יותר גרוע . קמתי מהמיטה , אבל עדיין בקושי הרגשי את רגליי . נפלתי . הרופא מיהר להרים אותי , והושיב אותי בכיסא של הנכים . או יופי עכשיו אני גם נכה ! בזהירות הרופא הוביל אותי אל המסדרון , ברגע שיצאתי כולם באו אליי .. ממש כל החבר'ה היו שם ! אני מופתעת שלא הוציאו חצי . כולם שאלו על שלומי ... אני הייתי בסדר אבל לחוצה בעיקר .
ראיתי את כולם , אפילו את אבא , אבל כשניסיתי למצוא את לואיס בין כולם , הוא לא היה שם . "איפה לואיס" שאלתי את אבא. אבא לא אמר מילה , הוא רק סובב את ראשו כאילו לא שמע אותי . מה עכשיו ? חשבתי , הוא מסתיר ממני משהו שקשור ללואיס ? מה הולך כאן ? לא יכולתי לחשוב הרבה כי כולם חבקו אותי וקטעו אותי מהמחשבות. "חבר'ה , אפשר להתקדם לכיוון חדר האוכל?" חייכתי כאילו כלום לא קרה .. "כן..." אמרה היילי ללא הבעה. התקדמנו לכיוון חדר האוכל , אבל פתאום אבא עצר את כולם , הוא אמר להם שחדר אוכל מחוץ לתחום . "מה זאת אומרת?" שאלתי מבולבלת. "אורחים יכולים להיות איתי" המשכתי .. "כן , אבל אני בטוח שבחדר האוכל יש לך מספיק אורחים." אמר "תמשיכי מכאן.." המשיך . הייתי נורא נורא מבולבלת ! אבל בלי בררה , המשכתי ונכנסתי לחדר האוכל .
הרופא ליווה אותי לשולחן , הוא זה שהביא לי את האוכל . כשהייתי קרובה לשולחן, ראיתי את לואיס , הוא ישב שם , וחיכה לי .. אני לא יודעת למה אבל הנשימה שלי עצרה לרגע , כאילו זאת אהבה ממבט ראשון . הוא ריגש אותי הפעם מאוד . הייתי בטוחה מהתגובה של אבא מקודם , שהוא עזב אותי . זהו . אבל כשראיתי אותו , רציתי לקום מהכיסא הנכים הזה ופשוט לרוץ אליו . ידעתי שזה משהו שאני לא יכולה לעשות, אבל רצון זה דבר טוב ! כשהרופא מיקם אותי ליד לואיס , לואיס חייך אליי "אני שמח שאת בסדר.." אמר "מה זאת אומרת בסדר ? אתה מתכוון לניתוח שעברתי ?" שאלתי . "גם ... ובכללי , אני שמח שאת בסדר אחרי הכל.." אמר מחייך חשבתי לרגע למה הוא מתכוון , אני עדיין חולה , אני עדיין לא בסדר . אני מבולבלת ! "תראה , לואיס .. אני עדיין צריכה לעבור ניתוח היום . אני עדיין חולה" אמרתי "אתה יודע שעדיין הכל יכול לקרות.." המשכתי... לואיס נראה מופתע , כאילו לא ידע על הניתוח שיהיה היום .. "מ..מה?" אמר .
"לא אמרו לי שיהיה לך עוד ניתוח .." אמר מבולבל . ליטפתי אותו ... "אני יודעת שזה מלחיץ אותך , גם אותי זה מלחיץ" אמרתי . הרופא קטע אותנו כשהגיש לי את האוכל . כשראיתי את האוכל , נגעלתי . כמעט ולא היה לי תאבון . כשהרופא התרחק , לואיס המשיך .. "את, את לא יכולה . " אמר כשהוא מושיט את ידו אל הכתף שלי.
"אני לא יכול" המשיך.. נבהלתי , אז כן הוא עומד לזרוק אותי , כי אני עדיין לא בסדר . "לואיס תבין , אני לא בחרתי להיות חולה... אתה חייב להבין" אמרתי. "אני יודע , אבל אני לא רוצה לאבד אותך !" אמר. אוקי, אז הוא לא רוצה לזרוק אותי אחרי הכל . נשמתי נשימה עמוקה .. "אני פוחדת לאבד את עצמי " אמרתי וחיבקתי אותו .
"גם אמא שלי הייתה חולה בסרטן , ואחרי כל המאמצים היא הפסידה ומתה.." אמרתי בוכה. "אני עושה את כל מה שאני יכולה " אמרתי. לואיס הביט על התחבושת שהייתה על ראשי , אם הכתם הקטן של הדם . "אשלי , כבר שנה שאני רציתי להזמין אותך לצאת איתי אבל נורא התביישתי , פספסתי כל כך הרבה הזדמנויות , אני מרגיש מטומטם" אמר "לואיס , אני גם הייתי צריכה לעשות את הצעד הזה לפני שנה , אבל לא הייתי מסוגלת" אמרתי "זה איכשהו גם אשמתי " אמרתי. לואיס לא אמר מילה , הוא רק חיבק אותי .
ראיתי את החשק שלו לנשק אותי , אבל ישבנו באמצע חדר אוכל אם אנשים חולים , זה לא היה רלוונטי . XD אני יודעת שהוא לא יכול לשמוע על הניתוח שאני עומדת לעבור , אם אני יעבור כמובן .. הוא התחרפן מלשמוע את המילה הזאת ! "הלוואי ויכולתי להגיד שהכל יהיה בסדר , אבל יש בי תקווה" אמר . ראיתי איך הדמעות שלי זולגות על החולצה שלו , נשברתי כבר מזמן .. תהיתי מה השעה , הניתוח שלי אמור להיות בערב . . ואז שמתי לב לשעון שהיה תלוי מעל החלון. היה כבר 1 בצהריים . עוד 5 שעות , חשבתי . "את תאכלי את זה?" שאל לואיס כשהצביע על מגש האוכל "לא" צחקתי . "אז לקחת אותך בחזרה לכולם.." שאל. "לא , אני רוצה לצאת מכאן אבל לא לחזור לכולם , אני רוצה להישאר איתך" אמרתי. לואיס הביט בי וחייך . פתאום הוא קם , אחז בכיסא ולקח והוציא אותי מחדר האוכל , הוא לקח אותי דרך המסדרון לכיוון השני . ואז ראיתי חצר פנימית , עם דשא וספסלים . לואיס כזה חמוד , חשבתי לעצמי . מה הייתי עושה בלעדיו ? לפני שלואיס התיישב על הדשא , הוא הושיט את ידיו אליי , "בואי אני יעזור לך" אמר. "אני לא רוצה שתשבי על הכיסא הזה..." אמר "אני לא יכול לראות אותך יושבת על הכיסא הזה.. זה מחרפן אותי" המשיך.. בעזרתו לאט לאט קמתי , הוא הרים אותי ולאט לאט הושיב אותי על הדשא. אני יודעת שזה נשמע כאילו אני ילדה קטנה , אבל לא הרגשתי את רגליי בכלל ! לואיס הביט מסביבו , לא הבנתי למה , אז הבטתי מסביבי גם , לראות מה לואיס מחפש , לא ראיתי אף אחד ואולי זאת הסיבה שהוא הסתובב , כי כשהסתובבתי חזרה אל לואיס , הוא הביט בי בחיוך , התקרב אליי ונישק אותי .. תחושת הקסם הנפלאה שממלאת אותי כל פעם מחדש , אני נזכרת ביום הראשון שהוא נישק אותי , ההרגשה הנפלאה הזאת , שמוחקת ממני את כל התחושות הרעות למשך שניות ספורות .. אבל הנשיקה הזאת נמשכה ונמשכה, היא הייתה כלכך טובה שלואיס בטח לא רצה לחזור לתחושות הרעות . התחושה הטובה נפסקה כאשר הרגשתי שמשהו מוזר כבר .
עצרתי את לואיס , וראיתי דמעות . מהר ניקיתי את הדמעות מהפנים שלו וחבקתי אותו. "אל תדאג כלכך" אמרתי "אני לא יכול , אני פשוט לא יכול לחשוב על מה שיכול לקרות לך" אמר. "עוד יותר הורג אותי שאני לא יכול להגיד לך שהכל יהיה בסדר" המשיך.. "למה?" אמר. "לואיס, אני אוהבת אותך , תזכור את זה" אמרתי בוכה שוב..
"אני יודע , אני אזכור , אני אוהב אותך כלכך" אמר. שעות על גבי שעות , ישבנו.. ודברנו . על כל מה שחווינו , מה שיכולנו לחוות , מה שאנחנו מקווים שנחווה , על המוות , על החיים , על הכל . הכל נקטע , כשברמקול אמרו את שמי ! "לואיס... אני צריכה שתושיב אותי חזרה" אמרתי "לא..." התייאש "אני חייבת" אמרתי.. ללא בררה , לואיס קם והושיב אותי בחזרה על הכיסא , והתקדמנו לכיוון החדר.
ליד החדר ראיתי את אבא ואת כל החבר'ה מודאגים .. כשראו אותי מתקרבת חייכו , "אשלי !" צעקו . אני כלכך שמחה שכולם כאן לצידי , כולם כאן כדי לתמוך בי . אני חשובה להם . הסתכלתי על אבא , על הפנים שלו , הוא היה הרוס מהכל , קודם אמא ועכשיו אני .. "אשלי?" אמר הרופא זה היה הסימן שלי להיכנס לניתוח. נשכבתי על המיטה , ומולי , היה חלון משם יכולתי לראות את כולם , והם אותי . הרופא שוב אמר לי להירגע , וחיבר לי את החומר המרדים . לאט לאט שוב ראיתי מטושטש , אבל ראיתי איך הוא סוגר במקצת את הוילון של החלון עכשיו ראיתי אותם במעורפל . לאט לאט שוב הרגשתי את תחושת החולשה שממלאת אותי , ועיניי נסגרו .
20:34 - שעתיים בערך אחרי הניתוח.
התעוררתי , כן ! עברתי את הניתוח , הרגשתי עדיין חלשה במקצת. אבל בתוך תוכי הייתי שמחה ומאושרת . אני לא כמובן לא יודעת אם זה הניתוח האחרון שלי , אבל אני נורא מודאגת . הרופא שם לב שהתעוררתי וניגש אליי "איך את מרגישה?" חייך "אני בסדר , תודה" אמרתי . "תראי הניתוח עבר בסדר , אבל יש לך עדיין בעיות בדם . זה איום ממש גדול , את צריכה להירגע , אסור לך לזוז הרבה . אוי , כל השמחה שלי הלכה . זהו אני בדיכאון מוחלט ! הרופא פתח את הוילון ויכולתי לראות איך כולם מודאגים מאחוריו . לואיס עמד בראש ובראשונה . ראיתי אותו מחייך , כשראה אותי .. אבל הוא עוד לא יודע שאני עדיין לא בסדר !! כשהוא ראה שאני לא מחייכת בחזרה, הוא היה מבולבל , ולפי ההבעה שלו , ידעתי שהוא מת לדעת מה קרה הפעם . סובבתי את הראש מימין לשמאל , בהבעה של "לא, אני עדיין לא בסדר" הוא הוריד את ראשו למטה , מאוכזב . לרגע הרגשתי כאבים בכל הגוף ורעדתי , הרופא ישר ניגש אליי והתחיל לבדוק אותי , היו עוד 2 רופאים בצד השני של החדר והם ישר באו אליי ראיתי איך לואיס הרים מיד את ראשו כששמע את הרופאים מבוהלים הוא היה מבוהל מאוד , ממש כמו כל שאר החבר'ה , ראיתי את אבא בצד עיניו נראות עייפות ומבוהלות , ראיתי איך הוא רץ לכיוון הדלת ופותח אותה , "לא לאא!" אמר הרופא בחדות "לא להיכנס.." אמרו כל הרופאים לאבא . אבא לא הקשיב להם וניגש לעמוד ליד מיטתי , ראיתי את המבט שלו כשראה אותי רועדת , וזזה מצד לצד בחדות , למוות . אני כבר ראיתי את עצמי מתה , אני באמת ראיתי , הגוף שלי מת מכאבים נוראיים מולי עמדה המכונה שהראתה של קצב פעילות הלב שלי , הקצב היה חלש.. ראיתי את לואיס נכנס לחדר בריצה כשראה אותי גם הוא רועדת וזזה בחדות , הייתי שבורה , כאב לי בכל הגוף לא יכולתי לעמוד רציתי שזה יגמר כבר ! שוב התחלתי לראות מטושטש , ראיתי את לואיס כבר נשבר , הוא בכה , גם אבא בכה את כל השאר לא ראיתי בבירור יותר , התמונה של אמא עלתה בראשי התמונות של לואיס ושלי עלו בראשי , וזה הדבר האחרון שראיתי . ממש שנייה לפני שנסגרו עיני ולא הרגשתי דבר שמעתי את הצפצוף המתמשך של המכונה , שהראה איך הלב שלי הפסיק לדפוק, ומאז לא הרגשתי דבר , לא ראיתי דבר ולא שמעתי דבר .
• - - - - - - - - - - - - - - • נשלחה הזמנה לפרק 7 ~ לקוראים קבועים. 33 > • - - - - - - - - - - - - - - • בפרק זה אתם לא חייבים להגיב , אבל כמובן אשמח לתגובות על הסיפור כולו . חחח ♥ ~ תודה לכל מי שקרא אותו , אני אישית התרגשתי . אז כל מי שקרא , התרגש , בכה , צחק , אהב .. זהו סופו של הסיפור , ונתראה בסיפור הבא D ; - Love You All , Amber ♥ -
| 
