בניית אתרים בחינם
   צור קשר    כתב הסמכה מינוי לכהנים    קברי צדיקים?    שריפת גופות? קבר אחים?    קבר וטומאת מתים?
   קרי לילה זרע לבטלה?    התרת נדרים?    אל תוסף על דבריו?    נישואין לגויה מותר אסור?    חכמי גמרא בישלו עוף בחלב?
   חזיר יהיה מותר לאכילה?    רמב"ם הזיק לדת יותר משחיזק?    הפלה זה רצח? נפל ולד?    מי כתב את התורה?    מיהו יהודי?
   התרת נדר שבועה?    התרת נדרים שאלות?    התרת שבועה פילגש בגבעה?    ירושלים הוויכוח והקונפליקט    קרבן תפילה מותר בכל מקום?
   עולם הבא?    דוד ויהונתן    יואב כאפיקורוס טוב ליהודים    בית כנסת מקדש מעט?    בתי כנסת?
   סוכות    שבועות    בית כנסת מהי קדושתו?    תשרי שביעי או ראשון?    חגי ישראל שלוש רגלים
   ט באב,    תמוז?    תאריכים מבול פסח וכיפור,    ראש חודש ראשי חודשיכם    תשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות
   הלל דאטפת גולגולת צפה    משלם לאדם כפועלו    חכמים ומספרים    שבעים לשון?    שבעים שמות לאלוהים?
   שלוש עשרה מידות לאלוהים?    היו במצרים 430 שנה או 210?    120 שנה לאדם.    אין ברכה בנמנה?    כמה עיקרים לרמב"ם?
   מהיכן 70 אומות לשונות?    שבעים למה?    שישה בכרס אחת?    רמב"ן לשון רש"י איננו נכון?    משנה וגמרא על חכמים
   רד"ק חכמים פספסו?    רמב"ם על ישו ומוחמד?    רמב"ן על הרמב"ם    רשב"ם וסבא רש"י    רשב"ם על סבא רש"י
   ככל אשר יורוך?    מהיכן המילה רב?    עשה לך רב והסתלק מן הספק?    ובני קרח לא מתו?    מדוע נקראים זקנים וחכמים?
   גדולי החכמים היו עניים וחולים?    חכמים חלוקים מדוע?    כהנים רבנים?    הרוגי מלכות?    חסידות במשבר?
   רד"ק, גמרא לא מסיני?    בניו של רב עקיבא    מדוע מתו תלמידי עקיבא?    משה רבנו מול עקיבא?    עקיבא בכלא? צדיק?
   עקיבא ובר כוכבא?    עקיבא וחבריו הרוגי מלכות?    עקיבא ותלמידיו?    עקיבא שועל במקדש?    עקיבא ומלך ערב הכושי?
   עקיבא ותורה?    נחמן מברסלב צדיק?    ברלנד הברסלבי צדיק?    "הרבי" מלובביץ' ערירי וצדיק?    רמח"ל צדיק?
   הרמח"ל ומשפחתו נספו במגיפה?    ברכת המזון? רמב"ם    ברכה לבטלה? רמב"ם    לחם רק מחמשת מיני דגן?    לא יראני האדם וחי?
   רש"י חוסר אות סוד או רמז?    שאלות על פירוש רש"י?    רש"י עם ישראל עניים ויתומים?    מבול לא בכול העולם?    עין רעה?
   בלי עין רעה?    פדיון    פדיון בכור בהמה    פדיון חמור בלבד?    מקנך מקנה פדיון חמור
   פדיון בהמה ביום 8 או ביום 30?    פדיון "בכור לאמו" או מן האב?    כתר תורה ומלכות    המקל    דינא דמלכותא דינא
   כתיב מלא או כתיב חסר?    ירבעם והנביא מסר לחיים    ירמיהו והעול מסר לחיים    גולה גלות גולים    היוצא מארץ ישראל נענש
   הגר בארץ ישראל עדיף על חכם בחו"ל    חכמים על מגורים בגולה    היושב בארץ ישראל    למה אנו בגלות?    מצרים לא תשוב
   ארץ ישראל מקיאה עוברי עבירה    עם ישראל גרוע יותר מהגויים?    אל תפלל לא לתפילה    סוכה מצה שופר גזולים    פתק בכותל?
   ואכלת ושבעת וברכת - ושמחת    רבנים וחכמים מזלזלים אחד בשני    שחיטה נבלה וטריפה    אלוהים מטעה הטעיה מכוונת    אלוהים למה תתענו
   אדם יראה לעיניים בוחן כליות ולב    הבנת הנקרא    אחרי רבים להטת?    ודרשת וחקרת ושאלת היטב    קרוב יהוה לכל קראיו
   ניסיון    קידוש השם במוות?    קידוש השם בקרבן אדם?    תפילין?    תפילין בימין או שמאל?
   מקור השם תפילין    נשים ותפילין    מזוזה תפילין    מזוזה?    מצאת כי תדרשנו
   קרוב יהוה לכל קוראיו    נח צדיק    שבע מצוות בני נח?    שם יהוה לא תשא?    בשמו תשבע
   מה פירוש לא תשא?    הגלות עונש    מדוע חרבה ירושלים?    אהל מועד עבודת הלווים    בית שלישי משמים?
   חכם מבטל תורה?    כל עדת ישראל ישגו?    נישואין לפני לידה?    עבודה וחכמים    על עבודה ופרנסה
   אל תמכור תורה חכמה ומוסר    לימוד תורה בכסף?    מהו שכר מצווה    עבודה בזמן התנ"ך    קרדום לחפור בה
   רב שאינו מקיים את התורה

נדר- התרת נדרים- מאין "חכמים" לומדים על "התרת נדרים"?

דברים כג (כב) כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (כג) וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא:(כד) מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ:

קהלת ה (ג) כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם:(ד) טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם: (ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: איך מסתדרים הפס' בדברים, ובקהלת, עם הרעיון של "התרת נדר/ים"? הרי אם יש את האפשרות של "התרת נדר/ים" הפס' למעלה כאן מיותרים?

ויקרא פרשת בחקתי פרק כז (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהֹוָה:(ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:(ד) וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל:(ה) וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים: (ו) וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף:(ז) וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים:(ח) וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן:

במדבר פרשת נשא פרק ו (כא) זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַיהוָֹה עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ:

במדבר ל פרשת מטות (ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה:(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: רש"י (ב) ראשי המטות - חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל. ומנין שאף שאר הדברות כן, תלמוד לומר (שמות לד, לא - לב) וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל. ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות. או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד, נאמר כאן זה הדבר, ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז, ב) זה הדבר, מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל, שנאמר דבר אל אהרן וגו', אף זו נאמרה לכולן:

תלמוד בבלי מסכת בכורות דף לו עמוד ב אמר רב חייא בר עמרם: ג'(3) מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, ג' מתירין את הנדר במקום שאין חכם, ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, [עמוד א] לאפוקי מדרבי יוסי; שלשה מפירין את הנדר במקום שאין חכם - לאפוקי מדרבי יהודה, דתניא הפרת נדרים בג',

תוספות מסכת בכורות דף לו עמוד ב: שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם - בענין זה דפ"ק דנדרים (ח:) [דאמרי'] לא שרי ליה לאיניש למישרי נדרא באתרא דרביה ומיהו ההיא אפי' יש שם מומחה אחר אין לאותו מומחה להתיר במקום רבו כמו רבינא במקום רב אשי.

איך לומדים מהפס' בתורה, על מומחה יחיד או על שלשה הדיוטות? ובהנחה שיש "התרת נדר/ים" מדוע יש חשיבות לגיל הילדה/נערה/אישה? במדבר ל (ד) וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָֹה וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ: רש"י בבית אביה - (ספרי) ברשות אביה ואפי' אינה בביתו: בנעוריה - ולא קטנה ולא בוגרת שהקטנה אין נדרה נדר והבוגרת אינה ברשותו של אביה להפר נדריה ואי זו היא קטנה אמרו רבותינו בת י"א שנה ויום א' נדריה נבדקין. אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה נדרה נדר. בת י"ב שנה ויום א' אינה צריכה להבדק: ומה עניין נדריה נבדקין? הרי יש שלושה אידיוטים או מומחה אחד זה צריך להספיק? אם כך: מדוע חשובה הפרשה הזו? האם יש הבדל בין איש לאישה לגבי נדר/ים? הרי אביה יכול להפר את נדרה? ואם לא אביה, אז מומחה יחיד או שלשה הדיוטות/ים (לפי רש"י)? מדוע כותב התורה אינו מדבר בזכר לגבי "התרת נדר/ים" ומדבר רק על נדרי אישה? הרי רוב התורה כתובה בלשון זכר.

מה על תפילת "כל נדרי" ביום כיפור שכביכול מבטלת את כל הנדרים של שנה שעברה, ושל השנה הבאה? הרי האידיוטים מספיקים ואין שום בדיקת נדר/ים? וב"כל נדרי" מדובר על גברים?

במדבר פרשת מטות פרק ל (ה) וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם:(ו) וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיהוָֹה יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ: רש"י (ו) ואם הניא אביה אותה - אם מנע אותה מן הנדר, כלומר שהפר לה. הנאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר, הוי אומר הנאה זו הפרה. ופשוטו לשון מניעה והסרה וכן (במדבר לב, ז) ולמה תניאון, וכן (תהלים קמא, ה) שמן ראש אל יני ראשי, וכן (במדבר יד, לד) וידעתם את תנואתי, את אשר סרתם מעלי: מה פירוש "הנאה זו איני יודע מהי"? האם "רוח הקודש" שרש"י למד ממנה לא עשתה עבודה מושלמת?

במדבר פרשת מטות פרק ל (ז) וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ: רש"י ואם היו תהיה לאיש - זו ארוסה או אינו אלא נשואה, כשהוא אומר ואם בית אישה נדרה, הרי נשואה אמור וכאן בארוסה, ובא לחלוק בה, שאביה ובעלה מפירין נדריה. הפר האב ולא הפר הבעל או הפר הבעל ולא הפר האב, הרי זה אינו מופר, ואין צריך לומר אם קיים אחד מהם: "זו ארוסה או אינו אלא נשואה" האם רוח הקודש לא העבירה את החומר לרש"י בצורה שיבין אל נכון?

במדבר פרשת מטות פרק ל (ח) וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ:(ט) וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַיהוָֹה יִסְלַח לָהּ: בפס' ז - ח מדובר על ארוסה או נשואה הנמצאת בבית אביה,

רש"י וה' יסלח לה - במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא מופר. ואם המופרים צריכים סליחה, קל וחומר לשאינן מופרים: מה עניין נזיר לכאן?

במדבר פרשת מטות פרק ל (י) וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ:

רש"י כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה - לפי שאינה לא ברשות אב ולא ברשות בעל, ובאלמנה מן הנשואין הכתוב מדבר, אבל אלמנה מן האירוסין, מת הבעל נתרוקנה וחזרה לרשות האב: מה זה אלמנה מהאירוסין? ומה עניין "כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ" אם יש אפשרות ללכת למומחה יחיד או שלושה אידיוטים?

במדבר פרשת מטות פרק ל (יא) וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה:(יב) וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם:(יג) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַיהוָֹה יִסְלַח לָהּ:(יד) כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: רש"י (יד) כל נדר וכל שבועת אסר וגו' - לפי שאמר שהבעל מפר, יכול כל נדרים במשמע, תלמוד לומר לענות נפש, אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש בלבד. והם מפורשים במסכת נדרים (דף עט א):

במדבר פרשת מטות פרק ל (טו) וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ:(טז) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ: בפס' יא - טז מדובר על אישה נשואה הנמצאת בבית בעלה,

במדבר ל (יז) אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת משֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ: מה פירוש אלה החוקים, אם כל מומחה יחיד וכל שלושה אידיוטים יכולים להפר נדר, מדוע אם כך: צריכים את הפרשה הזו? ומדוע באים הפס' הבאים אם יש אפשרות להתיר נדר?

תהילים נ (יד) זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ:

תהילים עו (יב) נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ לַיהֹוָה אֶלֹהֵיכֶם כָּל סְבִיבָיו יוֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא:

איוב כב (כז) תַּעְתִּיר אֵלָיו וְיִשְׁמָעֶךָּ וּנְדָרֶיךָ תְשַׁלֵּם:

האם יפתח שופט ישראל, ובתו, לא שמעו על התרת נדרים? ע"י מומחה יחיד או שלושה אידיוטים?

מדוע זו תשובתה של בת יפתח לאביה? שופטים יא (לו) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל יְהֹוָה עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהֹוָה נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן: ובהנחה שיפתח שופט ישראל, אינו יודע הלכה? היכן היו כל אנשיו וזקני העיר? הסנהדרין הגדולה? הסנהדרין הקטנה? הסנהדרין הפיצי? רש"י במדבר פרק ל פרשת מטות (ב) ראשי המטות -  למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות.  האם לא מצא יפתח שופט ישראל שלושה אידיוטים שיתירו את נדרו?

שולחן ערוך יורה דעה סימן רג  סעיף א

אל תהי רגיל בנדרים. כל הנודר, אף ע"פ שמקיימו, נקרא רשע ונקרא חוטא. אם "רגיל בנדרים" "נקרא רשע ונקרא חוטא" איך מסתדרת ההלכה הזו עם כל הנודרים, והנדרים, בבית כנסת, או לבית הכנסת?

סעיף ד  צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו צדקה אין טוב לידור; אלא אם ישנו בידו, יתן מיד; ואם לאו, לא ידור עד שיהיה לו. ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם, ד (א) יאמר: בלא נדר.

שולחן ערוך יורה דעה סימן ריא  סעיף ב

מי שהתנה ואמר: כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים, ונדר בתוך הזמן, אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר, נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר;

ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר, התנאי קיים והנדר בטל. ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר, ד אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי, ויש לחוש לדבריהם. הרי יש כאן שתי דעות שונות, אחת אוסרת, ואחת מתירה, איך זה מסתדר? והרי בתפילת כל נדרי ביום הכיפורים, אנו מבטלים את כל הנדרים למשך השנה הבאה, איך זה מסתדר עם ההלכה? שהרי מי אינו זוכר את "תפילת כל נדרי" ביום הכיפורים? "כל  נדרי ואסרי ושבועי ונידויי וחרמי וקונמי וקונחי וקונסי די נדרנא ודי אשתבענא ודי נדינא ודי חרמנא ודי אסרנא על נפשתנא מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה שבא אלינו לשלום ומיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים שיבוא אלינו לשלום נדרנא לא נדרי ושבוענא לא שבועי וחרמנא לא חרמי ונדוינא לא נדויי ואסרנא לא אסרי כולהון אתחרטנא בהון יהא רעוא דיהון שביתין ושביקין לא שרירין ולא קימין ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה" (אומרים כל נדרי ג"פ)

שולחן ערוך יורה דעה סימן רכח

סעיף (יד) קודם שיתירו צריך שיפרט להם הנדר כה והסיבה שבשבילה נדר. ואם לא פרט, אין התרתן התרה. ומיהו כשיפרוט לאחד מהמתירין, סגי. אם זו ההלכה לגבי התרת נדרים, אם כך: איך עושים "התרת נדרים" ביום כיפור?

סעיף (טו) אין מתירין נדר של דבר איסור, אפילו אינו אלא איסור דרבנן, (ח) כגון לשחוק. ואם התירו נדר של שחוק, יש מתירין כו ויש אוסרים. הגה: כז ואם יש מכשול בנדר זה, כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה, כח מתירין לו לכתחלה (הגהות מרדכי דשבועות בשם ר"ת והג"ה בסמ"ג). וכן מי שנדר שלא לשחוק, ונשתטה לפעמים, וכששוחק ירווח לו, מתירין לו. (תשובת הרמב"ן סי' רפ"א) ועיין לעיל סוף סימן רי"ז הנודר שלא לשחוק מהו בכללו.

ואיך אם "אין מתירין", "יש מתירין ויש אוסרים" יש מתירים ויש אוסרים, האם לא אותה "תורה" שבע"פ קיבלו כולם?

שולחן ערוך יורה דעה סימן ריז

סעיף מ נדר מבני נח, אסור באומות העולם ומותר בישראל. האם אברהם אינו מבני נח? נדר מזרע אברהם, אסור בישראל ובגרים ומותר באומות העולם, אפי' בבני ישמעאל ועשו. האם ישמעאל ועשו אינם מבניו של אברהם?

סעיף מא נדר מהערלים, אסור (ט) במולי אומות העולם ומותר בערלי ישראל

סעיף מב נדר מהמולים, אסור בערלי ישראל מותר (י) ומותר במולי אומות העולם. 

סעיף מג נדר מישראל, אסור בגרים. מהגרים, מותר בישראל. 

סעיף מד נדר מישראל, אסור בכהנים ולוים. בכהנים ולוים, מותר בישראל.

סעיף מה נדר מכהנים, מותר בלוים. מלוים, מותר בכהנים. החלק הראשון(בתכלת) אולי נכון? אבל החלק השני(בצהוב) איך מסתדר, שהרי הכוהנים משבט/בני לוי? והרי זה כמו שכשנדר מישראל נאסרו עליו גם כוהנים, ולווים, מפני שהם חלק מעם ישראל, והרי הכוהנים הם חלק משבט לוי? ודוגמאות בפס' הבאים למכביר יש,

דברים כא (ה) וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהֹוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע: דברים כד (ח) הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת: דברים כז (ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: דברים לא (ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: יהושע ג (ג) וַיְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר כִּרְאוֹתְכֶם אֵת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאִים אֹתוֹ וְאַתֶּם תִּסְעוּ מִמְּקוֹמְכֶם וַהֲלַכְתֶּם אַחֲרָיו:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רכג סעיף ב האומר לבנו: הרי אתה אסור בהנאתי, או שנשבע שלא יהנה בו, אם מת, יירשנו. אסור עליו הנאתו ופירש בין בחיי בין במותי, אם מת, לא יירשנו (וע"ל סי' רט"ז).  

שולחן ערוך יורה דעה סימן רכז  סעיף ג מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים, ח באים (ג) ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו. ואם אמר: כהנים אלו ולוים אלו, יתן לכהנים ולוים אחרים; ט וכן הדין במתנות עניים לעניים.

מדוע בהלכות אלו השולחן ערוך צריך להגדיר במדויק? ובהלכות הקודמות אין התייחסות לדיוק?

שולחן ערוך יורה דעה סימן ריח סעיף א

כל הנודר, או נשבע, רואין דברים (א) שבגללן נשבע או נדר, ולומדים מהם לאיזה נתכוון. והולכין (ב) אחר הענין, ולא אחר משמעות דבור. כיצד, היה טעון משא של צמר או פשתים, והזיע והיה ריחו קשה, ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם, הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות, ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו. היה לבוש בגדי צמר, א ונצטער בלבישתו ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם, אסור ללבוש, ומותר לטעון עליו ומותר להתכסות בגיזי צמר, שלא נתכוון זה אלא לבגד צמר. וכן כל כיוצא בזה. הגה: ב וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו, אבל בנודר לחבירו, כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו, אם לא באומדנא דמוכח (כך משמע בריב"ש ובהרמב"ן). איך מסתדרת הלכה זו עם כל ההלכות לפניה? הרי איך אם כך: שלושה אידיוטים יכולים לבטל נדר?

שולחן ערוך יורה דעה סימן רכח סעיף ח

טז החרם, אינו צריך לא פתח ולא חרטה. אם כך: על מה כועס האלוהים בפרשת עכן? יהושע ז (א) וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  האם האלוהים לא הבין את ההלכה/"תורה" "שבע"פ" שהוא נתן? שילך האלוהים אצל "חכמים" ויסבירו לו,  

איך מסתדרת הלכה "החרם, אינו צריך לא פתח ולא חרטה" עם הפס' הבאים? בויקרא כז (כח) אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיהֹוָה מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיהֹוָה:(כט) כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת: ומדוע יהושע בחרם עכן, לא עושה התרת נדר, חרם, או כל שטות אחרת שהמציאו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"? וכך: הייתה ניצלת משפחה שלמה שהושמדה, כולל בעלי החיים שלה? האם רק יהושע והאלוהים לא ידעו על התרת נדרים/חרמים/חרמות?

שולחן ערוך יורה דעה סימן רכח סעיף מב

נדר להתענות קג או לצדקה, יש לו התרה על ידי פתח וחרטה, והוא שלא באה הצדקה ליד גבאי. ואם נתן מקצת, יכול הוא להשאל על השאר.

שולחן ערוך יורה דעה סימן ריז

סעיף מ נדר מבני נח, אסור באומות העולם ומותר בישראל. האם אברהם אינו מבני נח?

נדר מזרע אברהם, אסור בישראל ובגרים, ומותר באומות העולם, אפי' בבני ישמעאל ועשו.  האם ישמעאל ועשו אינם מבניו/צאצאיו של אברהם?

סעיף מא נדר מהערלים, אסור (ט) במולי אומות העולם ומותר בערלי ישראל. מה זה ערל ישראלי? איך יש יצור כזה? ואיך ההלכה הזו מסתדרת עם הפס' הבאים? בראשית יז (י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר:(יא) וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם:(יב) וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא:(יג) הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם:(יד) וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר: הרי ערל מבני אברהם, אשר לא נימול, דינו: ונכרתה הנפש?

שולחן ערוך יורה דעה סימן ריז

סעיף מב נדר מהמולים, אסור בערלי ישראל מותר (י) ומותר במולי אומות העולם. 

סעיף מג נדר מישראל, אסור בגרים. מהגרים, מותר בישראל. 

סעיף מד נדר מישראל, אסור בכהנים ולוים. בכהנים ולוים, מותר בישראל. 

לפי כל סעיפי ההלכה למעלה, הנדר צריך להיות מפורט, ואם לא פורט, אינו חל על כל דבר, אם כך: איך מסתדרת ההלכה עם הסיפור הבא?

שמואל א יד

(כד) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם:(כה) וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה:(כו) וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה:(כז) וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו ותראנה וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו:(כח) וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם וַיָּעַף הָעָם:(כט) וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה: הרי שאול אסר על לחם ובסיפור כאן זה דבש? האם שאול המלך אינו יודע הלכה? ומה על כל העם? האם אין אף אחד מהעם שיתקן את הטעות?

(ל) אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים:(לא) וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא בַּפְּלִשְׁתִּים מִמִּכְמָשׂ אַיָּלֹנָה וַיָּעַף הָעָם מְאֹד:(לב) ויעש וַיַּעַט הָעָם אֶל שלל הַשָּׁלָל וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם:(לג) וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַיהֹוָה לֶאֱכֹל עַל הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה:(לד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַיהֹוָה לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם:(לה) וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה:(לו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה וְנָבֹזָה בָהֶם עַד אוֹר הַבֹּקֶר וְלֹא נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ וַיֹּאמְרוּ כָּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה  וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן נִקְרְבָה הֲלֹם אֶל הָאֱלֹהִים:(לז) וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא:(לח) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם:(לט) כִּי חַי יְהֹוָה הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל הָעָם:(מ) וַיֹּאמֶר אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל שָׁאוּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה:(מא) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ:(מב) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן:(מג) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי אָמוּת:(מד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן:(מה) וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי יְהֹוָה אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת:(מו) וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם: איך זה שמלך ישראל שאול אינו יודע הלכה? הרי מדוע שאול אינו עושה התרת נדרים? האם שאול לא שמע על פרשת פילגש בגבעה, שהרי מי שלא נדר בנותיו היו מותרות, והרי יהונתן בן שאול לא שמע על הנדר אלא רק לאחר אכילתו מהדבש, והאם אלוהים אינו מבין שיהונתן לא היה כאשר שאול אוסר על האכילה, שהרי האלוהים אינו עונה לשאול מפני שהעם כאילו הפרו את שבועתם?

ואיך מסתדר סיפור זה של שאול ויהונתן בנו, מול סיפור פילגש בגבעה, ששם כן מוצאים העם פתח להתרת נדרים אבל לא כהלכה, כי אם בדרך של התחכמות? מדוע אם יש הלכה לא לעשות לפי ההלכה אלא להתחכם?

שופטים כא

(א) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה:(ב) וַיָּבֹא הָעָם בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל:(ג) וַיֹּאמְרוּ לָמָה יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד:(ד) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ שָׁם מִזְבֵּחַ וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים:(ה) וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי אֲשֶׁר לֹא עָלָה בַקָּהָל מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהֹוָה כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל יְהֹוָה הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת:(ו) וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל:(ז) מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַיהֹוָה לְבִלְתִּי תֵּת לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים:(ח) וַיֹּאמְרוּ מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל יְהֹוָה הַמִּצְפָּה וְהִנֵּה לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל:(ט) וַיִּתְפָּקֵד הָעָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד:(י) וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף:(יא) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּל זָכָר וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר תַּחֲרִימוּ:(יב) וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:(יג) וַיִּשְׁלְחוּ כָּל הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם:(יד) וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד וְלֹא מָצְאוּ לָהֶם כֵּן:(טו) וְהָעָם נִחָם לְבִנְיָמִן כִּי עָשָׂה יְהֹוָה פֶּרֶץ בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:(טז) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה מַה נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה:(יז) וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל:(יח) וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן:(יט) וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג יְהֹוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה:(כ) ויצו וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים:(כא) וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן:(כב) וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לרוב לָרִיב אֵלֵינוּ וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ:(כג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם:(כד) וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ:(כה) בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה: ומדוע צריכים לעשות את כל התרגילים האלה, ולא עושים התרת נדרים פשוטה ע"י מומחה יחיד או שלושה אידיוטים? ואיך מסתדר סיפור ההתרה של הנדר על ידי חטיפה, עם ההלכה? שהרי נדרו שלא יתנו בנותיהם לבני בנימין? ברעיון של אנחנו נדרנו ומי שלא בא למלחמה לא נדר, ולכן ניתן את בנותיו, כאן יש הגיון,   אבל  איזה הגיון יש בזה שיחטפו בני בנימין נשים של אלה שנדרו, ואז הם פטורים מהנדר או השבועה?  והרי זה גם נוגד את ההלכה,

רש"י שופטים פרק יא (לז) וירדתי על ההרים - לשון יללה הוא ודוגמתו על גגותיה וברחובותיה כולו ייליל יורד בבני המתעצב בבכי עד שגופו משתבר, ובמדרש אגדה דורש רבי תנחומא על ההרים לפני סנהדרין שמא ימצאו פתח לנדרך: האם רבי תנחומא לא קיבל "תושב"ע" כשאר "חכמים", הרי מה פירוש "לפני סנהדרין שמא ימצאו פתח לנדרך" הרי לפי "חכמים" היה פתח להתרת הנדר, רק שלא הלך יפתח אל פינחס הכהן, ופינחס הכהן לא בא אל יפתח, רש"י שופטים פרק יא (לט) ותהי חק - גזרו שלא יעשה אדם עוד כן שאילו הלך אצל פנחס או הוא בא אצלו היה מתיר לו נדרו עמדו בגדולתן ומבין שניהם אבדה ונפרע מהם פנחס נסתלקה שכינה הימנו שנאמר בדברי הימים לפנים ה' עמו למדנו שבסופו אינו עמו ויפתח הוכה בשחין וניפול אברים שנאמר ויקבר בערי גלעד ויש עוד לפתור ותהי חוק בישראל מחובר למקרא שלאחריו:  האם רבי תנחומא לא שמע שיש אפשרות להתרת נדרים? הרי לפי דברי ר' תנחומא יפתח ניסה להתיר את נדרו אצל הסנהדרין, ומה קרה להלכה מומחה יחיד או שלושה אידיוטים מותרים להתיר נדר? האם הסנהדרין בזמנו של יפתח לא ידעו את ההלכה, הרי מדוע לא התירו?

דברי שמעון בן סירא  

שמו היה : שמעון בן ישוע בן אליעזר בן סירא (השווה רב סעדיה גאון בספר הגלוי הוצאת הרכבי קו') ובתלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יג עמוד א מצוטטים מדבריו,

אל תאחר לשלם נדר בעיתו        ואל תחכה עד מוות ליצדק:

בטרם תידור הכן נפשך             ואל תהי כמכסה יְיָ:

לאחר קריאת מסמך זה אפשר להבין את דברי הנביאים ישעיהו, ירמיהו, והושע, ובמיוחד את הנביא ישעיהו בפרק ה פס' (כ), הרי טענתו של ישעיהו בפס' זה שהכול הפוך אצלם, אצל "חכמים" אלו, והם "חכמים" בעיני עצמם בלבד, או כלשונו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם",

ישעיהו ה (כ) הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר: הכול הפוך? על אנשים שחטאו לפי סיפורי התנ"ך, כגון ראובן בן יעקב, בני עלי, בני שמואל, דוד בחטא בת שבע, אמרו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שלא חטאו? ועל אנשים שלא חטאו לפי סיפורי התנ"ך, כגון: אברהם, יצחק, ולדוד המציאו חטא לשון הרע, והנביאים ישעיהו ואליהו, עליהם אמרו שחטאו? ועל זה אומר ישעיהו: (כא) הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים:(כב) הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר:(כג) מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ: מצדיקים את החוטאים, ומחייבים את אלה שלא חטאו?

ירמיהו ד (כב) כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ:

ואיך מסתדרת הגמרא הבאה? שהרי אם "אֱוִיל עַמִּי".."בָּנִים סְכָלִים".."וְלֹא נְבוֹנִים".."חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע".."וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ"? וגרוע מכול "אוֹתִי לֹא יָדָעוּ"? ואם על חכמים ונבונים בימי הנביאים, מדברים הנביאים? אז כמו שאומר הפס' "אם בארזים נפלה שלהבת מה יאמרו אזובי הקיר", הרי אם אין חכמה בחכמים ובנבונים, הרי הטיפשים מקל וחומר פשוט יהיו טיפשים יותר, והנביאים דיברו על אבותינו, ואמרו "חכמים" ש"הדור הולך ופוחת" או כמו שאומרת הגמרא בתלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב/ב אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: אם כך: לפי משוואה זו ש"הדור הולך ופוחת", הרי שהדורות הראשונים לנו, לא היו מלאכים, אלא אנשים, ואם הם אנשים, אנו חמורים, ואפילו לא כחמורם של חנינא בן דוסא ופנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים, עכשיו אפשר להבין מאין, ומי, יוצריה של ה"מסורת" "תורה" שבע"פ", ואפשר עכשיו להבין מי ה"חכמים" בדורנו,

ישעיהו ה (כ) הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר:(כא) הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים:(כב) הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר: (כג) מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ: האם כוונתו של הנביא ישעיהו היא: הכול הפוך, כתוב רע, אומרים טוב, כתוב שחור, אומרים לבן, וכן הלאה והפוך? לכן: הידד לעם שאלה "חכמיו" והידד ל"חכמים" שהשוטים הם תלמידיהם, והנה בהמשך דברי נביאים על העם הזה ועל "חכמיו",

ישעיהו כט (ט) הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר:(י) כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם יְהֹוָה רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה:(יא) וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ הַסֵּפֶר סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא:(יב) וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר:(יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה:(יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:

ירמיהו ח (ח) אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהֹוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים:(ט) הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְהֹוָה מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם:

הושע ט

(ז) בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲוֹנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה:(ח) צֹפֶה אֶפְרַיִם עִם אֱלֹהָי נָבִיא פַּח יָקוֹשׁ עַל כָּל דְּרָכָיו מַשְׂטֵמָה בְּבֵית אֱלֹהָיו:

ישעיה כט (יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: אלוהים ציווה, אם כך: איך באו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" ואמרו: לא זאת הכוונה האלוהית? וכל הטיפשים יאללה אחריהם? הרי טענתו של הנביא ישעיהו שהעם עושה מה שאנשים, בני-אדם, מצווים אותו, והניחו את מצוות האלוהים, אם כך: איך הפך המושג "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" למושג המוביל ביהדות, הדתית-חרדית, והדתית?

  אזור זה נשאר קבוע בכל חלקי האתר
אזור זה נשאר קבוע בכל חלקי האתר
אזור זה נשאר קבוע בכל חלקי האתר