בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
 

רשימת המאמרים על מגילות קומראן בקישורים לאתר החדש

 

וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי--הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי, לְשָׁרְתֵנִי .  וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל; וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר, יוֹדִעֻם  וְעַל-רִיב, הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (לְמִשְׁפָּט)--בְּמִשְׁפָּטַי, ושפטהו (יִשְׁפְּטֻהוּ); וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-חֻקֹּתַי, בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ, וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי, יְקַדֵּשׁוּ (. (יחזקאל מד'

   רשימת המאמרים על מגילות קומראן בקישורים לאתר החדש    סיכום מקורס של חנן אשל
 
    רשימת המאמרים על מגילות קומראן בקישורים לאתר החדש
    סיכום מקורס של חנן אשל

במדבר כה':" וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹריא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִייב לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹםיג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

במדבר ג': "וּנְשִׂיא בֵית-אָב, לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי, אֱלִיצָפָן, בֶּן-עֻזִּיאֵללא וּמִשְׁמַרְתָּם, הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ, אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם; וְהַמָּסָךְ--וְכֹל, עֲבֹדָתוֹ.  לב וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי, אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, פְּקֻדַּת, שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ ."

שמואל א' (פרק ב'): " וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן, כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה; וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן, וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי-מְשִׁיחִי כָּל-הַיָּמִים."

דברי הימים א' (פרק ה'):בְּנֵי, לֵוִי:  גֵּרְשׁוֹן, קְהָת וּמְרָרִיכח וּבְנֵי, קְהָת--עַמְרָם יִצְהָר, וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל.  {סכט וּבְנֵי עַמְרָם, אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וּמִרְיָם;  {ס}  וּבְנֵי אַהֲרֹן--נָדָב וַאֲבִיהוּא, אֶלְעָזָר וְאִיתָמָרל אֶלְעָזָר הוֹלִיד אֶת-פִּינְחָס, פִּינְחָס הֹלִיד אֶת-אֲבִישׁוּעַלא וַאֲבִישׁוּעַ הוֹלִיד אֶת-בֻּקִּי, וּבֻקִּי הוֹלִיד אֶת-עֻזִּילב וְעֻזִּי הוֹלִיד אֶת-זְרַחְיָה, וּזְרַחְיָה הוֹלִיד אֶת-מְרָיוֹתלג מְרָיוֹת הוֹלִיד אֶת-אֲמַרְיָה, וַאֲמַרְיָה הוֹלִיד אֶת-אֲחִיטוּבלד וַאֲחִיטוּב הוֹלִיד אֶת-צָדוֹק, וְצָדוֹק הוֹלִיד אֶת-אֲחִימָעַץלה וַאֲחִימַעַץ הוֹלִיד אֶת-עֲזַרְיָה, וַעֲזַרְיָה הוֹלִיד אֶת-יוֹחָנָןלו וְיוֹחָנָן, הוֹלִיד אֶת-עֲזַרְיָה; הוּא, אֲשֶׁר כִּהֵן, בַּבַּיִת, אֲשֶׁר-בָּנָה שְׁלֹמֹה בִּירוּשָׁלִָםלז וַיּוֹלֶד עֲזַרְיָה, אֶת-אֲמַרְיָה; וַאֲמַרְיָה, הוֹלִיד אֶת-אֲחִיטוּבלח וַאֲחִיטוּב הוֹלִיד אֶת-צָדוֹק, וְצָדוֹק הוֹלִיד אֶת-שַׁלּוּםלט וְשַׁלּוּם הוֹלִיד אֶת-חִלְקִיָּה, וְחִלְקִיָּה הוֹלִיד אֶת-עֲזַרְיָהמ וַעֲזַרְיָה הוֹלִיד אֶת-שְׂרָיָה, וּשְׂרָיָה הוֹלִיד אֶת-יְהוֹצָדָקמא וִיהוֹצָדָק הָלַךְ--בְּהַגְלוֹת יְהוָה, אֶת-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם:  בְּיַד, נְבֻכַדְנֶאצַּר

"וַיַּמְלִיכוּ שֵׁנִית לִשְׁלֹמֹה בֶן-דָּוִיד, וַיִּמְשְׁחוּ לַיהוָה לְנָגִיד וּלְצָדוֹק לְכֹהֵן." (דברי הימים א', כט' )

 "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד, עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל; וַיְהִי דָוִד, עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה--לְכָל-עַמּוֹטז וְיוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, עַל-הַצָּבָא; וִיהוֹשָׁפָט בֶּן-אֲחִילוּד, מַזְכִּיריז וְצָדוֹק בֶּן-אֲחִיטוּב וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן-אֶבְיָתָר, כֹּהֲנִים; וּשְׂרָיָה, סוֹפֵריח וּבְנָיָהוּ, בֶּן-יְהוֹיָדָע, וְהַכְּרֵתִי, וְהַפְּלֵתִי; וּבְנֵי דָוִד, כֹּהֲנִים הָיוּ." (שמואל ב', ח').

"וַיְהִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, מֶלֶךְ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל.  וְאֵלֶּה הַשָּׂרִים, אֲשֶׁר-לוֹ:  עֲזַרְיָהוּ בֶן-צָדוֹק, הַכֹּהֵן."

"אֲחִימַעַץ, בְּנַפְתָּלִי; גַּם-הוּא, לָקַח אֶת-בָּשְׂמַת בַּת-שְׁלֹמֹה--לְאִשָּׁה."

"הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי--הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי, לְשָׁרְתֵנִי ...   וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל; וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר, יוֹדִעֻם.   וְעַל-רִיב, הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (לְמִשְׁפָּט)--בְּמִשְׁפָּטַי, ושפטהו (יִשְׁפְּטֻהוּ); וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-

כוהנים גדולים לבית צדוק: שמעון – חוניו - יַדּוּעַ – יוֹנָתָן – יוֹיָדָע – אֶלְיָשִׁיב – יוֹיָקִים – יֵשׁוּעַ – יְהוֹצָדָק. (ראה: נחמיה ג' 1, יג 14. זכריה ג' 1-9, ו 11. דברי הימים).

ייחוסו של עזרה הסופר והכהן בבניית בית המקדש השני: שְׂרָיָה –עֲזַרְיָה – חִלְקִיָּה – שַׁלּוּם –צָדוֹק -אֲחִיטוּב."

 וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ-פָּרָס--עֶזְרָא, בֶּן-שְׂרָיָה, בֶּן-עֲזַרְיָה, בֶּן-חִלְקִיָּהב בֶּן-שַׁלּוּם בֶּן-צָדוֹק, בֶּן-אֲחִיטוּב". (עזרא, פרק ז')

ונחמיה (פרק יא')   "מִן-הַכֹּהֲנִים:  יְדַעְיָה בֶן-יוֹיָרִיב, יָכִיןיא שְׂרָיָה בֶן-חִלְקִיָּה בֶּן-מְשֻׁלָּם בֶּן-צָדוֹק, בֶּן-מְרָיוֹת בֶּן-אֲחִיטוּב--נְגִד, בֵּית הָאֱלֹהִים. וזרובבל בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם, לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ, בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי, בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ--הָיָה דְבַר-יְהוָה בְּיַד-חַגַּי הַנָּבִיא, אֶל-זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה, וְאֶל-יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, לֵאמֹר. (חגי א') :

אחרון כוהני בית צדוק: חוניו – שמעון הצדיק

שמעון הצדיק מיוחס בדור שמיני למשפחתו של יהושע (ישוע) בן יהוצדק, הכהן הגדול בימי שיבת ציון, ממשפחת בית צדוק. השושלת כתובה עד סבו, ידוע, בנחמיה יב': "וְיֵשׁוּעַ הוֹלִיד אֶת יוֹיָקִים, וְיוֹיָקִים הוֹלִיד אֶת אֶלְיָשִׁיב, וְאֶלְיָשִׁיב אֶת יוֹיָדָע. וְיוֹיָדָע הוֹלִיד אֶת יוֹנָתָן, וְיוֹנָתָן הוֹלִיד אֶת יַדּוּעַ".

המאמר הראשי (טיוטת ספר): "תולדות ההלכה ממגילות קומראן (ים המלח) והשתשלשלותה מעדת קומראן (כת היחד/האיסיים) בליקוט חלקיה על ידי עמי קדם, החשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים, ובעיקר - לחז"ל", ניתן לקריאה בהורדה (לחיצה על סימון/אייקון הקובץ) כקובץ וורד (מעוצב עם תוכן עניינים והערות שוליים תחת כל דףמקישור תיקיית גוגל-דרייב זו:

https://drive.google.com/drive/folders/1T3mpPjctslggQEnIkeA8LJMVghX3UPSc?usp=sharing

 

אתר האינטרנט של תמצות מחקרים ותובנות של מגילות קומראן/ים המלח, עבר לאתר חדש:           http://www.deadseascrolls.co.il


להלן טיוטת הספר החדש הפחות עדכנית (וגם: תוכן העניינים אינו פעיל, אין עיצוב, והערות השוליים מופיעות בתחתית כל המאמר):

סקירת מגילות קוּמְרָאן, סיכום מחקרן ומעבר מסורותיהן לתושב"ע דרך החסידים

תולדות ההלכה מעדת קומראן והשתשלשלותה בספרות עמי קדם, החשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים ובעיקר - בחז"ל

תוכן

א.................................................................................................................... הקדמה – מבוא: 3

1.               מהותו של הספר: 3

2.                המגילות העיקריות לקריאה וההפניות אליהן: 4

3.               סריקת ספרים קודמים: 5

ב............................................................................. התובנות על מגילות ים המלח שנותרו גנוזות: 7

4.               חשיבותן העצומה של המגילות ותגליותן הבלעדיות: 7

5.               חלוקת ספריית מגילות ים המלח לחמש קבוצות לפי תיארוך וסוג: 10

6.               תרשים עיקרי האירועים לפי תאריכים. 16

7.                "הבית הנאמן" של בית צדוק – עיר כוהנים - עדת קומראן 17

8.                התאמה בין מסורות קומראן לתיאורי חז"ל וזיהויים כ: סופרים, הכנסת וסנהדרין, נביאים זקנים ראשונים – ואלמוניותם. 19

9.               עדת קומראן וחז"ל מייחסים מסורות קדומות לגיבורי התנ"ך: 25

10.             העדות העיקרית כבעלי המסורה: נוסחי המקרא, התפתחותם לנוצרים ולשומרונים. 28

11.              התפיסה השגויה להתבודדותם – מהמקדש, לעיר כוהנים, וחזרה לצד החשמונאים: 30

12.             קדושת נישואים ומיניות - ולא נזירות: 34

13.              המשמעות הנכונה של אחרית סוף כל הימים והציפייה לגאולה. 37

ג........................................................ המאורעות ההיסטוריים המרכזיים בתהליך ייסוד עדת קומראן 39

14.             השכחה הראשונה - התורה שהוחבאה בימי השופטים והתגלות שני החגים: פסח וסוכות  39

15.             התגלות חג השבועות לעדת קומראן: ברית ושבועה שנתית כשאחריו מועדי 50 יום נוספים  42

16.             ייסוד עדת קומראן בימי שיא ההתייוונות, נטישתם מירושלים למדבר נגד השתלטות אפרים ומנשה  43

17.             מינוי מורה הצדק על עדת קומראן, יחסו לבן סירא ושמעון הצדיק. 47

18.             בין עדת קומראן והחשמונאים: החסידים וקבוצות הביניים. 49

19.             החזרה בתשובה של עמ”י ועליית החשמונאים בעזרת מגילת המלחמה. 53

20.             המגילות מפרשות יישומים חלקיים של נבואות התנ"ך על מאורעות בית שני בתקופתם. 54

21.             החלל התורני בתחילת ימי החשמונאים ויחסה לעדת קומראן 56

22.             בין אפרים לפרושים-הראשונים בדיני הטהרה: חידת 'דורשי החלקות' ו'כיא בחרו בקלות' 59

ד.......................................................... אימוץ החשמונאים והצדוקים את הלכותיה של עדת קומראן 66

23.             אימוץ הלכות עדת קומראן ע”י יוחנן הורקנוס והיווסדות הצדוקים. 66

24.             מועד ושיא גאולת בית שני באיחוד עם יונתן אלכסנדר ינאי 70

25.             בין שמעון בן שטח לחוֹנִי, וממנחם לבית שמאי 74

26.             האיסיים קרובים למלכות הורדוס – אינם כת מתבודדת. 77

ה....................................................................... צדוקים, נוצרים, ביתא ישראל – וחידת לוח השנה. 78

27.             הפער והשוני בין הצדוקים הראשונים לצדוקים אחרונים. 78

28.             העתקת הנצרות ממגילות מדבר יהודה, והיחס להקפדה מול ביטול המצוות. 80

29.             נקודות ביחס לשתי קהילות קדומות: ביתא ישראל ויהודי יֵב. 83

30.             חידת שמירת לוח השנה בזרמים קרובים לעדת קומראן 84

ו....................................................... מעבר המסורות דרך החסידים, ספרות הסוד וספרים חיצוניים: 87

31.             בין עדת קומראן לאיסיים ולחסידי התנאים בראשות משפחת איסי 87

32.             איסי בן יהודה שמעביר מגילות דקדוק ועומק הפשט, לעומת ביטול עונש  המוות. 90

33.             המשך הפרשנות לדרש אלגורי, למגילות הפשרים ולאגדה ולפלפול היצירתי-דרשני בחז"ל  91

34.              מגילות בשימוש התנאים (למרות איסור הכתיבה), ובין ספרות סוד פנימית לספרים החיצוניים  95

35.             אימוץ ספר היובלים - התורה המשנית, כעיקרון התושב"ע בחז"ל, ע"י פנחס בן יאיר. 100

36.             שלושת הדוגמאות למעבר המסורות: התפילה (ובתי הכנסת), דיני שבת ונישואין???. 104

37.             שתי מסורות להבחנה: מגילת נבונאיד מול תפילת מנשה. 107

ז.............................................................. שחזורי תורת עדת קומראן על ידי חז"ל ופיתוח התושב"ע. 108

38.             מקבלת ושמירת המסורת לבין יצירה חדשה רפורמטיבית, וקודיפיקציה. 109

39.              מונחי ההלכה והפסיקה שחז"ל העתיקו מעדת קומראן 113

40.              תחילת הכתיבה של חז"ל בצורה שונה: 'שכחום חזרו ויסדום' 115

41.             מנוסח המקרא בארמית מקומראן לתרגומים הירושלמים/הארצישראלים. 118

42.             החשד המוצדק של הקראים לספרות חז"ל נוכח חסרון המגילות בזמנם. 121

ח...................................... סיכום חלקי - שברי מגילות: תובנות חדשות מול קיבעונות שגויים שנטמעו 123

ט............................................................................................................................... נספחים: 128

43.             היבטים אקטואליים של המגילות לימינו: חרדים ודתיים לאומיים. 128

י................................................................................................... יחס ההלכה הרבנית, תשובות. 129

44.             מחלוקות מהותיות גם בימינו 129

45.             חזרתם של חז"ל ורבנים מאוחרים להלכות עדת קומראן: 130

46.             קיצורים ביבליוגרפיים: 132

 

א.     הקדמה – מבוא:

1.     מהותו של הספר:

כ-930 מגילות קומראן מהוות את התגלית הארכיאולוגית והתורנית הגדולה בעולם, שמאירה על המעבר בין המקרא לספרות הבתר-מקראית וראשית ההלכה[1], על מאורעות בית שני, ועל זרמים שונים שהתפחתו אחריה[2]. ספר זה בא לסכם תחומים אלו.

הספר מתיימר להציג את המהלכים העיקריים והמסורות השונות שמגילות קומראן העבירו, השפיעו ואף היוו המקור לספרויות דתות וכתות מונותיאיסטיות אחריה, תוך התמקדות במסורת הרבנית – חז"ל. מובן שאין הספר מנתח את רוב המסורות של מגילות קומראן או של חז"ל, אלא עומד על דוגמאות ומחלוקות משוות מהותיות שנבחרו לייצג את הבנת רצף המעבר (וגם אלו ללא ניתוח אקדמאי כהשוואת נוסחים וסריקת מאמרים מלאה).

כדי להגיע למסקנות המוצעות שעניינן הקשר המאורעות ההיסטוריים של עדת קומראן מראשיתה, עובר לכתביה האחרונים, וההשפעה ההלכתית אחריה (רוויזיוניזם היסטורי) – מתודת חלוקת הספר בנויה בפרקים של רצף רעיוני וכרונולוגי לסירוגין,[3] בשילוב ניתוח מחקרי ותורני. לעיתים הקורא מופנה לפרקים שנוגעים בנושא הנידון (לפי כותרת נושאם המקוצרת). החלק הראשון (א') מסביר את הפנים והמהויות המגוונות של עדת קומראן, שלדאבון הלב התקבעו במחקר ובדעת הציבור כהנחת יסוד שגויה כי עדת קומראן הייתה כת שולית שדעותיה והלכותיה קיצוניות, משיחיות וסגפניים/נזירים. טעות נוספת היא שיוך ותיארוך מגילות קדומות לעדת קומראן, ולכך בוצעה חלוקת המגילות לקבוצות. עם זאת, ההתייחסות בספר דנה במכלול מגילות ים המלח (ומקצת הספרים החיצוניים[4]) כמקשה/קודקס אחד, דהיינו כספרות קודש של עדה אחת,[5] בתוך פתרונות אותנטיים להבדלים בין המגילות השונות (זמנם ומחברם), בניגוד לפֵּרוּק (דֵּקוֹנְסְטְרוּקְצְיָה) הרווחת באקדמיה).

החלק השני סוקר כרונולוגית את מהות נקודות ההבדל בדת בימי התנ"ך (כיבוש הארץ עד חורבן הבית הראשון) עד להיווסדות עדת קומראן, ומהחלק השלישי מתחיל ניתוח השפעת העדה (מסורותיה ומחלוקותיה) על הכתות בנות תקופתה. הפאזל ההיסטורי והתורני מושלם בפרקים האחרונים הדנים על היטמעות מסורת עדת קומראן באיסיים ובחסידים, ומהם לחז"ל.

2.     המגילות העיקריות לקריאה וההפניות אליהן:

מטבע אופיו של סיכום נרחב שכזה בספר מתומצת (זה ובכלל), הכתיבה היא תמציתית וקצרנית. אך גישה זו מקשה על קוראים שאינם בקיאים בספרות קומראן, והם נצרכים להכיר את המקורות והמושגים העיקריים בחיפוש וקריאה עצמאית בנפרד. לפיכך, להלן הפנייה לקריאה מקוונת של שני סדרות שחופשיות לקריאה (והורדה) במרשתת:

-        הספרים החיצוניים בהוצאת אברהם כהנא[6]: כדאי להתמקד ב-7.5 הספרים שנמצאו במגילות קומראן: ???? היובלים[7], . בהמשך יוסבר על אמינותם ומעמדם של שאר הספרים החיצוניים.

-        3 הכרכים של המגילות בעברית בההדרת אלישע קימרון[8]: העיקריים הם בכרך א': ברית דמשק, השליש האחרון של מגילת המקדש, הודיות[9], הסרכים[10], פשר חבקוק, ובכרך ב': מקצת מעשה התורה. לנוחיות הקוראים, כל המקורות למגילות אלו ולכל מקור שקימרון ההדיר, מובאת גם הפנייה לכרך הרלוונטי עמ' מספר העמוד.

להלן סקירת מהדורות מהדורות מדעיות, ששוב לדיאבון רק מיעוטן מקוונות וחופשיות בחינם לכל קורא. לדיאבון, הרשויות והמוסדות האקדמיים טרם קידמו והנגישו את מלל כל המגילות (וקדה"י) במרשתת, במיוחד לקורא שאינו חוקר ונגיש למאגרים אקדמאיים. נקווה שפרויקטים כאלו יקודמו, שכן יקדמו גם המודעות הציבורית והמחקר.

בקריאת ספר זה מקובץ דיגיטלי (ולא בעותק הפיזי המודפס), מומלץ להוריד את הגרסה העדכנית של הספר מקישור זה, רגע לפני הקריאה.

התכנים מהמגילות העבריות מובאים בציטוט מקימרון (לעיתים בתיקוני ההדרה מעטים), והשאר ממהדורות מדעיות שונות (גם בתיקוני ההדרה מעטים שלי). התכנים מספרות חז"ל מובאים בסינטזה של מקורות מחיבורים שונים (ללא רציפות ביצירה אחת), ללא חקר הטקסטים המכילים אותם (בניגוד למגבלות 'האסכולה הירושלמית')[11]. סימוני הציטוטים הובאו בגישה המקוצרת: ציטוטים תוחמו בגרש אחד; בסימון הפרקים/טורים מהמקורות הוספתי גרש ' וללא פסיק למספר (ולא כאות) הפסוק/שורה שאחריו[12]; משניות מזוהות לפי ציון פרקים (ולעיתים אין ציון שהמקור הוא משנה); התלמוד הינו הבבלי אלא אם צוין ירושלמי, ואם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין; ראשי תיבות " באמצע מילה (בעיקר בין שתי אותיות) משמשות לראשי תיבות, כמו בעיקר למקורות מהמשנה: פ"ח – פרק ח', מ"א – משנה א', או למילה שאולה.

אני משוכנע כי חוקרי בית שני ראויים להציג תכנית ספר ותוכן מסודר ונהיר יותר, ומקווה שילכו בדרך זו, ואף ינגישוהו לציבור הרחב (כספר חינמי במרשתת). ראוי כי גם רשויות ומוסדות המדינה והמחקר בתחום יואילו להנגיש את הטקסטים ולזכות את אזרחי המדינה בזכויות יוצרים של המגילות, כאומר לכם הקב"ה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, אני מבקש ליתנה לישראל, בואו וקראו המגילות (פרפרזה לשבת י' ע"ב).

3.     סריקת ספרים קודמים:

כמו רוב תחומי המחקר האקדמאי, גם המחקר על מגילות קומראן מאופיין במיקוד תת-נושאי[13], תוך סריקת מחקר רחבה והפניות למקורות, וזהירות בהסקת מסקנות רחבות וסיכומי תחומים (לצד ספקנות וביקורתיות)[14] – נושא שחסר ומתבקש בחקר המגילות[15]. גישה מחקרית זו ראויה להתבצע כהמלצתו של יעקב זוסמן ב'חקר תולדות ההלכה[16] ומגילות מדבר-יהודה'[17]: 'מפעל יומרני כזה צריך להיעשות פרקים, תוך מיפוי זהיר של תחומי הלכה', וכן יוסף באומגרטן הדגיש את הצורך למצות את המסקנות העולות מן המסורות המשותפות למגילות ולספרות חז"ל באשר לתולדות ההלכה[18]. על אף מחקרים ממוקדים רבים ומעולים מבחינה אקדמאית (אם כי לעיתים מבוססים על הנחות יסוד שגויות, בעיקר תפיסת כיתתיות ותיארוך), ספר זה מאמץ וממנף את המלצתם של זוסמן ובאומגרטן, ומציג קו רציף וחדש של מהלכי ההיסטוריה ומעבר המסורות, שנדבך מרכזי שלהם הוא ההלכה (במובנה הרחב של עדויות הלכה קדומות). על כך תודתי לחוקרים בתחום.

לא רק ספרות המגילות והספרים החיצוניים הענפה הנדרשת כדי לסכם ספר שכזה, אלא גם מועדי פרסום כל המגילות עיכבו את סיכום המחקר בתחום. בשנות החמישים פורסמו מגילות בודדות, ונוספות אחריהן בהתאם למציאות הארכיאולוגיות. פרסום מגילת המקדש התעכב לשנת 1977 שאותה פרסם יגאל ידין בספרו (וזה מנומנטלי זה הינו ספר פירוש מעולה ויסודי, מה גם עוסק באחת המגילות החשובות ביותר – ולדיאבון אינו נגיש מקוון במרשתת), אך העיכוב העיקרי הוא שפרויקט פרסום המגילות נדחה עד לתחילת שנות ה-2000, ובו פורסו בעיקר רוב קטעי המגילות המצויות בכרכים ב'-ג' של קמרון. בקטעי מגילות אלו יש חומר רב ומרתק, שדורש העמקה וניתוח טקסטואלי והשוואתי, אך לאלו מצטרף קושי עצום של קטעי משפטים ומגילות שמותירים אותנו צמאים ומאוכזבים להמשך המלל החסר בגלל שרידותן של המגילות (וחלקן בגלל קריעות לקטעים בשיטת התשלום לבדוהים, וכן לשימוש השגוי של החוקרים הראשונים). עם זאת, מאז המחקר התגבר ויש לברך על מאמרים רבים ומעמיקים, אלא שספר זה בא לעודד סיכומם והצגת תזה חדשה הוליסטית ומקיפה.

להלן ציון והערות על עיקרי הספרים שעוסקים בסיכום מהותן של המגילות:

פרופ' ורד נעם התחילה בדרך זו בספרה 'מקומראן למהפכה התנאית' ופתחה בעמ' 9: 'עתה, לאחר פרסומה המלא של ספרות קומראן, ולאור המחקר הענף והפורה של המקורות השונים לגופם, נראה שהגיעה העת להתחיל להתחקות מחדש אחר המכלול ההלכתי כולו, לזרמיו, לגלגוליו ולהתפתחותו, ממקור צמיחתו במקרא ובמסורת הקדומה, דרך הילוכו בגן השבילים המתפצלים של ימי הבית השני ועד המערכת המגובשת, המסועפת והמשוכללת המעוצבת בספרות התנאית'. וכך סיכמה בספרה (עמ' 355): 'לכאורה מתבקשת כאן המסקנה הפשוטה, שההלכה התנאים מייצגת שלב התפתחות מאוחר מזה של ההלכה הקומראנית, ושההלכה של קומראן משקפת את המצע שעל גביו התחוללה המהפכה התנאית'. עם זאת, ספרה התמקד בטומאת מת, ויש לאסוף את תחומי ההלכה למכלול המסורות והאירועים ההיסטורים. 

חנן אשל ז"ל הציע השפעות מאורות היסטוריים בספרו 'מגילות קומראן והמדינה החשמונאית'. אשל סקר כרונולוגית את המנהיגים, הקבוצות והמחלוקות הפוליטיות והיסטוריות של עדת קומראן עם סובביה. עם זאת, אציע מסקנות סותרות לרוב הצעותיו, שנובעות בעיקר מזיהויים ותאריכים מוקדמים וחדשים.         

רחל אליאור הציעה בספרה 'תהום ונשייה' שעדת קומראן היא הצדוקים (ושלא היו איסיים). הצעתה לא התקבלה במחקר (אם כי גילתה עניין ציבורי גדול יחסית), אך גם לא ניתן להכחישה[19], בעיקר נוכח הידע המועט על הצדוקים, שרובו מוטה, שהרי אין בידינו דבר אותנטי מכתביהם. חוקרי המגילות קיבלו את והתקבעו שהצדוקים מזוהים עם קבוצת 'מנשה' המגונה בכתבי עדת קומראן הכיתתיים, ומאידך מסכימים שעדת קומראן היא חלק מההלכה הצדוקית. בזיהוי הצדוקים אציע אבחנה בין הצדוקים-הראשונים שבימי החשמונאים לבין הצדוקים-האחרונים שבימי הנצרות, ובכך אמשיך בהצעתה של אליאור רק בנוגע לצדוקים-הראשונים, תוך תיקון שהיו קרובים עד מאוחדים רק בשיא תקופת החשמונאים. בסוף בית שני הצעתי הפוכה מאליאור: לא רק שהיו איסיים (שהם אחד המחנות שיצאו מעדת קומראן), אלא שאיסיים אלו הם גם החסידים שנטמעו בתנאים ובחז"ל (זאת בלי לגרוע שמסורות ומחנות נוספים של עדת קומראן נטמעו בנצרות ותרגומים ארמיים). כמו"כ, אליאור מציגה מחלוקת ישירה בין לוחות השנה, אף על פי שאין חפיפה בין הקבוצות והזמנים, ועוד שכבר בספרי המקבים מצויין לוח ירחי. מחלוקת זו אכן התקבעה כשורש ושיא המחלוקת. לכך אציע סברות בפרק על חידת לוח השנה.

יגאל ידין מציין בעמ' 171 למאמרו על שלושים שנות ארכיאולוגיה בא"י: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי'. בפתיחות דעתנות זו הקורא מוזמן לעקוב אחר רצף הטענות שמתחברות לציור היסטורי ותורני, שמוביל למסקנה כי עדת קומראן ומגילותיה הן ראשית וראש מסורות ישראל הבלום והקדום.

ב.      התובנות על מגילות ים המלח שנותרו גנוזות:

4.     חשיבותן העצומה של המגילות ותגליותן הבלעדיות[20]:

שלושה נתונים בסיסיים וייחודיים שמאפיינים את עדת קומראן: כמות גיוונם וקדמותם של המגילות, כותביהם מהכהונה הגדולה של בני צדוק[21], והשפעתם על היהדות וזרמים נוספים. להלן נמנה כמה מהדוגמאות הממחישות את חשיבותן הההיסטורית והתורנית של המגילות הגנוזות:

-        במגילות הקדמונים יש מידע ומסורות שהתפשטו למזרח הקדום (כגון מלחמת טרויה[22]), ואילו חלקם לא היו ידועים במאות הראשונות לפסה”נ, כגון: פירוט חלק מגרמי השמיים בחנוך[23], הענקים[24], הגאוגרפיה הקדמונית במגילה חיצונית לבראשית וביובלים.

-        שילובו של לוח השנה הייחודי בעולם בן 364 יום במגילות מגוונות תוך סינכרונו בעשרות מועדים ושבתות קבועים ומחזוריים בשנה, משמרות כהונה במשך יובלים, מזלות ושעון שמש ייחודי ומסתורי, אלפי מזמורי תהילים, חצרות ושערי בית המקדש. מתברר שבמאה הקודמת (ה-19) הסיקו נציגי האומות שלוח השנה בן 364 הוא היעיל הידידותי והנכון ביותר, ולכן ניסו ליישמו ולהנחילו בכל העולם[25].

-        עדת קומראן היא המקור המייסד של תפילת הקבע הסדורה ובית הכנסת, הטהרה והמקוואות.

-        הרמוניזציה (האחדה)[26] מורחבת של המצוות (ללא הסיפורים) בסדר ארגוני ופלאי (ללא קונקורדנציה[27]) מספרי שמות עד ובעיקר דברים (שבהם יש חזרות ולעיתים אי-סדר, בפרט נאומי משה רבינו בספר דברים – כפי שמובאת שליש האחרון של מגילת המקדש (טורים מז'-סז'). הכתוב בשיח ישיר בין האל למשה, ולכן כולל צורת כתיב מלאה שבמלאה[28]. בכך נפתרת הקושיה שביקורת המקרא הדגישה בעניין. גדולי הסופרים ניסו לסדר את מצוות התורה אך לא התקרבו לרמה אלוהית זו[29]. יהודה שיפמן ציין שהמחקר מגלה עם השנים יותר ויותר הרמוניזציה במגילה[30]. גם תיאור בניית המקדש במקום המשכן, מצביע כנראה על המטרה הראשונה טרם חטא העגל וארבעים שנות המדבר[31]. ההנחה שהוראות בניית המשכן ניתנו לאחר עלייתו הראשונה של משה רבינו להר סיני (בניסיון כפרת החטא). ציווי-הוראות הבנייה מתאימות לבנייה בפועל של בית המקדש הראשון המתואר במלכים א' ו'-ז', כפי שה' נתן ציווי לבניית המשכן וכליו בפרשות תרומה-תצוה, ורק לאחר מכן יש תיאור של הוראות משה והבנייה עצמה בפרשות ויקהל-פיקודי. שרידי תיאורי המקדש מהמגילה נותרו ביוספוס, ואף לחז”ל מסורת זה לפיה משה רבינו קיבל את הוראות המקדש ישירות מהאל והעבירה לנביאים עד לשמואל הנביא[32]. כנראה המגילה סודית נוכח קדושתה, וכך למשל ממ"ת שנשלחת כאגרת גלויה לשכנוע, חוזרת על מקצת הלכותיה[33]. בפרק על הטהרה אטען כי המגילה נשמרה מתחילת בית שני.

-        במ' המקדש נו' 11-15[34] שיטת הממשל הצודקת רלוונטית ועדיפה על הדמוקרטיה בימינו: היא מגבילה את שלטונו של מלך (ובימינו ראש ממשלה או נשיא, לפי חוק יסוד ??) שאינו רשאי להחליט לבדו ללא 36 שרי ממשלתו. ממשלה זו היא כנראה 'חבר היהודים' (ה'חבורה' הממלכתית) - כרשום במטבעות החשמונאים.

-        במגילות יש חמישה נוסחי המקרא שאומצו בזרמים ודתות (ראו על כך בפרק הבא), ובפרט קדימותו של המצע העברי במגילות שקדם ותואם לתרגום השבעים ביוונית (ואומץ ע"י הנצרות).

-        מספר מגילות מוכיחות את הנבואות על החשמונאים[35], בכך שמתארות את נצחונם – ולראשונה מוכח שמגילות אלו נכתבו לפני החשמונאים.

-        עדת קומראן דייקה בתיארוך המחצית הראשונה של בית שני, כאשר חז"ל ויוספוס טעו באלו: בברית דמשק א' 5-6[36] יש ספירה נכונה לציון מועד 390 שנה מהחורבן (או מהכיבוש הבבלי – 'לתיתו אותם ביד'), שעולה גם עם מועד 490 שנה המצוין בדניאל ט' [37]24, פשר מלכיצדק ?? ואפוקריפון ירמיהו ??– בו הממלכה החשמונאית היתה בשיאה (מועדים אלו ינותחו בספר), לאחר תקופת התיוונות מאמצע המאה שלישית לפסה"נ (390Q4[38]). לעומת זאת, יוספוס וחז”ל טעו בתקופה זו שארכה גם את התקופה הפרסית[39].

-        מקורות לשיטות מלחמות החשמונאים ממגילת המלחמה, מקורות לתקנות יוחנן הורקנוס וברכת ינאי.

-        ההלכה הקדומה שהתפתחה והתגלגלה בעיקר לחז"ל. המובהקים שבהם הם הלכות שבת ותפילה.

-        נוסח המקרא הארמי מקומראן ע"י תרגום הארמי ששוחזר באופן חלקי ודומה על ידי אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, וקרוב יותר בחלק מהתרגומים הירושלמי-ארצישראלים שבגניזת קהיר.

-        פיתוח הנצרות ומשיחיות מהמגילות.

-        השילוב והיחס בין פשט ודקדוק התורה ההלכתי לבין מדרשי ההגדה המשלמים לסיפורי התורה מחד גיסא והפשרים מאידך גיסא.

-        ספרות המוסר והחוכמה בחטיבות נושאיות.

-        אין טעויות מדעיות כמו שיש בספרות חז"ל.

-        ספרות הסוד (מחנוך ונוסחי מקרא עם תיאור מלאכים, אל פיזונומיה ועוד כתבי סוד) אל ספרות ההיכלות (כתיאור הרקיעים והמלאכים) בחז"ל, ועד לקבלה ולספר הזוהר.

-        הקרבה בין עדת קורמאן לבית צדוק, שמעון הצדיק ובית חוניו.

5.     חלוקת ספריית מגילות ים המלח לחמש קבוצות לפי תיארוך וסוג:

כדי להתמודד עם השוני בין המגילות (סוג המחבר והנמען, במהות וסגנון הכתיבה), ובמיוחד עם התקופות השונות שבהן התחברו, מובא להלן חלוקת המגילות לחמש קבוצות (שיוזכרו לאורך הספר):

הקבוצה הראשונה מכונה בשם 'המגילות הקדמוניות', ובה גיבורי התנ"ך עד למתן תורה, בעיקר את ספר חנוך, הענקים, מגילה חיצונית לבראשית, ותפילות וצוואות הקדמונים (מאנוש ונוח עד לבני יעקב).

חוקרים מתארכים את ספר חנוך למאה השלישית לפסה"נ, אך כאמור לעיל חנוך היה גיבור מרכזי בעולם העתיק (ראו בפרק על

בעוד קבוצה ראשונה זו מאופיינת בכתב ארמי, מהותה של הקבוצה השנייה שלהלן בעברית, והסיבה לכך מפורטת ביובלים יב' 27-25[40], ותואמת את ממצאי המחקר הארכיאולוגי והפילולוגי – מדוע נראית השפה העברית מאוחרת בין השפות השמיות. גם המחקר טוען שרוב ספרים/מגילות אלו קדומים לעדת קומראן, וחוברו/הועתקו במאה השלישית לפנסה"נ.

הקבוצה השנייה מכונה בשם 'מגילות הר סיני', וכוללת את מגילת המקדש, נוסחי התנ”ך/המגילות המקראיות[41] (חלקם מכונים שכתובים/עיבודים), וספר היובלים (עליו כאמור נדון בהרחבה בהמשך בפרק עם פנחס החסיד). גם המחקר מסכים כי ספרים אלו קדומים לעדת קומראן, שכן אינם רומזים על עדת קומראן כעדה (כגון: מטבעות לשון, ארגון ותקנות), ובוודאי לא ככת נזירית/שולית וכדומה, כפי שמורחב בפרק על כך. יתרה מזו, חלק מהלכות מגילות אלו אינן הלכה בפועל בעדת קומראן, ואף ביניהן סתירות מהותיות לחלק מהכתבים הכיתתיים של 'מורה הצדק' (להלן הקבוצה הרביעית'), כגון במגילת המקדש: חוסר רלוונטיות להלכות מלך ומקדש לעדת קומראן בימי היווסדותה[42] (ועוד שרוב החוקרים סוברים שהיו נגד המלכות, על כך ראו בפרק על ינאי). למרות חיובי התורה למתן מעשרות ותרומות, לא נמצאו חיובים כאלו בתוך העדה[43]; והשיא בביטול עונש המוות בתורה על ידי נדר עדת קומראן (יורחב בהמשך). על מהותה וחשיבותה של מ' המקדש ראו עוד בפרק 'ידע בלעדי'.

הקבוצה השלישית מכונה בשם 'מגילות ימי חורבן בית ראשון', ביניהן: טוביה (וקרבו אחיקר שכתב ספר משלים שנמצא ביב), תפילת מנשה ונבונאיד, אך רובן הן מגילות סתר של נביאים (כתובות בגוף ראשון בשמם) מהתקופה[44], ומכונות אפוקריפון או בטעות פאסידו. ספר בן סירא קרוב לקבוצה זו, אף על פי שהוא באמצע בית שני.

חלוקת שלוש הקבוצות לעיל חשובה להסתכלות ולניתוח מממבט עיניהם ומניעהם של עדת קומראן. בני העדה ראו במגילות אלו עתיקות וקדושות יותר (ממגילות מאוחרות של שתי הקבוצות שמפורטות בהמשך). בקבוצות אלו אין חידושים של כת רפורמטיבית, אלא לקבוצה שקיבלה ושומרת על ספרים קדומים ובכללם מסורת והלכות עתיקות. גם המחקר מצביע על אי התאמתם לסגנון תקופת ייסוד עדת היחד, זולת נבואות על מרד החשמונאים (ולכן חוקרים מתארכים את המגילות לאחר המרד). לא סביר שמגילות אלו נכתבו בדור יסוד עדת קומראן או מרד החשמונאים[45] (כפי שסוברים החוקרים), שהרי אם כך – עדת קומראן היתה מחרימה ספרות שקרית כזו, במיוחד נוכח קנאותם לאמת בהיותה אמת, ולאמת התורנית בפרט[46]. הייתכן שחבר מעדת היחד יכתוב את מגילת המקדש שהיא התורה שקיבל משה ישירות מהאל וממנה ערך את רוב החומש? האפשר שחבר אחר יחבר מגילות בשם הנביאים? כיצד כתבו מגילות עם ידע ששרד רק במזרח הקדום ולא באלף הראשון לפסה"נ? עדת קומראן אינה מציינת מאין אספה לתוכה את שלוש קבוצות המגילות הראשונות, וההנחה שהן נמצאו ונאספו על-ידם בעת עזיבתם את בית המקדש (עם רישום מסתורי אוצרות המקדש במגילת הנחושת[47]) בראשית ימי היווסדה (תחילה המאה השנייה לפסה"נ – טרום תקופת החשמונאים), מהיותם הכהונה הגדולה (בני צדוק) ב-800 שנה האחרונות (על בית צדוק ראו בפרק: 'התבודדות זמנית ככת מתבקשת בתקופת ההתיוונות'). היווסדותה של עדת קומראן מאוחרת לחלק מספרים (מגילות) אלו שמתוארכים לפי פחמן 14 למ-250 לפסה”נ, וספרים אלו עתיקים ואותנטיים עוד יותר, שהרי מדובר על העתקים ולא מקור-אוטוגרף (וגם המחקר מייחס שנים רבות לקביעת ספר כקאנוני לכתבי קודש ולהעתקה). המינוח המקובל לכשלושת קבוצות אלו הוא הספרות הבתר-מקראית, שכוללת גם ספרים חיצוניים שאינם במגילות.

בין שלושת קבוצות ראשונות אלו מצויים 7.5 ספרים חיצוניים. בעבר, חוקרים תיארכו ספרים חיצוניים אלו לימי החורבן (חלקם מעט מוקדם יותר)[48], זולת בן סירא. בעקבות גילוי מגילות קומראן חוקרים התאימו והקדימו את כל התיארוכים של ספרים חיצוניים אלו לימי כתיבת החיבוריים הכיתתים של עדת קומראן (להלן קבוצות 5-4-). טעות זו של חוקרים מצביעה על הקושי הרב של התיארוך, ושהיא מוכרעת בסופו של דבר לתקופה האחרונה שבה הם סברו שהיה ספרות בסגנון זה. אמנם בבית ראשון היה נידוי והרחקה של התורה וכתיבת ספרי קודש, אך בין יחידים צדיקים בתקופת הקדמונים, ובעושר וגיוון גילוי הר סיני ונבואות, היתה ספרות תורנית רבה, והיא עולה ומשתקפת היטב משלושת קבוצות אלו של עדת קומראן. עוד יוצא כי דעת המחקר כי ספרים חיצוניים אלו חוברו במאה השנייה יוצרת מצב אבסורדי, כי בעוד עדת קומראן מייחסת להם קדושה וקדמוניות, הם חוברו לצד המגילות הכיתתיות, ולמרות זאת אין לכך שום אזכור או רמז לשקר (מדומין) אמונתם זו במגילות.

הקבוצה הרביעית מכונה בשם 'מגילות מורה הצדק'[49], ומאופיינת בסגנון נבואי (או פרשנות לנבואות) המתייחס למאורעות או קבוצות ודמויות אקטואליות בכינויי סתר (בעיקר ב"ד, הפשרים, הודיות[50]. עובדה שמקשה על זיהוינו היום לבני פלוגתם). פשר נחום לדוגמא, מתאר את זמנה של קבוצה זו הוא משיא ימי ההתייוונות עד תחילת ימי חשמונאי. רוב מגילות אלו אכן כיתתיות/כוהניות באופיין. בין קבוצה זו לקבוצה הבאה משתבצות מגילות הסרכים[51], שהן כחוקה פנימית למחנות המרחיבות את ברית דמשק, וספרות החוכמה – שהן הוראות מוסר לא כיתתיות. ???. בתקופה זו של מורה הצדק לא היו הכתות המוכרות לנו (היו אחרות שמכונות במגילות בכינוי סוד, והצעות לזיהויים מובאות בפרק על כך), והיא מהווה את עיקר תקופת הסופרים/ראשונים שמוזכרים בחז"ל.

תיארוכיי לקבוצה רביעית זו מוקדמים מהתיארוכים המקובלים בקרב החוקרים[52]. ההבדל נעוץ בכך שתיארוך החוקרים מתבסס על מדע הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה, וחולשתו (שחוקרים אינה עומדים עליה) היא שהחוקרים קבעו תקופות ללא השוואה לכתבים יהודים אחרים – מהסיבה הפשוטה שאין עוד כתבים אחרים מתקופה זו או לפניה (יש ממצאים של מילים ספורות בארכיאולוגיה, אך לא מגילות, זולת פפירוש נאש). בנוסף, ורלוונטי לתיארוך פחמן 14, רוב המגילות הן העתקים ואינן החיבורים המקוריים (אוטוגרף), כך שהצגת תיארוך העתקי הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה יותר מטעה מאשר מכוון לתיארוך המקור. דברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח טעויות החוקרים לתיארוך, כאמור לעיל בסיכום על שלושת הקבוצות הראשונות.

הקבוצה החמישית והאחרונה מכונה בשם 'מגילות כיתתיות תיעודיות' והיא המאוחרת ביותר, מאופיינת בלפחות אחד ממאפיינים אלו: 1. סגנון שאינו נבואי[53]; 2. ציון של דמויות ספציפיות – אנשים (כ: יונתן המלך, שלומציון, הורקנוס, אמליוס, פוטליאיס); 3. ללא אזכור של הקבוצות/כתות מהקבוצה הרביעית; 4. חוברו ע”י סופרי העדה בלשון רבים (בדומה לממ”ת). זמנה סוף התקופה החשמונאית וספק אם עד ימי הורדוס.

בתקופת קבוצה זו קמו הכתות המוכרות לנו (פרושים, צדוקים, בייתוסים, טובלי שחרית ועוד), כנראה כיוון שמורה הצדק הפסיק לכתוב, וניסו לשמר את ההלכה הרבה שכתב, לצד החזרה התשובה של עמ"י בעקבות ייסוד עדת קומראן. לאחר תקופה זו החלה תקופת התנאים והנצרות, שאספו את מסורות קומראן, כאשר חלק מהחסידים של עדת קומראן והאיסיים השתלבו ופיתחו זרמים אלו.

דעת הארכיאולוגים העדכנית על מועד ייסוד היישוב בקומראן היא לרבע האחרון של המאה השנייה לפסה”נ[54]. ימים אלו תואמים לחיבורם של מגילות קבוצה חמישית בלבד. שאר המגילות (קבוצות 4-1) קדומות יותר (או כאמור הועתקו שוב בתקופה זו ואחרי מכן).

כינויים מקובלים למגילות במחקר ושישומשו גם בספר זה: 1. קבוצות 3-1 מכונות סמי כיתתיות; קבוצות 5-4 מכונות 'מגילות כיתתיות/כתבים כיתתיים' וגם 'ההלכה הקדומה' (יחד עם מ' המקדש וספר היובלים מקבוצה 2). חוזר משתי הקבוצות האחרונות אין ספרים חיצוניים שנכללים בחלק מכנסיות הנצרות[55] (יש 7.5 ספרים חיצוניים בקבוצות 3-1).

חוקרים הציעו חלוקות שונות של קבוצות המגילות. דבורה דימנט חילקה לפי המונחים הכיתתיים שבמגילות[56], אך בכולם יש חריגים וקשיים להגדרותיהם.

יש לציין כי ישנה חלוקה מהותית אחרת שאינה משתבצת בחלוקה לפי תקופות לעיל, והיא בין מגילות שמיועדות להיות גלויות לכל העם (ואכן אלו נפוצו ונשמרו יותר בספרים חיצוניים וממסורות שונות), לבין ספרי סוד שמיועדים להיות רק לסופרים (ובראשם עדת קומראן). על כך נדון בפרק על ספרות סוד פנימית וספרים חיצוניים. יוספוס מציין שרק החברים הותיקים למדו מספר הקדמונים (???), ואכן אין מקבוצה זו ספרים גלויים.

החלוקה לעיל מיישבת את קושיות התיארוך שהמחקר טועה או מתקשה בם:

-        חוקרים מתארכים את ספר חנוך למאה השלישית לפסה”נ[57]. למרות זאת כיוון שחלק מהספר - שחזון החיות שבכרך החלומות (חוקרים חילקוהו לכרכים שאינם מחולקים בספר ובמגילות המקוריים, אלא ש??) מנבא את מרד החשמונאים, איחרו תיארוך כרך זה בלבד לאמצע המאה השנייה לפסה”נ (לאחר מרד החשמונאים). יש לציין כי חנוך (או מצוותיו) מוזכר גם בצוואות השבטים וביובלים, וכן יש עליו מגילת פשר (המצביע על חשיבותו וכקאנוני).

-        התקבע במחקר כי צוואות השבטים התגבשו או נערכו ע"י הנצרות[58] (וכן כי נמצאו במגילות רק קטעים משתי צוואות, כאשר אחת בעברית [צוואת נפתלי) והשנייה בעברית [צוואת לוי המכונה כתב לוי הארמי][59]), אך הכנסיות הקדומות שמרו בדיוק רב על שבעת הספרים החיצוניים האחרים שנמצאו במגילות, ומשכך אין סיבה להאשימם בכזו עריכה. מאידך הנצרות חיברה עשרות ספרים חדשים בתקופתה, שחלקם הם הקאנון הנוצרי: 'הברית החדשה'. במחקר מקובל כי ספר היובלים העתיק מצוואת (תעודת/כתב) לוי הארמית. דברי לוי מצוטטים גם בברית דמשק ד' 15[60], וקדימות זו תואמת  לסדר קבוצותיי.

-        רוב החוקרים מתארכים את ספר היובלים לאמצע המאה השנייה לפסה”נ (כיוון שמייחסים לו תיאור מרד החשמונאים). אך היות וחלק מהחוקרים מתארכים את ברית דמשק לכ-170 לפסה”נ (ספר זה מתארכו לשנים בודדות לפני כן), ובב"ד יש ציטוט (יח' 3-4[61]) של ספר היובלים – מתחייב כי ספר היובלים מוקדם מב"ד. בנוסף, ספר היובלים הינו מקור למסורות יוונים (כמפורט בנפרד). קדימות זו תואמת  לסדר קבוצותיי.

-        טוביה מספר על חייו ובנו בתחילת גלות עשרת השבטים. חלק מהחוקרים במאה ה-19 ותחילת ה-20 תיארכו את הספר (שהיה מוכר רק כספר חיצוני) למאה הראשונה לספירה. לאחר שהספר נמצא בין מגילות ים המלח, התחייב להקדים תיארוכו. חיזוק לתיארוכו הקדום מגיע מספר משליו של אחיקר שנמצא במאה ה-19 ביֵבּ שבמצרים מהמאה החמישית לפנה"ס[62]. אחיקר מוזכר בפרק א' 21 כבן אחיו של טובי האב, וגם היה מגולי מבני שבט נפתלי. יש לציין שהארמית של מגילה חיצונית לבראשית קדומה לארמית טוביה, אך עדיין מתארכים אותם בסדר הפוך.

-        תפילת מנשה היה מוכרת כספר חיצוני שתוארכה למאה הראשונה לספירה. כעת שהספר נמצא במגילות, ברור שהספר קדום במאות שנים, אך הוא עוד עדות שלא הנצרות (או זרם של המאות הראשונות לספירה) היא שחיברה אותו.

-        רוב החוקרים מתארכים הפרקים האחרונים של ספר דניאל לאחר מרד החשמונאים (כיוון שהוא מתאר את המרד[63]). קטעי ספר דניאל נמצאו במגילות (ובפרט פרק יא'), ואף ישנה גם מגילת פשר על דניאל[64], והמחקר בעצמו סבור שצריך לפחות כמה עשרות שנים עד שספר מתקבל להיות קדוש/קאנוני, ורק לאחר מכן כותבים עליו פירוש כפשר, כך שכבר כמעט לא אפשרי לתארך את חיבור דניאל אחרי מרד החשמונאים.

6.     תרשים עיקרי האירועים לפי תאריכים

להלן האירועים העיקריים שמפורטים בספר זה ושקשורים להשפעתה של עדת קומראן:

שנה |                אירועים מהמגילות           |קבוצת  המגילות|       הערות או מאורעות כלליים היסטוריים

                                                            |     קבוצה 1      |

                                                            |    הקדמוניות    |

______________________________________________________________________

מגילת המקדש                                        |      קבוצה 2     |

5 נוסחים של התורה (והנ"ך)                     |      הר סיני       |

______________________________________________________________________

                                                            |      קבוצה 3     |

                                                            |  חורבן  בית 1   |

______________________________________________________________________

210- | שמעון השני הצדיק, בן סירא            |      קבוצה 4     | בן סירא מברך של שמעון, שניהם כוהנים,

                                                            |  מורה הצדק     | קרובים לעדת קומראן, ומועמדים למורה הצדק

200- | יישום הלכה ממגילת המקדש             |                       | אגרת אנטיוכוס השלישי לאיסור הכנסת חיות ועורות טמאים למקדש

190- | שיא ההתבוללות, ייסודה של עדת קומראן|                       |

-180 | נטישת כוהני בית צדוק את המקדש     |                      | עלייתם של כוהני רשע, יאסון ומנלאוס

168- | קבוצות ביניים בין עדת קומראן למתיוונים|                 | החשמונאים וקבוצות נוספות בוחרות למדבר בעקבות עדת קומראן

-167 | יישום חלקי של מגילת המלחמה (או"ח)|                     | נצחונות מרד החשמונאים בזכות המגילה

130- |   40 שנה ממותו של מורה הצדק          |                    | אובדן ההתיוונות ותחילת הכתות ההלכתיות

__________________________________________ _____________________

             

                                                                                    מתקרבת עוד

                                 | 

 

120- | תקנות יוחנן הורקנס מהמגילות         |      קבוצה 5     | הצדוקים בשלטון החשמונאי מתקרבים לעדת קומראן

100- | מגילת ברכה ליונתן אלכסנדר ינאי     |  חורבן  בית 1   |   שיא הקרבה בין עדת קומראן לחשמונאים

10- | חסידים ובית שמאי                           |                       | תחילת תקופה ההלכה השלישית והאחרונה –

  מחנה האיסיים מתמזג עם חסידי התנאים

30 | יוחנן המטביל וישו מנסים לשחזר משיח ומורה הצדק

 

73        |           חורבן מצדה ובו ממצאי איסיים                |  3 מגילות, שכונה קומראנית

150      |           האייסים נטמעים בחז"ל כחסידי-התנאים    |  מגילות בחז"ל, קרבה לתוספתא וירושלמי

800      |           צאצאים בגניזת קהיר                             |  3 מגילות בגניזה ונוסחי ארמית קרובים

______________________________________________________________________

7.     "הבית הנאמן" של בית צדוק – עיר כוהנים - עדת קומראן

'וי̇בן להם בית נאמן[65] בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "הכהנים והלוים ובני צדוק אשר שמרו את משמ̇רת מקדשי̇ בתעו̇ת בני ישראל מעלי"[יחזקאל מד' 15]' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2). לפני עדת קומראן ואחריה – עד היום, לא מצאנו קהילה שמתקרבת לאפס קצה של עדת קומראן, בכל הבחינות: תחילה בכתיבה התורנית הנבואית, שנית בטהרה, ????.

התורה מצווה על רמת הקפדה הלכתית בעיקר בעניניי טהרה, יותר גבוה לכוהנים. משכך, ונוכח תפקידם כמורי התורה ושופטים, לכוהנים מוקדשות 13 ערים בישראל (על כך ראו בפרק על התבודדות מתבקשת)[66]. טענת עדת קומראן ככהונה הגדולה, שכאשר המקדש נטמא, היא עזבה והקימה עיר כוהנים, ובכך החליפה את ירושלים: 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך‏ [צי]ון ה[יאה‏] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י‏] הברית הסרים מלכ̇ת‏ [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה ‏[מלכי צדק... אשר יצי]ל‏[מה מי]ד̇ בליעל' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23).

אומנם כוהני בית צדוק בבית ראשון ועד לייסודה של עדת קומראן (להלן: 'בני צדוק הראשונים') - אינם עדת קומראן[67], כיוון שעדת קומראן טרם נוסדה והיא הראשונה שהיתה, כך שלא היה לבני צדוק הראשונים את רוב היצירה ההלכתית והנבואית של מורה הצדק (ראו גם בפרק על יהודי יֵבּ). עם זאת, ההנחה שבני צדוק הראשונים אחזו והעבירו לעדת קומראן את שתי הקבוצות הראשונות של המגילות. אך גם אז עולה הקושיה - מדוע בני צדוק הראשונים לא קיימו את החוקים שבשתי הקבוצות הראשונות של המגילות, ובעיקר את לוח שנה השבתי-שמשי? על חידה זו ארחיב בפרק על 'חידת לוח השנה'. החשמונאים ביקשו כהן צדק (מק"א יד' 41[68]) – דבר המלמד על אופי התקופה וחוסר שעלה, ומעניינת הקרבה האטימולוגית למורה צדק או כוהני צדוק.

עדת קומראן מייחסת את ראשיה לבני צדוק הכוהנים. תחילתם מצדוק בן אחיטוב ששמר אמונים לדוד המלך וחנך עם שלמה המלך את בית המקדש הראשון[69], דרך כוהנים גדולים בבית ראשון, לחונכי בית המקדש השני – יהושע בן יהוצדק ועזרא הסופר, ואחרונם הוא חוניו השלישי (או יאסון). בין צאצאם הוא שמעון הצדיק (הראשון והשני), אותו שיבח גם בן סירא (שקרוב לעדת קומראן – ראו הרחבה בפרק עליו), וממנו גם חז"ל ייחסו את מעבר התושב"ע מהכנסת הגדולה. התורה מקנה ללווים ולכוהנים את עיקר ההוראה השפיטה וההנהגה בישראל. לצדם אמורה להיות מלכות ונביאים, אך אלו התקיימו רק בחלק מתקופת התנ"ך. הכהונה לעומת זאת אינה מותנת, ואכן הכהונה היתה ההגמוניה היחידה הרציפה עד לחורבן הבית השני (אם כי חלק מהכוהנים המתייונים לא היו מבית צדוק ופעלו בניגוד לתורה ותורות הכוהנים בפרט).

אזכורי חז"ל לכנסת הגדולה[70] בפרקי אבות פ"א מ"א מתאימים לתקופת עדת קומראן
(ובכללה הטענה שעד אז לא נמסרו הלכות
[71]), שמעון הצדיק מתאים לכוהניה (גנטית ומהותית), וכן ייחוסם לתקנות (בפרק 'מהות המסורות שעברו' מובאים הלכות שתואמות לתקנות עדת קומראן). מק"א א' 42 מציין את החסידים כ'קהל' או 'כנסת', לצד מאפיינים כ'גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה'. חז"ל מציינים גם את הסנהדרין[72], למרות שלפיהם (הן לפי הסכוליון למ' תענית י') עד סוף ימי החשמונאית היתה חשמונאית וצדוקית (ולא פרושית), ולפני היווסדות עדת קומראן – בן סירא אינו מזכיר סנהדרין או כנסת וכדומה. אמנם מקור כמות 70 חברי הסנהדרין במקרא, אך מגילת המקדש נו' 11-15[73] מציינת ממשלה של 36 שרים שהם מועצת המלך, שהוא חייב להיוועץ בם ולקחת החלטות ברוב דמוקרטי (כנראה אפילו אין לו זכות וטו). אלו כנראה 'חבר היהודים' הכתובים במטבעות החשמונאים (על כך וקרבת החשמונאים בימי יוחנן וינאי ראו בפרקים עליהם).

המאפיין השני של בית נאמן הוא היות סופרים, ועל כך בשני הפרקים הבאים:

8.     התאמה בין מסורות קומראן לתיאורי חז"ל וזיהויים כ: סופרים, הכנסת וסנהדרין, נביאים זקנים ראשונים[74] – ואלמוניותם

תהילים קמט' 1 מציין 'קהל חסידים'. כמה תנאים היו גם חסידים שלהם היו מסורות קרובות לעדת קומראן - בפרק 'מעבר המסורות דרך החסידים' אטען על שילובם מהאיסיים.

דניאל מציין רבות את 'המשכילים'[75]. משכילים אלו משוכתבים ומזוהים בפשר 4Q174[76] כעדת קומראן. משכיל במהותו קרוב לחכם, מונח שהתעצם בחז"ל. במגילות קומראן ישנה ספרות חכמים שאינם מובאים מסמכות אלוהית כמו כמצוות התורה וההתגלויות של החברים הבכירים של עדת קומראן, אלא מסמכותם של חכמים, ומבוססים על ניסיון החיים, על ערכי מוסר ותרבות ועל השקפות עולם של מחבריהם. מגילות וסגנון זה התפתח וזרם של חכמים אצל הפרושים שלא היה להם ייחוס מקראי, ובהמשך לחז"ל.

דניאל ז' מציין את קדושי העליון. עדת קומראן מזהה את עצמה כעדת קודש: מלאכי הקודש בעצתם' (ב"ד טו' 18-15; סרך היחד ב' 9-8), ולפי מגילת שירות עולת השבת, העדה מתעלה בשבתות לשיר (או אף להיות כ) עם המלאכים. בהיותם כוהני קודש וקהילתם כמקדש, הם הרחיקו טמאים ובעלי מומים מעדתם (ברית דמשק 4QDa קטע 8 9-6; סרך היחד ב' 9-1).

להלן הצעות לזיהוי עדת קומראן כקבוצות הנבחרות שחז"ל ציינו לפניהם כמעבירי ומחוקקי המסורות עם דוגמאות מייצגות[77]:

'מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזאת (ירוש' ברכות ד' ע"ד; עי' מגילה יז'). על מסורות התפילה כאחד התחומים המובהרים שעברו מקומראן לחז"ל – ראו בפרק 'מההלכה הכיתתית אל התושב"ע'. עדת קומראן מייחסת למורה הצדק ואף לחבריה התגלות נבואית[78], וחז"ל מציינים על קודמיהם[79]: 'רוח הקדש עליהם, אם אין נביאין הן בני נביאין הן' (תוספתא פסחים ד' יג'-יד' ומקבילות), וקרוב לזמנם של עדת קומראן (סדר עולם רבה פ"ו[80]), כאשר ישבו ככוהנים וסופרים בירושלים טרם ההתיוונות[81]. גם יונתן בן עוזיאל מתרגם 4 פעמים סופר במקום נביא. החשמונאים ציינו שנביא חסר בקרבם (מק"א ד' 42-47)[82]. טענתי שזאת כיוון שעדת קומראן נטשה את ירושלים והעם מספר שנים לפני מרד החשמונאים. אף יוספוס מתארם כנביאים[83].

במק"א ז' 12-13 מתוארים 'קהל סופרים'. זוהי תקופת פריחתם של עדת קומראן. תיאור זה הולם את מהותם, אופיים, ומגילותיהם (למשל: המגילות המקראיות, משמרות כהונה עם לוחות שנה, מסורות הלכה ראשונות): הממצאיםה ארכיאולוגים של כתיבה[84] והטהרה (כ-11 מקוואות מהסוג הקדום שנמצא רק בירושלים) באתר היישוב קומראן[85]; הקדשתה של עדת קומראן שליש מהלילות ללימוד וביום אחד מעשר יושב ללמוד (סרך היחד ו' 7-6[86]), לצד הלכות הוראו לילדים (כבית-ספר)[87]. חלק מהחוקרים מצביעים על כך שההמגילות – היא "הספרייה" הוברחה מירושלים לקומראן[88] (ובפרט מגילת הנחושת שזה מהותה - רישום מסתורי אוצרות המקדש[89]), ולכן החשמונאים תרו ואספו ספרים אבודים (מק”ב ב' 13-14[90]), וגם בתפילת 18 מצוין: 'פליטת בית סופריהם' שמרמז על שרידי הסופרים/חסידים והתורה. נטען שזו עדות לשרידי המגילות שהגיעו מעדת קומראן וספרייתה היחידה לחז"ל, כאשר התושב"ע היא בעיקר ניסיון שמירת מסורותיה. ספריית קומראן נשארה הספרייה העיקרית עד גניזת קהיר, ומכאן הביטוי ביניהם: "תקופת הדממה" (היתה ספרייה גם ליהדות מצרים, אך היא לא שרדה). חז"ל ייחסו מסורות לסופרים אנונימיים לפניהם, ורובן תואמות למסורות שבמגילות (על כך ראו בפרק 'מהות המסורות שעברו'). כוונת חז"ל לסופרים היא למנהיגי התורה בדור שלפניהם (התנאים), וחז"ל החשיבו והקפידו על הלכות מדברי סופרים[91]: 'חביבין דברי סופרים מדברי תורה' (שיר השירים רבה א' ב'); 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' ע"ב). חז"ל מייחסים לעזרא הסופר עשר תקנות[92] ובפרט קריאת התורה (בבא קמא פב' ע"א) וזו קוימה ע"י האיסיים והתירופאטים (מקור ???). על התקנה וייחוסה למורה הצדק, ראו בפרק על חידת 'דורשי החלקות'. יש לציין ששני ספרים חיצוניים רחבים מיוחסים לעזרא, אך אינם בין המגילות ששרדו (ולכן קשה לקבוע אמינותם).

בדיני עריות שבתוספתא ג' א' מובא 'שניות מדברי סופרים', וסביר כי מקורה בכותרת ברית דמשק (מגילת 251Q4 קטע 17 שורה 1): 'על העריות'. כותרת נוספת היא: 'על השבועה' (ברית דמשק ט' 8), שגם היא משנה מסודרת אצל חז"ל: שבועות[93].

הציון בתוספתא מקוואות פ"ה שהשיעורים (מידות) הן דברי סופרים[94] (בהתייחס לאלפיים אמה יציאה מהיישוב), והן במדויק כברית דמשק יא' 6-5[95]. גם השיעורים וכמויות שמפורטות בירושלמי שקלים ה' תואם להלכה הקומראנית (????), וכן השיעורים שבמשנה זרעים קרובים לשיעורים שבברית דמשק עשרה גרגירים???[96].

מגילה 4Q252 ה' 6 מזהה כנראה (המגילה מקוטעת) את 'אנשי היחד' (עדת קומראן) כ'כנסת', ואין קבוצה שמתאימה לכנסת כעדת קומראן – בני צדוק הכוהנים, כי כוהנים הם עיקרי הכנסת והסנהדרין, וגם האמור בחז"ל שהתענו בצומות שלא התעשרו – מתאים לאופיים כסופאים עניים (עיקרון העניות ועדת אביונים הוא עיקרון מנחה במגילות הכיתתיות). דוגמה עקרונית המאפיינת את הכנסת הגדולה[97] היא 'עשו סייג לתורה' (פרקי אבות א')[98]. עיקרון זה מהווה בעצם את יצירת ההלכה של עדת קומראן, ואולי אף את החמרתה היחסית. למשל, אפשר לראות את ההלכות שיסדו בדקדוק שבת כסייג לשמירת השבת מהתורה, כגון איסור עבודה מאמצע יום שישי[99].

גם המלצה הנוספת של הכנסת הגדולה בפרקי אבות: 'הוו מתונים בדין', קרובה למגילה 4Q421 טור אמצעי ש' 2-1[100], ולעיל בפרק 'זיהוי עדת קומראן כסופרים, הכנסת וסנהדרין' הובאו המקורות לזיהויים זה.

האמור בפסחים נ' ע"ב: 'עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו' תואם לאורח חייהם ודגילתם של עדת קומראן בהיותם 'עדת אביונים', לצד היותם סופרים ובעלי ספריית המקדש.

חז"ל (ואף האיסיים[101]) מייחסים הלכות חשובות וכבוד רב ל'ראשונים', וביטוי מסכם לכך ניתן לראות ב'אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים' (שבת קיב' ע"ב).

במשנה נזכר התואר 'זקנים' 30 פעמים. מקורו בחכמי ומנהיגי ישראל שנזכרו כבר אצל משה רבנו ויהושע, אך חז"ל מתכוונים לחכמים שלפניהם – גם אלו חברי עדת קומראן, ובמשנה ידיים פ"ד מ"ג - מקבילים אותם לנביאים.

לסיכום, הגמוניות קדמוניות שחז"ל מזכירים עולים עם מהותם של עדת קומראן, ולא פלא הוא שיוספוס הילל ללא דופי רק את האיסיים, בכמות רבה של 43 מתוך 47 אזכורים על הכתות (לעומת 4 אזכורים בלבד לצדוקים ולפרושים, אף על פי שמגדיר עצמו כפרושי)[102], וכאמור גם ייחס להם נבואה. המשך הקשר והיטמעות של עדת קומראן בחז"ל, דרך האיסיים והחסידים, מובא בהמשך בפרק ד' 'מעבר המסורות לחז"ל דרך האיסיים והחסידים'.

נמצא כי כאשר חז"ל ציינו הגמוניות בדורות שלפניהם, הם התכוונו באופן בלתי-מודע (נוכח פער הזמן, אלמוניותם, התבודדותם והסתרת המגילות) לעדת קומראן. הקשר ה"גנטי" הלך והתחלש עם הדורות, ובדורינו פחת הבנת המשמעות של משמרת הכהונה הגדולה והסופרים כפי שהיה באמצע בית שני, והתפילה: 'והשב כוהנים לעבודתם' הינה כ'מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה' (ישעיהו כט' 13), כיוון שממחזרים טעויות היסטוריות: 'שִׁמְעוּ דְּבַר יי הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ; אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יי וְנראה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ'.

חז"ל דרשו: 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' (מגילה טז'), אך הם שמרו זאת רק לגבי הלל שמאי והתנאים, ולא ביחס לזוגות (שגם כך העבירו בעיקר הגיגי מוסר)[103]. הסיבה העיקרית לכך היא שרוב תורות הראשונים (הזוגות) הן אנונימיות, היא כיוון שמי שתיקן וייסדם היה בעיקר מורה הצדק האנונימי, וכן גם חברי עדת קומראן אינם ידועים בשמם[104].

חריג לעיקרון זה אנו מוצאים בנוגע לכוהן הגדול, יוחנן הורקנוס. חז"ל מוסרים שהיה עיוות בהכנת הקורבנות בבית המקדש (מעשר שני פרק ה' טו'[105] וסוטה מח'[106]), ומי שתיקנו היה יוחנן, ע"י בניית טבעות לשחיתת הקורבנות (ראו לעיל בפרק על יוחנן הורקנוס). החריג חריף במיוחד נוכח העובדה שיוחנן הורקנוס היה צדוקי (והפרושים אף שרפו את ספר הצדוקים 'גזירתא' וחגגו זאת כיום טוב – מגילת תענית פ"ד), אז כיצד הובאו דווקא (כמעט רק) הלכותיו ועוד בשמו[107]?!

אחד נושאי המחלוקת המפורסמים בין הפרושים לצדוקים ועדת קומראן הוא - האם העוסקים באפר פרה אדומה צריכים להיות טהורים 'מעורבי שמש' (דעתם הצדוקים לפי  פרה פ"ג משנה ז'), כפי שבמדבר יט' 9 מציין על השורף, או רק כחצי-טהורים ('טבולי-יום'), כדעת הפרושים?     מממ”ת ב' 16-13[108] מתברר שעדת קומראן סוברים כמו הצדוקים. חלק מהתנאים (כנראה מבית שמאי) הסכימו להודות שההלכה בעניין ראויה ומתקבלת עליהם כדעת הצדוקים ועדת קומראן (תוספתא פרה פ"ג ד'), וכך פעל תקופה ישמעאל בן פיאבי הכוהן. אך לאחר שחלק מהתנאים (כנראה מבית הלל) חזרו והורו לכוהן להיטמא כטבול-יום בתואנה כדי 'להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית' (יומא ב ע"א[109]) או שבכך 'יוציאו לעז על הראשונים'. 'ראשונים' אנונימיים אלו ודאי שאינם עדת קומראן או החסידים הראשונים (ראו זיהוי אלו באלו בפרק על כך), שכן אלו מקלים בטהרה (ראו פרק נפרד בנושא זה), ואילו עדת קומראן והחסידים מקפידים/מחמירים בה. ייתכן ראשונים שונים אלו הם 'אפרים' דורשי החלקות שמתוארים במגילות כמתייוונים שרובם אבדו ומיעוטם נטמע בישראל[110] (הפרושים?), וזו כנראה הסיבה שיש ביד הפרושים מקצת מהלכותיהם[111].

כותרות ודינים קרובים אלו בין הספרויות, לצד מסורות רבות שקיימות במגילות שלא הכרנו עד מציאתן, ועוד שחלקן בכמות בלתי ידועה שלא שרדו, מחזקות את מסורת ההולמת של חז"ל על שכחת מסורות כאלו: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד' א').

9.     עדת קומראן וחז"ל מייחסים מסורות קדומות לגיבורי התנ"ך:

אין במגילות קומראן מגילה או מסורת שמיוחסת לאדם הראשון. יש ספר חיצוני שמיוחס לו, ולחז"ל מסורות שונות לגביו.

צוואות אנוש ??

מסורותיהם של חנוך[112] והענקים[113] נפוצו ומהווים מיתולוגיות מובילות בתרבויות המזרח הקדום[114], וחלקית ביוון. בהקשר זה יצויין ספר היובלים, שאמנם הוא מאוחר יותר (משויך לקבוצה הבאה), אך גם הוא בחלקיו השונים מהווה מקור בעיקר ליוונים, כמו: מפרק ה' 7-9[115] למלחמת טרויה[116]; מפרק ב' 11 למיתוס הבבלי על 'תיאמת'[117]; מפרק כג' ליוונים ולהסיודוס ('מעשים וימים'[118]); מפרק מו' למנתון ('נגד אפיון')[119], מפרק מט' ליחזקאל הטרגיקן[120]. ראו בהמשך בפרק על פנחס החסיד והיובלים - כיצד הספר נטמע בספרות חז"ל. חז"ל אמנם לא קיבלו את רוב המגילות השלמות, אם כי כן קיבלו מסורות רבות מהם, ויש להם מסורות דומות לקדמונים, כמו ספר רזיאל המלאך היצירה, ספרא דאדם הראשון. ספרות ההיכלות מכונה גם ספר חנוך השלישי, וייתכן ומקור חוכמת הפנים ממגילת מגילת Q18644QHoroscope-. ספרי צוואות השבטים וביובלים מציינים מסורות שונות לחנוך (שרק חלקם בספרי חנוך שבידינו), שכתב 366 ספרים שהתפשטו במסורות עמי קדם (???), ועד זרתוסטרה שמינה ב-590 לפסה"נ וישטספה למשל ואחריהם כמבוזי וכורש[121]. גם חז"ל מייחסים לחנוך מסורות שונות (בעיקר בספרות היכלות שאף מכונה חנוך השלישי ופרקי אליעזר), כאשר סוג העיבור קרובה לכרך האסטרונומי.

נח השאיר צוואה גדושה, ויחד עם האמור בבראשית ט' 6-4, התגבש בחז"ל 7 מצוות בני נח[122].

צוואות בני יעקב – השבטים מהווים ספרות מוסר חשובה.

ספר היובלים משייך הלכות שונות לגיבורי בראשית, תוך הסבר המאורע שהוביל לתיקון חיקוקן. זולת מסורות רבות של היובלים שנשמרו בחז"ל (על כך ראו פרק שמוקדש לעניין בהמשך), היו תנאים שסברו שהאבות שמרו על כל תרי"ג המצוות (יומא כח' ע"ב).

מספר מגילות מיוחסות למשה רבינו, ביניהן שכתובי קטעי החומש ומגילת טהרה שבה כותרת אחורית בשם: 'מדרש משה' (אם כי יכול להיות הכוונה מדרש על משה, ולא שמיוחס למשה). גם חז"ל מייחסים למשה רבינו כמה וכמה תקנות (ירושלמי כתובות פ"א ה"א; פסחים קיז' ע"א; פסחים סו' ע”ב; שבת ל' ע"א; מגילה לב' ע"א; ירושלמי מגילה פ"ד ה"א עה' ע"א; סנהדרין פב'; תנחומא כ').

יהושע בן נון מתאר במגילה (4Q175, 4Q379) אירועים נוספים ממה שמצוין בתנ"ך. חז"ל מייחסים ליהושע בן נון כמה הלכות (ברכות מח' ע”ב; עירובין כב' ע”ב), ומציינים כי שכח 3,000 הלכות וחידשום בזמנו?? (תמורה טז' ע"א; תוספות תענית ד' א'). על שכחה זו ראו 2 פרקים ('השכחה הראשונה' ו'שכחום חזרו ויסדום').

מגילת 11QPs כז' מציינת שדוד המלך כתב 4,050 מזמורי תהילים לקריאתם בין השמיטות. אכן במגילות נמצאו עשרות מזמורים, אך אין בידינו לדעת אם לייחסן לתהילות דוד, או למזמורים שונים. בתרגום התנ"ך הסורי יש עוד כמה פרקי תהילים, ששלושה מהם מהמגילות. לחז"ל אין מסורת קרובה לכך. במאה ה-9 תועד כי הפטריארך טימותיאוס הראשון נחשף למציאת 200 מגילות תהילים ממערות יריחו.

משלמה המלך לא שרדו מגילות בקומראן, ואילו שני ספרים חיצוניים מיוחסים לו. חז"ל מייחסים לשלמה ארבע תקנות (עירובין כא'; ב"ק פ"א; ברכות מח'), כאשר אחת מהן - הייחוד, מובאת כבר בצוואת ראובן ו'.

נבואות גנוזות של נביאים מובאות במגילות קומראן. אלו אכן הצליחו להישמר בסתר, שגם לנצרות אין ספרים חיצונים כאלו (יש קרובים, כמו ספר וחזון ברוך), וגם לחז"ל אין מסורות קרובות לתוכנן.

עזרא ודניאל כתבו מספר ספרים חיצוניים שאינם במגילות.

בפרק זה אמנם ראינו שגם עדת קומראן וגם חז"ל מייחסים ספרים ומסורות לגיבורי המקרא, אך הקרבה בין מסורות אלו מעטה. הסיבה לכך לרוב ספרים אלו נחשבים בעדת קומראן כתבי סוד, זולת ספר היובלים.

בפרקים הבאים נדון בתקופה שעדת קומראן כבר הוקמה (אמצע בית שני, לאחר תקופת התנ"ך), ובה ניווכח כי קיימת קרבה מהותית עד זהות בין המסורות שעדת קומראן חוקקה - לבין התקנות שחז"ל ייחסו לקבוצות בתר מקראיות:

10.  העדות העיקרית כבעלי המסורה: נוסחי המקרא, התפתחותם לנוצרים ולשומרונים

כ-250 ממגילות ים המלח מהווים את כל ספרי התנ"ך[123] (שמכונים המגילות המקראיות), בחמישה נוסחים שונים אלו:

-        הנוסח הקדם מסורתי: מהווה כ-80% מנוסחי המקרא שבמגילות, עבר והתקבל לידינו כנוסח המסורה ע"י בן אשר שערך את כתר ארם צובא. גם חז"ל השתמשו בנוסח דומה, אך לא שרד שום כתב מכתביהם (לא מהמקרא ולא מהמשניות והמדרשים, מה גם חלקם הועלו על הכתב בימי הגאונים), אם כי שרדו מגילות מקראיות (רק) בנוסח זה ממרד בר כוכבא ומצדה. לפיכך, התקופה שבין עדת קומראן לבין גניזת קהיר וכתר ארם צובא מכונת "תקופה הדממה".

-        הנוסח הארמי: נמצאו רק שתי קטעי מגילות מקראיות בארמית: ויקרא, איוב. התנאים מודים שאת התרגום הארמי הם 'שכחו וחזרו ויסדום' (מגילה ג' ע"א) – על כך יורחב בהמשך בפרק בנושא זה, לצד פרק על התרגומים הירושלמיים. במגילות הלא המקראיות נמצאו עוד 8 מגילות  בארמית[124], חלקם גם בגרסה מקבילה גם בעברית (ביניהם ספר טוביה ולכן כנראה התפתחו לידינו היום כשלושה נוסחים שונים שלו[125], וצוואת לוי בארמית למול צוואת נפתלי בעברית[126]).

-        נוסח מצע עברי של תרגום השבעים (Septuagint): נוסח זה מהמגילות בעברית דומה לתרגום השבעים שביוונית[127], אך קדום לו. נוסח השבעים כנראה אומץ בנצרות כברית הישנה (עם עוד ספרים חיצוניים שחלקם מהמגילות).

-        הנוסח הקדם-שומרוני: התקבל אצל השומרונים. לא אדון בשומרונים וקרבתם לעדת קומראן בספר זה[128], ורק יצוינו ארבע נקודות אלו: בפרגמנט אחד של מגילת ספר דברים ?? מופיע 'הר הגריזים' במקום 'המקום אשר יבחר'[129]; ליטורגיה של פרשת האזינו; שמות אתרים מצוואת לוי נשמרו במסורות השומרונית; הקבלה בסיומות מוארכים של כתיבה להגייה. במגילה4Q372  מגונה עם נכר נבל שיושב בנחלת יוסף.

-        נוסחים 'קומראניים' בלעדיים: לא הכרנו כתבים בנוסח זה בשום מקום ועדה. קרוב אליהם מגילת המקדש (עליה מורחב בנפרד).

קשה להפריז בחשיבות התורנית של קיומן של נוסחי המקרא האלו, שהרי הן בלעדיות בקדימותן לכל נוסח שנמצא בידינו (אפילו לקטע הזעיר של עשרת הדברים הקדום ביותר שהיה עד להימצאותן: פפירוס נאש), וחלקן כאמור אף חדשות לנו. חלקן אף נכתבו ע”י אותו סופר של מגילות כיתתיות[130], משמע הן לא רק הובאו מחוץ לעדת קומראן והונחו בפינה (בעיקר כמו בשתי הקבוצות המגילות ראשונות), אלא סופרי העדה היו בעלי המסורה והמשיכו להעתיקם.

קיומן של כחמישה נוסחים שונים של התנ"ך במגילות, מזעזע את הציפיה המתבקשת (לדעת חוקרים) שעדה קפדנית והדוקה בשמירת המצוות (כפירושה) ובערך האמת בפרט, תאחוז בנוסחים כאלו ותמשיך בכתיבתם. היינו מצפים שעדת קומראן תקדש רק נוסח אחד, ולא תאפשר בו כל שינוי בו (אפילו לא באות אחת) – כפי שאכן עשו נאמנה בעלי המסורה מימי הביניים עד היום. לא מיותר לציין שעד אז סברו החוקרים שהיה נוסח קדום אחד של התנ"ך (Urtext), שממנו התפצלו נוסחים שונים, ושהיתה עריכה כוהנית קדומה (מכונת: P). התשובה לכך נעוצה במהותם של עדת קומראן ואופיים של כתבי הקודש והנבואה: המקרא עצמו מביא נוסחים פנימיים בתוכו, כדוגמה הידועה של עשרת הדיברות (שמות כ' – דברים ה'), ועד לחזרת חלקים בספרים שלמים כדברי הימים על שמואל ומלכים. לכן, גם למגילות הכיתתיות כמו ברית דמשק, מגילת המלחמה והסרכים היו נוסחים קרובים שאינם זהים (לעומת זאת, בהמשך יוצע סיבה אידיאולוגית לשוני בקטעי לוח השנה שבנוסחי סרך היחד וממ"ת).

ההנחה שרוב הנוסחים שאינם נוסח המסורה (או קדם-מסורה) היו סודיים יותר – ופחות מיועדים לעם (על ספרות סוד ראו בהמשך בפרק 'מגילות בשימוש התנאים, וספרות סוד פנימית לספרים חיצוניים'), שמאופיינים  למשל בתיאור מלאכים – כיוון שבין היתר בגינם טעו עמי קדם באלילות במקום מונוטאיסטיות[131].

נדגים את חשיבות נוסחי המקרא מממגילת קומראן 4Q76 שהיא נוסח קדם-מסורה לקטע ממלאכי ב' 16: 'כי אם שנ(א)תה שלח', ששונה במקצת מנוסח המסורה בימינו: 'כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר יי צְבָאוֹת; וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ'. נוסח המסורה משאיר ספק בנוגע מיהו השונא: האם האל את גירוש הבעל (ואז כחטא לגרשה) או הבעל את אשתו (ואז נכון לגרשה)? על כך נחלקו תנאים (בבלי גיטין צ' ב'; ירושלמי קידושין ב' א'). דוגמה אחרת למטבע לשון שנטמע בימינו: ל'יישר הדורים' (ישעיהו מה' 2) מנוסח המסורה, אך אין מה ליישר 'הדורים'!, והנוסח הנכון במגילת ישעיהו הוא ל'יישר הררים'.

11.  התפיסה השגויה להתבודדותם – מהמקדש, לעיר כוהנים, וחזרה לצד החשמונאים:

לשלב עם פרק 5?

יפה ציין יהודה שיפמן[132]: 'אין כל הצדקה לדון רק בקבוצת הלכות אחת, ויש לדון בחומר כולו. שנית יש להשתמש בשיטה ההשוואתית למטרות פרשניות ואולי אף היסטוריות. שלישית, יש להשאיר פתוחה את שאלת זיהוי הכת עד לסיום ההליך'.

התורה מסמיכה את הכוהנים לראש השופטים ומנהיגי הרוח והדת (לצד נביאים, שרובם גם היו כוהנים/לויים), וחוקרים (עוד טרם מציאת המגילות) מסכימים שההגמוניה הראשונית השלטת מימי המקרא היתה הכהונה. החוקרים אף מסכימים שעדת קומראן היא מחוג הכהונה הקדומה, ואף מהמשמרת הנבחרת של בית צדוק שכיהנה ברצף עד חוניו השלישי (או יאסון). עם זאת, מה מבחין בין כוהני בית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני לבין עדת קומראן?

-        לפני עדת קומראן לא ידענו על קיומה של קבוצה חסידית כזו, או קבוצה דומה לה (ראה: 'בית נאמן'[133]).

-        המגילות הכיתתיות (מהקבוצה השלישית בעיקר) שטרם נכתבו.

לפיכך ההנחה שבית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני אחזו ושמרו על מגילות שתי קבוצות הראשונות (הקדמונים והר סיני), אך רב הנסתר וכאין גלוי באשר לכך. כנראה שבית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני שמרו על מסורות כוהנים בעיקר בענייני פולחן וטהרה מהתורה (כמו: ויקרא כב' 16-1; יחזקאל מד' 31-17), ובשאר נצמדו למסורות פשט המקראות. בפרק 'כיא בחרו בקלות' אטען שמגילת המקדש נשמרה כבר מתחילת בית שני. חז”ל טוענים שחלק מהמשניות (ואפשר להניח שהרבה יותר מבין אלו שאבדו להם [כ-600 משניות]), היו הלכות סודיות רק של כוהנים (על כך מורחב בפרק 'סקירת נושאי המסורות שחז"ל מודים שקיבלו מהראשונים והסופרים').

אם עדת קומראן היא כעדת כוהנים/לווים, הרי אורח חייהם בעיר נפרדת היא היא מצוות תורה מפורשת של ערי לווים (במדבר לה'), ומתוכם 13 ערי כוהנים (יהושע כא'; דברי הימים א' ו' 42-44; עזרא ב' 70; נחמיה ז' 72). האם נטען שכל ההגמוניות הכוהניות שהיו לאורך תקופת התנ"ך היו מתבודדות או נזירות? וכי אופיה של עיר הכוהנים בענייני טהרה, כפי שמובא לגבי 'נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים' (שמואל א' כב' 19), וחז"ל מציינים עיר כוהנים בתקופתם: 'גופנית' (ברכות מד'), שונה מעדת קומראן? שאל את עצמך – אם היית מוצא ספרייה של עיר כוהנים שבה היה המשכן כמו נוב, האם היית מגדיר אותה ככת או כתורת כוהנים? האם הספרייה שלה תהיה יותר קרובה למגילות קומראן או לספרות חז"ל?

על אף התאמתה ואופיה הטבעי והתורני של עדת קומראן לעיר כוהנים נפרדת המקפידה על טהרה, הרי שבראש עדת קומראן כיהנו כוהנים מבני צדוק (מוזכרים כך כ-22 במגילות הכיתתיות), ואילו הנביא יחזקאל שמציינם ארבע פעמים – כולם בתפקיד כהונה במקדש. השאלה המתבקשת אם כן היא, מדוע עדת קומראן יושבת במדבר ובקומראן ולא במקדש?!     בספר זה נטען כי יש לחלק את תקופת עדת קומראן לשלושה תקופות, שהשאלה והתשובה מתייחס רק לאמצעית מהן: בתקופה הראשונה טרם ההתבוללות וטרום החשמונאים (תחילת המאה השנייה לפסה"נ, עדת קומראן כיהנה במקדש בירושלים; בתקופה השנייה עדת קומראן נדדה למדבר (ובכללו ליישוב בקומראן) – על כך נענה להלן; בתקופה השלישית עדת קומראן התקרבה לחשמונאים, ואולי אף כיהנה בבית המקדש. ישנה תקופה נוספת מאוחרת לאלו - ימי הורדוס והחורבן, אך היא מזוהה בספר זה עם האיסיים.

מדוע אם כן הספרייה נשארה בקומראן? כנראה שהאיחוד לא היה מלא, וראו בפרק על יישום חלקיים.

אם מובנים ומתקבלים הפרקים הקודמים על זהותם וחשיבותם של עדת קומראן והמגילות, הרי שפועל יוצא של עדת קומראן כקבוצה נעלה בתורה ובקדושה, היא מרוממת מעם הארץ, וזאת במיוחד בתקופת ההתיונות החריפה ששררה בתקופת הטרום-חשמונאית. מכאן שטבעי ונכון שעדת קומראן תתבודד אם מהעם החוטא, כהודאתם: '[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה' (ממ"ת ד' 7-8). כך כבר המליץ ירמיהו ט' 1: 'מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם: כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים'. ולמעשה, אין הבדל בין עדת קומראן שהתרחקה מהמתייונים וירדה למדבר[134], לבין בריחת החשמונאים למדבר אחריהם ובעקבותם (מק"א ב' 33-29[135]. מק"ב ה' 35[136] מתאר את ירידת יהודה המקבי עם 9 חבריו רק לאחר הטמאת אנטיוכוס את המקדש). לאחרונה כנה ורמן הציעה שהמרידות/בריחות אלו מכוונות לעדת קומראן[137], על פניו החשמונאים הקפידו בחומרת טהרה דומה לעדת קומראן, למשל באוכלם רק עשבים[138], וקדימות וקרבת המקוואות וכלי האוכל שבארמוניתיהם ביריחו. מעניין שבעוד מקובל להעריך ואף להעריץ את החשמונאים בשל כך, בימינו לא השכילו לייחס הערכה זו גם, וכאמור אף קודם ויותר - לעדת קומראן.

מורה הצדק הנחה להקים מחנות שאורח החיים בהם שיתופי כקיבוץ: הרכוש וההון יהיו שייכים לכל היחד (מחנה אחד), ייסדו את ה'קופה'[139] (בלשון חז”ל[140]), וסעודות הלימוד והמשפט משותפים. אהבה וחסד[141] הם מיסודות דרכם בין חברי העדה, והפוך מכך למתנכרים להם או לתועים בתורה (אנשי החושך, המתייונים בימיו של מורה הצדק) [142]. תקנות אלו מותאמות למעגל קבוצתי קטן ממעגל העם, אך ישנם גם תקנות לכל העם כמו בסרך אחרית הימים, וספרות החוכמה במגילות מופנית לכל איש בהמלצות מוסר. אורח החיים העתיק התרכז על פי רוב בקהילות, ורבות מהלכות אלו קיבלו הפרושים והנוצרים הראשונים (בעיקר דרך החסידים-איסיים, כפי שיפורט בפרק בנושא זה). יש לציין שגם בני הנביאים – תלמידי שמואל ואלישע, הם בעלי מאפיינים דומים, וכן האמנה שבנחמיה ט'-י'.

לפיכך, עיר כוהנים כעדת קומראן מקבלת חיזוק משנה תוקף כאשר אין בית מקדש, או כאשר בית המקדש אינו בניהולם, ויש להם ביקורת כלפי השולטים בעיר, וטהרת המקדש והכוהנים בה. לפיכך עדת קומראן מחליפה את ירושלים/המקדש בקדושתה העצמית כעדת קודש: 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך‏ [צי]ון ה[יאה‏] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י‏] הברית הסרים מלכ̇ת‏ [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה ‏[מלכי צדק' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23), ולכן, כפי שהתורה אוסרת על כוהנים בעלי מום לשרת במקדש (ויקרא כא' 17), כך גם עדת קומראן אינה מרשה לטמאים ובעלי מומים לשהות בעדתם (ברית דמשק 4QDa קטע 8 9-6; סרך היחד ב' 9-1).

בהקשר כהונת עדת קומראן במקדש, נטישתו וחזרה בשלבים במהלך תקופת החשמונאים, יש לציין את מגילת המקדש, מגילת ירושלים החדשה (בארמית) ומזמורי אהבה לירושלים. לכאורה מגילות אלו מצביעות על זיקה ישירה למקדש, אך מגילת המקדש מיוחסת למתן תורה (כך שאין לה קשר להתבודדותה הזמנית ולעדת קומראן כקבוצה, אלא רק לאחיתה ושימושה); מ' ירושלים החדשה מתייחסת לפרטי הבנייה ארכיטקטוניים של ירושלים באחרית הימים[143]; ומזמורי האהבה לירושלים בתקופה שעדת קומראן במדבר – אלו מצביעים שהפרישה הינה זמנית וירושלים בראש שמחתם.

כאמור לעיל, לאחר תקופת ההתבודדות של הפרישה מהמקדש בגלל המתיוונים, ולאחר שחוסלה ההתיוונות (כנבואת 40 השנה [ברית דמשק כ' 15-13]) בכימי יוחנן הורקנוס, חזרה עדת קומראן בתקופה השלישית לירושלים והמקדש, ואלו ימי שיא השפעתה לצידו של יונתן אלכסנדר ינאי – (בניגוד לפרושים שהיו יריבים לשני אלו). מגמה זו נמשכה בין בחפצת הורדוס את האיסיים, וכך כך יפורט בפרקים המיועדים לכך בהמשך.

אף על פי כן, חוקרים נוטים לצמצם את עדת קומראן להגדרה הסוציולוגית של כת מתבודדת, אף שעד היום הגדרות אלו תואמות לקבוצות נעלות ונבחרות, כמו מיונים ונהלים של קיבוצים ויחידות מובחרות בצבא (למרות שככלל הקהילה החברתית בעולם המודרני רחוקה מחיי הקהיתיות העתיקים). יגאל ידין מסכם בעמ' 171 למאמרו על שלושים שנות ארכיאולוגיה בא"י: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי'. הדברים יפים, אך גם הפוך – כלפי החוקרים עצמם. הן העולם האמוני-דתי והן העולם המחקר האובייקטיבי, אינם מכירים את רוממות הכהונה הגדולה של בית צדוק בהיותם כנסת ישראל והסופרים, למרות שמעלתם זו היתה בתקופות מעטות בהיסטוריה היהודית, ולמעלה מכל כבשיא ימי עדת קומראן. מחסום תפיסתי גלותי זה קיבע הגדרות סוציולוגיות צרות וכיתתיות, ובמקרים קיצוניים אף לסלידה. אדרבא, יש להבין את רוממותם של עדת קומראן לצד מהותם התורנית כמצב נכון וטבעי למעמד הכהונה והסופרים - היא ההגדרה הסוציולוגית הנכונה. נקודת המבט המודרנית שכת הינה התארגנות נחותה דחויה או מיושנת, יסודה בטעות. כת, או יותר נכון – קבוצת עלית, היא ככנסת ישראל בעולם העתיק, אך גם בהגמוניות הנהגה שונות לאורך ההיסטוריה. יתרה מזו, טבע האדם לא השתנה, סולם מאסלו מציב נאמנה את הצורך במקובלות חברתית, וייתכן שנוכח התפוררות הקהילתיות בעולם המודרני – קשה להבין גיבושה וערכה של עדת קומראן. יש לזכור שגם הפרושים הראשונים, היו קרובים מאוד בתפיסתם החברתית והקהילתית[144], כאשר נוכח החורבן ואיבוד תפקיד הכהונה, מתקופת האמוראים בוטלו הלכות טהרה שונות.

סיבה נוספת שבגינה נדמה לחוקרים שעדת קומראן הינה כיתתית, היא ספרות הסוד שבמגילות. כפי שינותח בפרק על כך בהמשך, רוב המגילות שאינן מקראיות, הן ספרות סוד שאמורות להיות חשופות ולנמדות ע"י חברי העדה בהתאם לדרגתם. כך גם הדבר בספרות הסוד של חז"ל, ובמיוחד כאשר ספרויות הסוד בין שני זרמים אלו דומות במיוחד (דהיינו, חז"ל העתיקום מעדת קומראן, וכבר הצביעו חוקרים שספרות היכלות למשל אינם החוג המרכזי של חז"ל). על כך יורחב בפרק על כך.

יש לציין כי המועד של ההתגלות לחיבור הסרכים היה כאשר עדת קומראן התבודדה. עם זאת, אין הדבר מחייב שההלכות הסרכים בעיקר הן כיתתיות, אלה רובן הלכות שרלוונטיות לכל העם, ולכל קבוצה דומה, ובאם אנשים שאינם בקבוצה, הרי שכיוון שלא הספיקו לפרטם גם למתכונת של קבוצות שאינם הומוגניות, וגדולות יותר כעיר ועד מדינה, הרי שיש להקיש מהלכות אלו למעגלים האחרים - כפי שעשו חז"ל, וזו סיבה נוספת להבדל ביניהם, שהרי חז"ל הטרוגניים ומכוונים לכל העם.

12.  קדושת נישואים ומיניות - ולא נזירות:

הנישואים בעדת קומראן הן ברית קודש. מטרימה להם בבדיקת התאמה (תיכון) זוגי[145] ובתולי האשה (ב"ד 4QD f Frg. 3 15-10[146]), וחובת גילוי מומי הכלה[147]. מספר מגילות קטועות מתארות ספרות טקסית לנישואין[148], שכנראה הן פיתוח של הלכות החיתון מספר טוביה שממנו האמירה המפורסמת בחתונה במסורת חז"ל עד ימינו: 'כדת משה וישראל' (ו' 13; ז' 13, 14[149]) לצד הלכות חיתון שונות (רובן הגיעו לחז"ל, למרות שלא ידעו/ציינו שמקורם מספר טוביה[150]). לאחרונה נחשף היתר גירושים לברית דמשק יג' 17-16[151] (תודות לההדרתו החדשה של אלישע קימרון). ראייה חותכת זו מחזקת ממצאים קודמים של קברי נשים וילדים סמוך ליישוב בקומראן[152], וההלכה המתפרשת מהמגילה המקראית 4Q76 שהינה נוסח ייחודי למלאכי ב' 16 שכבר התירה גירושים: 'כי אם שנ(א)תה שלח'[153]. גם בן סירא, שהיה כנראה חבר בעדה (על כך ראה בפרק 'מינוי מורה הצדק על עדת קומראן ויחסו לבן סירא'), התיר גירושין מסיבות דומות (כה' 29[154]). יש הטוענים שגירושים הותרו אך היה איסור להינשא שנית (לבן-זוג אחר), אך אין לכך מקור במגילות, ומנסים למצוא רמזים מכך שישו הטיף בעניין (לוקס טז' 18[155]).

למרות זאת, התקבע במחקר כי עדת קומראן הוגדרה כיתתית ונזירית, נוכח מסקנתם השגויה בנוגע להיתר ואופי חיי הזוגיות של חברי עדת קומראן. לא נמצאה אמירה מפורשת לאיסור נישואים  בשום מגילה[156] (וכאמור סותרת לכמה מגילות), אך נשים לא מוזכרות (רק) בסרך היחד. יוספוס ציין שקבוצה אחת מהאייסים נמנעה כליל הנישואין (מלחמת היהודים ב' פ"ח[157]), וכך גם מתארים זאת פליניוס הזקן ופילון האלכסנדרוני. עם זאת, ישנם מספר גיבורים שפרשו זמנית מבני/בנות זוגם. בחנוך ב' (הסלאבי) כג'[158] מספר שניר, אחיינו של נח, חשד כי אשתו צופמינה בגדה עם אחר (בבגידה עם מלאך חושד גם למך [חנוך א' קו' 1-12; מגילה חיצונית לבראשית ב'), כיוון שהיא בהריון והוא לא שכב איתה, כנראה כי שימש ככוהן גדול (זהו כנראה המקור לסיפור הולדת ישו) – כנראה כי פרש ממנה; בצוואת יששכר ב' 1 מצוין: 'וירא אז מלאך יי אל יעקב ויאמר שני בנים תלד רחל כי בחלה (מאסה) במשכב בעלה ותבחר הנזר (בנזירות)'. גם כאן המקור במקרא מרמז על משה רבינו בשמות יח' 2 ובמדבר יב' 8-1, והמדרש שבת פז' מסביר זאת[159]. יש לציין שעדת קומראן התעלה לרמת מלאכים בשבתות (שירות עולת השבת), וחוקם בשבת אסר על משגל (יובלים ??; ברית דמשק ??). כמו"כ, מ' המקדש מה' 12-11 (וב"ד יג' 2-1) אוסרת על משגל בעיר המקדש. ייתכן ומורה הצדק ואולי גם חברי העדה ברמה הגבוהה (שכן גם להם מיוחסת נבואה במגילות מורה הצדק[160]), פרשו באופן זמני/קבוע מנשותיהם. בחז"ל רבי עוזאי התנזר כליל מנשים, וכנראה היה חסיד (על חסידי התנאים מהאיסיים ראו בהמשך).

במגילות הקדמוניות עד מגילות חורבן הבית (קבוצות 3-1) מודגשת מצוות חיתון עם כלה ממשפחת האב[161]. היות ואין לכך שום אזכור במגילות הכיתתיות של מגילות מורה הצדק (קבוצה 4), ייתכן שעדת קומראן ביטלה חוק זה. על כך מעידה מסורת חז"ל: 'הותרו השבטים להתחתן זה עם זה' (תענית ל' ע"ב).

לעומת גישה זו של עדת קומראן לנישואים וגירושים, היו אמוראים שנשאו אשה רק כדי לשכב איתה לילה אחד ואז גירושיה, כיוון שהיו בנסיעות ארוכות מנשותיהם (??). במגילת דברי עמרם ??? הוא שובח על אי-נשיאתו אשה נוספת, למרות שהיה רחוק מאשתו יוכבד 42 שנה.

ההבדל העקרוני בין עדת קומראן לחז"ל[162] בתחום זה הוא הדגש ההלכתי על מהות וכמות והמשגל עם האשה: בעדת קומראן הודגשה מטרת הבאת ילדים - ולא לתענוג (צוואת יששכר ב' 3[163]; טוביה ח' 7 [164]) לצד איסור הזנות עם האשה (-אשתו) (4QDb 4Q267   Frg. 7 א' 13-12[165]), שהינה כהרחבה לאיסור הזנות הכלל הרווח במקרא ובמגילות. מגורי האבות באוהלים נפרדים מהאמהות גם מצביעים על גישה זו (בראשית כד' 67[166]; היובלים כג' 4[167]). זוהי למעשה גם תפיסתו של יוספוס (????), אך בחז"ל יש הטרוגניות של דעות ולעיתים אף היתרים הפוכים[168]. כך למשל בעוד מגילת חזון עמרם משבחת את עמרם על ארבעים ושתיים שנה שלא יכל לחזור לאשתו (נתקע בחברון לאחר שהגיע לשפץ את קבר האבות) ולא לקח אשה אחרת, ואילו האמוראים בבל היו נושאים אשה ללילה אחד בלבד כאשר היו בנסיעות ורחוקים מנשותיהם (הראשונות) ???.

13.  המשמעות הנכונה של אחרית סוף כל הימים והציפייה לגאולה

רוב החוקרים סוברים שעדת קומראן ציפתה לכל הגאולות בימיהם (או בדור הבא אחריהם) ובפרט במגילת המלחמה (או"ח)[169]. אבקש לטעון כי מסקנה זו אינה מחייבת וכן אינה חד-משמעית בחלק מהמגילות[170], למשל 'אחרית הימים' אינה בהכרח 'סוף כל הימים'[171], ובשאר המגילות המסר דווקא הפוך במפורש:

פשר חבקוק ו' 15 – ז' 8: 'למען ירוץ֯ ‏[הקורא בו‏ פשר הדב]ר֯ א֯[שר‏ וידבר אל אל חבקוק לכתוב את הבאות על {על‏} הדור האחרון ואת גמר הקץ לוא הודעו אל את כול רזי דברי עבדיו הנבאים כיא עוד חזון למועד יפיח לקץ ולוא יכזב‏ פשרו אשר יארוך הקץ האחרון[172] ויתר על כול אשר דברו הנביאים כיא רזי אל להפל{א}ה'; פסידו יחזקאל (4Q386-8): 'שמח את נפשי ויתבהלו הימים מהר עד אשר יאמרו האדם הלא ממהים הימים למען ירשו בני ישראל'[173]. שני מקורות אלו הן הסתייגות מלהסיק ולהודיע מתי או מהו 'גמר הקץ' (במיוחד נוכח פירושו המקובל של 'קץ' - כתקופה), וזאת הרבה לפני 'סוף כל הימים' - שאותה מגילת חוכמת הרזים א' 7-5 מקשרת עם תום הרשעה והישארות החוכמה בלבד[174]. גם מגילה 4Q248[175] מתארת את שיבת יי לישראל לאחר גזירות אנטיוכוס שתוארו גם באפוקריפון ירמיהו, ובהן אין תמונת אחרית הימים שכוללת תחיית המתים או מהפכה קוסמית כלשהי. מגילת 470Q4 מזכירה את מיכאל צדקיהו וחידוש הברית האסכטולוגית בין ה' לישראל, אך אין בה ציון מועד, ואין מנהיג בשם צדקיהו בתקופתם (ככל שידוע לנו). פשר הושע מציין את: 'כוהן האחרון אשר ישלח ידו להכות באפרים', וודאי שמדובר בכוהן באותו הדור או שיבוא אחר הדור של נבואת פשר זה (ולא הכוהן של סוף כל הימים). דוגמא נוספת היא זיהוי ימיהם כ'אחרית הימים' בממ”ת א' 6[176]. משמעו שכבר אז בימיהם היו אלו ימים טובים, כנראה כיוון שהסתיימו ימי המלחמות והתייוונות כפי שתוארו בברית דמשק ובפשרים, כנבואת 40 השנה ממות מורה הצדק בברית דמשק כ' 15-13[177].

מגילת המקדש כט' 7 – ל' 5[178] מוכיחה שעדת קומראן ידעה שהגאולה האחרונה תבוא רק לאחר חורבן הבית הנוכחי (השני), וזאת בהתייחסה לבית המקדש הראשון[179]. בעקבותיה הוכחות הובאו גם בפשר 4Q174 האסכטולוגי ג' 13-1[180]. לצידם מציינים זאת: היובלים א' 17, 27[181]; ספר טוביה יד' 5[182]; חזון עזרא ז' 26[183]. לכן, השערות חוקרים כי עדת קומראן סברה שהגאולה תבוא בימיהם או לאלתר ומיד (בעוד הבית השני עומד על תילו) – אינן עולות בקנה אחד עם המסר של מגילות אלו.

סרך היחד הינה כחוקה פנימית המרחיבה את ברית דמשק שחקק מורה הצדק כעיקר ההלכה הכיתתית. בפרק ז' 22-16[184] מתארת המגילה את תקופת הביניים[185] בין משיחים - וללא משיח. ספק אם הכוונה עד ימי המשיח שאחרי מורה הצדק (ברית דמשק יט' 35-כ' 1, ראו הצעתי לזהותו בהמשך עם ינאי, יחד עם סרך העדה ??), או עד המשיח של אחרית סוף כל הימים שיושב בשמיים וממתין לירידתו ארצה לפי חנוך מ' 5-1[186]; דניאל ז' 13[187]; מגילת חוכמת הרזים א' 7-5; עזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי (ספר חיצוני שאינו במגילות). מגילת ‎4Q471a (4QPolemical Text) מתארת כישלון מלחמה, שסותר אפוקליפטית גאולת סוף כל הימים זו, וזאת כבר לאחר ניצחונות החשמונאים (לפחות לדעת החוקרים).

השפעה עקיפה באה מהאבחנה של האמונה בגזרה הקדומה הכפולה (פרדסטינציה דופלקס[188]), אך אינה פשוטה כלל ועיקר. סתירה לכך היא אי היכולת להבין את שקילת הרוחות ('תיכון'[189]) מחד גיסא, ואת פסיקת עדת קומראן המשפטית-ארצית מאידך גיסא, שכוללת בפרט הרחקה או הכנסה של חברים לעדה. גורלו של אדם נתון בידי שמיים, אך רק בדיעבד/בסופו אפשר לדעת גזרתו. נדמה שכך הדברים גם בימינו.

גם אם היתה לעדת קומראן ציפייה למימוש מלא (למרות שכאמור מוכח שלא סביר), הרי נבואות כאלו רווחות כבר מהתנ"ך, ועדת קומראן פיתחה עיקרון של מימוש ויישום חלקי למהותו של בית שני ובכלל זה המאורעות שבימיו – ועל כך יובא בפרק 'יישומים חלקיים מנבואות ומגילות'.

ג.      המאורעות ההיסטוריים המרכזיים בתהליך ייסוד עדת קומראן

14.  השכחה הראשונה - התורה שהוחבאה בימי השופטים והתגלות שני החגים: פסח וסוכות

במגילת קומראן (ים המלח) ברית דמשק יש טענה ביחס להבדל של קיום מצוות כלשהן בין בית ראשון לשני:

'ועל הנשיא כ̇תוב "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" (דברים יז' 17) ודויד לא קרא בספר התורה החתום אשר היה בארון כי לא‏ נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע[190] (ויושוע) והזקנים[191] אשר עבדו את העשתרת ויטמון נגלה עד עמוד[192] צדוק ויעלו מעשי דויד מלבד דם אוריה' (ברית דמשק ה' 2-5).

קטע זה מסביר שאכן בבית ראשון לא שמרו על המצוות (בפרט על איסור פוליגמיה), אך זאת לא מכיוון שהם שהם טרם נחקקו/הונהגו, או לא מכיוון שטרם קמה הגמוניה כזו או אחרת שתאכוף אותם, אלא מכיוון שתורה מסוימת ('ספר התורה החתום'), הוחבאה והוסתרה ע"י רשעים שהנהיגו את העם מתקופת השופטים (טענה דומה מצוינת בדברים לא' 29: 'כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם', ויובלים ו' 39, בה מלאך הפנים מספר למשה רבינו: 'כי אחרי מותך ישחיתו בניך את הדבר', אך שניהם אינם מפרטות מתי ואיך, ובמיוחד מתי בדיוק יחזר עמ"י לשמור על התורה והמצוות). מסורת שכחה זו הועברה גם לחז"ל (תמורה טז' ע"א; תוספות תענית ד' א'[193]), ובדומה גם למשה רבינו (תנחומא כ'; סנהדרין פב'; פסחים ס'ו ע”ב). רבנים שונים ניסו לתרץ זאת מסיבות שונות[194].

גלוי וידוע שבבית ראשון רוב העם והמלכים לא שמרו על התורה והמצוות[195]. חיסרון שמירת התורה עולה מעיון מונוגמיה מול פוליגמיה בתקופות התנ"ך: משה רבינו כנראה פרש זמנית מאשתו (ראו בפרק על נזירות), ולא מוזכרים אשתו וילדיו של יהושע בן נון; העיוות התורני והמוסרי שבספר שופטים, ובפרט בעניין ריבוי נשים[196] (– שזהו העניין הנטען לקטע בב"ד); דוד ושלמה כאמור הרבו לעצמם נשים (אם כי מרתק כי אפילו לשלמה מוזכר חטא נשים נכריות ולא רבות [מלכים א' יא' 2[197]]); ומימי חזקיהו ועד החשמונאים – חזרו למונוגמיה (ואחריהם אפרים והפרושים שוב חזרו לפולוגמיה, ונגדם פולמוס זה בב"ד). גם אזכורי תורת משה מעטים לאורך תקופת השופטים, אזכורים ספורים יש בתקופת שמואל דוד ושלמה, וכמה פעמים נוספות למלכים אחריהם. יתרה מזו, רוב השופטים נסקרים על מהות טיבם ועמידה על קנקנם – לפי אם עשו הטוב או הרע בעיניי שופט כל הארץ, ואין טענות נגדם שעברו על מצוות כלשהן מתורת משה. לפיכך, אפשר להניח שהתורה בכללותה בבית ראשון לא היתה נגישה ונשמרת, מה גם טענה זו מצוינת מפורשות לפחות פעמיים בתנ"ך: 'וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה' (דברי הימים ב' טו' 3); 'כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן [חג סוכות] בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (נחמיה ח' 17) (יש לציין שאפילו בחניכת בית המקדש הראשון בחודש השביעי [מל"א ח'], לא רמוזה שום הלכה לגבי סוכה או ארבעת המינים). על אמירה שנייה זו מנחמיה על הסוכות נדון להלן.

נחזור לשתי ביטויים חשובים מב"ד ה' 5-2 שמצריכים ביאור, כדי לזהות מהו 'ספר התורה החתום' ומתי הוא נמצא (מתי קם 'עמוד צדוק' שמצא את הספר)?

בהנחה ש'ספר התורה החתום' הינו מגילת המקדש (ולא החומש), הרי שכשני שליש ראשונים ממנה עוסקים בתיאור בניית המקדש וחוקיו, ואילו השליש האחרון שעוסק במצוות מאוחדות מהחומש[198], קטוע, ומהקטעים שבידינו – אין בהם מצוות אלו - כך שאינינו יודעים אם היה, ורק לא שרד לידינו.

תחילה נבטל את האפשרות שמדובר על צדוק בן אחיטוב הכוהן ששמר אמונים לדוד המלך וחנך את בית המקדש עם שלמה – זאת כיוון שבזמנו חטא חטאו דוד שלמה רחבעם ואביה בריבוי הנשים – כך שלא סביר ש'עמוד צדוק' חל בימיהם והם התעלמו ממנו (במיוחד שהיו מלכים צדיקים רוב ימיהם).

שתי אפשרויות עיקריות יש לזיהוי 'ספר התורה החתום': החומש ומגילת המקדש.

-        אפשר שהחומש היה בידו ובידיעתו של דוד, אלא רק שפירש את כמות היתר הנשים בדברים יז' 17[199] - כפי שחז"ל פירשו היתר עד 18 נשים (סנהדרין ב' 5[200]), אך פירוש הפשט, שהיה היחיד בבית ראשון, מהותו ריבוי אפילו שתיים. מגילת המקדש נז' 15-19[201] לא מותירה מקום לספק לעניין פירוש ריבוי הנשים[202] - היא אוסרת ריבוי שתי נשים ומעלה – כמו בקטע בב"ד, ולכן התאמתה גבוהה יותר.  

-        מגילת המקדש מפרטת את לוח השמש השבתי ומועדיו, והלכות נוספות – שגם אלו לא קוימו בימי בית ראשון, וכנראה הראשונים שקיימו את הלוח הזה היו חברי עדת קומראן.

-        הביטוי 'תורה' מתייחס יותר למ' המקדש מאשר לחומש בציון שבנחמיה י' 35[203]: 'ככתוב בתורה' לגבי חג העצים. חג העצים אינו מוזכר בחומש[204], ורק מגילת המקדש מציינת החג בסדר החגים לפי לוח השנה 364 יום[205].

-        בפרק 'כיא בחרו בקלות' אטען שמגילת המקדש נשמרה כבר מתחילת בית שני. חידוש חג הסוכות ע"י עזרא ונחמיה: 'כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' מפרט הלכות שיש רק במגילת המקדש מב' 17-12 (ולא בחומש).

-        החיזוק העיקרי לכך ש'ספר התורה החתום' הוא מגילת המקדש, הינה מהספר שמצא חלקיהו הכוהן ומסרו לשפן הסופר שקראו יאשיהו (מלכים ב' כב' 8): 'וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית יי וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ, וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל הָעָם, לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל; וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּלדִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית יי... כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים' (מלכים ב' כג' 22-2 ומקבילה בדבה”י ב' לד') הוא מגילת המקדש (ולא ספר דברים כדעת רוב החוקרים), כיוון שמ' המקדש מרכזת את המונחים ברית ופסח יחדיו, ואילו בדברים ובשמות הם מובאים בנפרד.

-        בנוסף, חלקיהו הכוהן הינו נכדו של צדוק בן אחיטוב[206], ורק בני צדוק שמרו את המצוות לפי יחזקאל מד' 15 שמברכם: 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי'.

אם נכונים זיהויים אלו, הרי שיש לאחר את מועד מציאת 'ספר התורה החתום' לאמצע בית שני, ולייחס את 'עמוד צדוק' לשמעון הצדיק (הראשון או השני, ראו בפרק על בנושא זה) או למורה הצדק. ישנה כמובן אפשרות ש'עמוד צדוק הוא כל אחד מכוהני בית צדוק, וביניהם חלקיהו ועזרא הם הקרובים ביותר להתאמה.

15.  התגלות חג השבועות לעדת קומראן: ברית ושבועה שנתית כשאחריו מועדי 50 יום נוספים

בספר עזרא עצמו נכרתה אמנה וברית לשמירת המצוות, ואף הותקנו כמה תקנות, זוהי אכן התקרבות ממשית לקהילה תורנית, ובמיוחד שחידשו את חג סוכות: 'כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (נחמיה ח' 17), היו להם ספרי יוחסין (??), ומצאו ספר תורה??

רפורמה מעין זו עם חידוש חג מתוארת ממציאת יאשיהו ספר תורה: 'כִּי לֹא נַעֲשָׂה, כַּפֶּסַח הַזֶּה, מִימֵי הַשֹּׁפְטִים' (מלכים ב' כב'; דבה”י ב' לד'[207]), וייתכן שגילוי זה 'עמוד צדוק' המתואר לעיל הוא דמשק ה' 2-5 (וראו שם 3 הצעות).

החג שעדיין לא חודש הוא שבועות, והנה הוא המודגש ביובלים ו' ועליו המחלוקת הגדולה ביותר בין הפרושים לצדוקים – 'למחרת השבת', שכנראה הד לפולמוסה שרד גם במגילת 513Q4 המזכירה את 'הנף העומר... ביום שבת... תעות עורון... לא מתורת משה".

"כתביו הפילוסופיים של פילון", מבחר ערוך בידי יוחנן לוי, (תרגום לעברית: יהושע עמיר), הוצאת מגנס, תשל"ה, עמוד 43: "ועתה לעומת כל האמור, אתאר את עצרתם של אלה המקדישים את עצמם ואת חייהם למדע ולעיון באמיתות היקום על פי תורותיו הקדושות של משה הנביא. ראשית כל, אלה מתוועדים מדי שבעה  שבועות, מכיוון שהם נותנים יקר לא רק למספר שבע הפשוט בלבד אלא גם לחזקתה של שבע. כי יודעים הם כי צניעות ובתולי עולם נועדים למספר זה. חג זה – אקדמה הוא לחג הגדול ביותר, שזכה במספר חמישים (היינו חג השבועות)".

המשך מחלוקות לוח השנה ראו בפרק החידה על כך.

16.  ייסוד עדת קומראן בימי שיא ההתייוונות, נטישתם מירושלים למדבר נגד השתלטות אפרים ומנשה

שלושה מקורות קודש עיקריים מתארים את התקופה הסלווקית בא"י: ספר החלומות בחנוך א'/החבשי (פג'-צ'[208]), אפוקריפון ירמיה[209], דניאל ז' ויא'. בנוסף, מגילות ברית דמשק והפשרים חוברו ע”י מורה הצדק בתקופה הטרום חשמונאית עד תחילת ימי המרד[210], קרי לערך בין 210 ל-160 לפסה”נ, אך אין בהם תיאור אקטואלי (היסטורי בדיעבד) רחב[211].

אפוקריפון ירמיהו מתאר את שבעים השנים[212] שבין בין שנת 243 ועד 173 לפסה”נ[213] כשיא ההתייוונות, שבה קבוצת 'אפרים'[214]-דורשי החלקות הם המתייוונים ו'מרשיעי הברית'[215]. מייסדיהם או ראשיהם הם שלושת הכוהנים הרשעים (אפוקריפון ירמיה[216]), שאחד האחרונים שבהם הוא כנראה יאסון או מנלאוס[217] - אלו ידועים לנו מספרי המקבים. אפשר שאלו דמויות נוספות ממגילות מורה הצדק: איש הבליעיל, הלצון וכפיר החרון[218]. כוהנים רשעים אלו שלטו בירושלים (פשר חבקוק ז' 8-7[219]), וזאת כאשר החשמונאים הראשונים או הפרושים הראשונים טרם שלטו בירושלים בתקופה זו (נקודה נוספת המצביעה על חוסר התאמה, בניגוד לזיהוי המקובל על-ידי רוב החוקרים).

390 שנה לאחר חורבן בית ראשון[220], עדת קומראן חזרה בתשובה והתאגדה במהלך כעשרים שנה, עד שמינתה עליה את מורה הצדק.

לדיאבון, רוב העם התקרב וכן קיבל את עמדות מנהיגי 'אפרים'-דורשי החלקות[221], ולכן, נוכח אי-טהרת העיר והמקדש, בימים אלו עדת קומראן עזבה את המקדש וירושלים, וסירבה להשתתף ולעלות למקדש[222].

במגילות מורה הצדק מוזכרים כחמש קבוצות שניתן להם כינויי סתר, והם: אפרים ומנשה (המתנגדים העיקריים לעדת קומראן, בית פלג אבשלום ו?? (קבוצות הביניים, ינותחו בפרק בנושא זה).

בין עדת קומראן לקבוצות/כתות האחרות התנהלה תחילה התקשרות של נסיונות שכנוע. דורשי החלקות סירבו[223] לקבל מעדת קומראן את 'ספר התורה שנית'[224] (4Q177, שהוא כנראה ספר היובלים[225]) וגם את 'התורה אשר שלח א̇ליו' (פשר תהילים ד' 8-9)[226]. חברים מעדת קומראן נטשו את העדה, וחלקם הצטרפו למתנגיה המובהקים, ועדת קומראן ראתה זאת בחומרה (על כך והצעות לזיהוי בפרק 'קבוצות הביניים').

היות שהמידע ההיסטורי שבידינו על התקופה הטרום חשמונאית הוא מועט, זיהוי אפרים ומנשה אינו מאפשר הצעות זיהוי ברורות. נציין כמה קבוצות אפשריות-מתייוונות מהתקופה: 'בית/אנשי טוביה' (Tobiads)[227] שהשפיעו מסוף כהונת חוניו השני, בני/משמרת בלגה שהתייוונו בין השנים 172-163 לפסה”נ, והאנטיוכים שיאסון קיבל לרשום בירושלים (מק”ב ד' 9).

חלקם אולי כינויים שהיו ידועים לעם, אך לא לנו היום. שתי הקבוצות המתנגדות העיקריות לעדת קומראן (אפרים ומנשה), יחד עם עדת קומראן (המכונים במגילות 'יהודה') – יוצרים חלוקה משולשת. כך גם חילקו חז"ל ויוספוס את עיקרי הכתות: חז"ל: הם נגד הצדוקים והבייתוסים; יוספוס: הפרושים הצדוקים והאיסיים. והדבר מתחזק מהעובדה שיוספוס לא הזכיר את הבייתוסים, אלא רק את האיסיים (כמוצע שבמקומם). לפיכך במחקר התקבל זיהויו של דוד פלוסר במאמרו ??? ש: הפרושים הם אפרים; הצדוקים הם מנשה; עדת קומראן היא האיסיים. בספר זה מבוקש לדחות זיהוי זה, בטענות המובאות בפרקים השונים, וכאן יצוין שלא סביר[228] שהפרושים והצדוקים התאחדו ביניהם כאמור פשר תהילים ב' 18-19[229].

בהמשך הימים, כנראה בדור השלישי לחשמונאים, המתייוונים (ובכללם שלוש הקבוצות לעיל) איבדו את ההנהגה, ואף אבדו[230] לחלוטין, כפי שיפורט בהמשך.

17.  מינוי מורה הצדק על עדת קומראן, יחסו לבן סירא ושמעון הצדיק

לאחר עשרים שנה שבמהלכם עדת קומראן חזרה בתשובה והתאגדה, היא מוצאת וממנת עליה את מורה הצדק. שלוש עובדות עיקריות אנו יודעים עליו: כוהן, ברח מירושלים (וניצל מניסיון התנקשות), וכתב עשרות מגילות כיתתיות. אך למרות היותו מנהיג עיקרי, אינו מוזכר בספרות חיצונית למגילות. האם זה כיוון שנותר אלמוני, או כיוון שחייו והשפעתו היו בתקופת תחילת המאה השנייה לפסה"נ, שכאמור מימים אלו בקושי יש בידינו מידע היסטורי?

שני כוהנים צדיקים קרובים לעדת קומראן מתקופה זו: שמעון הצדיק השני, ובן סירא.

שמעון הצדיק השני: כוהן גדול מבית צדוק שחי וכיהן בסוף המאה השלישית עד תחילת המאה השנייה לפסה"נ. הן חז"ל והן בן סירא מברכים את שמעון הצדיק, אך היות והיו שניים כאלו – סב (היום מכונה 'שמעון הראשון') ונכדו (הנ"ל), ואין די היסטורגרפיה ופירוט עליהם, קשה להכריע למי מהם התכוונו. נוכח השבחים עליו, היינו מצפים שהמגילות שנכתבו בתקופה קרובה אליו יזכירו אותו, אך אין כזה אזכור (אם כי לא צוין גם שום כהן או מנהיג אחר מבית שני). ישנה אפשרות ששמעון זה הוא מורה הצדק, כאשר תחילה ורוב ימיו כיהן ככוהן גדול בבית המקדש, ובסוף ימיו ברח נוכח התגברות ההתיוונות, כפי שמצוין על בריחת מורה הצדק (פשר חבקוק ו' 8-4[231]).

 בן סירא: כנראה כוהן, חי וכתב ספרו (שנקרא בשמו) בתחילת המאה השנייה לפנה"ס. שיבח את חנוך (מד' 16[232]. כאמור גיבור עדת קומראן שספריו ומסורותיו במגילות), בני צדוק הכוהנים (נא' 29[233]), ובפרט את שמעון (בן יוחנן) הצדיק (פרק נ', אך כאמור קשה להכריע אם את שמעון המקדשהראשון או השני[234]). קטעים קטנים מפרק ו' (31-14) שרדו במגילת 18Q2, ושליש מפרקו האחרון (נא') נמצא במגילת התהילים/מזמורים של עדת קומראן (11Q5) Psalmsa[235] – דבר המצביע על מעמד ספרו כקדוש/קאנוני. חשיבותו זו נמצאה בדומה בחז"ל (זולת ר' עקיבא), כאשר ?? ציינו כספר ש'ומשלוש בכתובים' (בבא קמא צב' ע"ב), ואף שיש לדרוש פסוקיו (שוב כמו תנ"ך), מאז שהסירו פסילתו (ירושלמי סנהדרין נ'[236]). ספרו של בן סירא הינו היחיד שנמצא גם בשני אוצרות הספרים הנוספים (כשביניהם תקופת הדממה): מצדה ב-73 לפסה"נ (5 עותקים[237]), וגניזת קהיר (ראו הרחבה על שניהם בפרקים הרלוונטים) – עובדה המצביעה על שימושו הרב בקרב קבוצות חסידים, לצד העובדה שביניהם מעידים אבות הכנסייה (המאה השלישית והרביעית לספירה) שהספר היה מצוי בעברית.

ספרו של בן סירא קרוב לסגנון ולטרמינולוגיה של ספרות חוכמה של עדת קומראן[238]: שניהם מאופיינים בחטיבות נושאיות, לעומת ספר משלי שחוכמתו שונה מפסוק לפסוק (זולת מקרים בודדים). גרשון ברין הציע שמגילה 4Q244 נוצרה בחוגים קרובים לבן סירא, נוכח שורת ניבים ולשונות מקבילות ואף זהות. משכך, אפשר שבן סירא הינו מורה הצדק הנסתר, וזאת כאשר את ספרו כתב ספרו זה בטרם התחבר לעדת קומראן, או שכתב במקביל ספרו הגלוי וספרי סוד רק לעדה במגילות מורה הצדק, כפי שספרים כאלו יש ביד עדת קומראן ומיוחסים לנביאים (הגלוי – ספרי הנביאים; הנסתר – אפוקריפון).

היות ובן סירא אינו מזכיר את הסנהדרין או הכנסת הגדולה, נראה שהגמוניה זו (המזוהה בספר זה עם עדת קומראן) קמה רק לאחר מכן – בתקומתה של עדת קומראן. חיזוק לכך עולה גם מגרסת חז"ל שמשייכים את אחרון כנסת הגדולה לשמעון הצדיק ואחריו אנטיגנוס איש סוכו. אופיו של בן סירא לספרת חוכמה ומוסר ופחות לגופי הלכה כמו טהרה או מששת סדרי המשנה, גם מצביעים על כך שבתקופתו ההלכה עדיין היתה מרוכזת בפשט הכתובים. מאידך, אפשר להסביר זאת שבן סירא ידע את ההלכה של עדת קומראן, אך שמרה בסוד, מה גם נכדו מסר כי היו בידיו ספרי אבות נוספים[239]. אמנם רבי עקיבא ניסה להרחיק ספרו (משנה סנהדרין י'א א')[240], אך בפועל חז"ל המשיכו להשתמש בדבריו כאשר לרוב החסירו שהוא המקור לציטוט[241], ובסה"כ ציטטוהו כ-300 פעם[242], כאשר לעיתים אף כינוהו חכם ותנא[243] (וכאמור יוחס פעם אחת כספר קודש ככתובים)!

דמות חשובה נוספת שייתכן שהיא מורה הצדק, היא יוסי בן יועזר שכונה 'חסיד שבכהונה' (משנה חגיגה ב' ב')[244], ואין יותר קולע מהגדרה זו למורה הצדק שהיה ראש החסידים וככוהן גדול, וגם ימי פעולתם קרובים. יועזר אף הקפיד על ענייני טהרה (אם כי הקל בהלכות טהרה אחרות ואף כונה 'המקל', וכן רמתו טהרתו היתה שנייה[245]) וגזר על טומאת ארצות הניכר ועל כלי זכוכית. יתרה מזו, יועזר נאבק במתיוונים שאף רדפוהו[246], וניסיון התנקשות מתואר גם במגילות הכיתתיות (פשר חבקוק ו' 8-4[247]).

בבין הצעות לזיהוי אלו נציין גם את מנחם האיסיי שמזכיר יוספוס, שהוא כנראה מנחם שקדם לשמאי. היות והוא חי מאוחר לימיו של מורה הצדק, עליו יפורט בפרק 'בין שמעון בן שטח לחוֹנִי, ממנחם לשמאי'.

18.  בין עדת קומראן והחשמונאים: החסידים וקבוצות הביניים

זולת שלוש הקבוצות המוזכרות בספרי המקבים: החשמונאים[248] החסידים וה'רבים'[249], לא ידועות לנו[250] קבוצות ששמרו בהדיקות על מסורות התורה המפורטות והלכתיות של עדת קומראן (אמנם גם  הפרושים ואחריהם חז"ל שמרו על המצוות, אך בספר זה מוצע שהיווסדותם מאוחרת לתקופה המתוארת בספרי המקבים). מתיאור שלושת קבוצות אלו בספרי המקבים, עולה שהם שמרו בעיקר על טהרה ופולחן, ולא נטו אחרי המתייוונים. פעילות קבוצות אלו קרובות גם לפעולותיהם של עדת קומראן, כגון: ירידה/בריחה למדבר[251], איסור המלחמה בשבת (עד שבוטל[252]), מתנדבים לתורה[253], מבקשי צדק ומשפט עם משפחותיהם[254].

בראש השבח של ספרי המקבים הם החסידים, שמוצע בזאת שהם עדת קומראן[255], ובהתאמה פחותה גם/לחלופין ל'רבים':

-        מק"א א' 42: 'אז נאספו אליהם קהל/כנסת חסידים, גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה': אזכור זה הוא המאפיין הקרוב ביותר של החסידים לעדת קומראן כעדה ('קהל/כנסת'), כותבי ולוחמי מגילת המלחמה ('גיבורי חיל'), ושומרים התורה בהקפדה הגבוהה ביותר לצד שימוש רב במגילות במונח נ.ד.ב.

-        מק"א ז' 12-14: 'ויאספו אל אלקימוס ואל באקחידס קהל סופרים לבקש צדק; וראשונים החסידים היו בבני ישראל, ויבקשו מהם כי אמרו: איש מזרע אהרון בא בחיל ולא ירע לנו'. 'קהל סופרים' זו מהותם של עדת קומראן – ראו על כך בפרק בנושא זה. 'ראשונים.. בבני ישראל' הוא תיאור שמדרג את החסידים כסופרים ממעלה ראשונה (לפי דיוק לשון התרגום היווני, ולא ראשונים לבקש שלום מאלקימוס), וכך הסיפור על אלעזר הסופר הראשי במק"ב ו' 18. הסתמכותם על הכוהנים מצביעה על קרבתם לכהונה.

-        מק"ב יד' 6: 'אלה מן היהודים המכונים חסידים, אשר מנהיגם יהודה המקבי, מנהלים מלחמה  ומורדים ואינם מאפשרים לממלכה למצוא יציבות'. גם תיאור זה עולה עם מהות מגילת המלחמה.

בהמשך בפרק 'בין עדת קומראן לאיסיים ולחסידי התנאים' אזהה את החסידים ואת דברי הסופרים כאבות הקדומים שמהם ינקו חז"ל מסורתם.

לפיכך, בית חשמונאי לא היה כת עוינת/נגדית לעדת קומראן[256], ועוד שיש במגילות אזכור חיובי לבית יהויריב[257] (המשפחה של בית חשמונאי), וכן שום גנאי לשום משמר בבית המקדש (אדרבא, יש אזכורים על כוהני בית אהרון ללא ייחודיות לבית/בני צדוק[258]).

מאידך, במגילות קומראן מתוארות שתי קבוצות[259] ששינו את עמדתם ואת פעילותם ומכונות כאן בשם כולל כ'קבוצות ביניים'. להלן הצעות קצרות וחלופיות (הן לאלו שהוצעו כבר מקודם) לזיהויים:

'בית פלג': קבוצה זו עזבה את ירושלים לפי ברית דמשק כ' 20: 'בית פ̇לג אשר יצאו מעי̇ר הקדש וישענו על אל בקץ מעל ישרא̇ל ויטמאו את המקדש ושבו ע̇וד אל ד̇ר̇ך העם בדברים מעט[ים'. עזיבה זו היתה כנראה יחד או בימים שעדת קומראן עזבה, ולאחר מכן קבעה שהוא טמא בעיניה[260] (או שהגדירה לעצמה שהמקדש טמא בעיניה), ובסוף הסתפחה לקבוצה נגדית אחרת - 'מנשה'[261].

מוצכים ארבע קבוצות חלופיות לזיהוי בית פלג (עם מעט נימוקים בהערות השוליים): החסידים[262]; בית חוניו הרביעי שבמצרים[263]; החשמונאים[264]; הרבים.

קבוצה נגדית נוספת היא 'בית אבשלום': קבוצה זו לא נטלה יוזמה ואמירה מוצהרת נגד הקבוצה היריבה לעדת קומראן: 'פשרו על בית אבשלום ואנשי עצתם אשר נדמו בתוכחת מורה הצדק ולוא עזרוהו על איש הכזב' (פשר חבקוק ה' 9-11). היות שכך ציפו מהם עדת קומראן, ההנחה שבית אבשלום היו לפני למחלוקת זו כן קרובים לעדת קומראן. אם כך, הרי שאפשר שהחשמונאים הם שלא עזרו לרצח שישים החסידים ע”י אלקימוס ובאקחידס (מק"א ז' 10-17), אם כי הרצח קשה מהשתיקה, והיה מצופה שהרצח יתואר במגילה, ולא רק מחדל השתיקה. לחלופין, בית אבשלום הוא הצדוקים, כיוון שהצדוקים היו קרובים בהיבט ההלכתי לעדת קומראן, ועדת קומראן התאכזבה מהם בהמשך (באופן שאינו ידוע, אך כנראה שהיתה תקופה שבה עדת קומראן היתה מחוץ לירושלים ואילו הצדוקים שהו או אפילו הנהיגו בבירה). תיעוד מאוחר שבמגילת תענית אולי משמר מחלוקות מעין אלו בהם הצדוקים מובכים בשתיקות אי-תגובתם[265]/ידיעתם[266] לתוכחות יוחנן בן זכאי.

גם בית שמאי אפשרית לקבוצת ביניים, על כך יפורט בפרק נושא שמה בהמשך.

19.  החזרה בתשובה של עמ”י ועליית החשמונאים בעזרת מגילת המלחמה

לאחר גזרות[267] אנטיכוס הרביעי בשנת 167 לפסה”נ, קמו בית חשמונאי למרד עד לניצחונם ושליטתם בשלבים. אחריהם התעורר עמ”י לשמירת תורה ומצוות, וחזר לעמדתו הלאומית-לאומנית בראשות החשמונאים: 'וככלות‏] נ֯פצ יד עם הק̇[דש[268]‏ תכלינה‏] כל אל̇ה֯ י֯ש̇ו֯ב֯ו֯ ב֯נ֯י֯[ ישראל‏][269]' (4Q248[270] שורות 10-9); 'פרצה טהרה בישראל' (בבלי, שבת יג' ע”ב). זו נקודת המפנה הגדולה של בית שני שקרתה כדור לאחר היווסדות עדת קומראן וחזרתם בתשובה (ב"ד א' 5-6). מתוך כבוד[271] והערצה שרכשו העם והחשמונאים לעדת קומראן, כינו החשמונאים והעם את עדת קומראן 'חסידים' (הן כתרגום מארמית ויוונית[272]), וביקשו לקרבם ולצרפם לחיקם, בדגש על החוסר בנביא[273] וכוהן צדק (מק"א יד' 41[274]) בקרבם. שבח זה ימשיך על האיסיים והחסידים, כפי שיפורט בהמשך. יתרה מזו, החשמונאים תרו ואספו ספרים אבודים (מק”ב ב' 13-14[275]), נקודה שמחזקת את הנחתי שהיו בידם חלק מספריית עדת קומראן, וזאת במיוחד כאשר זוהי הספרייה היחידה הידועה לנו, שגם מתאימה באופייה התורני לספריית בית המקדש (שהוברחה מירושלים לקומראן)[276] ו/או המאפיינת את הכהונה הגדולה. 

 

דניאל ומגילת המלחמה מתארים מלחמות קשות הכוללות הפסדים, אך בסופם עמ”י ינצח בזכות קדושה כלים ושיטות מלחמה שמפורטות במגילת המלחמה - שגם החשמונאים השתמשו בהם[277]:

-        חזרת בני האור מגלות המדבר לירושלים ושליטה בה (מה”מ ג' 11; ז' 4-3; ה' 2);

-        מלחמת החשמונאים בששת השנים הראשונות תואמת למה”מ ??;

-        זהות בכמות מספרי הכוחות בין מה”מ ?? למק"א ??;

-