בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
 

רשימת המאמרים על מגילות קומראן בקישורים לאתר החדש

 

וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי--הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי, לְשָׁרְתֵנִי .  וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל; וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר, יוֹדִעֻם  וְעַל-רִיב, הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (לְמִשְׁפָּט)--בְּמִשְׁפָּטַי, ושפטהו (יִשְׁפְּטֻהוּ); וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-חֻקֹּתַי, בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ, וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי, יְקַדֵּשׁוּ (. (יחזקאל מד'

 

במדבר כה':" וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹריא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִייב לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹםיג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

במדבר ג': "וּנְשִׂיא בֵית-אָב, לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי, אֱלִיצָפָן, בֶּן-עֻזִּיאֵללא וּמִשְׁמַרְתָּם, הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ, אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם; וְהַמָּסָךְ--וְכֹל, עֲבֹדָתוֹ.  לב וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי, אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, פְּקֻדַּת, שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ ."

שמואל א' (פרק ב'): " וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן, כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה; וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן, וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי-מְשִׁיחִי כָּל-הַיָּמִים."

דברי הימים א' (פרק ה'):בְּנֵי, לֵוִי:  גֵּרְשׁוֹן, קְהָת וּמְרָרִיכח וּבְנֵי, קְהָת--עַמְרָם יִצְהָר, וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל.  {סכט וּבְנֵי עַמְרָם, אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וּמִרְיָם;  {ס}  וּבְנֵי אַהֲרֹן--נָדָב וַאֲבִיהוּא, אֶלְעָזָר וְאִיתָמָרל אֶלְעָזָר הוֹלִיד אֶת-פִּינְחָס, פִּינְחָס הֹלִיד אֶת-אֲבִישׁוּעַלא וַאֲבִישׁוּעַ הוֹלִיד אֶת-בֻּקִּי, וּבֻקִּי הוֹלִיד אֶת-עֻזִּילב וְעֻזִּי הוֹלִיד אֶת-זְרַחְיָה, וּזְרַחְיָה הוֹלִיד אֶת-מְרָיוֹתלג מְרָיוֹת הוֹלִיד אֶת-אֲמַרְיָה, וַאֲמַרְיָה הוֹלִיד אֶת-אֲחִיטוּבלד וַאֲחִיטוּב הוֹלִיד אֶת-צָדוֹק, וְצָדוֹק הוֹלִיד אֶת-אֲחִימָעַץלה וַאֲחִימַעַץ הוֹלִיד אֶת-עֲזַרְיָה, וַעֲזַרְיָה הוֹלִיד אֶת-יוֹחָנָןלו וְיוֹחָנָן, הוֹלִיד אֶת-עֲזַרְיָה; הוּא, אֲשֶׁר כִּהֵן, בַּבַּיִת, אֲשֶׁר-בָּנָה שְׁלֹמֹה בִּירוּשָׁלִָםלז וַיּוֹלֶד עֲזַרְיָה, אֶת-אֲמַרְיָה; וַאֲמַרְיָה, הוֹלִיד אֶת-אֲחִיטוּבלח וַאֲחִיטוּב הוֹלִיד אֶת-צָדוֹק, וְצָדוֹק הוֹלִיד אֶת-שַׁלּוּםלט וְשַׁלּוּם הוֹלִיד אֶת-חִלְקִיָּה, וְחִלְקִיָּה הוֹלִיד אֶת-עֲזַרְיָהמ וַעֲזַרְיָה הוֹלִיד אֶת-שְׂרָיָה, וּשְׂרָיָה הוֹלִיד אֶת-יְהוֹצָדָקמא וִיהוֹצָדָק הָלַךְ--בְּהַגְלוֹת יְהוָה, אֶת-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם:  בְּיַד, נְבֻכַדְנֶאצַּר

"וַיַּמְלִיכוּ שֵׁנִית לִשְׁלֹמֹה בֶן-דָּוִיד, וַיִּמְשְׁחוּ לַיהוָה לְנָגִיד וּלְצָדוֹק לְכֹהֵן." (דברי הימים א', כט' )

 "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד, עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל; וַיְהִי דָוִד, עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה--לְכָל-עַמּוֹטז וְיוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, עַל-הַצָּבָא; וִיהוֹשָׁפָט בֶּן-אֲחִילוּד, מַזְכִּיריז וְצָדוֹק בֶּן-אֲחִיטוּב וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן-אֶבְיָתָר, כֹּהֲנִים; וּשְׂרָיָה, סוֹפֵריח וּבְנָיָהוּ, בֶּן-יְהוֹיָדָע, וְהַכְּרֵתִי, וְהַפְּלֵתִי; וּבְנֵי דָוִד, כֹּהֲנִים הָיוּ." (שמואל ב', ח').

"וַיְהִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, מֶלֶךְ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל.  וְאֵלֶּה הַשָּׂרִים, אֲשֶׁר-לוֹ:  עֲזַרְיָהוּ בֶן-צָדוֹק, הַכֹּהֵן."

"אֲחִימַעַץ, בְּנַפְתָּלִי; גַּם-הוּא, לָקַח אֶת-בָּשְׂמַת בַּת-שְׁלֹמֹה--לְאִשָּׁה."

"הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי--הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי, לְשָׁרְתֵנִי ...   וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל; וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר, יוֹדִעֻם.   וְעַל-רִיב, הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (לְמִשְׁפָּט)--בְּמִשְׁפָּטַי, ושפטהו (יִשְׁפְּטֻהוּ); וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-

כוהנים גדולים לבית צדוק: שמעון – חוניו - יַדּוּעַ – יוֹנָתָן – יוֹיָדָע – אֶלְיָשִׁיב – יוֹיָקִים – יֵשׁוּעַ – יְהוֹצָדָק. (ראה: נחמיה ג' 1, יג 14. זכריה ג' 1-9, ו 11. דברי הימים).

ייחוסו של עזרה הסופר והכהן בבניית בית המקדש השני: שְׂרָיָה –עֲזַרְיָה – חִלְקִיָּה – שַׁלּוּם –צָדוֹק -אֲחִיטוּב."

 וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ-פָּרָס--עֶזְרָא, בֶּן-שְׂרָיָה, בֶּן-עֲזַרְיָה, בֶּן-חִלְקִיָּהב בֶּן-שַׁלּוּם בֶּן-צָדוֹק, בֶּן-אֲחִיטוּב". (עזרא, פרק ז')

ונחמיה (פרק יא')   "מִן-הַכֹּהֲנִים:  יְדַעְיָה בֶן-יוֹיָרִיב, יָכִיןיא שְׂרָיָה בֶן-חִלְקִיָּה בֶּן-מְשֻׁלָּם בֶּן-צָדוֹק, בֶּן-מְרָיוֹת בֶּן-אֲחִיטוּב--נְגִד, בֵּית הָאֱלֹהִים. וזרובבל בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם, לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ, בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי, בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ--הָיָה דְבַר-יְהוָה בְּיַד-חַגַּי הַנָּבִיא, אֶל-זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה, וְאֶל-יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, לֵאמֹר. (חגי א') :

אחרון כוהני בית צדוק: חוניו – שמעון הצדיק

שמעון הצדיק מיוחס בדור שמיני למשפחתו של יהושע (ישוע) בן יהוצדק, הכהן הגדול בימי שיבת ציון, ממשפחת בית צדוק. השושלת כתובה עד סבו, ידוע, בנחמיה יב': "וְיֵשׁוּעַ הוֹלִיד אֶת יוֹיָקִים, וְיוֹיָקִים הוֹלִיד אֶת אֶלְיָשִׁיב, וְאֶלְיָשִׁיב אֶת יוֹיָדָע. וְיוֹיָדָע הוֹלִיד אֶת יוֹנָתָן, וְיוֹנָתָן הוֹלִיד אֶת יַדּוּעַ".

המאמר הראשי (טיוטת ספר): "סקירת מגילות קוּמְרָאן, סיכום מחקרן ומעבר מסורותיהן לתושב"ע דרך החסידים - תולדות ההלכה ממגילות קומראן (ים המלח) והשתשלשלותה מעדת קומראן (כת היחד/האיסיים) בליקוט חלקיה על ידי עמי קדם, החשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים, ובעיקר - לחז"ל", ניתן לקריאה בהורדה (לחיצה על סימון/אייקון הקובץ) כקובץ וורד (מעוצב עם תוכן עניינים והערות שוליים תחת כל דף) מקישור תיקיית גוגל-דרייב זו:

https://goo.gl/kuoJEN

 

אתר האינטרנט של תמצות מחקרים ותובנות של מגילות קומראן/ים המלח, עבר לאתר חדש:            http://www.deadseascrolls.co.il

 

להלן טיוטת הספר החדש הפחות עדכנית (וגם: תוכן העניינים אינו פעיל, אין עיצוב, והערות השוליים מופיעות בתחתית כל המאמר):


נסקירת מגילות קוּמְרָאן, סיכום מחקרן והצעות להשתלשלות מסורותיהן בתושבע דרך החסידים

סיכומים ומסקנות (ללא מבואות) של תולדות ההלכה מעדת קומראן ופיזורה בספרות לעמי קדם (מחנוך), החשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים ובעיקר - בחז"ל

תוכן

א.            מבוא והקדמה:. 3

1.                מהות הספר:. 3

2.                הפנייה להכרת מגילות קומראן (ואופן הצגת המקורות):. 4

3.                סריקת ספרים דומים וייחודיות ספר זה:. 6

ב.            התובנות על מגילות ים המלח שנותרו גנוזות: 10

4.                חשיבותן העצומה של מגילות קומראן ותגליותן הבלעדיות:. 10

5.                חלוקת ספריית מגילות ים המלח לחמש קבוצות לפי תיארוך וסוג: 13

6.                תרשים עיקרי האירועים בתקופת עדת קומראן והאיסיים לפי תאריכים. 19

7.                "הבית הנאמן" של בית צדוק – עיר כוהנים - עדת קומראן 21

8.                התאמה עדת קומראן ל: סופרים, הכנסת וסנהדרין, נביאים זקנים ראשונים – ואלמוניותם. 23

9.                מסורות מחנוך והיובלים לעמי קדם ודתות מונוטואיסטיות/דואליסטיות: 30

10.              העדות העיקרית כבעלי המסורה: נוסחי המקרא, התפתחותם לנוצרים ולשומרונים. 36

11.              התפיסה השגויה להתבודדותם – מהמקדש, לעיר כוהנים, וחזרה לצד החשמונאים:. 39

12.              הבהרת קדושת הנישואים והגבלת מיניות - אינה נזירות, שאמנם הייתה זמנית בגדולי התורה:. 44

13.              המשמעות הנכונה של אחרית סוף כל הימים והציפייה לגאולה. 47

ג.             המאורעות ההיסטוריים המרכזיים בתהליך ייסוד עדת קומראן 50

14.              השכחה הראשונה - התורה שהוחבאה בימי השופטים והתגלות שני החגים: פסח וסוכות. 50

15.              תחילת התקופה הפרסית: דניאל ושושנה, חזון עזרא, וזרתוסטרה. 53

16.              גאולת בית שני בין 70 ל-490 וחגי השבועות במועדי 50 יום. 54

17.              ייסוד עדת קומראן בשיא ההתייוונות, נטישתם מירושלים למדבר כנגד השתלטות אפרים ומנשה  59

18.              מינוי מורה הצדק על עדת קומראן; קרבתו לבן סירא, שמעון הצדיק, חוניו ויוסי בן יועזר. 63

19.              קבוצות והפער בין עדת קומראן והחשמונאים: החסידים וקבוצות הביניים. 67

20.              החזרה בתשובה של עמ”י ועליית החשמונאים בעזרת מגילת המלחמה. 70

21.              המגילות מפרשות יישומים חלקיים של נבואות התנ"ך על מאורעות בית שני בתקופתם. 72

22.              החלל התורני בתחילת ימי החשמונאים ויחסה לעדת קומראן 74

23.              בין אפרים לפרושים-הראשונים בדיני הטהרה: חידת 'דורשי החלקות' ו'כיא בחרו בקלות' 76

ד.            אימוץ החשמונאים והצדוקים את הלכותיה של עדת קומראן 82

24.              אימוץ הלכות עדת קומראן ע”י יוחנן הורקנוס והיווסדות הצדוקים. 82

25.              מועד ושיא גאולת בית שני באיחוד עם יונתן אלכסנדר ינאי 87

26.              היחס לירושלים בעבר, החרמת המקדש בהווה, ומקור הנבואות לאחרים הימים. 91

27.              נקודות ביחס לקהילות קדומות מדרום: יהודי מקדש יֵב, ביתא ישראל באתיופיה ומש' חוניו במצרים  91

ה.            המאה הראשונה לפה”ס: ממ"ת, מנחם האיסי ובית שמאי בימי הורדוס, הצדוקים האחרונים. 93

28.              הפרישה השנייה, אגרת מגילת מקצת מעשה התורה להורדוס וסגנונה החז"לי - שהפריחם:. 93

29.              המסתורין על אי-ציון 4,000 איסיים במאה הראשונה לספירה. 94

30.              דימיון ושוני בין בית שמאי לצדוקים ולעדת קומראן 95

31.              הפער והשוני בין הצדוקים הראשונים לצדוקים אחרונים. 96

32.              בין שמעון בן שטח לחוֹנִי, וממנחם לבית שמאי 98

33.              העתקת הנצרות ממגילות מדבר יהודה, והיחס להקפדה מול ביטול המצוות. 100

34.              חידת שמירת לוח השנה בזרמים קרובים לעדת קומראן 104

ו.             ביטול איסור הכתיבה ותרגומים ארמיים – כחלק משימור והשתלשלות הלכת המגילות. 107

35.              מקבלת ושמירת המסורת לבין יצירה חדשה רפורמטיבית, וקודיפיקציה. 109

36.              מונחי ההלכה והפסיקה שחז"ל העתיקו מעדת קומראן 113

37.              תחילת הכתיבה של חז"ל בצורה שונה: 'שכחום חזרו ויסדום' 115

38.              ריבוי מסורות נוספות בימיי הביניים: תרגומי ארמית ומדרשים שקרבוים למגילות קומראן 118

ז.             פרשנות התורה: פשט מול דרש, פשרים ואלגוריה. 121

39.              מקורות מממגילות מדבר יהודה: הפשרים, השלמות סיפורי המקרא, אסטרולוגיה. 121

40.              דוגמה למעבר ההלכתי לחז"ל: מגילות דקדוק ועומק הפשט של איסי בן יהודה מהמערות. 123

41.              ביטול עונש המוות בנדר בעדת קומראן כמקור לגישה הפלילית המקלה. 124

ח.            מעבר המסורות דרך החסידים, ספרות הסוד וספרים חיצוניים:. 126

42.              בין עדת קומראן לאיסיים ולחסידי התנאים בראשות משפחת איסי 126

43.              אימוץ ספר היובלים - התורה המשנית, כעיקרון התושב"ע בחז"ל, ע"י פנחס בן יאיר. 129

44.              דוגמאות למעבר המסורות: התפילה (ובתי הכנסת), דיני שבת, נישואין, טהרת בעל קרי והמוקצה  133

45.              ספרים חיצוניים שקרובים לעדת קומראן אך לא שרדו במגילות – לעומת ספרים חיצוניים לקומראן 136

46.              מגילות בשימוש התנאים, ובין ספרות סוד פנימית לספרים חיצוניים פסולים. 138

ט.            הסתירות בין חז"ל לעדת קומראן: העדפת עוֹקֵר הָרִים מסִינָי, ומקורות הליסטיים למדרשי אגדה. 143

47.              ריבוי מדרשי האגדה המקראיים ממקורות הלניסטים - בניגוד להתרחקות מספרים חיצוניים. 143

48.              העדפת 'עוֹקֵר הָרִים' במדרש יוצר על סִינָי של מדרש מקיים. 147

49.              סתירות בין עדת קומראן לקראים נוכח חסרון המגילות בזמנם, ודחייתם המובנת לספרות חז"ל  147

י.             סיכום ומסקנות - שברי מגילות: תובנות חדשות מול קיבעונות שגויים שנטמעו 149

50.              סיכום החידושים העיקריים בספר זה:. 151

51.              סיכום מעבר מסורות עדת קומראן לחז"ל ומהות התושב"ע. 152

52.              טבלת השוואת תחומי מסורות מעדת קומראן לחז"ל. 156

53.              זיהוי כפול או עם סתירות פנימיות: צדוקים או בני צדוק? 157

יא.              יחס ההלכה הרבנית וההלכה האקטואלית להיום. 160

54.              מחלוקות מהותיות גם בימינו 161

55.              היבטים אקטואליים של המגילות לימינו: חרדים ודתיים לאומיים. 162

56.              חזרתם של חז"ל ורבנים מאוחרים לכמה הלכות עדת קומראן:. 163

57.              רשימת הקיצורים הביבליוגרפיים:. 166

 

א.      מבוא והקדמה:

1.       מהות הספר:

כ-930 מגילות קומראן[1] מהוות את התגלית הארכיאולוגית והתורנית הגדולה בעולם, שמאירה על המעבר בין המקרא לספרות הבתר-מקראית וראשית ההלכה, על מאורעות בית שני ועל הזרמים שהתפתחו אחרי בעלי המגילות – המכונים להלן "עדת קומראן" (מכונים גם ככת מדבר יהודה, האיסיים, עדת היחד,[2] בני צדוק הכוהנים ועוד). ספר זה מתיימר להציג את המסורות השונות והמהלכים העיקריים שמגילות קומראן היוו מקור לספרויות, דתות וכתות מונותיאיסטיות אחריהן, תוך התמקדות במסורת הרבנית הקדומה – חז"ל.

מטבע אופיו של סיכום נרחב שכזה, הכתיבה היא תמציתית וקצרנית, ולצידה אף מוצגות מסקנות חדשות, כרוויזיוניזם היסטורי. לשם כך נבחרו דוגמאות ומחלוקות רלוונטיות וייצוגיות (בשילובן בפרקים לפי הרצף התוכני), אבני דרך במאורעות ההיסטוריים ונקודות ההשפעה ההלכתיים לרצף המעבר, ולהלן מתווה מתודת חלוקת הספר בפרקים של רצף רעיוני וכרונולוגי לסירוגין[3]:

-          (לאחר החלק הראשון של פרקי הקדמה האלו), חלק ב' עוסק בהרכבת מהותה וזיהויה של עדת קומראן. במחקר ובציבור התקבעה הנחת יסוד שגויה כי עדת קומראן הייתה כת שולית שדעותיה והלכותיה קיצוניות, משיחיות וסגפניים/נזירים. טעות נוספת היא תיארוך המגילות (שכן ראשיתן קדם-מקראיות ואחריתן משיקות לחז"ל), ולכך בוצעה חלוקת המגילות לקבוצות (וכך יוזכרו לאורך הספר);

-          חלק ג' סוקר כרונולוגית את שמירת התורה בעם ישראל ממתן תורה ועד ימיה הראשונים של עדת קומראן;

-          חלק ד' דן בתקופת החשמונאים וחלק ה' בימי הורדוס עד חורבן הבית השני. מחלק ו' נדגים כיצד האיסיים הם החסידים שנטמעו בחז"ל, הן באורחות חייהם והן בתורותיהם. כאן מתחילה השפעת עדת קומראן (מסורותיה ומחלוקותיה) על הכתות בנות התקופה;

-          חלקים ז'-ח' משווים בין עקרונות ההלכה של עדת קומראן וחז"ל, דרכי הפרשנות ומקורות כולל הספרים החיצונים. היחס בין בית שמאי לצדוקים, בין המשנה למדרש הלכה, בין הפשט לדרש – והכל לפי המקורות מהמגילות.

-          לאחר סיכום הספר, ניגע (באופן חלקי) ברלוונטיות של מסורות עדת קומראן לימינו היום.

2.       הפנייה להכרת מגילות קומראן (ואופן הצגת המקורות):

ספר זה אינו מבוא להכרת המגילות או אורחות חייה של עדת קומראן, למרות שתחום רחב ועמוק זה מחייב ידע של מבואות בספרות בית שני וחז"ל. מבואות כאלו יאריכו את הספר (שגם כך ארוך למרות ששואף להיות תמציתי), ולקוראים שאינם בקיאים במבואות אלו מובאים (קוראים הבקיאים בספרות בית שני מוזמנים לדלג לפרק הבא), להלן הפניות למקורות לקריאה חופשית של המלל-טקסט של המגילות העיקריות הקיים במרשתת[4] (ניתן לעבור אליהם בלחיצה על הקישורים המסומנים בקו כחול תחתון):

-          7 ספרי-מגילות מהספרים החיצוניים בהוצאת אברהם כהנא[5]: חנוך, היובלים (עדיף במהדורת ורמן)[6], כתב לוי הארמי, צוואת נפתלי, יובלים, טוביה, תפילת מנשה, בן סירא (עדיף במהדורת סגל). מגילות-ספרים אלו נגישים לקריאה חופשית גם באתר 'דעת'.

-          כל המגילות בעברית בההדרת אלישע קימרון[7]: העיקריים (שגם שרדו באחוזים גבוהים) הם בכרך א': ברית דמשק (במספור חדש ושונה מגזיזת קהיר), מגילת המקדש (שבה המצוות ההרמוניסטיות בשליש האחרון), הודיות (פירוש ליכט)[8], הסרכים (פירוש ליכט)[9], פשר חבקוק[10]; ובכרך ב': מקצת מעשה התורה. לנוחיות הקוראים, כל ציטוט מגילה בעברית שהוהדרה בקימרון, יובא עם הפניה לאותו הכרך ולעמ'.

להכרה יותר עמוקה של הספרות מומלץ לקרוא מהדורות מדעיות שיצאו לחלק מספרים/מגילות אלו (ראו בהערות שוליים למגילות בשתי המהדורות לעיל, ולהלן הרשימה המלאה). לדיאבון, רק מיעוט מהספרים המדעיים נגישים באופן חופשי במרשתת, כאשר רובם תלויים במנוי 'כותר' של מט"ח. [11] כאן מופנת בקשה לקוראים ולמט"ח להנגיש בחינם את מלל המגילות בההדרה ידידוית לקריאה וחיפוש, את הספרים החשובים האלו לציבור הרחב, ואף לרכזם באתר לחקר המגילות. זו חשיבות תורנית ולאומית בגדרת חינוך ותורה ראשונה במעלה, וראוי שגם רשויות ומוסדות המדינה והמחקר בתחום יואילו לסבסד או לקדם זאת, כאומר לכם הקב"ה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, אני מבקש ליתנה לישראל, בואו וקראו המגילות (פרפרזה לשבת י' II).

זולת ספרות הקדמונים שמושוות לספרות עמי קדם, רוב המגילות משוות לספרות בית שני, וכדאי גם להכירם: (מלבד המגילות הגנוזות), הספרים החיצוניים (מגוונים בסוגיהם ומקורותיהם, ידונו בפרק בספר), פילון האלכסדרוני, יוספוס פלביוס ומגילת תענית. חוקרים גם כוללת בזאת את תרגום השבעים, אך לדעתי היות וכבר נמצא במגילות אז יש לכלולו בהן.

 הצורה נוחה מתקדמת וידידות במרשתת, ובנוסף גם את המהדורות המדעיות של הספרים והמגילות (גם המאמרים חשובים, אך גוגל-ספרים ניסתה לקדם מגה-פרויקט זה וכבר נכשלה). ככל שהנגשת הספרות תיפתח לקהל הרחב, כך גם תורחב המודעות הציבורית, המחקר והתורות הישנות-חדשות. עם זאת, מאז המחקר התגבר ויש לברך על מאמרים רבים ומעמיקים.

בקריאת ספר זה דיגיטלית ממסך (ולא מעותק פיזי מודפס), מומלץ להוריד את הגרסה המתעדכנת תדיר של הספר מקישור זה[12], רגע לפני הקריאה.

הפנייה למחקרים ומאמרים לאורך הספר:

היות ומטרת הספר לעודד המשך קריאה ומחקר לציבור הרחב, רוב ההפניות בו (צבועות בכחול עם קו תחתון) הן למחקרים ומאמרים חופשיים במרשתת, וזאת אף אם יש מחקרים או מאמרים יותר טובים או עדכניים (וכאשר אלו יעלו למרשתת באופן חופשי – הם יעודכנו בספר). למכון אוריון לחקר המגילות יש בביליוגרפיה מומלצת לחיפוש כל המחקרים בתחום: http://orion-bibliography.huji.ac.il

 

אופן הצגת המקורות בספר:

מלל המגילות העבריות מובא בעיקר מההדרתו של קימרון, בשילוב מהדורות מדעיות שונות, ולעיתים תיקוני ההדרה מעטים שלי. ספרות חז"ל לרוב אינה מובאת בציטוטים מלאים (מומלץ להיעזר באתר ספריא המעולה, בתקווה שיוסיף בהמשך גם את המגילות) מצוטטת בסינטזה של מקורות מחיבורים שונים (ללא רציפות ביצירה אחת), ללא חקר הטקסטים המכילים אותם (בניגוד למגבלות 'האסכולה הירושלמית').[13] סימוני הציטוטים הובאו בגישה המקוצרת: ציטוטים תוחמו בגרש אחד; בסימון סוף אותיות הפרקים/טורים מהמקורות הוספתי גרש ' (שלא כמקובל, כדי להבחין בקלות במראה מקום ולעיתים גם למנוע בלבול עם מילים קצרות, המעטתי בקיצורים של שמות ספרים) וללא פסיק למספר (ולא כאות) הפסוק/שורה שאחריו;[14] משניות מזוהות לפי שתי אותיות נפרדות (הראשונה לפרק והשנייה להלכה); התלמוד ללא ציון הוא הבבלי אלא אם צוין הירושלמי, אם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין, וכאשר הוא עמוד ב' – הוא מצוין בספרה הרומית II (כדי להבחין מהלכה ב' במשנה, לעומת הסימון המקובל נקודותיים : שמקשה על האבחנה עם תדירות סימון זה בסמוך לציטוטים או מרכאות לראשי תיבות שמקשה על האבחנה ממספר דף. זו הספרה היחידה שבשימוש מראה המקומות); ראשי תיבות " באמצע מילה (בעיקר בין שתי אותיות) משמשות לראשי תיבות של שלושה ספרים בלבד: שמואל, דברים הימים ומקבים, או למילה שאולה.

3.       סריקת ספרים דומים וייחודיות ספר זה:

כמו רוב תחומי המחקר האקדמאי, גם המחקר על מגילות קומראן מאופיין במיקוד תת-נושאי,[15] תוך סריקת מחקר והפניות לנקודות רלוונטיות שלא הובאו בו, ובעיקר – תוך זהירות בהסקת מסקנות רחבות וסיכומי תחומים (לצד ספקנות וביקורתיות).[16]

גישה מחקרית כספר מסכם, ראויה להתבצע כהמלצתו של יעקב זוסמן ב'חקר תולדות ההלכה[17] ומגילות מדבר-יהודה'[18]: 'מפעל יומרני כזה צריך להיעשות פרקים, תוך מיפוי זהיר של תחומי הלכה', ובדומה הדגיש יוסף באומגרטן את הצורך למצות את המסקנות העולות מן המסורות המשותפות למגילות ולספרות חז"ל באשר לתולדות ההלכה.[19]

על אף שכבר ישנם עושר מקורות ומחקרים ממוקדים (ומעולים מבחינה אקדמאית, אם כי לרוב מבוססים או קובעים הנחות יסוד שגויות, כגון תפיסת הכיתתיות והתיארוך), עדיין חסר סיכומם ו/או מאקרו השוואה להמשך המסורות אחריהם. הגדירה זאת יפה נעם ורד: 'נדמה שדורנו המחקרי, שנתברך בעושר של מקורות ומחקרים שלא שערום קודמינו, אינו דור של מפעלי ענק ואינטואיציות גאוניות, כי אם דור של חקירה זהירה ויסודית בתחומים צרים ומוגדרים היטב (מקומראן למהפכה הנתאית, עמ' 11-10).

לפיכך, ספר זה מאמץ וממנף את המלצתם, ומבקש להאיר שבילים המובילים לדרך רחבה שמוציאה את הסמוי מן העין. מוצג כאן קו רציף וחדש של מהלכי ההיסטוריה ומעבר המסורות, שנדבך מרכזי שלהם הוא ההלכה. תיאור נחמד, אך יש להודות, אין בידינו שום קשרים גנטיים מקומראן לחז"ל או לנצרות, גם לא בין החסידים לחז"ל, גם לא הכתות שקדמו לנצרות, גם לא בין הצדוקים לאף אחד. הגנטיקה היחידה שידועה לנו היא מחז"ל והלאה, וגם לא ידוע אם הקראים יצאו מהרבניים או מזרמים/חוגים קרובים. חוסר אי-ידיעתינו על ההמשכיות הגנטית אינה מלמדת דבר על המשכיותם, אדרבא, הנה היו גם היו איסיים, היו גם היו צדוקים, היו גם במצדה, היו גם בגניזה. ואם בכל אלו היו, איך לא יהיו בספרים החיצוניים ובהלכות שבת ומגילות חסידים ובית אבטינס?

 

עם זאת, ספר זה אינו פרי מחקר אקדמאי כפי שבידם של חוקרי בית שני לכתוב, ומטרת ספר גם לעודדם לכתיבת מאקרו מסכמת, וכן להנגישו לציבור הרחב במרשתת.

 

סיבה נוספת שכבר צוינה לעיל לעיכוב מחקר מאקרו מסכם היא הנגשת המלל-טקסט של המגילות, ספרות בית שני, והמחקר – לציבור הרחב במרשתתשיקדם ויעודד את החידות והפרשנויות. למשל, ספרו המנומנטלי של יגאל ידין על מגילת המקדש (פירוש מעולה ויסודי על אחת המגילות החשובות ביותר) משנת 1977 עדיין אינו מונגש במרשתת (אפילו לא לבעלי מנוי ל'כותר'/ספריות). עניין נוסף הוא העיכוב בפרויקט פרסום חלק מהמגילות שנדחה עד לתחילת שנות ה-2000, שרק אז פורסמו בעיקר רוב קטעי המגילות המצויות בכרכים ב'-ג' של קימרון, ולכן המחקר עד אז טרם יכל לחקור ולהתייחס למגילות אלו כראוי, קל וחומר שלא למחקר מאקרו מסכם. בקטעי מגילות אלו (כרכים ב'-ג' של קימרון) יש חיבורים מגוונים ומרתקים הדורשים העמקה וניתוח טקסטואלי והשוואתי, אך לדיאבון יש קושי רב להסיק מהן מסקנות, שכן רובם שרדו בקטעי שורות ואף מילים, ומלאכת ההדרה חשובה כדי להשלים ולהבין משמעות הקטעים, ואנו רחוקים מהכרת התוכן והמהות של רוב מגילות אלו.[20]

להלן ציון והערות על הספרים העיקריים שהתייחסו למהותן של המגילות בהשוואה לספרות חז"ל או למהלכי האירועים בבית שני:

פרופ' ורד נעם פתחה בעמ' 9 לספרה 'מקומראן למהפכה התנאית': 'עתה, לאחר פרסומה המלא של ספרות קומראן, ולאור המחקר הענף והפורה של המקורות השונים לגופם, נראה שהגיעה העת להתחיל להתחקות מחדש אחר המכלול ההלכתי כולו, לזרמיו, לגלגוליו ולהתפתחותו, ממקור צמיחתו במקרא ובמסורת הקדומה, דרך הילוכו בגן השבילים המתפצלים של ימי הבית השני ועד המערכת המגובשת, המסועפת והמשוכללת המעוצבת בספרות התנאית', ובסוף הספר סיכמה (עמ' 355): 'לכאורה מתבקשת כאן המסקנה הפשוטה, שההלכה התנאים מייצגת שלב התפתחות מאוחר מזה של ההלכה הקומראנית, ושההלכה של קומראן משקפת את המצע שעל גביו התחוללה המהפכה התנאית'. עם זאת, ספרה התמקד בטומאת מת, ויש לאסוף את תחומי ההלכה למכלול המסורות והאירועים ההיסטורים. בשנת 2017 הוציאה ורד נעם ספר נוסף עם אילן טל: 'בין יוספוס לחז"ל' שבו יש ניתוחים חשובים של המגילות בבית שני, אך הספר הוא אוסף של מאמרים, ולא תזה הוליסטית ומקיפה למגילות.

חנן אשל ז"ל הציע השפעות מאורות היסטוריים בספרו 'מגילות קומראן והמדינה החשמונאית' מ-2010 (אודה לאתר 'כותר'/מט"ח להעלותו למרשתת, ועדיף ומבוקש בגישה חופשית ללא תשלום/מנוי). אשל סקר כרונולוגית את המנהיגים, הקבוצות והמחלוקות הפוליטיות והיסטוריות של עדת קומראן עם סובביה. עם זאת, אציע מסקנות סותרות לרוב הצעותיו, שנובעות בעיקר מזיהויים ותאריכים מוקדמים וחדשים.

רחל אליאור הציעה בספרה 'תהום ונשייה' מ-2009 שעדת קומראן היא הצדוקים (ושלא היו איסיים). היחס בין הצדוקים לעדת קומראן חידתי וניתן להתפרש לשני הצדדים, ואף איל רגב שהוציא ספר: 'הצדוקים והלכתם', לא הצליח להכריע בעניין, בעיקר נוכח הידע המועט על הצדוקים, שגם רובו מוטה מיריביהם, שהרי אין בידינו דבר אותנטי מכתביהם. הצעתה לא התקבלה במחקר (אם כי גילתה עניין ציבורי גדול יחסית), למרות שגם לא ניתן להכחישה[21], והתקבעה זהותם של הצדוקים עם קבוצת 'מנשה' המגונה בכתבי עדת קומראן הכיתתיים, ומאידך מוסכם שעדת קומראן היא חלק מההלכה הצדוקית. בזיהוי הצדוקים אציע אבחנה בין הצדוקים-הראשונים שבימי החשמונאים לבין הצדוקים-האחרונים שבימי הנצרות, ובכך אמשיך בהצעתה של אליאור רק בנוגע לצדוקים-הראשונים, תוך תיקון שהיו קרובים עד מאוחדים רק בשיא תקופת החשמונאים. בסוף בית שני הצעתי הפוכה מאליאור: לא רק שהיו איסיים (שהם אחד המחנות שיצאו מעדת קומראן), אלא שאיסיים אלו הם גם החסידים שנטמעו בתנאים ובחז"ל (זאת בלי לגרוע שמסורות ומחנות נוספים של עדת קומראן נטמעו בנצרות ותרגומים ארמיים). כמו"כ, אליאור מציגה מחלוקת ישירה בין לוחות השנה, אף על פי שאין חפיפה בין הקבוצות והזמנים, ועוד שכבר בספרי המקבים מצויין לוח ירחי. מחלוקת זו אכן התקבעה כשורש ושיא המחלוקת. לכך אציע סברות בפרק על חידת לוח השנה.

שתי סדרות חשובות יצאו לחקר המגילות: כתב עת 'מגילות' של אונ' חיפה ומוסד ביאליק, שבינתיים יצאו 13 כרכים, ו'מבואות ומחקרים' למגילות קומראן בעריכת מנחם קיסטר. כתב העת 'מגילות' הוא אוסף מאמרים שונים וחשובים, אך אין לו מגמת מחקר מסוימת. סדרת 'מבואות ומחקרים' כוללת גם סדרה קודמת על המקרא, וסדרה אחרונה על ספרות חז"ל הארץ-ישראלית (שלצידה חלקים ו'-ח' לספר זה), ואלו מבקשות לכסות את תחומי האיפיון העיקריים של נושאים אלו. עם זאת, אציין דוגמה שממחישה את הקושי והצורך של ספר מסכם שכזה, שבגללה אף ציינתי בכותרת המשנית של ספר זה 'סיכומים ומסקנות (ללא מבואות)': בעמ' 477 לכרך ב' של 'מבואות ומחקרים' לספרות חז"ל מצוין במאמרם של דוד לוין ועוזיאל פוקס 'ההלכה בספרות חז"ל' כך: 'ובייחוד מגילות מדבר יהודה – מאירים את ההלכה של חז"ל אך עם זאת היחס בין המצוי בהם לבין המצוי בספרות חז"ל אינו פשוט כלל ועיקר. הספרות היהודית של בית שני תעדת תקופה מוקדמת יותר, ובדרך כלל קבוצות חברתיות שאינן ה'פרושים', המטרימים בצורה זו או אחרת את ה'חכמים' של ספרות חז"ל. מימלא, מידת ההתאמה הצפויה בין ה'הלכה' המשוקעת בה לבין המצוי בספרות חז"ל אינה ברורה; ואמנם הממצאים אינם חד-משמעיים. יש מקורות מן הבית השני התואמים את המצוי בספרות חז"ל – הן בפרטים או בכללים בהלכה, הן בצורות לשון, הן בקטגוריות הלכתיות, הן בכיווני פרשנות. לעומת זאת יש ממצאים סותרים או שונים שינוי ניכר מן המצוי בספרות חז"ל. בהתאם לכך הבליטו חוקרים שונים את מידת ההתאמה או השוני בין ספרות הבית השני לבין ההלכה שבספרות חז"ל. יש חוקרים שהתפעלו מן ההתאמה או מן המצע המשותף לשתי המערכות ההלכתיות, ואילו אחרים הבליטו דווקא את ההבדל, החידוש או המהפכה'. אמנם דברים אלו נכונים, אך בדיוק בגלל מורכבות זו מלאכת הבירור והסיכום של חוקרים כל-כך נדרשת וחשובה. יתרה מכך, היה מצופה שבסדרה יהיו לפחות חלק מדעות החוקרים בעניין, אך אינם במאמר זה, ואף חסרות בכל הסדרה, ואין שום מאמר שמוקדש לסוגיה חשובה זו. הדעות שמאמר זה בחר להביא (בהערה 13[22]) הם שני חוקרים, אך גם במאמרים המופנים אלו אין סקירה וסיכום מסודר בעניין.     כנגד סדרת 'מבואות ומחקרים' על המקרא הרואה, ככל המחקר, את קדימות ומקור מסורות עמי-קדם אל התנ"ך, הפרק ???? עוסק בהוכחת הקדימות של ספרות הקדמונים (קבוצת מגילות 1) לעמי קדם, כך שספרות המגילות (שקדומות והגיעו לקומראן רק באמצע הבית השני) הן המקור לספרות עמי קדם ולתנ"ך, אם כי התנ"ך הינו כתיבת נבואה והתגלות שעולה על החיוב לשיוך לזמן כתיבתה. עניין מרתק זה דומה באופיו למחלוקות גדולות של היחס לתורה לעומת המחקר העדכני, כמו סוגיית תורה ומדע, שמגילות קומראן מחזקות את התנ"ך, לאחר שבספרות חז"ל נמצאים קשיים ואף סתירות למדע (כמובן שחלק מהמדע טוען גם לסתירות מול התנ"ך, אך אלו טענות של מדע תיאורטי?? ולא אמפירי כמו מול המידע שמחז"ל).

שאבקש להציג מסקנות הפוכות על מי העתיק ממי לפי מגילות הקדמונים למיתולוגיות עמי קדם, ולאחרונה (2018) יצאה סדרת של ספרות חז"ל הארץ-ישראלית, שגם בה התייחסויות חשובות למגילות,

לורנס שיפמן ביקש בספרו מ-1995: 'Reclaiming the Dead Sea Scrolls: The History of Judaism, the Background of Christianity, the Lost Library of Qumran' התחיל במגמה דומה לספר זה, ואכן היום המחקר מקבל ועומד על סוגיות אלו, אך עדיין מסקנות ספר מבקשות להרחיק לכת ולשבור מוסכמות וקבעונות אדישים עד שגויים. ספרות רבה ורחבה יש באנגלית, אך בספר זה ההפניות והמחקר מתמקד בשפה העברית (עד שיתורגם לאנגלית).

מגן ברושי כתב ב-2010 ספר הכרות ומבוא: 'המגילות הגנוזות, קומראן והאיסיים', אך כאמור לא התייחס לרוב המגילות שבכרכים ב' וג' של קימרון, וספר זה מבקש להוכיח מסקנות אחרות מרוב מסקנותיו (שהתקבלו במחקר).

המגילה החשובה ביותר להבנת ההלכה ותחילתה של עדת קומראן היא מגילת ברית דמשק. לדיאבון, מגילה זו טרם זכתה לספר מדעי הכלול מבוא ופירוש (ראו רשימת הספרים המדעיים למגילות בפרק 'הפנייה להכרת מגילות קומראן' לעיל) שיעזור לכולם להתמודד את רזיה של מגילת יסוד נפלאה זו, ותשפוך אור על תחומים רבים במחקר של בית שני.

יגאל ידין ציין בעמ' 171 למאמרו על שלושים שנות ארכיאולוגיה בא"י: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי'. דוד פלוסר (מגדולי החוקרים בדור השני למגילות) היה נוהג לומר כי ישנו אדם ענק שמתהלך, ואנו רואים את צילו. פעם היום יודעים שזה צל, היום רק מנתחים את הצל ללא הענק. עם המלצות חשובות אלו לשבירת תקרת הזכוכית, הקורא מוזמן בפתיחיות הדעת לעקוב אחר רצף הטענות שמתחברות לציור היסטורי ותורני, שמוביל למסקנה כי עדת קומראן ומגילותיה הן ראשית וראש מסורות ישראל הבלום והקדום.

ב.      התובנות על מגילות ים המלח שנותרו גנוזות:

4.       חשיבותן העצומה של מגילות קומראן ותגליותן הבלעדיות[23]:

שלושה נתונים בסיסיים וייחודיים שמאפיינים את עדת קומראן: כמות גיוונם וקדמותם של המגילות, כותביהם מהכהונה הגדולה של בני צדוק[24], והשפעתם על היהדות וזרמים נוספים. להלן נמנה כמה מהדוגמאות הממחישות את חשיבותן הההיסטורית והתורנית של המגילות הגנוזות:

-          במגילות הקדמונים יש מידע ומסורות שהתפשטו למזרח הקדום (כגון מלחמת טרויה[25]), ואילו חלקם לא היו ידועים במאות הראשונות לפה”ס, כגון: פירוט חלק מגרמי השמיים בחנוך,[26] הענקים,[27] הגאוגרפיה הקדמונית במגילה חיצונית לבראשית וביובלים.

-          שילובו של לוח השנה הייחודי בעולם בן 364 יום במגילות מגוונות   תוך סינכרונו בעשרות מועדים ושבתות קבועים ומחזוריים בשנה, משמרות כהונה במשך יובלים, מזלות ושעון שמש ייחודי ומסתורי, אלפי מזמורי תהילים, חצרות ושערי בית המקדש. מתברר שבמאה הקודמת (ה-19) הסיקו נציגי האומות שלוח השנה בן 364 הוא היעיל הידידותי והנכון ביותר, ולכן ניסו ליישמו ולהנחילו בכל העולם[28].

-          עדת קומראן היא המקור המייסד של תפילת הקבע הסדורה ובית הכנסת, הטהרה והמקוואות.

-          הרמוניזציה (האחדה)[29] מורחבת של המצוות (ללא הסיפורים) בסדר ארגוני ופלאי (ללא קונקורדנציה[30]) מספרי שמות עד ובעיקר דברים (שבהם יש חזרות ולעיתים אי-סדר, בפרט נאומי משה רבינו בספר דברים[31] – כפי שמובאת בשליש האחרון של מגילת המקדש (טורים מז'-סז'), ובפרט למשל בהלכת פיתוי ואונס הבתולה[32], וחלוקת השלל לאחר המלחמה[33]. הכתוב בשיח ישיר בין האל למשה, ולכן כולל צורת כתיב מלאה שבמלאה[34]. בכך נפתרת הקושיה שביקורת המקרא הדגישה בעניין. גדולי הסופרים ניסו לסדר את מצוות התורה אך לא התקרבו לרמה אלוהית זו[35]. יהודה שיפמן ציין שהמחקר מגלה עם השנים יותר ויותר הרמוניזציה במגילה[36]. גם תיאור בניית המקדש במקום המשכן, מצביע כנראה על המטרה הראשונה טרם חטא העגל וארבעים שנות המדבר[37]. ההנחה שהוראות בניית המשכן ניתנו לאחר עלייתו הראשונה של משה רבינו להר סיני (בניסיון כפרת החטא). ציווי-הוראות הבנייה מתאימות לבנייה בפועל של בית המקדש הראשון המתואר במלכים א' ו'-ז', כפי שה' נתן ציווי לבניית המשכן וכליו בפרשות תרומה-תצוה, ורק לאחר מכן יש תיאור של הוראות משה והבנייה עצמה בפרשות ויקהל-פיקודי. שרידי תיאורי המקדש מהמגילה נותרו ביוספוס, ואף לחז”ל מסורת זה לפיה משה רבינו קיבל את הוראות המקדש ישירות מהאל והעבירה לנביאים עד לשמואל הנביא[38]. כנראה המגילה סודית נוכח קדושתה, וכך למשל ממ"ת שנשלחת כאגרת גלויה לשכנוע, חוזרת על מקצת הלכותיה[39]. בפרק על הטהרה אטען כי המגילה נשמרה מתחילת בית שני.

-          במ' המקדש נו' 11-15[40] שיטת הממשל הצודקת רלוונטית ועדיפה על הדמוקרטיה בימינו: היא מגבילה את שלטונו של מלך (ובימינו ראש ממשלה או נשיא, לפי חוק יסוד סעיף, 39.ד'[41]) שאינו רשאי להחליט לבדו ללא 36 שרי ממשלתו. ממשלה זו היא כנראה 'חֶבֶר היהודים' (ה'חבורה' הממלכתית) - כרשום במטבעות החשמונאים.

-          במגילות יש חמישה נוסחי המקרא שאומצו בזרמים ודתות (ראו על כך בפרק הבא), ובפרט קדימותו של המצע העברי במגילות שקדם ותואם לחלקים בנוסחי תרגום השבעים ביוונית (שאחד מהם אומץ ע"י הנצרות). מקובל לתארך את תרגום השבעים למאה ה-3 לפה”ס לפי אגרת אריסטיאס[42], וכעת שנוסח המצע העברי מהווה המקור שלו, מה המשמעות לכך? מאין הגיע נוסח זה לקומראן?

-          מספר מגילות מוכיחות את הנבואות על החשמונאים[43], בכך שמתארות את נצחונם – ולראשונה מוכח שמגילות אלו נכתבו לפני החשמונאים.

-          עדת קומראן דייקה בתיארוך המחצית הראשונה של בית שני, כאשר חז"ל טעו באלו (ראו בפרק 490 שנה), והמשמעות של כך היא שמסורת חז"ל משובשת לתקופה זו, ובעם לא עברה מסורת בתקופה זו, זולת כמה מגילות קדמוניות ומהר סיני.

-          מקורות לשיטות מלחמות החשמונאים ממגילת המלחמה, מקורות לתקנות יוחנן הורקנוס וברכת ינאי.

-          ההלכה הקדומה שהתפתחה והתגלגלה בעיקר לחז"ל. המובהקים שבהם הם הלכות שבת ותפילה.

-          נוסח המקרא הארמי מקומראן ע"י תרגום הארמי ששוחזר באופן חלקי ודומה על ידי אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, וקרוב יותר בחלק מהתרגומים הירושלמי-ארצישראלים שבגניזת קהיר.

-          פיתוח הנצרות ומשיחיות מהמגילות.

-          השילוב והיחס בין פשט ודקדוק התורה ההלכתי לבין מדרשי ההגדה המשלמים לסיפורי התורה מחד גיסא והפשרים מאידך גיסא.

-          ספרות המוסר והחוכמה בחטיבות נושאיות.

-          אין טעויות מדעיות כמו שיש בספרות חז"ל.

-          ספרות הסוד (מחנוך ונוסחי מקרא עם תיאור מלאכים, אל פיזונומיה ועוד כתבי סוד) אל ספרות ההיכלות (כתיאור הרקיעים והמלאכים) בחז"ל, ועד לקבלה ולספר הזוהר.

-          הקרבה בין עדת קורמאן לבית צדוק, שמעון הצדיק ובית חוניו.

5.       חלוקת ספריית מגילות ים המלח לחמש קבוצות לפי תיארוך וסוג:

ההתייחסות בספר היא למכלול מגילות ים המלח (ומקצת הספרים החיצוניים[44]) כמקשה/קודקס אחד, דהיינו כספרות קודש של עדה אחת,[45] בתוך פתרונות אותנטיים להבדלים בין המגילות השונות (זמנם ומחברם), בניגוד לפֵּרוּק (דֵּקוֹנְסְטְרוּקְצְיָה) הרווחת באקדמיה).

כדי להתמודד עם השוני בין המגילות (סוג המחבר והנמען, במהות וסגנון הכתיבה), ובמיוחד עם התקופות השונות שבהן התחברו, מובא להלן חלוקת המגילות לחמש קבוצות (שיוזכרו לאורך הספר):

הקבוצה הראשונה מכונה בשם 'הקדמונים',[46] ובה גיבורי התנ"ך עד למתן תורה, בעיקר את ספר חנוך, הענקים, מגילה חיצונית לבראשית, ותפילות וצוואות הקדמונים (מאנוש ונוח עד לבני יעקב[47]). על קבוצה זו יורחב בפרק נפרד בהמשך.

בעוד קבוצה ראשונה זו מאופיינת בכתב ארמי, מהותה של הקבוצה השנייה שלהלן בעברית, והסיבה לכך מפורטת ביובלים יב' 27-25[48], ותואמת את ממצאי המחקר הארכיאולוגי והפילולוגי – מדוע נראית השפה העברית מאוחרת בין השפות השמיות. גם המחקר טוען שרוב ספרים/מגילות אלו קדומים לעדת קומראן, וחוברו/הועתקו במאה השלישית לפנסה"נ.

הקבוצה השנייה מכונה בשם 'מגילות הר סיני', וכוללת את מגילת המקדש, נוסחי התנ”ך/המגילות המקראיות[49] (להן מוקדש פרק: 'העדות העיקרית כבעלי המסורה: נוסחי המקרא'), וספר היובלים (עליו כאמור נדון בהרחבה בהמשך בפרק עם פנחס החסיד). גם המחקר מסכים כי ספרים אלו קדומים לעדת קומראן, שכן אינם רומזים על עדת קומראן כעדה (כגון: מטבעות לשון, ארגון ותקנות), ובוודאי לא ככת נזירית/שולית וכדומה, כפי שמורחב בפרק על כך. יתרה מזו, חלק מהלכות מגילות אלו אינן הלכה בפועל בעדת קומראן, ואף ביניהן סתירות מהותיות לחלק מהכתבים הכיתתיים של 'מורה הצדק' (להלן הקבוצה הרביעית'), כגון במגילת המקדש: חוסר רלוונטיות להלכות מלך ומקדש לעדת קומראן בימי היווסדותה[50] (ועוד שרוב החוקרים סוברים שהיו נגד המלכות, על כך ראו בפרק על ינאי), וביטול עונש המוות בתורה על ידי נדר עדת קומראן (ראו בפרק נפרד). על מהותה וחשיבותה של מ' המקדש ראו עוד בפרק 'ידע בלעדי'.

הקבוצה השלישית מכונה בשם 'מגילות ימי חורבן בית ראשון', ביניהן: טוביה (וקרובו אחיקר שכתב ספר משלים שנמצא ביב), תפילת מנשה ונבונאיד, אך רובן הן מגילות סתר של נביאים (כתובות בגוף ראשון בשמם) מהתקופה[51], ומכונות אפוקריפון או בטעות פאסידו. ספר בן סירא קרוב לקבוצה זו, אף על פי שהוא באמצע בית שני.

חלוקת שלוש הקבוצות לעיל חשובה להסתכלות ולניתוח מממבט עיניהם ומניעהם של עדת קומראן. בני העדה ראו במגילות אלו עתיקות וקדושות יותר (ממגילות מאוחרות של שתי הקבוצות שמפורטות בהמשך). בקבוצות אלו אין חידושים של כת רפורמטיבית, אלא לקבוצה שקיבלה ושומרת על ספרים קדומים ובכללם מסורת והלכות עתיקות. גם המחקר מצביע על אי התאמתם לסגנון תקופת ייסוד עדת היחד, זולת נבואות על מרד החשמונאים (ולכן חוקרים מתארכים את המגילות לאחר המרד). לא סביר שמגילות אלו נכתבו בדור יסוד עדת קומראן או מרד החשמונאים[52] (כפי שסוברים החוקרים), שהרי אם כך – עדת קומראן היתה מחרימה ספרות שקרית כזו, במיוחד נוכח קנאותם לאמת בהיותה אמת, ולאמת התורנית בפרט[53]. הייתכן שחבר מעדת היחד יכתוב את מגילת המקדש שהיא התורה שקיבל משה ישירות מהאל וממנה ערך את רוב החומש? האפשר שחבר אחר יחבר מגילות בשם הנביאים? כיצד כתבו מגילות עם ידע ששרד רק במזרח הקדום ולא באלף הראשון לפה”ס? עדת קומראן אינה מציינת מאין אספה לתוכה את שלוש קבוצות המגילות הראשונות, וההנחה שהן נמצאו ונאספו על-ידם בעת עזיבתם את בית המקדש (עם רישום מסתורי אוצרות המקדש במגילת הנחושת[54]) בראשית ימי היווסדה (תחילה המאה השנייה לפה”ס – טרום תקופת החשמונאים), מהיותם הכהונה הגדולה (בני צדוק) ב-800 שנה האחרונות (על בית צדוק ראו בפרק: 'התבודדות זמנית ככת מתבקשת בתקופת ההתיוונות'). היווסדותה של עדת קומראן מאוחרת לחלק מספרים (מגילות) אלו שמתוארכים לפי פחמן 14 למ-250 לפה”ס, וספרים אלו עתיקים ואותנטיים עוד יותר, שהרי מדובר על העתקים ולא מקור-אוטוגרף (וגם המחקר מייחס שנים רבות לקביעת ספר כקאנוני לכתבי קודש ולהעתקה). המינוח המקובל לכשלושת קבוצות אלו הוא הספרות הבתר-מקראית, שכוללת גם ספרים חיצוניים שאינם במגילות.

בין שלושת קבוצות ראשונות אלו מצויים 7.5 ספרים חיצוניים. בעבר, חוקרים תיארכו ספרים חיצוניים אלו לימי החורבן (חלקם מעט מוקדם יותר)[55], זולת בן סירא. בעקבות גילוי מגילות קומראן חוקרים התאימו והקדימו את כל התיארוכים של ספרים חיצוניים אלו לימי כתיבת החיבוריים הכיתתים של עדת קומראן (להלן קבוצות 5-4-). טעות זו של חוקרים מצביעה על הקושי הרב של התיארוך, ושהיא מוכרעת בסופו של דבר לתקופה האחרונה שבה הם סברו שהיה ספרות בסגנון זה. אמנם בבית ראשון היה נידוי והרחקה של התורה וכתיבת ספרי קודש, אך בין יחידים צדיקים בתקופת הקדמונים, ובעושר וגיוון גילוי הר סיני ונבואות, היתה ספרות תורנית רבה, והיא עולה ומשתקפת היטב משלושת קבוצות אלו של עדת קומראן. עוד יוצא כי דעת המחקר כי ספרים חיצוניים אלו חוברו במאה השנייה יוצרת מצב אבסורדי, כי בעוד עדת קומראן מייחסת להם קדושה וקדמוניות, הם חוברו לצד המגילות הכיתתיות, ולמרות זאת אין לכך שום אזכור או רמז לשקר (מדומין) אמונתם זו במגילות. הוסף מעתה לתיארוכים האקדמאיים סיומת של: "לכל המאוחר".

הקבוצה הרביעית מכונה בשם 'מגילות מורה הצדק'[56], ומאופיינת בסגנון נבואי (או פרשנות לנבואות) המתייחס למאורעות או קבוצות ודמויות אקטואליות בכינויי סתר (בעיקר ב"ד, הפשרים, הודיות[57]. עובדה שמקשה על זיהוינו היום לבני פלוגתם). פשר נחום לדוגמא, מתאר את זמנה של קבוצה זו הוא משיא ימי ההתייוונות עד תחילת ימי חשמונאי. רוב מגילות אלו אכן כיתתיות/כוהניות באופיין. בין קבוצה זו לקבוצה הבאה משתבצות מגילות הסרכים[58], שהן כחוקה פנימית למחנות המרחיבות את ברית דמשק, וספרות החוכמה – שהן הוראות מוסר לא כיתתיות. ???. בתקופה זו של מורה הצדק לא היו הכתות המוכרות לנו (היו אחרות שמכונות במגילות בכינוי סוד, והצעות לזיהויים מובאות בפרק על כך), והיא מהווה את עיקר תקופת הסופרים/ראשונים שמוזכרים בחז"ל.

תיארוכיי לקבוצה רביעית זו מוקדמים מהתיארוכים המקובלים בקרב החוקרים[59]. ההבדל נעוץ בכך שתיארוך החוקרים מתבסס על מדע הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה, וחולשתו (שחוקרים אינה עומדים עליה) היא שהחוקרים קבעו תקופות ללא השוואה לכתבים יהודים אחרים – מהסיבה הפשוטה שאין עוד כתבים אחרים מתקופה זו או לפניה (יש ממצאים של מילים ספורות בארכיאולוגיה, אך לא מגילות, זולת פפירוש נאש). בנוסף, ורלוונטי לתיארוך פחמן 14, רוב המגילות הן העתקים ואינן החיבורים המקוריים (אוטוגרף), כך שהצגת תיארוך העתקי הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה יותר מטעה מאשר מכוון לתיארוך המקור. דברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח טעויות החוקרים לתיארוך, כאמור לעיל בסיכום על שלושת הקבוצות הראשונות.

הקבוצה החמישית והאחרונה מכונה בשם 'מגילות כיתתיות תיעודיות' והיא המאוחרת ביותר, מאופיינת בלפחות אחד ממאפיינים אלו: 1. סגנון שאינו נבואי[60]; 2. ציון של דמויות ספציפיות – אנשים (כ: יונתן המלך, שלומציון, הורקנוס, אמליוס, פוטליאיס); 3. ללא אזכור של הקבוצות/כתות מהקבוצה הרביעית; 4. חוברו ע”י סופרי העדה בלשון רבים (בדומה לממ”ת). זמנה סוף התקופה החשמונאית וספק אם עד ימי הורדוס.

בתקופת קבוצה זו קמו הכתות המוכרות לנו (פרושים, צדוקים, בייתוסים, טובלי שחרית ועוד), כנראה כיוון שמורה הצדק הפסיק לכתוב, וניסו לשמר את ההלכה הרבה שכתב, לצד החזרה התשובה של עמ"י בעקבות ייסוד עדת קומראן. לאחר תקופה זו החלה תקופת התנאים והנצרות, שאספו את מסורות קומראן, כאשר חלק מהחסידים של עדת קומראן והאיסיים השתלבו ופיתחו זרמים אלו.

דעת הארכיאולוגים העדכנית על מועד ייסוד היישוב בקומראן היא לרבע האחרון של המאה השנייה לפה”ס[61]. ימים אלו תואמים לחיבורם של מגילות קבוצה חמישית בלבד. שאר המגילות (קבוצות 4-1) קדומות יותר (או כאמור הועתקו שוב בתקופה זו ואחרי מכן).

כינויים מקובלים למגילות במחקר ושישומשו גם בספר זה: 1. קבוצות 3-1 מכונות סמי כיתתיות; קבוצות 5-4 מכונות 'מגילות כיתתיות/כתבים כיתתיים' וגם 'ההלכה הקדומה' (יחד עם מ' המקדש וספר היובלים מקבוצה 2). חוזר משתי הקבוצות האחרונות אין ספרים חיצוניים שנכללים בחלק מכנסיות הנצרות[62] (יש 7.5 ספרים חיצוניים בקבוצות 3-1).

חוקרים הציעו חלוקות שונות של קבוצות המגילות. דבורה דימנט חילקה לפי המונחים הכיתתיים שבמגילות[63], אך בכולם יש חריגים וקשיים להגדרותיהם.

להלן תרשימי השוואה בין חלוקת המגילות המקובלות לזו המוצעת בספר זה לעיל:

     

יש לציין כי ישנה חלוקה מהותית אחרת שאינה משתבצת בחלוקה לפי תקופות לעיל, והיא בין מגילות שמיועדות להיות גלויות לכל העם (ואכן אלו נפוצו ונשמרו יותר בספרים חיצוניים וממסורות שונות), לבין ספרי סוד שמיועדים להיות רק לסופרים (ובראשם עדת קומראן). על כך נדון בפרק על ספרות סוד פנימית וספרים חיצוניים. יוספוס מציין שרק החברים הותיקים למדו מספר הקדמונים (???), ואכן אין מקבוצה זו ספרים גלויים.

החלוקה לעיל מיישבת את קושיות התיארוך שהמחקר טועה או מתקשה בם:

-          חוקרים מתארכים את ספר חנוך למאה השלישית לפה”ס, זולת חמישית ממנו שאותו הפרידו ככרך נפרד (חוקרים חילקו את הספר לחמישה כרכים[64]): ספר/כרך החלומות. ומדוע תיארוך חלק זה מאוחר יותר – אחרי אמצע המאה השנייה לפה”ס? כיוון שחזון החיות שבכרך החלומות מנבא את נצחונות החשמונאים (בדומה לדניאל שגם מתאר בדומה את נצחונות החשמונאים, וגם אותו הפרידו ותיארכו את פרקיו האחרונים לתקופה זו). במגילות קומראן נמצאו קטעים מארבעה כרכים של ספר חנוך (זולת כרך המשלים), וכך למעשה הצעת החלוקה המחקרית צריכה להיפסל, אך אינה נוכח נבואתו זו. קדימותו של ספר חנוך עולה מאזכוריו השונים במגילות שחוקרים סבורים שנכתבו במאה השלישית לפה”ס, כמו צוואת לוי הארמית, או במאה השנייה לפה”ס, כמו היובלים וברית דמשק. גם אלו נכתבו יותר מוקדם, אך הסדר תואם ומוסכם בין אותניות חיבורי הספרים ההיסטורי לדעת החוקרים. על ספר חנוך עדת קומראן כתבה מגילת פשר –דבר המצביע על חשיבותו כקאנוני לכל המאוחר בתקופתם.

-          התקבע במחקר כי צוואות השבטים התגבשו או נערכו ע"י הנצרות[65] (וכן כי נמצאו במגילות רק קטעים משתי צוואות, כאשר אחת בעברית [צוואת נפתלי) והשנייה בארמית [צוואת לוי המכונה כתב לוי הארמי][66]), אך הכנסיות הקדומות שמרו בדיוק רב על שבעת הספרים החיצוניים האחרים שנמצאו במגילות, ומשכך אין סיבה להאשימם בכזו עריכה. מאידך הנצרות חיברה עשרות ספרים חדשים בתקופתה, שחלקם הם הקאנון הנוצרי: 'הברית החדשה'. במחקר מקובל כי ספר היובלים העתיק מצוואת (תעודת/כתב) לוי הארמית. דברי לוי מצוטטים גם בברית דמשק ד' 15[67], וקדימות זו תואמת  לסדר קבוצותיי.

-          רוב החוקרים מתארכים את ספר היובלים לאמצע המאה השנייה לפה”ס (כיוון שמייחסים לו תיאור מרד החשמונאים). אך היות וחלק מהחוקרים מתארכים את ברית דמשק לכ-170 לפה”ס (ספר זה מתארכו לשנים בודדות לפני כן), ובב"ד יש ציטוט (יח' 3-4[68]) של ספר היובלים – מתחייב כי ספר היובלים מוקדם מב"ד. בנוסף, ספר היובלים הינו מקור למסורות יוונים (כמפורט בנפרד). קדימות זו תואמת  לסדר קבוצותיי.

-          טוביה מספר על חייו ובנו בתחילת גלות עשרת השבטים. חלק מהחוקרים במאה ה-19 ותחילת ה-20 תיארכו את הספר (שהיה מוכר רק כספר חיצוני) למאה הראשונה לספירה. לאחר שהספר נמצא בין מגילות ים המלח, התחייב להקדים תיארוכו. חיזוק לתיארוכו הקדום מגיע מספר משליו של אחיקר שנמצא במאה ה-19 ביֵבּ שבמצרים מהמאה החמישית לפנה"ס[69]. אחיקר מוזכר בפרק א' 21 כבן אחיו של טובי האב, וגם היה מגולי מבני שבט נפתלי. יש לציין שהארמית של מגילה חיצונית לבראשית קדומה לארמית טוביה, אך עדיין מתארכים אותם בסדר הפוך.

-          תפילת מנשה היה מוכרת כספר חיצוני שתוארכה למאה הראשונה לספירה. כעת שהספר נמצא במגילות, ברור שהספר קדום במאות שנים, אך הוא עוד עדות שלא הנצרות (או זרם של המאות הראשונות לספירה) היא שחיברה אותו.

-          רוב החוקרים מתארכים הפרקים האחרונים של ספר דניאל לאחר מרד החשמונאים (כיוון שהוא מתאר את המרד[70]). קטעי ספר דניאל נמצאו במגילות (ובפרט פרק יא'), ואף ישנה גם מגילת פשר על דניאל[71], והמחקר בעצמו סבור שצריך לפחות כמה עשרות שנים עד שספר מתקבל להיות קדוש/קאנוני, ורק לאחר מכן כותבים עליו פירוש כפשר, כך שכבר כמעט לא אפשרי לתארך את חיבור דניאל אחרי מרד החשמונאים.

6.       תרשים עיקרי האירועים בתקופת עדת קומראן והאיסיים לפי תאריכים

להלן האירועים העיקריים שמפורטים בספר זה ושקשורים להשפעתה של עדת קומראן:

שנה |                 אירועים מהמגילות         |קבוצת  המגילות|       הערות או מאורעות כלליים היסטוריים

                                                            |     קבוצה 1       |

                                                            |    הקדמוניות    |

______________________________________________________________________

מגילת המקדש                                       |      קבוצה 2      |

5 נוסחים של התורה (והנ"ך)                    |      הר סיני        |

______________________________________________________________________

                                                            |      קבוצה 3      |

                                                            |  חורבן  בית 1   |

______________________________________________________________________

210- | שמעון השני הצדיק, בן סירא          |      קבוצה 4      | בן סירא מברך של שמעון, שניהם כוהנים,

                                                            |  מורה הצדק     | קרובים לעדת קומראן, ומועמדים למורה הצדק

200- | יישום הלכה ממגילת המקדש                     |                        | אגרת אנטיוכוס השלישי לאיסור הכנסת חיות ועורות טמאים למקדש

190- | שיא ההתבוללות, ייסודה של עדת קומראן|               |

-180 | נטישת כוהני בית צדוק את המקדש     |                    | עלייתם של כוהני רשע, יאסון ומנלאוס

168- | קבוצות ביניים בין עדת קומראן למתיוונים|                          | החשמונאים וקבוצות נוספות בוחרות למדבר בעקבות עדת קומראן

-167 | יישום חלקי של מגילת המלחמה (או"ח)|                   | נצחונות מרד החשמונאים בזכות המגילה

130- |    40 שנה ממותו של מורה הצדק        |                     | אובדן ההתיוונות ותחילת הכתות ההלכתיות

__________________________________________ _____________________

             

                                                                                    מתקרבת עוד

                                 |   

 

120- | תקנות יוחנן הורקנס מהמגילות      |      קבוצה 5      | הצדוקים בשלטון החשמונאי מתקרבים לעדת קומראן

100- | מגילת ברכה ליונתן אלכסנדר ינאי  |  חורבן  בית 1   |   שיא הקרבה בין עדת קומראן לחשמונאים

10- | חסידים ובית שמאי                         |                        | תחילת תקופה ההלכה השלישית והאחרונה –

  מחנה האיסיים מתמזג עם חסידי התנאים

30 | יוחנן המטביל וישו מנסים לשחזר משיח ומורה הצדק

 

73         |            חורבן מצדה ובו ממצאי איסיים            |    3 מגילות, שכונה קומראנית

150       |            האייסים נטמעים בחז"ל כחסידי-התנאים    |  מגילות בחז"ל, קרבה לתוספתא וירושלמי

800       |            צאצאים בגניזת קהיר                          |    3 מגילות בגניזה ונוסחי ארמית קרובים

______________________________________________________________________

7.       "הבית הנאמן" של בית צדוק – עיר כוהנים - עדת קומראן

'וי̇בן להם בית נאמן[72] בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "הכהנים והלוים ובני צדוק אשר שמרו את משמ̇רת מקדשי̇ בתעו̇ת בני ישראל מעלי" [יחזקאל מד' 15]' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2). לפני עדת קומראן ואחריה – עד היום, לא מצאנו קהילה שמתקרבת לאפס קצה של עדת קומראן, בכל הבחינות: בכתיבה התורנית והנבואית, בהלכה וטהרה, בספרויות בתחומים מעל שהכנו ושלא הכרנו, ובמלחמה. במחקר נוהגים לפתור מגילות קדומות או שאין בהם טרמינולוגיה של ארגון כיתתי כ"חוגים קרובים" או "קדם כיתתי", אך זו הטענה הכי לא אקדמאית שיש, שכן אין שום חוג קרוב שידוע לנו במאה השלישית לפה"ס לעדת קומראן.

התורה מצווה על רמת הקפדה הלכתית בעיקר בעניניי טהרה, יותר גבוה לכוהנים. משכך, ונוכח תפקידם כמורי התורה ושופטים, לכוהנים מוקדשות 13 ערים בישראל (על כך ראו בפרק על התבודדות מתבקשת)[73]. טענת עדת קומראן ככהונה הגדולה, שכאשר המקדש נטמא, היא עזבה והקימה עיר כוהנים, ובכך החליפה את ירושלים: 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך‏ [צי]ון ה[יאה‏] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י‏] הברית הסרים מלכ̇ת‏ [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה ‏[מלכי צדק... אשר יצי]ל‏[מה מי]ד̇ בליעל' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23).

אומנם כוהני בית צדוק בבית ראשון ועד לייסודה של עדת קומראן (להלן: 'בני צדוק הראשונים') - אינם עדת קומראן[74], כיוון שעדת קומראן טרם נוסדה והיא הראשונה שהיתה, כך שלא היה לבני צדוק הראשונים את רוב היצירה ההלכתית והנבואית של מורה הצדק (ראו גם בפרק על יהודי יֵבּ). עם זאת, ההנחה שבני צדוק הראשונים אחזו והעבירו לעדת קומראן את שתי הקבוצות הראשונות של המגילות. אך גם אז עולה הקושיה - מדוע בני צדוק הראשונים לא קיימו את החוקים שבשתי הקבוצות הראשונות של המגילות, ובעיקר את לוח שנה השבתי-שמשי? על חידה זו ארחיב בפרק על 'חידת לוח השנה'. החשמונאים ביקשו כהן צדק (מק"א יד' 41[75]) – דבר המלמד על אופי התקופה וחוסר שעלה, ומעניינת הקרבה האטימולוגית למורה צדק או כוהני צדוק.

עדת קומראן מייחסת את ראשיה לבני צדוק הכוהנים. תחילתם מצדוק בן אחיטוב ששמר אמונים לדוד המלך וחנך עם שלמה המלך את בית המקדש הראשון[76], דרך כוהנים גדולים בבית ראשון, לחונכי בית המקדש השני – יהושע בן יהוצדק ועזרא הסופר, ואחרונם הוא חוניו השלישי (או יאסון). בין צאצאם הוא שמעון הצדיק (הראשון והשני), אותו שיבח גם בן סירא (שקרוב לעדת קומראן – ראו הרחבה בפרק עליו), וממנו גם חז"ל ייחסו את מעבר התושב"ע מהכנסת הגדולה. התורה מקנה ללווים ולכוהנים את עיקר ההוראה השפיטה וההנהגה בישראל. לצדם אמורה להיות מלכות ונביאים, אך אלו התקיימו רק בחלק מתקופת התנ"ך. הכהונה לעומת זאת אינה מותנת, ואכן הכהונה היתה ההגמוניה היחידה הרציפה עד לחורבן הבית השני (אם כי חלק מהכוהנים המתייונים לא היו מבית צדוק ופעלו בניגוד לתורה ותורות הכוהנים בפרט).

אזכורי חז"ל לכנסת הגדולה[77] בפרקי אבות פ"א מ"א מתאימים לתקופת עדת קומראן
(ובכללה הטענה שעד אז לא נמסרו הלכות
[78]), שמעון הצדיק מתאים לכוהניה (גנטית ומהותית), וכן ייחוסם לתקנות (בפרק 'מהות המסורות שעברו' מובאים הלכות שתואמות לתקנות עדת קומראן). מק"א א' 42 מציין את החסידים כ'קהל' או 'כנסת', לצד מאפיינים כ'גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה'. חז"ל מציינים גם את הסנהדרין[79], למרות שלפיהם (הן לפי הסכוליון למ' תענית י') עד סוף ימי החשמונאית היתה חשמונאית וצדוקית (ולא פרושית), ולפני היווסדות עדת קומראן – בן סירא אינו מזכיר סנהדרין או כנסת וכדומה. אמנם מקור כמות 70 חברי הסנהדרין במקרא, אך מגילת המקדש נז' 11-15[80] מציינת ממשלה של 36 שרים שהם מועצת המלך, שהוא חייב להיוועץ בם ולקחת החלטות ברוב דמוקרטי (כנראה אפילו אין לו זכות וטו). אלו כנראה 'חֶבֶר היהודים' הכתובים במטבעות החשמונאים (על כך וקרבת החשמונאים בימי יוחנן וינאי ראו בפרקים עליהם).

המאפיין השני של בית נאמן הוא היות סופרים, ועל כך בשני הפרקים הבאים:

8.       התאמה עדת קומראן ל: סופרים, הכנסת וסנהדרין, נביאים זקנים ראשונים[81] – ואלמוניותם

תהילים קמט' 1 מציין 'קהל חסידים'. כמה תנאים היו גם חסידים שלהם היו מסורות קרובות לעדת קומראן - בפרק 'מעבר המסורות דרך החסידים' אטען על שילובם מהאיסיים.

דניאל מציין רבות את 'המשכילים'[82]. משכילים אלו משוכתבים ומזוהים בפשר 4Q174[83] כעדת קומראן. משכיל במהותו קרוב לחכם, מונח שהתעצם בחז"ל. במגילות קומראן ישנה ספרות חכמים שאינם מובאים מסמכות אלוהית כמו כמצוות התורה וההתגלויות של החברים הבכירים של עדת קומראן, אלא מסמכותם של חכמים, ומבוססים על ניסיון החיים, על ערכי מוסר ותרבות ועל השקפות עולם של מחבריהם. מגילות וסגנון זה התפתח וזרם של חכמים אצל הפרושים שלא היה להם ייחוס מקראי, ובהמשך לחז"ל.

דניאל ז' מציין את קדושי העליון.                                                                                                  עדת קומראן מזהה את עצמה כעדת                                                                                                        קודש: 'מלאכי הקודש בעצתם' (ב"ד                                                                                                              טו' 18-15; סרך היחד ב' 9-8), ולפי                                                                                    מגילת שירות עולת השבת, העדה                                                                                                   מתעלה בשבתות לשיר (או אף להיות                                                                                              כ) עם המלאכים. בהיותם כוהני קודש                                                                                          וקהילתם כמקדש, הם הרחיקו טמאים                                                                                         ובעלי מומים מעדתם (ברית דמשק                                                                                                                   4QDa קטע 8 9-6; סרך היחד ב' 9-1).

להלן הצעות לזיהוי עדת קומראן כקבוצות הנבחרות שחז"ל ציינו לפניהם כמעבירי ומחוקקי המסורות עם דוגמאות מייצגות[84]:

'מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזאת (ירוש' ברכות ד' ע"ד; עי' מגילה יז'). על מסורות התפילה כאחד התחומים המובהרים שעברו מקומראן לחז"ל – ראו בפרק 'מההלכה הכיתתית אל התושב"ע'. עדת קומראן מייחסת למורה הצדק ואף לחבריה התגלות נבואית,[85] וחז"ל מציינים על קודמיהם[86]: 'רוח הקדש עליהם, אם אין נביאין הן בני נביאין הן' (תוספתא פסחים ד' יג'-יד' ומקבילות), וקרוב לזמנם של עדת קומראן (סדר עולם רבה פ"ו[87]), כאשר ישבו ככוהנים וסופרים בירושלים טרם ההתיוונות[88]. גם יונתן בן עוזיאל מתרגם 4 פעמים סופר במקום נביא. החשמונאים ציינו שנביא חסר בקרבם (מק"א ד' 42-47, ט' 27)[89]. טענתי שזאת כיוון שעדת קומראן נטשה את ירושלים והעם מספר שנים לפני מרד החשמונאים. אף יוספוס מתארם כנביאים[90].

במק"א ז' 12-13 מתוארים 'קהל סופרים'. זוהי תקופת פריחתם של עדת קומראן. תיאור זה הולם את מהותם, אופיים, ומגילותיהם (למשל: המגילות המקראיות, משמרות כהונה עם לוחות שנה, מסורות הלכה ראשונות): הממצאים הארכיאולוגים

 של כתיבה (ביניהם שולחנות בחדר הכתיבה/ספרייה,

מדפים ו-4 כסתות דיו)[91] והטהרה (כ-11 מקוואות

מהסוג  הקדום שנמצא רק בירושלים) באתר היישוב

קומראן[92];

הקדשתה של עדת קומראן שליש מהלילות ללימוד וביום אחד מעשר יושב ללמוד (סרך היחד ו' 7-6[93]), לצד הלכות הוראו לילדים (כבית-ספר)[94]. חלק מהחוקרים מצביעים על כך שההמגילות – היא "הספרייה" הוברחה מירושלים לקומראן[95] (ובפרט מגילת הנחושת שזה מהותה - רישום מסתורי אוצרות המקדש[96]), ולכן החשמונאים תרו ואספו ספרים אבודים (מק”ב ב' 13-14[97]), וגם בתפילת 18 מצוין: 'פליטת בית סופריהם' שמרמז על שרידי הסופרים/חסידים והתורה. נטען שזו עדות לשרידי המגילות שהגיעו מעדת קומראן וספרייתה היחידה לחז"ל, כאשר התושב"ע היא בעיקר ניסיון שמירת מסורותיה. ספריית קומראן נשארה הספרייה העיקרית עד גניזת קהיר, ומכאן הביטוי ביניהם: "תקופת הדממה" (היתה ספרייה גם ליהדות מצרים, אך היא לא שרדה). חז"ל ייחסו מסורות לסופרים אנונימיים לפניהם, ורובן תואמות למסורות שבמגילות (על כך ראו בפרק 'מהות המסורות שעברו'). כוונת חז"ל לסופרים היא למנהיגי התורה בדור שלפניהם (התנאים), וחז"ל החשיבו והקפידו על הלכות מדברי סופרים[98]: 'חביבין דברי סופרים מדברי תורה' (שיר השירים רבה א' ב'); 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' ע"ב); 'דברי סופרים צריכים חיזוק' (תוספתא תענית ב' ו'). חז"ל מייחסים לעזרא הסופר עשר תקנות[99] ובפרט קריאת התורה (בבא קמא פב') וזו קוימה ע"י האיסיים והתירופאטים (מקור ???). על התקנה וייחוסה למורה הצדק, ראו בפרק על חידת 'דורשי החלקות'. יש לציין ששני ספרים חיצוניים רחבים מיוחסים לעזרא, אך אינם בין המגילות ששרדו (ולכן קשה לקבוע אמינותם).

בדיני עריות שבתוספתא ג' א' מובא 'שניות מדברי סופרים', וסביר כי מקורה בכותרת ברית דמשק (מגילת 251Q4 קטע 17 שורה 1): 'על העריות'. כותרת נוספת היא: 'על השבועה' (ברית דמשק ט' 8), שגם היא משנה מסודרת אצל חז"ל: שבועות[100].

בהמשך אטען שחז"ל ניסו להחליף את הסופרים – עדת קומראן, ומשכך אספו ופיתחו את המסורות, וכן הרחיקו מסורות שלא היו בטוחים במקורם נוכח הסתרתם מהם שנים רבות, אך גם הגדילו לנסות להחליף את גיבורי המקרא כמו את חנוך ומשה רבינו. הסופרים שלצד הפרושים המתוארים בברית חדשה (בנצרות)[101].

הציון בתוספתא מקוואות פ"ה שהשיעורים (מידות) הן דברי סופרים[102] (בהתייחס לאלפיים אמה יציאה מהיישוב), והן במדויק כברית דמשק יא' 6-5[103]. גם השיעורים וכמויות שמפורטות בירושלמי שקלים ה' תואם להלכה הקומראנית (????), וכן השיעורים שבמשנה זרעים קרובים לשיעורים שבברית דמשק עשרה גרגירים???[104].

מגילה 4Q252 ה' 6 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 254), מזהה כנראה (המגילה מקוטעת) את 'אנשי היחד' (עדת קומראן) כ'כנסת'[105], ואין קבוצה שמתאימה לכנסת כעדת קומראן – בני צדוק הכוהנים, כי כוהנים הם עיקרי הכנסת והסנהדרין[106]. גם האמור בחז"ל שהתענו בצומות שלא התעשרו – מתאים לאופיים כסופאים עניים (עיקרון העניות ועדת אביונים הוא עיקרון מנחה במגילות הכיתתיות). דוגמה עקרונית המאפיינת את הכנסת הגדולה[107] היא 'עשו סייג לתורה' (פרקי אבות א') מפיו של החסיד אליעזר בן יעקב שהביא מגילת יוחסין והלכה זו מהיובלים על רכיבה בשבת (סנהדרין מו'[108]). עיקרון זה מהווה בעצם את יצירת ההלכה של עדת קומראן, ואולי אף את החמרתה היחסית. למשל, אפשר לראות את ההלכות שיסדו בדקדוק שבת כסייג לשמירת השבת מהתורה, כגון איסור עבודה מאמצע יום שישי[109].

יוספוס מציין את תום תקופת הסופרים בפתיחתו ל'מלחמת היהודים': 'הרבו כבר יהודים לפני לכתוב את דברי ימי אבותינו באר היטב... על כן אחל את חבורי זה מן הזמן אשר בו פסקו הסופרים האלה ונחתמו דברי נביאינו... ואספר כי אנטיוכוס הנקרא אפיפנס כבש בחוזק יד את ירושלים'.

גם המלצה הנוספת של הכנסת הגדולה בפרקי אבות: 'הוו מתונים בדין', קרובה למגילה 4Q421 טור אמצעי ש' 2-1[110], ולעיל בפרק 'זיהוי עדת קומראן כסופרים, הכנסת וסנהדרין' הובאו המקורות לזיהויים זה.

האמור בפסחים נ' ע"ב: 'עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו' תואם לאורח חייהם ודגילתם של עדת קומראן בהיותם 'עדת אביונים', לצד היותם סופרים ובעלי ספריית המקדש.

חז"ל (ואף האיסיים[111]) מייחסים הלכות חשובות וכבוד רב ל'ראשונים', וביטוי מסכם לכך ניתן לראות ב'אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים' (שבת קיב' ע"ב).

במשנה נזכר התואר 'זקנים' 30 פעמים[112]. מקורו בחכמי ומנהיגי ישראל שנזכרו כבר אצל משה רבנו ויהושע, אך חז"ל מתכוונים לחכמים שלפניהם – גם אלו חברי עדת קומראן, ובמשנה ידיים פ"ד מ"ג - מקבילים אותם לנביאים.

התיארוך של מורה הצדק תואם לשני תיאורים של חז"ל: 'מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת' (סוטה ט' ט' שמפורט בתמורה טו' II); 'הוא אלכנסדר מוקדון, שמלך יב' שנה. עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (סדר עולם רבה פ"ו, מהד' רטנר, עמ' 140).

לסיכום, הגמוניות קדמוניות שחז"ל מזכירים עולים עם מהותם של עדת קומראן, ולא פלא הוא שיוספוס הילל ללא דופי רק את האיסיים, בכמות רבה של 43 מתוך 47 אזכורים על הכתות (לעומת 4 אזכורים בלבד לצדוקים ולפרושים, אף על פי שמגדיר עצמו כפרושי)[113], וכאמור גם ייחס להם נבואה. המשך הקשר והיטמעות של עדת קומראן בחז"ל, דרך האיסיים והחסידים, מובא בהמשך בפרק ד' 'מעבר המסורות לחז"ל דרך האיסיים והחסידים'.

נמצא כי כאשר חז"ל ציינו הגמוניות בדורות שלפניהם, הם התכוונו באופן בלתי-מודע (נוכח פער הזמן, אלמוניותם, התבודדותם והסתרת המגילות) לעדת קומראן. הקשר ה"גנטי" הלך והתחלש עם הדורות, ובדורינו פחת הבנת המשמעות של משמרת הכהונה הגדולה והסופרים כפי שהיה באמצע בית שני, והתפילה: 'והשב כוהנים לעבודתם' הינה כ'מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה' (ישעיהו כט' 13), כיוון שממחזרים טעויות היסטוריות: 'שִׁמְעוּ דְּבַר יי הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ; אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יי וְנראה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ'.

חז"ל דרשו: 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' (מגילה טז'), אך הם שמרו זאת רק לגבי הלל שמאי והתנאים, ולא ביחס לזוגות (שגם כך העבירו בעיקר הגיגי מוסר)[114]. הסיבה העיקרית לכך היא שרוב תורות הראשונים (הזוגות) הן אנונימיות, היא כיוון שמי שתיקן וייסדם היה בעיקר מורה הצדק האנונימי, וכן גם חברי עדת קומראן אינם ידועים בשמם[115].

חריג לעיקרון זה אנו מוצאים בנוגע לכוהן הגדול, יוחנן הורקנוס. חז"ל מוסרים שהיה עיוות בהכנת הקורבנות בבית המקדש (מעשר שני פרק ה' טו'[116] וסוטה מח'[117]), ומי שתיקנו היה יוחנן, ע"י בניית טבעות לשחיתת הקורבנות (ראו לעיל בפרק על יוחנן הורקנוס). החריג חריף במיוחד נוכח העובדה שיוחנן הורקנוס היה צדוקי (והפרושים אף שרפו את ספר הצדוקים 'גזירתא' וחגגו זאת כיום טוב – מגילת תענית פ"ד), אז כיצד הובאו דווקא (כמעט רק) הלכותיו ועוד בשמו[118]?!

אחד נושאי המחלוקת המפורסמים בין הפרושים לצדוקים ועדת קומראן הוא - האם העוסקים באפר פרה אדומה צריכים להיות טהורים 'מעורבי שמש' (דעתם הצדוקים לפי  פרה פ"ג משנה ז'), כפי שבמדבר יט' 9 מציין על השורף, או רק כחצי-טהורים ('טבולי-יום'), כדעת הפרושים?     מממ”ת ב' 16-13[119] מתברר שעדת קומראן סוברים כמו הצדוקים. חלק מהתנאים (כנראה מבית שמאי) הסכימו להודות שההלכה בעניין ראויה ומתקבלת עליהם כדעת הצדוקים ועדת קומראן (תוספתא פרה פ"ג ד'), וכך פעל תקופה ישמעאל בן פיאבי הכוהן. אך לאחר שחלק מהתנאים (כנראה מבית הלל) חזרו והורו לכוהן להיטמא כטבול-יום בתואנה כדי 'להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית' (יומא ב'[120]) או שבכך 'יוציאו לעז על הראשונים'. 'ראשונים' אנונימיים אלו ודאי שאינם עדת קומראן או החסידים הראשונים (ראו זיהוי אלו באלו בפרק על כך), שכן אלו מקלים בטהרה (ראו פרק נפרד בנושא זה), ואילו עדת קומראן והחסידים מקפידים/מחמירים בה. ייתכן ראשונים שונים אלו הם 'אפרים' דורשי החלקות שמתוארים במגילות כמתייוונים שרובם אבדו ומיעוטם נטמע בישראל[121] (הפרושים?), וזו כנראה הסיבה שיש ביד הפרושים מקצת מהלכותיהם[122].

כותרות ודינים קרובים אלו בין הספרויות, לצד מסורות רבות שקיימות במגילות שלא הכרנו עד מציאתן, ועוד שחלקן בכמות בלתי ידועה שלא שרדו, מחזקות את מסורת ההולמת של חז"ל על שכחת מסורות כאלו: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד' א'). ואכן, מסורות כברייתות ותוספתות שצוינו בתלמוד מחזקות טענה זו.

יש לציין כי אין עוד שום קבוצה שקרובה להתאים לראשונים/זקנים/סופרים וכנסת גדולה כמו עדת קומראן. היות וכתיבתה אנונימית

9.       מסורות מחנוך והיובלים לעמי קדם ודתות מונוטואיסטיות/דואליסטיות:

אין במגילות קומראן מגילה או מסורת שמיוחסת לאדם הראשון (יש ספר חיצוני: 'אדם וחווה'  שמיוחס לו, וראו בפרק ??? שאינו אמין להיות בין המגילות), ולחז"ל מסורות שונות לגביו. מגילת תפילת אנוש הינה המסורת הקדומה ביותר.

המסורת הקדומה העיקרית מהקדמונים היא של חנוך בן ירד, השביעי מאדם הראשון, ולכן נרחיב עליו, ספריו והישאות מסורות בחז"ל ובנצרות: חנוך הדמות המסתורית בתנ"ך, כיוון שנוסח המסורה במיוחד ביקש להרחיק מהעם את סודות הבריאה והמלאכים. הוא מוזכר בבראשית ה' 24 בתיאור של פועל אחד (בבניין כבד) כרקע לעלייתו לשמיים: 'וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים', ובאותו הפועל גם על נינו - נוח (שגם אותו חז"ל גינו – סנהדרין קט'), אברהם אבינו ופעמיים בתהילים[123] – כולם בהקשר חיובי. גם מהות העלייה לשמיים מחברת אותנו רק לאליהו הנביא. הוא אף מהשושלת הקדמונים הנבחרים, ולכן מוזכר בתחילת דברי הימים (א' א' 3), ואכן 'שביעין חביבין' (ויקרא רבה כט' יא'). בספר/י חנוך הוא המורה והמחנך (מכאן מקור שמו) הראשון בעולם, נבחר למלאך (הידוע כמטטרון), המעניש של המלאכים הרעים - העירים (המפורסם הוא המלאך עֲזָאזֵל שזה מקום קורבן יום הכיפורים), רואה את פלאי ראשית הבריאה (התוהו ובהו, תהום ותנין), סודות היקום, שכר ועונש לצדיקים ורשעים והמשיח, ונביא ההיסטוריה עד אחרית הימים. שם הספר הראשון (חנוך הכושי/חבשי/אתיופי) ניתן לו כיוון שכולו שרד בגעז; וכנ"ל לספר השני "הסלאבי" – כיוון ששרד רק בסלאבית (לאחרונה נמצאו קטעים בקופטית, אך לא שרד בקומראן). ספרי חנוך מוזכרים ביובלים וצוואות השבטים, ובספר הענקים ובמגילה חיצונית לבראשית הוא מוזכר לשבח. לא ברור לנו מהי החלוקה הפנימית/אוטנטית, ולפי חנוך ב' (הסלאבי) י' 9 חנוך הותיר 366 ספרים! חוקרים חילקוהו ל-5 כרכים/ספרים,[124] 4 שרדו ב-7 מגילות בקומראן. לאחר מציאת הספר בקומראן, תוך שהוא מוזכר במגילות המתוארכות לתחילת המאה השנייה לפנה"ס, מקובל לתארכו למאה השלישית לפה"ס (אך אלו כאמור תאריכים "לכל המאוחר"), זולת כרך המשלים שמתוארך בין המאה השנייה לפה"ס למאה השלישית לספירה (כיוון שמנבא את החשמונאים, וזאת למרות שלא נכון להפרידו משאר הכרכים). מכרך העירים יש גם ספר נפרד לגמרי עם מסורות דומות – ספר הענקים -שנמצא בגרסה דומה גם בדת הגנוסיס-מניכאיזם בטורפן בדרך המשי לסין מהמאה ה-3. המניכאים האדירו בכלל את הקדמונים (וחנוך ביניהם), כזורואסטרים שקרובים לעדת קומראן בכלל ולדואליזם בפרט.

ובחזרה לעניינו, להלן עיקרי מסורות חנוך והענקים שנפוצו ומהווים מיתולוגיות מובילות בתרבויות המזרח הקדום[125]:

-          שמו ( ), היותו 7 לנבראים, תפקידו.

-          לוחות השנה הבבליים והרמס ביוון.[126]

-          תיאור הבריאות הראשונות שהוראו לו: תוהו ובוהו, התנין ללוייתן בתהומות ובהמות כדונדין במדבר (ס' 7), פי הנהרות.

-          כאשר חלוקת הספרים אינה ברורה לנו(חוקרים הציעו חלוקת ספר א'-החבשי לחמישה[127]), אך ספריו מוזכרים ביובלים ובצוואות השבטים. 

-          הענקים הידועים בבבל מאלף השלישי לפה"ס (גלגמס/גלגמיש/חובבש, אוהיו וחמבבה) והטיטאנים מיוון מפורטים במסורת דומה בחנוך, ובמגילה מקבילה שמרחיבה עליהם – 'מגילת הענקים', שגרסה קרובה לה נמצאה גם בדת הגנוסיס-מניכאיזם בטורפן בדרך המשי לסין מהמאה ה-3 לספירה.[128]

-          חנוך הראשון שהביא את לוחות הזמנים לפי השמש והירח, וממנו הגיעו למסופוטמיה ובבל, שלושת הזמנים המקודשים ביוון: השבת (sapattu המסופוטאמי),[129] 4 ו- 30.[130]

-          מסורת מסופוטמית מספרת על המלך השביעי (היא השושלת של חנוך אחרי אדם) בשורת מלכים שמלכו לפני המבול (שבעת מלכי שומר הקדומים), Enmeduranki (אנמדוראננה) מלך סיפר (עיר מרכז עבודת אל השמש), והחכם שלו Utuabzu. (ראו: למברט, 1967; ונדרקם, 1995, 14-7; ארבל, תשנ"ז). אנמדוראנכי מצטייר כמי שזכה לשבת על כסא זהב (וכן בסינופסיס להיכלות[131]) לפני האלים שמש ואדד (בדומה לחנוך ???), שהעניקו לו את חוכמת הניחוש על פי אותות (במיוחד לפי השמן והכבד), שאותה העביר לבני אדם (ראו: ????), וכך נחשב לאביהם של המנחשים (ראו: כרך האסטרונומיה: פרקים עב'-פב'), גם כאבי תורתם וגם כאביהם ממש.

-          על החכם שלו – אותואבזו, נשתמרו מסורות לפיהן "עלה לשמיים" (אפילו בבראשית ה' 24).

-         עליית חנוך לשמיים דומה לאובברתותו עליית אתנפשתם: האלים לקחוהו והושיבוהו ב"פי הנהרות" והעניקו לו חיי נצח (עלילת גיגמש, לוח יא', 196). פי הנהרות מוזכר באותו ההקשר גם בספר חנוך החבשי כאחד המקומות בו סיירו המלאכים עם חנוך במרחבי העולם.

-         פפירוס ברלין 10560 משמר חלקים מהספר החמישי והאחרון של 'קטלוג הנשים' (אהויאי) המקביל לבראשית ו' 1-4. החיבור גנאלוגי שבמוקדו ניצבות נשים שילדו במשכבן עם האלים את הגיבורים והאבות האפנוימיים היוונים, החל מדאוקליון, גיבור המבול, וכלה בקצו של דור הגבורים שלחם במלחמת טרויה: זאוס החליט לשים קץ לדור הגיבורים ולתקופה שבה הלכו האלים והאדם יחדיו, כי אמר להשמיד את חצאי האלים, הם בניהם של האלים ובנות התמותה. בחיבור קיפריה החליפה מלחמת טרויה את המבול.

חנוך צוטט ושומש בברית החדשה,[132] אך מיד לאחר מכן כבר אוריגנס (מאה 3) דחה אותו, ושרד רק בכנסייה המזרחית. הולדת ישו מקבילה לפרק קו' 1-12.[133]

חז"ל לא הזכירו את חנוך במשנה ובתלמוד (כנראה מהקושי לקטגר מהפשט והמסורות הרבות החיוביות), ובחלק מהמדרשים קיטרגו על סיבת עלייתו לשמיים, וזאת כנראה מהספר החיצוני לקומראן (ראו את סתירתו למגילות בפרק הספרים החיצוניים למגילות): חוכמת שלמה ד' 11-10.[134] כנראה גם ניסו להחליף את תפקידו כמטטרון כגיבור במדרש 4 נכנסו לפרדס. קשה לדעת אם בגלל שהיה ספר חיצוני, אם בשימוש הנצרות, או כבר מההדרתו ע"י בן סירא ות' השבעים – ושימושו אצל עדת קומראן ככת יריבה. בזוהר כנראה מספרות ההיכלות (שבה ספר שכונה "חנוך השלישי") שבנויה ממנו, לצד כמה מדרשים, הוא מבורך והסופר הראשון. בכל אופן, בדומה למסורות ממגילות קומראן ושאר הספרים החיצוניים, חז"ל אספו ממנו מסורות רבות – אותן הביא בעיקר הרטום בפירושו (ומעט גם כהנא), ולהלן עיקרם:

-          גן עדן וגיהנום

-          האסטרולוגיה שניכרת גם בפסיפסי בתי הכנסת בגליל, כאשר במגילות קומראן יש ???

-          מיקום הנשמות (חנוך ב' [הסלאבי] י' 8)[135]

-          ברכת ה"קדושה" בתפילה

-          המשיח שלפני הבריאה (חנוך מח' 3 ו-6)[136]

מסורות נוספות מוזכרות גם בספר היובלים, שכיוון שהוא מאוחר יותר (משויך לקבוצת מגילות הר סיני), הוא מהווה מקור בעיקר לספרות היוונית, כמו:

-           מלחמת טרויה[137] - יובלים ה' 7-9[138]

-          למיתוס הבבלי על 'תיאמת'[139]- יובלים ב' 11

-          ??? אצל היוונים ולהסיודוס ('מעשים וימים'[140]) - יובלים כג'

-          ??? למנתון ('נגד אפיון')[141], מפרק מט' ליחזקאל הטרגיקן[142] - יובלים מו'

מסורות דומות אך משובשות אלו שהתקבלו ונשמרו אצל עמי קדם, דומות בחלקן לקבלה והשימור של חז"ל למסורות אלו, וכן למסורות יותר מאוחרות בתורה (ועל כך ראו בפרק על אגדות חז"ל).

ראו בהרחבה ממאמרי: 'התפתחות המיתולוגיות הקדומות וסיפורי הבריאה ממגילות קומראן':

https://drive.google.com/drive/u/6/folders/1-ZisUzcP7pZCfzLB7Na_BMoCNJRIESdW

במגילה חיצונית לבראשית ?? מצוין 'ספר נח', אך לא מצאנו/שרד לידינו, [143] וכנראה מורכבת מצוואתו המוסרית כיובלים ז' 39-20 - שיחד עם בראשית ט' 6-4, התגבשו בחז"ל ל"7 מצוות בני נח".[144]

חז"ל אמנם לא קיבלו את רוב המגילות השלמות, אם כי כן קיבלו מסורות רבות מהם, ויש להם מסורות דומות לקדמונים, כמו ספר רזיאל המלאך היצירה, ספרא דאדם הראשון. ספרות ההיכלות מכונה גם ספר חנוך השלישי, וייתכן ומקור חוכמת הפנים ממגילת מגילת Q18644QHoroscope-. ספרי צוואות השבטים וביובלים מציינים מסורות שונות לחנוך (שרק חלקם בספרי חנוך שבידינו), שכתב 366 ספרים שהתפשטו במסורות עמי קדם (???), ועד הזורואסטרים (ראו פירוט עליהם בפרק נפרד). גם חז"ל מייחסים לחנוך מסורות שונות (בעיקר בספרות היכלות שאף מכונה חנוך השלישי ופרקי אליעזר), כאשר סוג העיבור קרובה לכרך האסטרונומי.

כאן אבקש להבהיר את הטעויות של עמי קדם שגם קיבלו מסורות קדומות על בריאת העולם ותפקידים המלאכים:

הפולוטאיזים[145] והפנטאון השונים בעמי קדם נוצרו משלוש נקודות: 1) מסורות של כוחות הים והתנינים; 2) המלאכים שעזרו בבריאת האדם; 3) חטאם של המלאכים שהיו בעלי בשר – כפי שכתוב בחנוך. רוב סיפורים אלו הודחקו והוסתרו מהתנ"ך (התנינים הורחבו בנ"ך).

צוואות בני יעקב – השבטים מהווים ספרות מוסר חשובה. לא רק מכיוון שהן כוללות הגות והלכות מוסר מהותיות, אלא שהן מספרות גם את החרטה והתשובה של בני יעקב בגין הרצון להרוג ומכירת יוסף.

ספר היובלים משייך הלכות שונות לגיבורי בראשית, תוך הסבר המאורע שהוביל לתיקון חיקוקן. זולת מסורות רבות של היובלים שנשמרו בחז"ל (על כך ראו פרק שמוקדש לעניין בהמשך), היו תנאים שסברו שהאבות שמרו על כל תרי"ג המצוות (יומא כח' ע"ב).

מספר מגילות מיוחסות למשה רבינו, ביניהן שכתובי קטעי החומש ומגילת טהרה שבה כותרת אחורית בשם: 'מדרש משה' (אם כי יכול להיות הכוונה מדרש על משה, ולא שמיוחס למשה). גם חז"ל מייחסים למשה רבינו כמה וכמה תקנות (ירושלמי כתובות פ"א ה"א; פסחים קיז'; פסחים סו' ע”ב; שבת ל'; מגילה לב'; ירושלמי מגילה פ"ד ה"א עה' ע"א; סנהדרין פב'; תנחומא כ').

יהושע בן נון מתאר במגילה (4Q175, 4Q379) אירועים נוספים ממה שמצוין בתנ"ך. חז"ל מייחסים ליהושע בן נון כמה הלכות (ברכות מח' ע”ב; עירובין כב' ע”ב), ומציינים כי שכח 3,000 הלכות וחידשום בזמנו?? (תמורה טז'; תוספות תענית ד' א'). על שכחה זו ראו 2 פרקים ('השכחה הראשונה' ו'שכחום חזרו ויסדום').

מגילת 11QPs כז' מציינת שדוד המלך כתב 4,050 מזמורי תהילים לקריאתם בין השמיטות. אכן במגילות נמצאו עשרות מזמורים, אך אין בידינו לדעת אם לייחסן לתהילות דוד, או למזמורים שונים. בכתבי יד סוריים של התנ"ך יש 5 פרקי תהילים נוספים על 150 מהמסורה, ששלושה מהם ממגילת המזמורים מקומראן (קנא', קנד' קנה'). לחז"ל אין מסורת קרובה לכך. במאה ה-9 תועד כי הפטריארך טימותיאוס הראשון נחשף למציאת 200 מגילות תהילים ממערות יריחו. טימותיאוס כתב בסורית, וההנחה שממצא זה הוספו לתנ"ך הסורי.

משלמה המלך לא שרדו מגילות בקומראן, ואילו שני ספרים חיצוניים מיוחסים לו. חז"ל מייחסים לשלמה ארבע תקנות (עירובין כא'; ב"ק פ"א; ברכות מח'), כאשר אחת מהן - הייחוד, מובאת כבר בצוואת ראובן ו'.

נבואות גנוזות של נביאים מובאות במגילות קומראן. אלו אכן הצליחו להישמר בסתר, שגם לנצרות אין ספרים חיצונים כאלו (יש קרובים, כמו ספר וחזון ברוך), וגם לחז"ל אין מסורות קרובות לתוכנן.

עזרא ודניאל כתבו מספר ספרים חיצוניים שאינם במגילות.

בפרק זה אמנם ראינו שגם עדת קומראן וגם חז"ל מייחסים ספרים ומסורות לגיבורי המקרא, אך הקרבה בין מסורות אלו מעטה. הסיבה לכך לרוב ספרים אלו נחשבים בעדת קומראן כתבי סוד, זולת ספר היובלים.

בפרקים הבאים נדון בתקופה שעדת קומראן כבר הוקמה (אמצע בית שני, לאחר תקופת התנ"ך), ובה ניווכח כי קיימת קרבה מהותית עד זהות בין המסורות שעדת קומראן חוקקה - לבין התקנות שחז"ל ייחסו לקבוצות בתר מקראיות:

10.   העדות העיקרית כבעלי המסורה: נוסחי המקרא, התפתחותם לנוצרים ולשומרונים

כ-250 ממגילות ים המלח מהווים את כל ספרי התנ"ך[146] (שמכונים המגילות המקראיות), בחמישה נוסחים שונים אלו:

-          הנוסח הקדם מסורתי: מהווה כ-60% מנוסחי המקרא שבמגילות, עבר והתקבל לידינו כנוסח המסורה ע"י בן אשר שערך את כתר ארם צובא. גם חז"ל השתמשו בנוסח דומה, אך לא שרד שום כתב מכתביהם (לא מהמקרא ולא מהמשניות והמדרשים, מה גם חלקם הועלו על הכתב בימי הגאונים), אם כי שרדו מגילות מקראיות (רק) בנוסח זה ממרד בר כוכבא ומצדה. לפיכך, התקופה שבין עדת קומראן לבין גניזת קהיר וכתר ארם צובא מכונת "תקופה הדממה".

-          הנוסח הארמי (מהווה רק כ-1% מהמגילות המקראיות): נמצאו רק שתי קטעי מגילות מקראיות בארמית: ויקרא, איוב. התנאים מודים שאת התרגום הארמי הם 'שכחו וחזרו ויסדום' (מגילה ג') – על כך יורחב בהמשך בפרק בנושא זה, לצד פרק על התרגומים הירושלמיים. במגילות הלא המקראיות נמצאו עוד כמה עשרות בודדות במגילות בארמית[147], חלקם גם בגרסה מקבילה גם בעברית (ביניהם ספר טוביה ולכן כנראה התפתחו לידינו היום כשלושה נוסחים שונים שלו[148], וצוואת לוי בארמית למול צוואת נפתלי בעברית[149]).

-          נוסח מצע עברי של תרגום השבעים (Septuagint' , מהווה כ-5% מהמגילות המקראיות(:[150] נוסח זה מהמגילות בעברית דומה לתרגום השבעים שביוונית[151], אך קדום לו.[152] נוסח השבעים כנראה אומץ בנצרות כברית הישנה (עם עוד ספרים חיצוניים שחלקם מהמגילות).

-          הנוסח הקדם-שומרוני (4QpaleoExm וב-4Qnumb' מהווה כ-5% מהמגילות המקראיות): התקבל אצל השומרונים שנסיבות ההיפרדות וזמנם אינן מחוורות 
לנו (בעיקר אם אלו אכן הכיתים מה??? או זרם שהתפצל מהיהדות). לא אדון בשומרונים וקרבתם לעדת קומראן בספר זה[153], ורק יצוינו ארבע נקודות אלו: בפרגמנט אחד של מגילת ספר דברים ?? מופיע 'הר הגריזים' במקום 'המקום אשר יבחר'[154]; ליטורגיה של פרשת האזינו; שמות אתרים מצוואת לוי נשמרו במסורות השומרונית; הקבלה בסיומות מוארכים של כתיבה להגייה. במגילה4Q372  מגונה עם נכר נבל שיושב בנחלת יוסף.

-          נוסחים 'קומראניים' בלעדיים ובלתי מזוהים (מהווים כ-30% מהמגילות המקראיות): לא הכרנו כתבים בנוסח זה בשום מקום ועדה. קרוב אליהם מגילת המקדש (עליה מורחב בנפרד).

קשה להפריז בחשיבות התורנית של קיומן של נוסחי המקרא האלו, שהרי הן בלעדיות בקדימותן לכל נוסח שנמצא בידינו (אפילו לקטע הזעיר של עשרת הדברים הקדום ביותר שהיה עד להימצאותן: פפירוס נאש), וחלקן כאמור אף חדשות לנו. חלקן אף נכתבו ע”י אותו סופר של מגילות כיתתיות[155], משמע הן לא רק הובאו מחוץ לעדת קומראן והונחו בפינה (בעיקר כמו בשתי הקבוצות המגילות ראשונות), אלא סופרי העדה היו בעלי המסורה והמשיכו להעתיקם.

קיומן של כחמישה נוסחים שונים של התנ"ך במגילות, מזעזע את הציפיה המתבקשת (לדעת חוקרים) שעדה קפדנית והדוקה בשמירת המצוות (כפירושה) ובערך האמת בפרט, תאחוז בנוסחים כאלו ותמשיך בכתיבתם. היינו מצפים שעדת קומראן תקדש רק נוסח אחד, ולא תאפשר בו כל שינוי בו (אפילו לא באות אחת) – כפי שאכן עשו נאמנה בעלי המסורה מימי הביניים עד היום. לא מיותר לציין שעד אז סברו החוקרים שהיה נוסח קדום אחד של התנ"ך (Urtext), שממנו התפצלו נוסחים שונים, ושהיתה עריכה כוהנית קדומה (מכונת: P). התשובה לכך נעוצה במהותם של עדת קומראן ואופיים של כתבי הקודש והנבואה: המקרא עצמו מביא נוסחים פנימיים בתוכו, כדוגמה הידועה של עשרת הדיברות (שמות כ' – דברים ה'), ועד לחזרת חלקים בספרים שלמים כדברי הימים על שמואל ומלכים. לכן, גם למגילות הכיתתיות כמו ברית דמשק, מגילת המלחמה והסרכים היו נוסחים קרובים שאינם זהים (לעומת זאת, בהמשך יוצע סיבה אידיאולוגית לשוני בקטעי לוח השנה שבנוסחי סרך היחד וממ"ת).

ההנחה שרוב הנוסחים שאינם נוסח המסורה (או קדם-מסורה) היו סודיים יותר – ופחות מיועדים לעם (על ספרות סוד ראו בהמשך בפרק 'מגילות בשימוש התנאים, וספרות סוד פנימית לספרים חיצוניים'), שמאופיינים  למשל בתיאור מלאכים – כיוון שבין היתר בגינם טעו עמי קדם באלילות במקום מונוטאיסטיות (וראו הסבר בפרק על כך).

נדגים את חשיבות נוסחי המקרא מממגילת קומראן 4Q76 שהיא נוסח קדם-מסורה לקטע ממלאכי ב' 16: 'כי אם שנ(א)תה שלח', ששונה במקצת מנוסח המסורה בימינו: 'כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר יי צְבָאוֹת; וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ'. נוסח המסורה משאיר ספק בנוגע מיהו השונא: האם האל את גירוש הבעל (ואז כחטא לגרשה) או הבעל את אשתו (ואז נכון לגרשה)? על כך נחלקו תנאים (בבלי גיטין צ' ב'; ירושלמי קידושין ב' א'). דוגמה אחרת למטבע לשון שנטמע בימינו: ל'יישר הדורים' (ישעיהו מה' 2) מנוסח המסורה, אך אין מה ליישר 'הדורים'!, והנוסח הנכון במגילת ישעיהו הוא ל'יישר הררים'. דוגמה אחרונה לעניין הכשרות: בראשית ??? מציין: ' ', ואילו 158Q4 (1 שו' 13-12) מציין: 'ויאמר אל תוא[כל     ] על שתי כפות הירך עד ה[יום הזה]'. דעה זו זהה לדעתו של ר' יוסי במדרש בראשית רבה עח' ו'[156]: 'ר' יהודה אומר, באחת מהן נגע ואחת מהן נאסרה. ר' יוסי אומר, באחת מהן נגע ושתים נאסרו'.

השורה התחתונה כאן היא שעדת קומראן הינה הגמונית הסופרים שהכילה והמשיכה להעביר את כל סוגי מסורות התורה, כאשר המגילות המקראיות היא אחת החשובות, וכנראה גם סודיות שבהן.

11.   התפיסה השגויה להתבודדותם – מהמקדש, לעיר כוהנים, וחזרה לצד החשמונאים:

יפה ציין יהודה שיפמן[157]: 'אין כל הצדקה לדון רק בקבוצת הלכות אחת, ויש לדון בחומר כולו. שנית יש להשתמש בשיטה ההשוואתית למטרות פרשניות ואולי אף היסטוריות. שלישית, יש להשאיר פתוחה את שאלת זיהוי הכת עד לסיום ההליך'.

התורה מסמיכה את הכוהנים לראש השופטים ומנהיגי הרוח והדת (לצד נביאים, שרובם גם היו כוהנים/לויים), וחוקרים (עוד טרם מציאת המגילות) מסכימים שההגמוניה הראשונית השלטת מימי המקרא היתה הכהונה. החוקרים אף מסכימים שעדת קומראן היא מחוג הכהונה הקדומה, ואף מהמשמרת הנבחרת של בית צדוק שכיהנה ברצף עד חוניו השלישי (או יאסון). עם זאת, מה מבחין בין כוהני בית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני לבין עדת קומראן?

-          לפני עדת קומראן לא ידענו על קיומה של קבוצה חסידית כזו, או קבוצה דומה לה (ראה: 'בית נאמן'[158]).

-          המגילות הכיתתיות (מהקבוצה השלישית בעיקר) שטרם נכתבו.

לפיכך ההנחה שבית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני אחזו ושמרו על מגילות שתי קבוצות הראשונות (הקדמונים והר סיני), אך רב הנסתר וכאין גלוי באשר לכך. כנראה שבית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני שמרו על מסורות כוהנים בעיקר בענייני פולחן וטהרה מהתורה (כמו: ויקרא כב' 16-1; יחזקאל מד' 31-17), ובשאר נצמדו למסורות פשט המקראות. בפרק 'כיא בחרו בקלות' אטען שמגילת המקדש נשמרה כבר מתחילת בית שני. חז”ל טוענים שחלק מהמשניות (ואפשר להניח שהרבה יותר מבין אלו שאבדו להם [כ-600 משניות]), היו הלכות סודיות רק של כוהנים (על כך מורחב בפרק 'סקירת נושאי המסורות שחז"ל מודים שקיבלו מהראשונים והסופרים').

אם עדת קומראן היא כעדת כוהנים/לווים, הרי אורח חייהם בעיר נפרדת היא היא מצוות תורה מפורשת של ערי לווים (במדבר לה'), ומתוכם 13 ערי כוהנים (יהושע כא'; דברי הימים א' ו' 42-44; עזרא ב' 70; נחמיה ז' 72). האם נטען שכל ההגמוניות הכוהניות שהיו לאורך תקופת התנ"ך היו מתבודדות או נזירות? וכי אופיה של עיר הכוהנים בענייני טהרה, כפי שמובא לגבי 'נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים' (שמואל א' כב' 19), וחז"ל מציינים עיר כוהנים בתקופתם: 'גופנית' (ברכות מד'), שונה מעדת קומראן? שאל את עצמך – אם היית מוצא ספרייה של עיר כוהנים שבה היה המשכן כמו נוב, האם היית מגדיר אותה ככת או כתורת כוהנים? האם הספרייה שלה תהיה יותר קרובה למגילות קומראן או לספרות חז"ל? על כך יש להוסיף כי עדת קומראן הם גם חסידים, שמהותם היא ויתור עצמי לטובת הזולת והציבור, והרי ששילוב כוהנים סופרים וחסידים עולה יפה עם אורח חייהם של עדת קומראן.

על אף התאמתה ואופיה הטבעי והתורני של עדת קומראן לעיר כוהנים נפרדת המקפידה על טהרה, הרי שבראש עדת קומראן כיהנו כוהנים מבני צדוק (מוזכרים כך כ-22 במגילות הכיתתיות), ואילו הנביא יחזקאל שמציינם ארבע פעמים – כולם בתפקיד כהונה במקדש. השאלה המתבקשת אם כן היא, מדוע עדת קומראן יושבת במדבר ובקומראן ולא במקדש?!      בספר זה נטען כי יש לחלק את תקופת עדת קומראן לשלושה תקופות, שהשאלה והתשובה מתייחס רק לאמצעית מהן: בתקופה הראשונה טרם ההתבוללות וטרום החשמונאים (תחילת המאה השנייה לפה”ס, עדת קומראן כיהנה במקדש בירושלים; בתקופה השנייה עדת קומראן נדדה למדבר (ובכללו ליישוב בקומראן) – על כך נענה להלן; בתקופה השלישית עדת קומראן התקרבה לחשמונאים, ואולי אף כיהנה בבית המקדש. ישנה תקופה נוספת מאוחרת לאלו - ימי הורדוס והחורבן, אך היא מזוהה בספר זה עם האיסיים.

אם מובנים ומתקבלים הפרקים הקודמים על זהותם וחשיבותם של עדת קומראן והמגילות, הרי שפועל יוצא של עדת קומראן כקבוצה נעלה בתורה ובקדושה, היא מרוממת מעם הארץ, וזאת במיוחד בתקופת ההתיונות החריפה ששררה בתקופת הטרום-חשמונאית. מכאן שטבעי ונכון שעדת קומראן תתבודד אם מהעם החוטא, כהודאתם: '[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה' (ממ"ת ד' 7-8). כך כבר המליץ ירמיהו ט' 1: 'מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם: כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים'. ולמעשה, אין הבדל בין עדת קומראן שהתרחקה מהמתייונים וירדה למדבר,[159] לבין בריחת החשמונאים למדבר אחריהם ובעקבותם (מק"א ב' 33-29[160]. מק"ב ה' 35[161] מתאר את ירידת יהודה המקבי עם 9 חבריו רק לאחר הטמאת אנטיוכוס את המקדש). לאחרונה כנה ורמן הציעה שהמרידות/בריחות ראשונות בספרי המקבים מכוונות לעדת קומראן,[162] על פניו החשמונאים הקפידו בחומרת טהרה דומה לעדת קומראן, למשל באוכלם רק עשבים[163], וקדימות וקרבת המקוואות וכלי האוכל שבארמוניתיהם ביריחו. מעניין שבעוד מקובל להעריך ואף להעריץ את החשמונאים בשל כך, בימינו לא השכילו לייחס הערכה זו גם, וכאמור אף קודם ויותר - לעדת קומראן. כאשר הכיתתיות של עדת קומראן נבחנת מול ההיתיוונות ההמונית בתקופה הטרום חשמונאית, הרי שהתרחקותם מהעם ומישראל מובנת ואף מתבקשת, כמנסה לשמור על גחלת היהדות. מאידך, דווקא הפרושים שגינו והדירו את עם הארץ בתקופות מאוחרות יותר, כאשר כבר לא היתה התיוונות, אלו לכאורה יותר כיתתיים.

מורה הצדק הנחה להקים מחנות שאורח החיים בהם שיתופי כקיבוץ: הרכוש וההון יהיו שייכים לכל היחד (מחנה אחד), ייסדו את ה"קופה"[164] (בלשון חז”ל[165]), וסעודות הלימוד והמשפט משותפים. אהבה וחסד[166] הם מיסודות דרכם בין חברי העדה, והפוך מכך למתנכרים להם או לתועים בתורה (אנשי החושך, המתייונים בימיו של מורה הצדק) [167]. תקנות אלו מותאמות למעגל קבוצתי קטן ממעגל העם, אך ישנם גם תקנות לכל העם כמו בסרך אחרית הימים, וספרות החוכמה במגילות מופנית לכל איש בהמלצות מוסר. אורח החיים העתיק התרכז על פי רוב בקהילות, ורבות מהלכות אלו קיבלו הפרושים והנוצרים הראשונים (בעיקר דרך החסידים-איסיים, כפי שיפורט בפרק בנושא זה). יש לציין שגם בני הנביאים – תלמידי שמואל ואלישע, הם בעלי מאפיינים דומים, וכן האמנה שבנחמיה ט'-י'. גם מסורות כיתתיות כאלו עברו למסורת חז"ל, והשיא שסותר את קיבעון ההחמרה והקקצנה של עדת קומראן, הוא הההלכה של ביטולה של עדת קומראן את עונש המוות בתורה על ידי נדר (ראו בפרק נפרד).

לפיכך, עיר כוהנים כעדת קומראן מקבלת חיזוק משנה תוקף כאשר אין בית מקדש, או כאשר בית המקדש אינו בניהולם, ויש להם ביקורת כלפי השולטים בעיר, וטהרת המקדש והכוהנים בה. לפיכך עדת קומראן מחליפה את ירושלים/המקדש בקדושתה העצמית כעדת קודש: 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך‏ [צי]ון ה[יאה‏] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י‏] הברית הסרים מלכ̇ת‏ [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה ‏[מלכי צדק' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23), ולכן, כפי שהתורה אוסרת על כוהנים בעלי מום לשרת במקדש (ויקרא כא' 17), כך גם עדת קומראן אינה מרשה לטמאים ובעלי מומים לשהות בעדתם (ברית דמשק 4QDa קטע 8 9-6; סרך היחד ב' 9-1).

בהקשר כהונת עדת קומראן במקדש, נטישתו וחזרה בשלבים במהלך תקופת החשמונאים, יש לציין את מגילת המקדש, מגילת ירושלים החדשה (בארמית) ומזמורי אהבה לירושלים. לכאורה מגילות אלו מצביעות על זיקה ישירה למקדש, אך מגילת המקדש מיוחסת למתן תורה (כך שאין לה קשר להתבודדותה הזמנית ולעדת קומראן כקבוצה, אלא רק לאחיתה ושימושה); מ' ירושלים החדשה מתייחסת לפרטי הבנייה ארכיטקטוניים של ירושלים באחרית הימים[168]; ומזמורי האהבה לירושלים בתקופה שעדת קומראן במדבר – אלו מצביעים שהפרישה הינה זמנית וירושלים בראש שמחתם. ראו בהרחבה בפרק על ירושלים.

כאמור לעיל, לאחר תקופת ההתבודדות של הפרישה מהמקדש בגלל המתיוונים, ולאחר שחוסלה ההתיוונות (כנבואת 40 השנה [ברית דמשק כ' 15-13]) בכימי יוחנן הורקנוס, חזרה עדת קומראן בתקופה השלישית לירושלים והמקדש, ואלו ימי שיא השפעתה לצידו של יונתן אלכסנדר ינאי – (בניגוד לפרושים שהיו יריבים לשני אלו). מגמה זו נמשכה בין בחפצת הורדוס את האיסיים, וכך כך יפורט בפרקים המיועדים לכך בהמשך.

מגילת ברית דמשק נכתבה לכל המחנות (קהילות) של עדת קומראן, ואילו הסרכים הם מגילות לקהילה יותר ממוקדת. אך גם מהלכות כיתתיות של שני סוגים אלו, הועתקו והועברו הלכות רבות לספרות חז"ל, ורלוונטיות למעגלי הפרט והקהילה, וחלקן לכל העם (וחלקן אכן חסר לנו לכל העם, ראו בפרק 'ההלכה להיום'). נזכיר הלכה מפתיעה בברית דמשק ???, שמציינת שיש לשמור ??? גם בגלות/ניכר – 'עיר מגוריהם'.

אף על פי כן, חוקרים נוטים לצמצם את עדת קומראן להגדרה הסוציולוגית של כת מתבודדת, אף שעד היום הגדרות אלו תואמות לקבוצות נעלות ונבחרות, כמו מיונים ונהלים של קיבוצים ויחידות מובחרות בצבא (למרות שככלל הקהילה החברתית בעולם המודרני רחוקה מחיי הקהיתיות העתיקים). יגאל ידין מסכם בעמ' 171 למאמרו על שלושים שנות ארכיאולוגיה בא"י: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי'. הדברים יפים, אך גם הפוך – כלפי החוקרים עצמם. הן העולם האמוני-דתי והן העולם המחקר האובייקטיבי, אינם מכירים את רוממות הכהונה הגדולה של בית צדוק בהיותם כנסת ישראל והסופרים, למרות שמעלתם זו היתה בתקופות מעטות בהיסטוריה היהודית, ולמעלה מכל כבשיא ימי עדת קומראן. מחסום תפיסתי גלותי זה קיבע הגדרות סוציולוגיות צרות וכיתתיות, ובמקרים קיצוניים אף לסלידה. אדרבא, יש להבין את רוממותם של עדת קומראן לצד מהותם התורנית כמצב נכון וטבעי למעמד הכהונה והסופרים - היא ההגדרה הסוציולוגית הנכונה. נקודת המבט המודרנית שכת הינה התארגנות נחותה דחויה או מיושנת, יסודה בטעות. כת, או יותר נכון – קבוצת עלית, היא ככנסת ישראל בעולם העתיק, אך גם בהגמוניות הנהגה שונות לאורך ההיסטוריה. יתרה מזו, טבע האדם לא השתנה, סולם מאסלו מציב נאמנה את הצורך במקובלות חברתית, וייתכן שנוכח התפוררות הקהילתיות בעולם המודרני – קשה להבין גיבושה וערכה של עדת קומראן. יש לזכור שגם הפרושים הראשונים, היו קרובים מאוד בתפיסתם החברתית והקהילתית[169], כאשר נוכח החורבן ואיבוד תפקיד הכהונה, מתקופת האמוראים בוטלו הלכות טהרה שונות.

בכל אופן, דווקא בדורות האחרונות של עדת קומראן (שלדעתי אז החל שילובם כחסידים בחז"ל ובנצרות), פילון מספר על 4,000 איסיים שיושבים בירושלים[170], ויוספוס מספר על שער האיסיים שבצד המערבי לבירה (כאשר בצפון-מערב אזור המצורעים לפי מגילת המקדש ??, ובית הצואה לפי ??). גם קרבתם להורדוס מלמדת על חשיבות ומעמדת אפילו בעיני המלכות. מיקום כמות וקרבה למלכות אלו מאייפנים של אליטה בחברה, ולא כת בדלנית להתרחוקותה מהעם.

סיבה נוספת שבגינה נדמה לחוקרים שעדת קומראן הינה כיתתית, היא ספרות הסוד שבמגילות. כפי שינותח בפרק על כך בהמשך, רוב המגילות שאינן מקראיות, הן ספרות סוד שאמורות להיות חשופות ולנמדות ע"י חברי העדה בהתאם לדרגתם. כך גם הדבר בספרות הסוד של חז"ל, ובמיוחד כאשר ספרויות הסוד בין שני זרמים אלו דומות במיוחד (דהיינו, חז"ל העתיקום מעדת קומראן, וכבר הצביעו חוקרים שספרות היכלות למשל אינם החוג המרכזי של חז"ל). על כך יורחב בפרק על כך.

יש לציין כי המועד של ההתגלות לחיבור הסרכים היה כאשר עדת קומראן התבודדה. עם זאת, אין הדבר מחייב שההלכות הסרכים בעיקר הן כיתתיות, אלה רובן הלכות שרלוונטיות לכל העם, ולכל קבוצה דומה, ובאם אנשים שאינם בקבוצה, הרי שכיוון שלא הספיקו לפרטם גם למתכונת של קבוצות שאינם הומוגניות, וגדולות יותר דרךכעיר ועד מדינה, הרי שיש להקיש מהלכות אלו למעגלים האחרים - כפי שעשו חז"ל, וזו סיבה נוספת להבדל ביניהם, שהרי חז"ל הטרוגניים ומכוונים לכל העם.

נקודה נוספת שלפיה חוקרים סבורים שמדובר בכת מתבודדת היא עקרון הדואליזם. יש טובים – בני האור – עדת קומראן, ונגדם בני החושך שהם שאר היהודים והעולם. לדעתי תפיסה זו התקיימה רק בתקופת המתיוונים, ובכל אופן היא תפיסה מקראית שגם הפרושים דגלו בה בתקופות מסוימות. עדת קומראן מציינת שהבליעיל מתעתע גם בה (סרך היחד ???), וצוואת ??? מסבירה יפה כמה קשה להבחין בין המעשים הטובים והרעים של כל אדם. בכל אופן, העובדה שעדת קומראן קיבלה אליה חברים חדשים, מכריעה וחותכת שהתיאוריות אינן תואמות למציאות ההלכה של עדת קומראן.

12.   הבהרת קדושת הנישואים והגבלת מיניות - אינה נזירות, שאמנם הייתה זמנית בגדולי התורה:

הנישואים בעדת קומראן הן ברית קודש. מטרימה להם בבדיקת התאמה (תיכון) זוגי[171] ובתולי האשה (ב"ד 4QD f Frg. 3 15-10[172]), וחובת גילוי מומי הכלה[173]. מספר מגילות קטועות מתארות ספרות טקסית לנישואין[174], שכנראה הן פיתוח של הלכות החיתון מספר טוביה שממנו האמירה המפורסמת בחתונה במסורת חז"ל עד ימינו: 'כדת משה וישראל' (ו' 13; ז' 13, 14[175]) לצד הלכות חיתון שונות (רובן הגיעו לחז"ל, למרות שלא ידעו/ציינו שמקורם מספר טוביה[176]) וייתכן אף כיבוד  האשה[177]. לאחרונה נחשף היתר גירושים לברית דמשק יג' 17-16[178] (תודות לההדרתו החדשה של אלישע קימרון). ראייה חותכת זו מחזקת ממצאים קודמים של קברי נשים וילדים סמוך ליישוב בקומראן[179], וההלכה המתפרשת מהמגילה המקראית 4Q76 שהינה נוסח ייחודי למלאכי ב' 16 שכבר התירה גירושים: 'כי אם שנ(א)תה שלח'[180]. גם בן סירא, שהיה כנראה חבר בעדה (ראה אליו בפרק 'מינוי מורה הצדק על עדת קומראן ויחסו לבן סירא'), התיר גירושין מסיבות דומות (כה' 29[181]) וייתכן והיתה מחלוקת צדוקים-פרושים בפירוש 'וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶתצִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה - אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ' (שמות יח' 2). יש הטוענים שגירושים הותרו אך היה איסור להינשא שנית (לבן-זוג אחר), אך אין לכך מקור במגילות, ומנסים למצוא רמזים מכך שישו הטיף בעניין (לוקס טז' 18[182]). עדיין יש פער רב לגישתו המקלה של עקיבא: אפילו מצא אחרת נאה הימנה' (גיטין פ"י מ"י), ושגייר את אשתו של הנציב הרומי טורנוסרופוס (טיניאוס רופוס) כדי להינשא לה (נדרים נ ע"ב), וחלקם היו נושאים אשה זרה לילה רק כדי להרגיע יצרם (נשאו אשה רק כדי לשכב איתה לילה אחד ואז גירושיה, כיוון שהיו בנסיעות ארוכות מנשותיהם (??) – למול ולעומת גישת עדת קומראן לנישואים וגירושים, כמו ממגילת דברי/חזון/צוואת עמרם (4QVisions of Amram) שהוא שובח על אי-נשיאתו אשה נוספת, למרות שהיה רחוק מאשתו יוכבד 42 שנה (נתקע בחברון לאחר שהגיע לקבור את בני יעקב ונשאר לשפץ את קבר האבות למרות החשש ממלחמה שנפתחה בין מצרים לכנען ופלשת, ולא לקח אשה אחרת – טור ב' 7-6), ודעת החסיד אליעזר בן יעקב[183] שיחד עם שמעון בן עזאי שלא נשא אשה – הביאו לחז"ל מגילת יוחסין ובה מסורת על מנשה שהרג את הנביא ישעיה (ראו על כך בפרק נפרד), ובנו אליעזר בן יעקב, יוסי בן חלפתא, כתב את סדר עולם שאינו תואם ללוח השנה של עדת קומראן. דבר זה מחזר את השיבוש במסורת לוח השנה שלו.

למרות זאת, התקבע במחקר כי עדת קומראן הוגדרה כיתתית ונזירית, נוכח מסקנתם השגויה בנוגע להיתר ואופי חיי הזוגיות של חברי עדת קומראן. לא נמצאה אמירה מפורשת לאיסור נישואים  בשום מגילה[184] (וכאמור סותרת לכמה מגילות), אך נשים לא מוזכרות (רק) בסרך היחד. יוספוס ציין שקבוצה אחת מהאייסים נמנעה כליל הנישואין (מלחמת היהודים ב' פ"ח[185]), וכך גם מתארים זאת פליניוס הזקן ופילון האלכסנדרוני. עם זאת, ישנם מספר גיבורים שפרשו זמנית מבני/בנות זוגם. בחנוך ב' (הסלאבי) כג'[186] מסופר שניר, אחיינו של נח, חשד כי אשתו צופמינה בגדה עם אחר (בבגידה עם מלאך חושד גם למך [חנוך א' קו' 1-12; מגילה חיצונית לבראשית ב'), כיוון שהיא בהריון והוא לא שכב איתה, כנראה כי שימש ככוהן גדול (זהו כנראה המקור לסיפור הולדת ישו) – כנראה כי כנראה פרש ממנה בתקופת ההריון כמנהג האיסיים; בצוואת יששכר ב' 1 מצוין: 'וירא אז מלאך יי אל יעקב ויאמר שני בנים תלד רחל כי בחלה (מאסה) במשכב בעלה ותבחר הנזר (בנזירות)'. גם כאן המקור במקרא מרמז על משה רבינו בשמות יח' 2 ובמדבר יב' 8-1, והמדרש שבת פז' מסביר זאת[187]. יש לציין שעדת קומראן התעלה לרמת מלאכים בשבתות (שירות עולת השבת), וחוקם בשבת אסר על משגל (יובלים ??; ברית דמשק ??). כמו"כ, מ' המקדש מה' 12-11 (וב"ד יג' 2-1) אוסרת על משגל בעיר המקדש. ייתכן ומורה הצדק ואולי גם חברי העדה ברמה הגבוהה (שכן גם להם מיוחסת נבואה במגילות מורה הצדק[188]), פרשו באופן זמני/קבוע מנשותיהם. בחז"ל רבי עוזאי התנזר כליל מנשים, וכנראה היה חסיד (על חסידי התנאים מהאיסיים ראו בהמשך).

במגילות הקדמוניות עד מגילות חורבן הבית (קבוצות 3-1) מודגשת מצוות חיתון עם כלה ממשפחת האב[189]. היות ואין לכך שום אזכור במגילות הכיתתיות של מגילות מורה הצדק (קבוצה 4), ייתכן שעדת קומראן ביטלה חוק זה. על כך מעידה מסורת חז"ל: 'הותרו השבטים להתחתן זה עם זה' (תענית ל' ע"ב).

יוצא אפוא, כי ההבדל העקרוני בין עדת קומראן לחז"ל[190] בתחום זה - הוא הדגש ההלכתי על מהות וכמות והמשגל עם האשה: בעדת קומראן הודגשה מטרת הבאת ילדים - ולא לתענוג (צוואת יששכר ב' 3[191]; טוביה ח' 7 [192]) לצד איסור הזנות עם האשה (-אשתו) (4QDb 4Q267   Frg. 7 א' 13-12[193]), שהינה כהרחבה לאיסור הזנות הכלל הרווח במקרא ובמגילות. מגורי האבות באוהלים נפרדים מהאמהות גם מצביעים על גישה זו (בראשית כד' 67[194]; היובלים כג' 4[195]). זוהי למעשה גם תפיסתו של יוספוס (????), אך בחז"ל יש הטרוגניות של דעות ולעיתים אף היתרים הפוכים[196].

לא הגיעה אלינו קטע ממגילת קומראן שמרחיבה את ספירת ימי הנידה כמו שהתקבל בחז"ל (חומרא דרבי זירא) כ"שבעת ימים נקיים". הייתכן שלמרות ההחמרה של עדת קומראן לעומת חז"ל בתחום זה, דווקא חז"ל הם שהחמירו בעניין זה?

13.   המשמעות הנכונה של אחרית סוף כל הימים והציפייה לגאולה

רוב החוקרים סוברים שעדת קומראן ציפתה לכל הגאולות בימיהם (או בדור הבא אחריהם) ובפרט במגילת המלחמה (או"ח)[197]. אבקש לטעון כי מסקנה זו אינה מחייבת וכן אינה חד-משמעית בחלק מהמגילות[198], למשל 'אחרית הימים' אינה בהכרח 'סוף כל הימים'[199], ובשאר המגילות המסר דווקא הפוך במפורש:

פשר חבקוק ו' 15 – ז' 8 : 'למען ירוץ֯ ‏

[הקורא בו‏ פשר הדב]ר֯ א֯[שר‏ וידבר

אל אל חבקוק לכתוב את הבאות על {על‏}

הדור האחרון ואת גמר הקץ לוא הודעו אל

את כול רזי דברי עבדיו הנבאים כיא עוד

חזון למועד יפיח לקץ ולוא יכזב‏ פשרו

אשר יארוך הקץ האחרון[200] ויתר על כול

אשר דברו הנביאים כיא רזי אל להפל{א}ה';

פסידו יחזקאל (4Q386-8): 'שמח את נפשי ויתבהלו הימים מהר עד אשר יאמרו האדם הלא ממהים הימים למען ירשו בני ישראל'[201]. שני מקורות אלו הן הסתייגות מלהסיק ולהודיע מתי או מהו 'גמר הקץ' (במיוחד נוכח פירושו המקובל של 'קץ' - כתקופה), וזאת הרבה לפני 'סוף כל הימים' - שאותה מגילת חוכמת הרזים א' 7-5 מקשרת עם תום הרשעה והישארות החוכמה בלבד[202]. גם מגילה 4Q248[203] מתארת את שיבת יי לישראל לאחר גזירות אנטיוכוס שתוארו גם באפוקריפון ירמיהו, ובהן אין תמונת אחרית הימים שכוללת תחיית המתים או מהפכה קוסמית כלשהי. מגילת 470Q4 מזכירה את מיכאל צדקיהו וחידוש הברית האסכטולוגית בין ה' לישראל, אך אין בה ציון מועד, ואין מנהיג בשם צדקיהו בתקופתם (ככל שידוע לנו). פשר הושע מציין את: 'כוהן האחרון אשר ישלח ידו להכות באפרים', וודאי שמדובר בכוהן באותו הדור או שיבוא אחר הדור של נבואת פשר זה (ולא הכוהן של סוף כל הימים). דוגמא נוספת היא זיהוי ימיהם כ'אחרית הימים' בממ”ת א' 6[204]. משמעו שכבר אז בימיהם היו אלו ימים טובים, כנראה כיוון שהסתיימו ימי המלחמות והתייוונות כפי שתוארו בברית דמשק ובפשרים, כנבואת 40 השנה ממות מורה הצדק בברית דמשק כ' 15-13[205] ופשר תהילים א' 9-5[206].

מגילת המקדש כט' 7 – ל' 5[207] מוכיחה שעדת קומראן ידעה שהגאולה האחרונה תבוא רק לאחר חורבן הבית הנוכחי (השני), וזאת בהתייחסה לבית המקדש הראשון[208]. בעקבותיה הוכחות הובאו גם בפשר 4Q174 האסכטולוגי ג' 13-1[209]. לצידם מציינים זאת: היובלים א' 17, 27[210]; ספר טוביה יד' 5[211]; חזון עזרא ז' 26[212]. לכן, השערות חוקרים כי עדת קומראן סברה שהגאולה תבוא בימיהם או לאלתר ומיד (בעוד הבית השני עומד על תילו) – אינן עולות בקנה אחד עם המסר של מגילות אלו.

סרך היחד הינה כחוקה פנימית המרחיבה את ברית דמשק שחקק מורה הצדק כעיקר ההלכה הכיתתית. בפרק ז' 22-16[213] מתארת המגילה את תקופת הביניים[214] בין משיחים - וללא משיח. ספק אם הכוונה עד ימי המשיח שאחרי מורה הצדק (ברית דמשק יט' 35-כ' 1, ראו הצעתי לזהותו בהמשך עם ינאי, יחד עם סרך העדה ??), או עד המשיח של אחרית סוף כל הימים שיושב בשמיים וממתין לירידתו ארצה לפי חנוך מו' 5-1[215]; דניאל ז' 13[216]; מגילת חוכמת הרזים א' 7-5; עזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי (ספר חיצוני שאינו במגילות). מגילת ‎4Q471a (4QPolemical Text) מתארת כישלון מלחמה, שסותר אפוקליפטית גאולת סוף כל הימים זו, וזאת כבר לאחר ניצחונות החשמונאים (לפחות לדעת החוקרים).

השפעה עקיפה באה מהאבחנה של האמונה בגזרה הקדומה הכפולה (פרדסטינציה דופלקס[217]), אך אינה פשוטה כלל ועיקר. סתירה לכך היא אי היכולת להבין את שקילת הרוחות ('תיכון'[218]) מחד גיסא, ואת פסיקת עדת קומראן המשפטית-ארצית מאידך גיסא, שכוללת בפרט הרחקה או הכנסה של חברים לעדה. גורלו של אדם נתון בידי שמיים, אך רק בדיעבד/בסופו אפשר לדעת גזרתו. נדמה שכך הדברים גם בימינו.

גם אם היתה לעדת קומראן ציפייה למימוש מלא (למרות שכאמור מוכח שלא סביר), הרי נבואות כאלו רווחות כבר מהתנ"ך, ועדת קומראן פיתחה עיקרון של מימוש ויישום חלקי למהותו של בית שני ובכלל זה המאורעות שבימיו – ועל כך יובא בפרק 'יישומים חלקיים מנבואות ומגילות'.

ג.       המאורעות ההיסטוריים המרכזיים בתהליך ייסוד עדת קומראן

14.   השכחה הראשונה - התורה שהוחבאה בימי השופטים והתגלות שני החגים: פסח וסוכות

במגילת קומראן (ים המלח) ברית דמשק יש טענה ביחס להבדל של קיום מצוות כלשהן בין בית ראשון לשני:

'ועל הנשיא כ̇תוב "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" [דברים יז' 17] ודויד לא קרא בספר התורה החתום אשר היה בארון כי לא‏ נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע[219] (ויושוע) והזקנים[220] אשר עבדו את העשתרת ויטמון נגלה עד עמוד[221] צדוק ויעלו מעשי דויד מלבד דם אוריה' (ברית דמשק ה' 2-5).

קטע זה מסביר שמלפני בית ראשון לא שמרו על המצוות (בפרט על איסור פוליגמיה), אך זאת לא מכיוון שהם שהם טרם נחקקו/הונהגו, או לא מכיוון שטרם קמה הגמוניה כזו או אחרת שתאכוף אותם, אלא מכיוון שתורה מסוימת ('ספר התורה החתום'), הוחבאה והוסתרה ע"י רשעים שהנהיגו את העם מתקופת השופטים (טענה דומה מצוינת בדברים לא' 29: 'כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם', ויובלים ו' 39, בה מלאך הפנים מספר למשה רבינו: 'כי אחרי מותך ישחיתו בניך את הדבר', אך שניהם אינם מפרטות מתי ואיך, ובמיוחד מתי בדיוק יחזר עמ"י לשמור על התורה והמצוות. ראו גם בן סירא מט' 6-5). מסורת שכחה זו הועברה גם לחז"ל (תמורה טז'; תוספות תענית ד' א'[222]), ובדומה דרשו על משה רבינו (תנחומא כ'; סנהדרין פב'; פסחים ס'ו ע”ב). רבנים שונים ניסו לתרץ זאת מסיבות שונות[223]. ובמילותיו של משה הר: 'בניגוד לחכמים היו אפוא אנשי הכת מנסחים תפיסתם כך: משה קיבל תודה מסיני ומסרה ליהושע (ואלעזר) ויהושע לזקנים ומכאן ואילך לא היתה תורה ידועה כלל, הואיל והיתה סגורה בארון, ואף משחזר הארון ונפתח, היתה לא-מובנת ותעו בה כל ישראל עד שעמד מורה הצדק, מייסד הכת.[224]

גלוי וידוע שבבית ראשון רוב העם והמלכים לא שמרו על התורה והמצוות[225]. חיסרון שמירת התורה עולה מעיון מונוגמיה מול פוליגמיה בתקופות התנ"ך: משה רבינו כנראה פרש זמנית מאשתו (ראו בפרק על נזירות), ולא מוזכרים אשתו וילדיו של יהושע בן נון; העיוות התורני והמוסרי שבספר שופטים, ובפרט בעניין ריבוי נשים[226] (– שזהו העניין הנטען לקטע בב"ד); דוד ושלמה כאמור הרבו לעצמם נשים (אם כי מרתק כי אפילו לשלמה מוזכר חטא נשים נכריות ולא רבות [מלכים א' יא' 2[227]]); ומימי חזקיהו ועד החשמונאים – חזרו למונוגמיה (ואחריהם אפרים והפרושים שוב חזרו לפולוגמיה, ונגדם פולמוס זה בב"ד). גם אזכורי תורת משה מעטים לאורך תקופת השופטים, אזכורים ספורים יש בתקופת שמואל דוד ושלמה, וכמה פעמים נוספות למלכים אחריהם. יתרה מזו, רוב השופטים נסקרים על מהות טיבם ועמידה על קנקנם – לפי אם עשו הטוב או הרע בעיניי שופט כל הארץ, ואין טענות נגדם שעברו על מצוות כלשהן מתורת משה. לפיכך, אפשר להניח שהתורה בכללותה בבית ראשון לא היתה נגישה ונשמרת, מה גם טענה זו מצוינת מפורשות לפחות פעמיים בתנ"ך: 'וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה' (דברי הימים ב' טו' 3); 'כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן [חג סוכות] בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (נחמיה ח' 17) (יש לציין שאפילו בחניכת בית המקדש הראשון בחודש השביעי [מל"א ח'], לא רמוזה שום הלכה לגבי סוכה או ארבעת המינים). על אמירה שנייה זו מנחמיה על הסוכות נדון להלן.

נחזור לשתי ביטויים חשובים מב"ד ה' 5-2 שמצריכים ביאור, כדי לזהות מהו 'ספר התורה החתום' ומתי הוא נמצא (מתי קם 'עמוד צדוק' שמצא את הספר)?

בהנחה ש'ספר התורה החתום' הינו מגילת המקדש (ולא החומש), הרי שכשני שליש ראשונים ממנה עוסקים בתיאור בניית המקדש וחוקיו, ואילו השליש האחרון שעוסק במצוות מאוחדות מהחומש[228], קטוע, ומהקטעים שבידינו – אין בהם מצוות אלו - כך שאינינו יודעים אם היה, ורק לא שרד לידינו.

תחילה נבטל את האפשרות שמדובר על צדוק בן אחיטוב הכוהן ששמר אמונים לדוד המלך וחנך את בית המקדש עם שלמה – זאת כיוון שבזמנו חטא חטאו דוד שלמה רחבעם ואביה בריבוי הנשים – כך שלא סביר ש'עמוד צדוק' חל בימיהם והם התעלמו ממנו (במיוחד שהיו מלכים צדיקים רוב ימיהם).

שתי אפשרויות עיקריות יש לזיהוי 'ספר התורה החתום': החומש ומגילת המקדש.

-          אפשר שהחומש היה בידו ובידיעתו של דוד, אלא רק שפירש את כמות היתר הנשים בדברים יז' 17[229] - כפי שחז"ל פירשו היתר עד 18 נשים (סנהדרין ב' 5[230]), אך פירוש הפשט, שהיה היחיד בבית ראשון, מהותו ריבוי אפילו שתיים. מגילת המקדש נז' 15-19[231] לא מותירה מקום לספק לעניין פירוש ריבוי הנשים[232] - היא אוסרת ריבוי שתי נשים ומעלה – כמו בקטע בברית דמשק ד' 20-ה' 10[233], ולכן התאמתה גבוהה יותר.  

-          מגילת המקדש מפרטת את לוח השמש השבתי ומועדיו, והלכות נוספות – שגם אלו לא קוימו בימי בית ראשון, וכנראה הראשונים שקיימו את הלוח הזה היו חברי עדת קומראן.

-          הביטוי 'תורה' מתייחס יותר למ' המקדש מאשר לחומש בציון שבנחמיה י' 35[234]: 'ככתוב בתורה' לגבי חג העצים. חג העצים אינו מוזכר בחומש[235], ורק מגילת המקדש מציינת החג בסדר החגים לפי לוח השנה 364 יום[236].

-          בפרק 'כיא בחרו בקלות' אטען שמגילת המקדש נשמרה כבר מתחילת בית שני. חידוש חג הסוכות ע"י עזרא ונחמיה: 'כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' מפרט הלכות שיש רק במגילת המקדש מב' 17-12 (ולא בחומש).

-          החיזוק העיקרי לכך ש'ספר התורה החתום' הוא מגילת המקדש, הינה מהספר שמצא חלקיהו הכוהן ומסרו לשפן הסופר שקראו יאשיהו (מלכים ב' כב' 8): 'וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית יי וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ, וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל הָעָם, לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל; וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּלדִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית יי... כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים' (מלכים ב' כג' 22-2 ומקבילה בדבה”י ב' לד') הוא מגילת המקדש (ולא ספר דברים כדעת רוב החוקרים), כיוון שמ' המקדש מרכזת את המונחים ברית ופסח יחדיו, ואילו בדברים ובשמות הם מובאים בנפרד.

-          בנוסף, חלקיהו הכוהן הינו נכדו של צדוק בן אחיטוב[237], ורק בני צדוק שמרו את המצוות לפי יחזקאל מד' 15 שמברכם: 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי'.

אם נכונים זיהויים אלו, הרי שיש לאחר את מועד מציאת 'ספר התורה החתום' לאמצע בית שני, ולייחס את 'עמוד צדוק' לשמעון הצדיק (הראשון או השני, ראו בפרק על בנושא זה) או למורה הצדק. ישנה כמובן אפשרות ש'עמוד צדוק הוא כל אחד מכוהני בית צדוק, וביניהם חלקיהו ועזרא הם הקרובים ביותר להתאמה.

15.   תחילת התקופה הפרסית: דניאל ושושנה, חזון עזרא, וזרתוסטרה

לראשונה יש במגילות קומראן הוכחות לקדימותן של נבואות למועד היקרותן, כך בתיאורי דניאל ??? וחנוך צ' 16-9 על מרד החשמונאים (לפירוט המרד ראו בפרק על ???). דניאל הביא את הפשר כסוג של פירוש, ונבואתו הינה כהתגלות המקובל להעריכה בדרגה פחותה לנבואת חידות ומשלי הנביאים (שהן בדרגה פחותה מהחומש), וכן גם בפירוש לנבואת 70 שנות הגלות של ירמיה ?? (ראו על כך פרק נפרד).

זרתוסטרה מינה ב-590 לפה”ס וישטספה למשל ואחריהם כמבוזי וכורש[238].

 

לעזרא הסופר משויכים כמה ספרים חיצוניים שלא נמצאו בקומראן, וכפי שמצוין בפרק על חלוקת הספרים החיצוניים לאמינים או פסולים', חזון עזרא נמנה בין האמינים (היות ורבות מסורותיו הקרובות למגילות, ואין לו סתירה אחת אליהן). והנה, חזון עזרא הוא גם הספר החיצוני הקרוב ביותר לתורה הזורואסטרית. לא במפתיע גם תיארוכם קרוב (גלות בית ראשון/תחילת בית שני).

זה המקום לציין כי הדת הזורואסטרית האיראנית קרובה בתחומים רבים לעדת קומראן (כגון ??), וחוקרים אף סוברים שהיה קשר בין שניהם קשר (שלא יודעים להציע עליו). מאידך, כמו שבין הכתות הרוב דומה והמעט שונה – והמעט השונה הזהה הוא שמבדיל ביניהם, כך גם הזורואסטרים הפוכים בדרך הכבוד לגופת הנפטר (תולים שעופות יאכלו הגופה), ובמתולוגית סיפור הבריאה[239] (על העתקות משובשות של עמי קדם מהמגילות הקדמוניות ראו בפרק לעיל ובמאמרי זה). עם זאת, חלקיק אוטנטי שרד מכתביו המקוריים של זרתוסטרה, וייתכן והשוני נובע משיבושים בדת שחלו רבות. בכל אופן, הדת הזורואסטרית היא הקרובה ביותר לעדת קומראן, וראוי ומבוקש כי המחקר יוסיף ויאיר על הדימיון והשוני בין השניים, ובפרט בעניין לוח השמש אותו נהגו תחילה (טרם שינויו ל-??? ימים בשנה).

לדעתי זואוסטר הוא כורש הפי המצוין מפורשות בישעיה מה' 7-1[240] שהוא משיח ה', ואף התורה המפורסמת שלהם שזהה לעדת קומראן מצוין בפרשייה זו – בה ה' ברא שלום ורע, כאשר במגילת ישעיה השלמה מצוין טוב (במקום "שלום") ורע. למעשה, הקרבה ביניהם גבוהה מאוד ברוב התחומים.

 

 

אך מסורתו על המשיח באחרית הימים קרובה למסורת של חנוך ?? וזרתוסטרה:

16.   גאולת בית שני בין 70 ל-490 וחגי השבועות במועדי 50 יום

חז"ל ספרו את התקופה הפרסית כ-34 שנה בלבד (למרות 6 הכוהנים לפי עזרא ונחמיה[241]), בעיקר כיוון שאיחדו בין שלושת מלכי פרס שכונו ארתחשסתא: 'תנא: הוא כורש, הוא דריוש, הוא ארתחשסתא' (ראש השנה ג' ב'), וכן כי מנו את ימי הבית השני ב-420 שנה (עבודה זרה ח' ע”ב ועוד), כנראה בחיסור 70 שנות גלות מ-490 של דניאל ט' 24, אם כי בסופם אמורה להגיע גאולה[242]. הסופרים היוונים שכתבו זה צמוד ולאחר התקופה הפרסית, ספרו את התקופה הפרסית כ-200 שנה. עם גילויין של תעודות פרסיות[243], תעודות יב ממצרים[244] ומגילות קומראן[245], הוכרע כי התקופה הפרסית היתה לאורך של כ-200 שנה (אם כי דוגלי אמונת חז"ל עדיין סוברים שחז"ל לא טעו[246]). טעות זו של חז"ל דומה אמנם לטעויות מדעיות וברפואה שסברו בתקופתם, אך משמעותה כאן יתרה שכן היא קוטעת את רצף טענת המסורות שהגיעו אליהם כתושב"ע, היא מקור סמכותם ל'תורה למשה מסיני'. דווקא מגילת קומראן 390Q4 'עתידות היובלים' (קימרון, החיבורים העבריים ב' 249-248), טוענת ממש הפוך – שהיו שני דרדורים תורניים במחצית הראשונה של ימי הבית השני, ואכן יש לנו שתיקות היסטוגרפיות רועמות בנוגע לשתי תקופות אלו[247], ואילו החזרה לתורניות וחידוש ההלכה נוסדה מההתגלות למורה הצדק וחברי העדה, זולת מגילות קדמוניות ומסיני שכנראה נשמרו בכתב (ראו לעיל חלוקת המגילות לקבוצות וסוגיהן).

להלן מובא סדר מועדים ואירועים של 490 השנה מאז חורבן בית ראשון (586 לפה"ס) לפי מגילות קומראן:

-          343 שנה מחורבן בית הראשון: בין 173-243 לפה”ס: 'ומתום הדור‏ ה̇הוא ביובל השביעי חרבן הארץ ישכחו חוק ומועד ושב̇ת וברית ויפרו הכול ויעשו בעיני‏' (390Q4, קטע 1, שורות 9-7 [(קימרון, החיבורים העבריים ב', 'עתידות היובלים', 248)[248]. לפי קטע זה חלה התרדרות תורנית בעמ"י במשך 70 שנה אלו.  

-          390 שנה לאחר חורבן בית ראשון: 196 לפה”ס: 'ובקץ חרון שנים שלוש מאות ותשעים לתיתו אותם ביד נבוכדנאצר מלך בבל פקדם ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם' (ברית דמשק א' 5-9; קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6, שורות 10-14).  היווסדות עדת קומראן, אך ייתכן שאף כמה שנים קודם: 'לתיתו ביד'.

-          410 שנה לאחר חורבן בית ראשון: 176 לפה”ס: 'ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם ויהיו כעורים וכימגששים[249] דרך שנים עשרים' (ברית דמשק א' 7-10 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6]). אלו 20 שנה נוספים עד שעדת קומראן מינתה עליה את מורה הצדק עליהם. מורה הצדק נאבק ומטיף נגד קבוצות יריבות עיקריות: אפרים ומנשה, שפיתו את רוב העם אליהם, וכאלו שהתפצלו מהם: בית אבשלום ופלג.

-          בין 172-165 לפה”ס: 'ו֯[ת]הי ממשלת בליעל בהם להסגירם לחרב שבוע֯ שנים̇' ('עתידות היובלים', קטע 2א', שורות 4-3 [שם, עמ' 249]). הפסוקים הקודמים לפסוק זה מקוטעים, ההנחה שמדובר ב-7 שנות החורבן שמתוארות גם בדניאל ט' 25: 'וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף', וזאת לאחר 70 השנים לעיל מקטע 1 שורות 9-7 המבואות ממגילת 'עתידות היובלים' לעיל.

-          בין 167-164 לפה”ס: הנצחונות הראשונים של מתיתיהו ויהודה המקבי. אין מגילה שמציינת תאריך לנצחונות אלו. מקובל לשייך את נבואות חנוך צ' 16-9[250] ודניאל יא' 34[251]. חלק משיטות מלחמות החשמונאים קרובות לתיאורי מגילת המלחמה (ראו בפרק בעניין לעיל). לדעתי פשר ישעיהו א' (161Q4, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 264-263) המתארת מפלת הכיתאיים מכוונת לזאת, אך חוקרים סבורים שמתארת את מפלתו של תלמי לטירוס מפני אלכנסדר ינאי וקלאופטרה השלישית.

-          בין 94-164 לפה”ס: 'ויובל ההוא[252] יהיו מפרים את כול חקותי ואת כל מצותי אשר אצוה אש֯[    בי]ד̇ עבדי הנביאים וי[ח]ל[ו‏] להריב אלה באלה שנים שבעים מיום[253] הפר ה[אלה וה‏]ברית' (קטע 2א', שורות 6-4, שם, עמ' 249). 70 שנה נוספות אלו מאופינות במריבות פנימיות בתוך העם, תיאור שמתאים עם שפיכות הדמים הפנימים בתוך עמ"י בהנהגת החשמונאים.

-          586 לפה”ס: משנת 152 לפה”ס: 'וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם[254] תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק הָעִתִּים', כי לפני כן היה חורבן הארץ: 'וְעַד קֵץ מִלְחָמָה, נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת' (דניאל ט' 25). לאחר הנצחונות הראשונים של החשמונאים, הם בנו חזרה את היישוב היהודי עד להקמת מדינה יהודית עצמאית ב-143 לפה”ס (שמעון התרסי ??). לפי דניאל ט' 25,

-          בין השנים 136-151 לפה”ס: 'וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ' (דניאל ט' 25). זהו כנראה תיאור של פטירת מורה הצדק (יש הסוברים כי זהו רצח חוניו השלישי או מותו של יהודה המקבי).

-          בין 96-111 לפה”ס: 40 השנה למותו של מורה הצדק (שמת בין 136-151 לפס"ה): 'ומיום האסף יורה היחיד ‏<היחד‏> עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו[255] ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים‏' (ברית דמשק כ' 15-13 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 20]); 'ועוד מעט ואין רשע ואתבוננה על מקומו ואיננו פשרו על כול הרשעה לסוף ארבעים השנה אשר יתמו ולוא ימצא בארץ כול איש [ר]שע' (פשר תהילים ב' 9-5 [)קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 301]). דורשי החלקות נשמדים[256] בין ימי הנהגתו של יוחנן הורקנוס[257] עד תחילת ימי מלכותו של יונתן אלכסנדר ינאי, והנחתי שאלו ימיו של הורקנוס, כיוון ש: הרס את מקדש השומרונים (??); גייר את האדומים (??); התקין שתי תקנות ממגילת המקדש: 'חבר היהודים'-מועצת המלך וטבעות לשחיטה המקדש (ראו בפרק על הורקנוס).

מועד הגאולה של 490 השנה:

דניאל ט' 24 מפרש את 70 שנות הגלות של ירמיהו כט' 10[258] כפול 7, קרי 490 שנה: 'שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים; וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים'. מועד גאולה זה יוצא תחילת המאה הראשונה לפה”ס בקירוב, וכאמור בו כבר תמה המלחמה ואבדו הרשעים.

מועד 490 השנה, מופיע גם בשתי מגילות בהכפלת תקופה טיפולוגיות אחרת של יובל – 49 שנה, כפול 10:

-          הראשונה היא מגילת פשר מעשי מלכיצדק: 'ב֯ש֯ב֯ו֯ע֯ היובל ה֯ראיש֯ון אח̇ר֯ ת֯ש֯[עה ה‏]יובלים. וי̇[ום הכפ]ו֯רים ה[וא]ה ס֯[וף‏ ]ה֯[יו]בל העשירי לכפר בו על כול בני‏ [אור ו‏]א̇נש[י‏ ]ג̇ורל מל[כי‏ ]צדק' (11Q13 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 279] ש' 8-7[259]). יום כיפורים זה מביא את הצדק לבני האור ומשפט העונש לבני הבליעיל.

-          השנייה היא מגילת אפוקריפון ירמיהו ב' 4-2[260]: 'ובק]ש[ו‏] פ֯[נ‏]י֯ בצר להם ולא֯ אדרש להם בעבור מעל֯ם‏ [א]ש֯ר֯ מעל[ו‏ ]ב֯‏[י‏] עד שלמות עשרה יבלי שנים וה֯ת֯ה֯[ל]כתם ב֯ש֯[געון‏] ובעורון' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 97). כלומר ממועד זה, האל יחזור ויברך את עמ"י.

-          מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך' הזכירה את שמו והיללה אותו. עוד 9 דמויות היסטוריות מתקופת החשמונאים והרומאים מצוינות במגילות נוספות, אך הן מקוטעות מדי כדי להבין הקשרם.

-          יש כאן קרבה רבה למועד 480 השנה שמציין יוספוס מחורבן הבית הראשון למלכותו של יהודה אריססובולוס בשנת 104 לפה”ס (מלחמה"י א' 70; קדמה"י יג' 301)[261], אחיו של יונתן אלכסנדר ינאי[262].

בספר עזרא עצמו נכרתה אמנה וברית לשמירת המצוות, ואף הותקנו כמה תקנות, זוהי אכן התקרבות ממשית לקהילה תורנית, ובמיוחד שחידשו את חג סוכות: 'כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (נחמיה ח' 17), היו להם ספרי יוחסין[263], ומצאו ספר תורה??

 

למרות רצף אירועים חיובי זה בין עדת קומראן לחשמונאים, ועל כך יש להוסיף טענות חיוביות אחרים המפורטות בספר זה ביניהם, חוקרים סבורים שהיתה עוינות בין עדת קומראן לחשמונאים, וכבר ביטלתי את ניסיון תירוץ החוקרים כי מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך' הובאה מבחוץ (שהרי הם קנאים באמת ונגד יריביהם, היא כוללת מזמור חיצוני ששרד רק בקומראן, ועוד), אך כעת עליהם גם להסביר את המועד החיובי של גאולת ה-490 שנה שנופל בתחילת מלכותו של ינאי. חנן אשל בעצת באומגרטן הציע שסופר מגילה זו (עתידות היובלים 390Q4 ) ניסה לעודד את מתנגדיו של ינאי לצאת למאבק נגדו, ולפיכך כתב החיבור שמוכיח שקרבה השעה שהחשמונאים ירדו מעל בימת ההיסטוריה[264]. גם אם היה מקום לקבל טענה שכזו, הרי שאינה נותנת דעתה לרצף האירועים לעיל, ובפרט לשני חיבורים שגם טוענים על גאולה במועד זה: דניאל ט' 25 ופשר מלכיצדק ש' 8-7.

 

בהקשר של ספירת שבועות ושביעונים, נציין כמה נקודות על חג השבועות, שמשמעותו כפולה ביובלים ??: ???, והוא המקור לחג מתן תורה בשבועות.

רפורמה מעין זו עם חידוש חג מתוארת ממציאת יאשיהו ספר תורה: 'כִּי לֹא נַעֲשָׂה, כַּפֶּסַח הַזֶּה, מִימֵי הַשֹּׁפְטִים' (מלכים ב' כב'; דבה”י ב' לד'