קול האמת, שמאלנים צבועים

לפיזמונאי חיים חפר, כמו לאנשי שמאל רבים המפגינים נגד ה"כיבוש", יש בית ערבי. הבית הזה נמצא בעין-הוד, ולחפר אין משום מה ייסורי מצפון

על שהוא גר בבית של ערבי ויושב בכפר כבוש (שתושביו בעבר מתגוררים בתחומי ישראל, לא רחוק מעין-הוד).
בראיון ל'הארץ' מסביר חפר בן ה-79: "ולמה אני גר שם? פשוט כי ירו עלינו מהכפר הזה. אז כבשנו אותו, ואחרי שירו אמרתי: אם ירו אז שיסבלו".
ומה בדבר אלה שירו עלינו במלחמת ששת הימים? http://www.zeevgalili.com/?p=291

כרם מהר"ל עלה על הקרקע ב 1949. הוא קם על חורבות הכפר הערבי איגזים שהיו בו 3000 תושבים ושננטש ביולי 1948.

תושבי הכפר התנכלו לתחבורה בכביש החוף. ( אנציקלופדיה אריאל ).

ואם כבר דיברנו על איבה, הרי לכם סיפור קטן מתוך הביוגרפיה שלי. לפני כשנה חיפשתי מוציא לאור שייאות לקבל על עצמו את הוצאתו של ספר שירה שכתבתי.

בחיפושַי אחר הוצאת ספרים אמינה וזולה הגעתי לרחוב שינקין בתל-אביב, לפגישה עם אחד המו"לים. האדם שפגשתי נתגלה כטיפוס חביב במיוחד,

ושנינו ישבנו ושוחחנו בניחותא על דא ועל הא תוך סיכום כללי על מחירים ומועדים. דקה לפני שבירכנו על המוגמר והוצאנו את בקבוקי השמפניה מההקפאה,

הוא ביקש לברר עניין נוסף. "תגידי", חקר, "את תומכת בכל הקטע הזה של המתנחלים ביש"ע ושל צה"ל, שרואה לעצמו מטרה להתעלל באוכלוסייה הפלשתינית?"
"מה זאת אומרת?", שאלתי המומה, תוך שאי נסוגה כמה צעדים קטנים לכיוון הדלת. "אני פעיל באגודה שעוזרת לעם הפלשתיני לחיות חיים נורמליים",

הוא השיב. "אנחנו מתנגדים לכיבוש הישראלי ולנוכחות של צה"ל שם, בעינינו המתנחלים הם אויבי השלום, הם גורמים לעצמם למות.

מי בכלל ביקש מהם לשבת שם? חבורת פרופלורים שחיים על חשבון המדינה. בכל אופן, "אם את תומכת בהם אידיאולוגית, תהיה לי בעיה רצינית לפרסם את הספר שלך".
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. נטלתי במהירות את צרור דפי הקמוטים ויצאתי מן החדר, כשדבריו של הנביא "האומרים לאור חושך ולחושך אור" מהדהדים בראשי.

בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת עמלים בימים אלה על חוק "פינוי-פיצוי" שעבר בכנסת בקריאה ראשונה. ראש הוועדה, ח"כ מיכאל איתן, התומך

בהתנתקות, זיהה בחוק פגיעה קשה בזכויות יסוד של המפונים ועל כן מיהר לזמן לדיונים את האגודה לזכויות האזרח. נציגיה לא טרחו להגיע.

כמה ימים מאוחר יותר, כאשר הגיעו אנשי האגודה להשתתף בדיון בנושא אחר שנערך בוועדה, נזף בהם איתן על הזנחת זכויותיהם של מתיישבי עזה.

לדיון הבא כבר הגיעו אנשי האגודה עם מסמך הסתייגויות שכתבו. ארבע נקודות למסמך - שלוש מהן הערות שוליות שאף אחת מהן אינה תובעת הטבה משמעותית בזכיות המפונים.

הדרישה הממשית היחידה היא לפצות גם את העובדים הזרים והעובדים הפלשתינאים שיאבדו את פרנסתם אם יפונו תושבי גוש קטיף.

מאחורי מכתב המילואימניקים שקבלו על השירות בחבל קטיף עומדים עוזריהם האישיים של חברי הכנסת אברהם בורג ועמרם מצנע המשרתים בגדוד.
השניים, המשמשים כאמור כחיילים בגדוד המילואים, החלו את פעילותם להחתמת החיילים על המכתב תוך כדי שירות המילואים, כך נודע לכתב INN שמעון כהן.

לוחמים בגדוד המילואים המדובר, סיפרו לכתבנו כי בין מארגני המכתב שבו ניסו המילואימניקים לצייר את שירותם הצבאי

כ"שירות הסעות לתושבי החבל" היו עוזרו של חבר הכנסת עמרם מצנע – רועי בן דוד ועוזרו של חבר הכנסת אברהם בורג – מישל חלימי.

עוד מסתבר כי השניים החלו את עבודת ניסוח המכתב נגד תושבי חבל קטיף ואת ההחתמה עליו תוך כדי שירותם ולא כפי שניסו

להצטייר בתקשורת אתמול, כמי שסיים את שירותו המלא ושרק אחר כך כתבו את מכתב המחאה.

עוד נודע בשיחה עם לוחמי הגדוד, שביקשו להימנע מציון שמם על מנת שלא להתגדר באמירה פוליטית, כי גם המ"פ שהוחתם על המכתב ע"י מנסחי המכתב התחרט

על "המהמורה הפוליטית אליה נפל", כהגדרתם. http://leumi.org.il/contents_id.asp?cat=&id=1295&class_cat=our_works

במדינות מתוקנות רוצחים נשלחים למאסר עולם, פשוטו כמשמעו. כלומר, עד יומם האחרון. במקצת מהמדינות המתוקנות אפילו מוציאים אותם להורג. גם

במדינות לא מתוקנות. אבל במדינת ישראל, שהיא משהו באמצע, מאסר עולם הוא אף פעם לא מאסר עולם, וגם אין עונש מוות. ההוצאה האחרונה להורג

התרחשה כאן לפני יותר מ-40 שנה, והיא היתה אפיזודה אייכמנית חד פעמית. בסופו של דבר, כל הרוצחים שלנו יוצאים במצב מאונך מבית הכלא.

אחרי 6-7 שנים בכלא מתחיל רוצח על רקע פלילי לקבל חופשות תלת-חודשיות, אחרי כתריסר שנים הוא כבר יוצא בוקר בוקר מהכלא במסגרת תהליך שיקום,

ואחרי 20-16 שנה בממוצע הוא משתחרר סופית, למעט מקרים חריגים שבחריגים. חוה יערי, למשל, ריצתה רק 14 שנות מאסר על רצח מלה מלבסקי. רחמים

אהרוני (גומדי) שילם את חובו לחברה על הרצח הכפול המפורסם במשך 17 שנים בלבד (אם כי בינתיים שב לכלא על עבירה אחרת).

אפילו רוצחים על רקע פח"עי אינם מוחזקים לנצח מאחורי סורג ובריח. במקרה הכי גרוע הם מבלים שם כשלושה עשורים. הנה, באביב 2003 שוחרר מכלאו

המחבל אחמד ג'עיברה, המכונה אבו-סוכר, 28 שנים וחצי אחרי שרצח 13 בני אדם בכיכר ציון בירושלים, בהם שני ילדים. הוא נידון ל-13 מאסרי עולם,

אבל בסופו של דבר ישב בכלא רק שנתיים ומשהו על כל קרבן. מחווה לאבו-מאזן.

מאות מחבלים בכירים אחרים ישבו הרבה פחות: קוזו אוקמוטו השתחרר מהכלא 13 שנים אחרי שרצח 25 בני אדם חפים מפשע בנתב"ג.

רוצחי ששת תלמידי הישיבה בבית הדסה בחברון הלכו הביתה אחרי ארבע שנים בלבד. גם רב המרצחים אחמד יאסין קיבל חנינה בתום שנים ספורות בכלא,

והרשימה הזאת היא רק טיפה בים החנינות שניתנו כאן למחבלים רוצחים בדור האחרון. עסקת שחרור רדפה עסקת שחרור.

רוצחי משת"פים רבים שוחררו לאורך תהליך אוסלו עוד לפני שנשפטו.

עכשיו באה משפחת עמיר ומבקשת גם היא ליהנות מההסדר הזה. אפשר להתנגד בתוקף לבקשתה, אבל אי אפשר לשלול את עצם זכותה להגיש בקשת חנינה.

הבקשה הזאת מעוגנת היטב בהווי הקרימינולוגי הסלחני שלנו, וגם במורשת רבין. יצחק רבין המנוח, בהיותו שר ביטחון בממשלת האחדות או ראש ממשלת שמאל צרה,

היה אחד מגדולי החוננים בכל הזמנים. אלפי מחבלים שפלים חבים לו את חירותם. לכן לא נורא אם משפחת עמיר מעוררת עכשיו חרון גדול בשמאל,

אותו שמאל אשר כמעט תמיד ראה בעין יפה שחרור מוקדם של מחבלים-רוצחים. בשום קוד אתי לא כתוב שלפוצץ מקרר תופת בכיכר ציון

זה פחות חמור מאשר לרצוח ראש ממשלה. רצח הוא רצח הוא רצח, וחנינה היא חנינה היא חנינה.

בעבר היותר רחוק שוחררו בישראל גם רוצחים על רקע פוליטי. דן שמר, יוסף מנקס וזאב אקשטיין, שלושת רוצחיו של ישראל קסטנר, נידונו למאסר עולם, אך

שולחו לחופשי כעבור שש שנים בסך הכל. בספר הזיכרונות הטרי של חיים ישראלי, יועצם של 14 שרי ביטחון בישראל, מוקדשים שישה עמודים לסיפור החנינה

ההיא. ישראלי כותב שאחרי שהרב אריה לוין, ישראל אלדד ויהושע כהן ערבו לכך שמנקס לא ישוב לסורו, ניאות בן-גוריון לשחררו. הנימוקים היו הומניטריים

בלבד, והם נשמעים היום מגוחכים לאור חומרת המעשה. לפי ישראלי, בן-גוריון כתב ביומנו, ש"יש לי נימוק חזק בעד חנינה: מה חטאו שלושת ילדי מנקס

בן-גוריון חנן למעשה גם את מאיר הר-ציון על פעולת הנקם הפרטיזנית שביצע ברוצחי אחותו, ואפילו את רוצחי ברנדוט, שמעולם לא הועמדו לדין על אף שזהותם

נודעה לו עוד לפני תום תקופת ההתיישנות. הזקן העדיף פיוס על מיצוי עומק הדין. קשה להאמין שהיה משחרר את יגאל עמיר אחרי עשר שנים בלבד, אך לא מן

הנמנע שהיה מסכים לשחרר אותו מקץ 30 שנה. הדרך היחידה למנוע שחרור כזה היא לקבוע בחוק שמהיום והלאה שום רוצח

לא יוצא מהכלא בעודו בחיים, יהיה מה שיהיה, אפילו לא מחבל פלשתיני. האם השמאל יסכים להסדר כזה?

כך נאמר בבית החולים סורוקה לנהג המונית שתקף את אסקין בזמן שהפגין בעד יגאל עמיר מול בית הסוהר בבאר שבע.

הנהג חולה הסרטן היה מטופל בבית חולים זה. ( ידיעות אחרונות 28.9.98 )

מחבלים ששלח עבאס ביצעו גם את הפיגוע בנהריה בשנת 1979, שבו נחתו מחבלים בסירת גומי על החוף, ופרצו לבית משפחת הרן . אבי המשפחה, דני הרן,
הצליח להחביא את אשתו, סמדר, ואת בתו, יעל בת השנתיים. המחבלים רצחו אותו ואת הבת הנוספת, עינוק בת הארבע. גם הבת יעל מתה מחנק,

כאשר אמה חסמה בכוח את פיה, כדי שבכיה לא יגלה את מקום המסתור. השוטר אליהו שחר נהרג בפיגוע, וארבעה בני אדם נפצעו.

למרות היותו אסיר נוקשה שמעולם לא הביע חרטה, קיבל קונטאר הטבות הניתנות, בדרך כלל, רק לאסירים שאינם בעייתיים. קונטאר למד במסגרת הכלא סוציולוגיה וזכה בתואר.

הוא ביקש להינשא בכלא לערביה ישראלית. משנענה בשלילה הגיש בג''צ שהורה לאפשר לו להינשא. בסופו של דבר אכן נשא אישה בהיותי בכלא, דבר שנאסר על יגאל עמיר.

* השמאלנים לא זעקו כאשר הרוצח הזה קיבל תנאים שלרוב אזרחי ישראל החפשיים אין אותם.

11:02, 5 ספטמבר 2005 / א' באלול תשס"ה
inn
היועץ המשפטי לממשלה החליט בעצת פרקליטות המדינה לסגור את תיק החקירה נגד השייח' עכרמה צאברי, המופתי של ירושלים שהתיר לרש"פ

להוציא להורג חמישה עשר ערבים משתפי פעולה עם ישראל.
כזכור, פנה לפני כחמישה חודשים חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם המפד"ל, דוד הדרי, למשטרה והגיש תלונה נגד המופתי של ירושלים,

השייח' עכראמה צאברי, בחשד שבפסק (פת'ווה) שפרסם התיר לרשות הפלשתינית להוציא להורג חמישה עשר משתפי פעולה עם ישראל.

תלונתו של הדרי הגיעה לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה, וזה, בעצת פרקליטות המדינה, הורה בימים האחרונים לסגור את התיק.

"על דעת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, אין מקום לפתיחה בחקירה פלילית בעניין זה", הודיעה המשטרה להדרי.

כתבנו שמעון כהן מוסר כי בתגובה להחלטת היועץ אומר הדרי כי המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, מפלים לטובה מנהיגי דת מוסלמים

על פני מנהיגי דת יהודים. לדבריו בעוד שרבנים יהודים נעצרים ונחקרים על הנפת דגל בצבע כתום, בחשד להמרדה והסתה נגד ראש הממשלה,

מתהלך חופשי אדם שקרא במפורש לרצח מי שמסייע לביטחון המדינה.

יצויין כי במכתב ששיגרה ראש מדור תביעות במטה הארצי, עו"ד רחל אדלסברג להדרי, נכתב כי נעשו פניות בדרג המדיני

לגורמים בכירים ברשות הפלסטינית בעניין זה, והללו התחייבו לא לעשות שימוש בפסק ההלכה שנתן המופתי.

עם זאת, קובע הדרי כי בבדיקה שביצע התברר כי פסקו של עכראמה צאברי נותר עומד על כנו.

======================================================================================================

אלימות המוסלמים, שתיקת היהודים

מאת בראדלי בורסטון
2007 .4 .8

כיהודים אנחנו לומדים לא לדבר על זה. מגיל צעיר מלמדים אותנו שזה לא העניין שלנו. כאנשי שמאל מלמדים אותנו לפרש את זה בהקשר רחב יותר,

כתוצר מובן של הכיבוש, של הקולוניאליזם, של הדיכוי המערבי.

לכן החודש, כשנהרג פעוט פלשתינאי ששמו חסן אבו נדה בחילופי אש בין חמאס לפתח בעיירה בית להיה שבצפון רצועת עזה, לא אמרנו דבר. סבתו נפצעה. זה לא היה עניין שלנו.

כך שמרנו לעצמנו את דעותינו כשבית משפט בפרנקפורט מנע גירושין מאשה מוסלמית שבעלה המוסלמי הכה אותה ואיים לרצוח אותה.

השופטת פסקה כי "בני הזוג הגיעו מסביבה תרבותית מרוקאית שבה מקובל שבעלים מכים את נשותיהם".

ובאותו אופן, בכל בוקר, כשהדיווחים על עוולות מוסריות חדשות מגיעים מעיראק, אנחנו בולעים את הרוק וממשיכים לשתוק. כך קרה למשל ביום ראשון שעבר,

כשמסגד סוני הותקף ועלה בלהבות, בצעד שנראה כנקמה על פיגוע שבוצע יום לפני כן סמוך למסגד שיעי.

מוסלמים צריכים להיות מסוגלים להתפלל בלי שמוסלמים אחרים יפוצצו אותם לעשן סמיך. נשים מוסלמיות צריכות להיות מסוגלות לחיות את חייהן

בלי לחשוש שלבעליהן יש זכות להכות אותן ולאיים עליהן ברצח. ואנחנו, שאיננו מוסלמים, צריכים להיות מסוגלים לומר משהו על כל זה.

זה לא דבר פשוט. במיוחד ליהודים ולאנשי השמאל מבינינו שרכשו את השכלתם במקומות כמו ברקלי, שם קיבלנו דיפלומות ב"עיוורון סלקטיווי",

עם קורסי השלמה ב"הבנת שורשי האלימות" כשהיא מופעלת בידי מוסלמים.

לימדו אותנו לאתר, לחשוף ולגנות כל גילוי של גזענות, אלימות, אי צדק והשפלה מצד יהודים ישראלים נגד מוסלמים פלשתינאים.

וזאת ראוי היה שילמדו אותנו. אולם לימדו אותנו גם שזאת גזענות לכפות את הערכים המערביים שלנו על המעשים של מוסלמים.

לכן אנחנו מסוגלים להבין את כל הזוועות שמבצעים מוסלמים נגד מוסלמים בעיראק, בתור תגובה לגיטימית לכיבוש האמריקאי-הבריטי.

יש כמובן יהודים רבים שהעיוורון הסלקטיווי שלהם פועל בכיוון אחר והם מגנים מוסלמים בכל הזדמנות, כאילו זה הופך את העוולות שיהודים

מבצעים לדבר שאפשר למחול עליו. כאילו הכישלונות המוסריים של שכנינו הופכים אותנו למוסריים יותר.

זה מה שהיינו צריכים ללמוד: אחת הדרכים להפגין חמלה כלפי קורבנות היא להפסיק לגלות רגישות כלפי מי שמתעלל בהם. גם אם שניהם מוסלמים.

מוטל עלינו להשמיע זעקה. כי הקורבנות הם בני אדם. כי הפושעים ראויים לגינוי.

לימדו אותנו לחוש אשמה, בעוד שהיו צריכים ללמד אותנו שלמעשי עוולה אחראים עושיהם.

אלה מבינינו שמוחלים לפנאטים מוסלמים על הפגיעה שלהם באחיהם, אלה מבינינו שיכולים לתרץ את פשעיהם על ידי האשמת המערב - אשמים גם בגזענות.

אנחנו בעצם אומרים שאי אפשר לראות בהם אחראים למעשיהם כמו כל אדם אחר. אנחנו בעצם אומרים שאנחנו גרמנו להם להיות מי שהם.

אנחנו אומרים למעשה שלמחבל מתאבד שרוצח את אחיו אין יכולת להבדיל בין טוב לרע. אנחנו בעצם גם אומרים שהם יכולים לעשות לאחיהם ככל העולה על רוחם.

בהשקפה הזאת יש גזענות, מגלומניה, יהירות, פחדנות וחולשה. הטרוריסטים יודעים זאת. הם ניזונים מכך. לימדו אותם היטב.

ק ו ל ה א מ ת