בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
   

   

 
 
בדף זה צירפתי כל מיני סיפורים שהגיעו אלי ממקורות שונים.
סביב סיפורים אלה אפשר לבנות שעת חינוך.
 

דברים שאמא שלי לימדה אותי:

 

אימא שלי לימדה אותי הגיון –

"בגלל שאני אמרתי ככה, זה למה!"

אימא שלי לימדה אותי להעריך עבודה עשויה כראוי –

"אם אתם הולכים להרוג אחד את השני, תעשו את זה

 בחוץ בגלל שאני כרגע ניקיתי פה בפנים"

אימא שלי לימדה אותי על דת –

"כדאי שתתפלל שהכתם הזה ייצא מהשטיח"

אימא שלי לימדה אותי על נסיעה בזמן –

"חביבי, אם לא תיקח את העניינים בידיים, אני אעיף

אותך לתוך אמצע שבוע הבא"

אימא שלי לימדה אותי על ראיית הנולד –

"תלבש תחתונים נקיות במקרה שתיקלע לתאונה"

אימא שלי לימדה אותי אירוניה –

"תמשיך לצחוק ואני אתן לך משהו לבכות עליו"

אימא שלי לימדה על אוסמוזה –

"סגור את הפה שלך ותאכל את המזון"

אימא שלי לימדה אותי לוליינות –

"תסתכל על הלכלוך מאחורי הצוואר שלך"

אימא שלי לימדה אותי סיבולת –

"אתה תשב פה עד שכל התרד בצלחת ייגמר"

אימא שלי לימדה אותי על מזג אוויר –

"זה נראה כאילו טורנדו עברה בחדר שלך"

אימא שלי לימדה אותי על התאבדות המונית –

"אם כולם היו קופצים מהגג, גם אתה היית עושה זאת?"

אימא שלי לימדה אותי על צביעות –

"אמרתי לך פעם אחת, אמרתי לך מיליון פעם, תפסיק להגזים!"

אימא שלי לימדה אותי מהו מעגל החיים –

"אני הבאתי אותך לחיים, ואני גם יכולה לקחת אותם ממך"

אימא שלי לימדה אותי על שינוי התנהגות –

"מספיק להתנהג כמו אבא שלך"

אימא שלי לימדה אותי מהי קנאה –

"ישנם מיליוני ילדים פחות ברי מזל ממך בעולם שהיו

 מתים להורים נפלאים כמונו"
 
 
אם קובץ מצורף זה מכיל תמונות, הן לא יוצגו.  הורד את הקובץ המצורף המקורי
 
היכן הוחבאה האלוהות
לפני אלפי שנים האמינו כולם כי כל אדם המהלך על פני האדמה היה אל. אבל המין האנושי ניצל לרעה את כוחותיו הלא מוגבלים, ועל כן החליט האל להחביא את האלוהות, מקור היכולת הזאת,באופן שאיש לא ימצא אותה. ואז עלתה השאלה, היכן אפשר להחביא דבר כזה? היועץ הראשון הציע כי יקברו אותה עמוק באדמה, ועל כך ענה האל הגדול, "לא, כי בסופו של דבר מישהו יחפור די עמוק וימצא אותה." היועץ השני אמר, " אולי נטמין את האלוהות בקרקעית האוקיינוס העמוק ביותר?" ועל כך ענה האל הגדול, "לא, כי בסופו של דבר יצלול מישהו די עמוק וימצא אותה." ואז המצטרף היועץ השלישי ואמר, "אם כך, מדוע לא נניח אותה על ראש ההר הגבוה ביותר?" ועל ההצעה הזו השיב האל העליון, "לא, אין לי ספק שבסופו של דבר מישהו יטפס על הפסגה הגבוהה ביותר וימצא אותה." אחרי שהרהר בדבר זמן מה מצא האל הגדול את הפתרון: "אטמין את המקור הזה של כל הכוח האנושי, הפוטנציאל והמטרה בלבם של כל איש, אישה וילד על פני האדמה, כי שם לעולם לא יעלה בדעתם לחפש אותו".
 

        שני חדרים 

בלב שלנו חיים שני יריבים מושבעים. העצב שהוא חרוץ מאוד, והשמחה, שהיא עצלנית ומפונקת. לכל אחד מהם חדר משלו. בכל בוקר הם יוצאים לאסוף דברים כדי למלא את החדר. העצב ממלא את חדרו בדברים עצובים והשמחה בדברים שמחים. העצב החרוץ אוסף כל דבר, אפילו הקטנים ביותר, ואילו השמחה העצלנית והמפונקת אפילו אינה מבחינה בחבילות הקטנות שבדרך.

כשהחדר של עצב מתמלא, הוא מנסה לפלוש לחדרה של שמחה ואם היא לא תפסיק להיות מפונקת, ולא תתחיל לאסוף את החבילות הקטנות שבדרך, העצב יגרש אותה ולא יהיה לה מקום. 
 

אם קובץ מצורף זה מכיל תמונות, הן לא יוצגו.  הורד את הקובץ המצורף המקורי
 
 

המשל על הצפרדע  
   
               שיעור לחיים מס' 1                                           
   

של צפרדעים ....            היו היה פעם מרוץ                                                         

המטרה הייתה להגיע לקצה העליון של מגדל גבוה.  

הרבה אנשים התכנסו כדי לראות אותם

ולתמוך בהם

המרוץ התחיל

 

למעשה, האנשים לא האמינו שהצפרדעים מסוגלות להגיע עד למעלה. 
כל המשפטים שנשמעו היו מסוג : 
 
 

  "אין טעם !!! 
הן לא יצליחו אף פעם !" 

     
    הצפרדעים התחילו לאט לאט להתייאש, חוץ מאחת שהמשיכה לטפס. 

האנשים המשיכו :                                                                       

"... באמת חבל על הזמן !!!  הן לא יצליחו לעולם ! ... " 

הצפרדעים הרימו ידיים, חוץ מאחת שהמשיכה למרות הכל .....

 
לבסוף, כולן נטשו את המרוץ חוץ מהצפרדע הזאת שלבד, במחיר של מאמץ עצום,  
היגיעה למעלה.

האחרות, נדהמות, רצו לדעת איך היא עשתה זאת.  

אחת מהן התקרבה כדי לשאול אותה איך היא עשתה כדי  
לסיים את המרוץ.

 

וגילתה שהצפרדע הייתה ...

 

 
 
 

    חירשת ! ...  
     
    ...

    לכן, אל תקשיבו לאנשים שיש להם את ההרגל המגונה להיות 
    פסימיים.

    הם גונבים את מירב התקוות מלבכם !  
     
    תזכרו את הכוח שיש למילים שאתם שומעים או שאתם קוראים.

    והיו תמיד  

    חיוביים !  
     

    ולסיכום :

     
    היו תמיד חרשים כשמישהו אומר לכם שאתם לא יכולים 
    להגשים את החלומות שלכם .

תרגישו טוב ! 

שילחו את המסר הזה ל- 5 אנשים. זה אולי יתרום לעולם 
קצת יותר טוב ....

  

  

 

אם קובץ מצורף זה מכיל תמונות, הן לא יוצגו.  הורד את הקובץ המצורף המקורי

לאיכר נפלא יאחד היה אדר סוסים גדול. באו אליו אנשי הכפר ואמרו לו "איזה כיף לך. איזה אדר סוסים ש לך" ענה להם האיכר: לא בהכרח הדבר טוב.

למחרת הסוס הטוב ביותר והאהוב ביותר על האיכר ברח. אמרו שכניו: איזה מסקן אתה, איזה אסון. ענה להם האיש: לא בהכרח הדבר רע.

למחרת חזר הסוס ואתו אדר סוסי פרא יפים ובריאים. באו שכניו של האיש ואמרו: איזה כייף לך, איזה ברכה. ענה להם האיש: לא בהכרח הדבר טוב.

למחרת נסה בנו האהוב של האיכר לאלף את אחד מסוסי הפרא אך הסוס זרק את הפרש ובן איכר שבר רגל. אמרו השכנים לאיכר: איזה אסון נפל עליך. ענה להם האיש: לא בהכרח הדבר אסון.

למחרת באו אנשי המלך לכפר לגייס את הבנים לצבא ורק בן האיכר לא גויס כי רגלו הייתה שבורה. אמרו אנשי הכפר: איזה מזל יש לך. ענה להם האיש: לא בהכרח הדבר מזל.

וכך הלאה. אפשר להמשיך סיפור זה בלי סוף. סיפור זה מנסה להמחיש לנו שכל דבר שקורה יכול להיות טוב או רע, הכול תלוי בפרשנות שלנו. 
 
 
 
כשליאונרדו דמיין לעצמו את התמונה הוא נתקל בבעיה רצינית: היה עליו לצייר את הטוב – בדמותו של ישו – ואת הרע – בדמותו של יהודה איש הקריות, הידיד שהחליט בשעת הארוחה לבגוד בו. ליאונרדו הפסיק את העבודה בעיצומה כדי למצוא את הדוגמנים המתאימים.

" יום אחד, בשעה שהאזין לשירת המקהלה, ראה באחד הנערים השרים את דמותו המושלמת של ישו. הוא הזמין אותו לסטודיו שלו והעתיק את תווי פניו ברישומים ובציורים.

" ברו שלוש שנים. "הסעודה האחרונה" הייתה כמעט גמורה – אבל דה וינצי עדיין לא מצא את הדוגמן המושלם ליהודה איש-הקריות. החשמן הממונה על הכנסייה התחיל לדחוק בו, ודרש במפגיע שיסיים את הציור.

"אחרי כמה ימים של ניסיונות עקרים פגש הצייר בצעיר שנראה כאילו הזדקן טרם זמנו, עטוי סחבות ושיכור, מושך בתעלה. בקושי הצליח לשכנע את עוזריו שיביאו את האיש אל הכנסייה, מאחר שלא נשאר לו די זמן להכין רישומים מוקדמים.

"הקבצן נגרר מבלי שיידע בדיוק מה קורה לו: העוזרים החזיקו אותו בעמידה, ודה וינצי העתיק את קווי החטא והאנוכיות שנראו בבירור בפניו.

"כשסיים, פקח הקבצן – שעכשיו התפקח במקצת משכרותו – את עיניו וראה את התמונה שלפניו. בתערובת של אימה ועצב אמר: "כבר ראיתי את התמונה הזאת פעם!" דה וינצי היה מופתע "מתי?" שאל.

"לפני שלוש שנים, לפני שאיבדתי את כל מה שהיה לי. שרתי אז במקהלה, חיי היו מלאים חלומות, והצייר הזמין אותי לשמש כמודל לתמונה של ישו".

"אתם רואים, לטוב ולרע יש אותם פנים; הכול תלוי ברגע שבו הם בדרכו של כל אדם".  
 
 
 

ערב אחד הזמין אחאב את ידידיו לארוחה, ובישל למענם נתח בשר עסיסי. פתאום הוא ראה שאין לו מלח בבית.

"אחאב קרא לבנו:לך לכפר וקנה מלח. אבל שלם עבורו מחיר הוגן: לא יותר מדי ולא פחות מדי."

הבן היה מופתע:" אני מבין  למה אני לא צריך לשלם עבורו יותר מדי, אבא. אבל אם אוכל להתמקח, למה לא לחסוך קצת?"

"זה נכון לגבי עיר גדולה. אבל בכפר קטן כמו שלנו זאת תהיה התחלת הסוף."

הנער יצא בלי שאלות נוספות. אורחיו של אחאב, ששמעו את השיחה, רצו לדעת מדוע אין לקנות את המלח יותר בזול, אם אפשר. ואחאב אמר להם: אם משהו מוכר את המלח יותר בזול, הוא בוודאי עושה זאת כי הוא זקוק מאוד לכסף. ומי שמנצל מצב שכזה מביע זלזול בזיעתו ובמאמציו של האדם שעמל לייצר אותו.

אבל הדבר קטן מאוד מכדי להרוס כפר שלם.

גם בתחילת העולם היה העוול קטן מאוד. אבל כל מי שבא אחר כך הוסיף מנה קטנה משלו, תמיד מתוך מחשבה שהיא קטנה ולא חשובה, ותראה לאן הגענו היום. 
 
 
 רב אחד שוחח עם אלוהים על גן עדן ועל הגהנום. "אני אראה לך את הגיהינום", אמר האלוהים והוביל את הרב לחדר ובו שולחן עגול גדול. האנשים סביבו נראו מורעבים ונואשים. באמצע השולחן עמד סיר ענקי ובו תבשיל שניחוחו המתוק הגיע אל נחיריו של הרב ומילאו פיו ריר. כל אחד מהמסובים לשולחן החיק כף בעלת ידית ארוכה ארוכה. הכפות הארוכות הגיעו אל הסיר, אך הידיות היו ארוכות מזרועותיהם של המבקשים לסעוד: ומאחר שלא יחלו להביא את האוכל אל שפתיהם, לא יכלו לאכול. הרב נוכח שסבלם נורא באמת.

"עכשיו אראה לך את גן עדן", אמר האלוהים, והם נכנסו לחדר אחר, זהה בצורתו לראשון. אותו שולחן עגול גדול, אותו סיר ובו אותו התבשיל. כמו בחדר הראשון, היו המסובים מצוידים בכפות ארוכות ידית – אך כאן היו כולם מטופחים ושמנמנים, והם צחקו ודיברו ביניהם. הרב לא הבין. "זה פשוט מאוד, אבל מחייב כישורים מסוימים," אמר לו אלוהים. "אתה מבין, בחדר הזה הם למדו להאכיל זה את זה". 
 
 
אדם פוגש חבר ותיק, שמנסה כל העת להצליח בחיים אך ללא תוצאות. "אתן לו כמה מטבעות כדי לעזור לו", הוא חושב. והנה באותו לילה, הוא מגלה שחברו עשיר, והוא משלם את כל החובות שצבר במשך השנים.

הם הולכים לבר שבו נהגו לשבת ביחד, והוא מזמין את כל היושבים למשקה. כששואלים אותו לסיבה להצלחתו, הוא עונה שעד לפני כמה ימים הוא חי את האחר.

"מה הוא האחר ?", הם שואלים.

"האחר הוא זה שלימדו אותי להיות, אך אינו אני. האחר מאמין שחובתו של האדם לבלות את כל חייו במחשבה כיצד לצבור כסף כדי לא למות מרעב כשיהיה זקן. הוא חושב כל כך הרה ומתכנן כל כך הרבה, שהוא מגלה שהוא חי רק כשנותרו לו ימים ספורים מחייו. אך אז כבר מאוחר מדי".

"ומי אתה ?"

" אני הוא מי שכל אחד מאיתנו היה אילו שמע ללבו. אני אדם שנפעם ממסתורי החיים, אני פתוח לניסים, אני אדם אשר חש שמחה והתלהבות בגלל מה שהוא עושה. אלא שהאחר, מתוך פחד להתאכזב, לא נתן לי לפעול".

"אבל קיים גם סבל", אומרים האנשים בבר.

" קיימות תפוסות איש אינו נמלט מהן. לכן, עדיף להפסיד כמה קרבות במלחמה על חלומותיך מאשר להיות מובס אפילו בלי לדעת על מה אתה נלחם".

" זה הכול ?", שואלים האנשים בבר.

" כן. כשגיליתי זאת, החלטתי להיות מה שתמיד רציתי להיות באמת. האחר נשאר שם, בחדרי, מתבונן בי, אך לא נתתי לו עוד להיכנס, למרות שהוא ניסה להפחיד אותי כמה פעמים, והתריע בפני על הסכנות שבאי חשיבה על העתיד. מן הרגע שבו סילקתי את האחר מחיי, האנרגיה האלוהית עשתה את מיסיה,

 

 

 

 
טואול הקמת אתרי אינטרנט