בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
   

   

 
 
כאן בחרתי להציג דוגמה לחלק מעצות המופיעות
בפרק "טיפול בבעיות משמעת" וסיפור "מעשה
בכיסא" מפרק זה, ומקרה נוסף מפרק אחר.

 

 

בפעם הבאה שמישהו יתחצף...

המטרה הראשית בכל הבירורים היא להביא מהר ככל האפשר את שני הצדדים המעורבים, התלמיד והמורה, לדוש מעט ככל האפשר במה שהיה ולהתקדם הלאה. הנה כמה דרכים להשגת התוצאה הרצויה:

 

1.   התלמיד התחצף, עשה מעשה שלא ייעשה ועוד...

      התלמיד יכתוב עבודה שתכלול:

      שלב א': ארבע-חמש הגדרות מהמילון הקשורות למעשה שביצע.

      שלב ב': סיפור המעשה.

      שלב ג': מה הקשר בין ההגדרות למעשה שעשה.

      שלב ד': מה למד מהמעשה.

 

      בשלב הבא תתקיים שיחה אישית עם התלמיד, ולבסוף, רק למי שזה מתאים לוחיבוק ונשיקה. המפגש הבא עם התלמיד יתקיים ממקום 'נקי', כאילו לא אירע דבר. וכרגיל, כל מחווה צריכה להיות אמתית, שאם לא כן הדבר נראה בעיני התלמידים כהצגה וכדבר שאינו אמתי.

 

2.   לפני ביצוע הבירור המשותף בין המורה המקצועי לתלמיד הפוחז, כדאי לשוחח עם התלמיד בנפרד, לשמוע ממנו את שקרה, מה הוא חושב שיהיה בבירור, ואיך לדעתו עליו לנהוג בזמן הבירור. שיחה זו מאפשרת למחנך גם להתעדכן, גם להדריך את התלמיד כיצד לנהוג בבירור – וגם לראות היכן טעה. לאחר מכן יש לשוחח בנפרד עם המורה המקצועי ולהחליט עמו מה יקרה בבירור. זה הזמן המתאים ביותר לנסות להשפיע על החלטתו. בשיטה זו יהיה הבירור קצר, מכובד ובעיקר ענייני. בנוסף, מחנך שנוהג כך גורם במובן מסוים להשהיית העונש, דבר שלא אחת משרת את המטרה: התלמיד חושב על המקרה, מתלבט, נלחץ קצת מהעונש הצפוי ועוד. במקרים מסוימים השהיית העונש מהווה למעשה העונש עצמו.

 

3.   טרם מתחילים בבירורי המשמעת על שלל סוגיהם, כדאי לבקש מהתלמיד להציג אך ורק את העובדות היבשות, ללא פרשנות. בסערת הרגשות נוטים לא אחת התלמידים לכנות את המורים בשמות גנאי מעליבים. אסור לשמוע התבטאויות אלה ולא להגיב. אני תמיד נוהגת לומר לתלמידיי שאינני מוכנה לשמוע רכילויות מכל סוג אודות חבריי למקצוע. כן, אני יודעת, קשה לתלמידים להתייחס רק לעובדות, אבל זו בהחלט ההזדמנות ללמדם להתמודד בצורה מכובדת עם מחלוקת.

 

כל מיני

א.. תלמיד הפריע, התחצף וכו': בשיחה יובהר שבמעשהו השלילי הבא ייאלץ להביא ממתקים לכל הכיתה.

ב.   תלמיד ששר בשיעור נדרש להלחין את שיעורי הבית ולשיר אותם לפני הכיתה.

ג.   תלמידה שלא הגיעה כמה פעמים לשעת חינוך נדרשה להכין שעת חינוך בנושא 'למה שעת חינוך חשובה...'.

ד.   תלמידה שהתעסקה עם המראה בזמן השיעור ואף החלה להתאפר קיבלה מטלה לסכם את תולדות האיפור.

ה.   אם התלמיד עשה משהו לא חמור מדי, למשל, סירב בטיול להשתתף בניקיון, יש להבהיר לו ש'לכל שבת יש מוצאי שבת'. לא להתעמת אתו מעבר לנדרש, לא למצות את כל הכלים בבת אחת, לא לשרוף את כל הגשרים. עדיף לטפל בזה לאחר שחוזרים לבית הספר, למערכת המוכרת.

 

באחד משיעוריי הראשונים כמורה, בעת ניסיון נואש להשיג קצת שקט בכיתה, הוצאתי את אחד התלמידים החוצה. בסוף השיעור ניגש אליי הנער ואמר: "תדעי לך שלא צדקת כשהוצאת אותי החוצה. יצאתי רק כי אני מכבד אותך...".

 

 

מעשה בכיסא

 

עונשים ואני מעולם לא היינו חברים קרובים. הייתי ילדה מתוחכמת מספיק הן כדי ליצור לעצמי דימוי של 'ילדה טובה ירושלים', והן כדי לנצל את חוקי המערכת לטובתי. תאמינו או לא, אבל בכל שנות לימודיי לא התבקשתי אף לא פעם אחת להציג אישור על היעדרות. המורים ידעו שאם לא הגעתי לבית הספר, בטח הייתה לזה סיבה מוצדקת. ההיעדרות יכולה הייתה להיות 'מוצדקת מאוד', לדוגמה, פעם אחת הציע לי אבא ללכת אתו לראות סרט חינוכי על רציחתו של קלינין (אחד הבולשביקים הבולטים, שרציחתו שופצה בהתאם לדרישות). אין ספק שתוכן הסרט הלם במלואו את תכנית הלימודים של המפלגה הקומוניסטית, אבל לצערי המחנכת לא ידעה זאת!

ובכל זאת, בכיתה י"א זה קרה גם לי.

באותה תקופה היינו לעתים לומדים בבניין 'בית קונוף' שבקריית הטכניון ולא בהדר, שם שוכן הבניין הראשי של תיכון בסמ"ת. הבניין היה צפוף מרוב תלמידים, ולכן לפעמים התקיימו השיעורים בכיתה אחרת שניצבה... על הגג... מקום אסטרטגי ו'נהדר', בעיקר בימי הקיץ הלוהטים. יום אחד החלטנו, חברתי ואני, שתי הבנות היחידות בכיתה של כארבעים תלמידים, להוציא כיסאות מהכיתה, להתיישב ולהביט בנוף החורשה הרחוקה. ההפסקה נגמרה והמורה עלה לגג. להפתעתו ומבוכתו הרבה, מצא אותנו ישובות בנחת על הכיסאות ומרחפות בתוך החלומות שלנו. שאלתו הראשונה הייתה אם ראינו את השלט המוצב בכיתה אשר אוסר על הוצאת כיסאות החוצה. נכון, ישבנו בכיתה זו אין-ספור שעות, אבל השלט המצ'וקמק הזה מעולם לא עשה עלינו כל רושם, אף על פי שקראתי אותו עשרות פעמים בניסיון להעביר את הזמן בשיעורים. באותו יום היה השיעור סוער מאוד. 'הנשמות הטובות' התקשו להירגע מהעובדה ששתי הבנות 'הטובות' והיחידות בכיתה הסתבכו. בהפסקה החל שלב הבירור המייגע, שלב שבו הסבירו לנו בחומרה שרגלי הכיסאות עלולים לגרום חורים בציפוי הזפת, דבר שיגרום חלילה דליפת מי גשמים בחורף.

ברור שלא הייתה לנו כל כוונה ליצור נזקים לבית הספר, ברור שגם לא הייתה לנו כל כוונה לחזור על הפשע החמור, אבל למורינו הנבוכים לא הייתה ברירה אלא להמציא עבורנו עונש חינוכי. ואכן, לא חלף זמן רב והעונש היצירתי נמצא: הוטל עלינו ליצור מספר רב של פוסטרים מאירי עיניים בנושא איסור הוצאת כיסאות לגג. סוף-סוף סיפקנו לבני הכיתה אפשרות להפגין את אבירותם. ייאמר לזכותם שרובם נרתמו ליצירת הפוסטרים, ואמנם עד סוף היום עמדו לרשותנו יצירות רבות ומורכבות מאין כמותן. למשל, על אחד הפוסטרים הופיע השיר 'מעשה בכיסא', שנכתב במיומנות ובזריזות לכבוד האירוע יוצא הדופן:

 

 

 

מעשה בכיסא

כיסא להווי ידוע

הוא רהיט המשמש לישיבה

והנה בלי לשאול מדוע

כך הפך לנושא מריבה.

הוא הרעיש יועצים ורבי מעלה

כמעין עטרת מלכים,

דרך כוכבו והמריא במצעד

מרהיט משונה לתככים.

כך הפכו אנשי הטכניון

לשופטים של בית משפט עליון

ואם לכבודם האישי נדאג

הרי שנוציא עוד כיסאות לגג.

 

שאר הפוסטרים היו ססגוניים קצת פחות, למשל:

  • הוצאת כיסאות מהכיתה גורמת נזק רב לגג.
  • כיסא מהכיתה הוצאתנזק למשטח הזפת הבאת!

 

כמורה למתמטיקה אהובים עליי במיוחד עונשים בדמותם של סיכומים אודות חייהם של המתמטיקאים הגדולים, כמו תאלס, פיתגורס ושות'. הנענשים מקריאים את סיכומיהם בכיתה ואחר זוכרים לי זאת שנים.

אבל אלה מקרים שגרתיים. המקרה המיוחד יותר התרחש עם תלמידה שבה נתקלתי בעת שמילאתי מקום בכיתה שלא לימדתי כלל. זו הייתה ילדה קטנטונת, ממש אצבעונית, אבל חצופה באופן בלתי רגיל. הטלתי עליה לסכם בשלושה עמודי פוליו את חובות הילדים בחברה, אך להפתעתי הרבה הודיעה אצבעונית שלא תוכל לבצע משימה זו כי (אתם מחזיקים חזק...?) "לילדים אין כל-כך הרבה חובות...".

לצערי היא אכן צדקה, וחבל.

 

נ"ב: את הפוסטרים היצירתיים שהכנו מעולם לא תלו.

אצבעונית הצליחה למלא עמוד פוליו אחד בכתב יד גדול במיוחד, עם רווחים נאים בין מילה למילה.

2004

 

 

 

אין תלמידים רבים אשר אותם אני יכולה לכנות 'תלמיד מושלם', אך בכל זאת זכיתי ללמד אחד כזה. תלמיד אחראי, בעל מוטיבציה, עוזר לחברים, מקשיב בכיתה, מכין שיעורי בית בקביעות ועוד ועוד. באחד הימים הוא לא פתר את התרגילים שביקשתי, אלא רק שרבט דבר-מה במחברתו. כשניגשתי אליו ושאלתי מדוע אינו עובד, הציג בפניי את שכתב במחברת. היה שם משפט אחד: מחשבות על התאבדות...

לא האמנתי למראה עיניי, התמלאתי פחד, ואין לי שמץ של מושג איך סיימתי את השיעור. בהפסקה נאלצתי לרוץ לבניין אחר שבו לימדתי ולא הצלחתי לדבר אתו. למחרת הייתה לי שעת אפס עם הכיתה, אך התלמיד שלי נעדר. בסוף היום רצתי בטירוף מוחלט הביתה ונכנסתי כמו רוח סערה. כששאל אותי בעלי מה קרה, סיפרתי שתלמיד מסוים לא הגיע לכיתה ואני חייבת להתקשר אליו הביתה.

"אז מה אם הוא לא הגיע לכיתה?" שאל בעלי בשוויון נפש.

"אתה לא מבין!" ניסיתי להסביר לו. "הילד כתב אתמול במחברת משפט נוראי, והיום הוא איננו...".

בעלי ניסה לשכנע אותי שזו תופעה נורמלית בגיל ההתבגרות, שאין פה שום אסון, ושאני סתם לחוצה, אבל אני כבר לא הקשבתי לו. מצאתי את מספר הטלפון והתקשרתי לתלמיד. הייתי נסערת, והדבר נשמע היטב בקולי. שאלתי אותו בתקיפות: "למה לא הגעת היום לבית הספר?"

המסכן השיב לי: "המורה, אני חולה. זה בסדר שנשארתי בבית...?"

"מובן שכן..." עניתי לו.

הסיפור הזה התרחש לפני שנים רבות, כשלימדתי כמורה מקצועית מתמטיקה (עם ניסיון הוראה של שנה אחת בלבד). יהיו כאלו שוודאי יחלקו על דרך הפעולה שלי, וזה לגיטימי, אך אינני זוכרת שמישהו הדריך אותי איך לנהוג במצב שכזה שבו אני נקרעת, האם להמשיך את סדר היום כרגיל, או להפסיק את השיעור ולטפל בתלמיד. ובכלל, מה היה הצורך של התלמיד ברגע הזה? הרגשתי שהתלמיד שנחשף בפניי רצה לשתף אותי במשהו, וגם ידעתי שאינו רוצה שאתערב בעניין. פעלתי על פי האינטואיציה שלי, שבדיעבד הוכחה כנכונה. היום כמובן לא הייתי לוקחת על עצמי אחריות שכזו. הייתי משתפת באופן מיידי את יועצ/ת בית הספר או את המנהל/ת או את רכז/ת השכבה.

 

 

טואול הקמת אתרי אינטרנט