בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 

   אודות    פורום    גלריה    תפילה    זוכרים את עפרה    צור קשר
    ביוגרפיה
    הסדנא
    סינגלים
    אירוויזיון
    עפרה - הראיון
    שרים עפרה
    הצגות
    סרטים
    הורדות
    רקעים
    היכל התהילה
שיחה בשניים - הראיון

נעמה: עפרה, מה עוד את רוצה מהחיים, למה עוד את שואפת?

 
עפרה: בסופו של דבר - אני רוצה חיים
פשוטים, עם ראש טוב, עם הרגשה טובה.

להיות שלמה עם עצמי ולעשות רק את מה שאני אוהבת.

למרות המזל חיי היום הולמים את רוב השאיפות שלי.

כל מה שאני עושה היום אני עושה מתוך אהבה
ובהנאה, לא מתוך שום הכרה.
ובאמת ברגע שארגיש שהדברים כפויים עלי, שהם מעייפים אותי,
שהם אינם יוצאים מימני - אז אפסיק לשיר.

המוזיקה והקריירה אינם דבר שולי בשבילי.

הם חרוטים בי עמוק עמוק, וזאת לא עוד אלטרנטיבה.

אלה החיים עצמם. ולכן קודם כל אני רוצה לשיר,

ואני רוצה למצות זאת עד תום.

בחשיבה על השאלה שלך, ברור שבעניין המוזיקה אני רוצה להמשיך ולהתפתח, לגוון ולשפר את היכולת שלי בתחום הזה.

אבל חשובים לי לא פחות החיים שמבחוץ לבמה.

בעצם, הייתי רוצה לעשות עוד אלף דברים אחרים - וקודם כל ללמוד,

לא להישאר בתחום אחד כל החיים.

ללמוד לרקוד, ללמוד פסיכולוגיה, להתמחות בטכנולוגיה של הקלטה לעבוד עם ילדים, ללמוד שפות (אני לומדת עכשיו צרפתית ואיטלקית)

וכמובן... להקים משפחה.

אני מניחה שבטווח הארוך, ילדים יהיו הדבר האחד הממשי שיישאר לי.

שהרי ההצלחה באה וחולפת. אז אני רוצה בעל וארבה ילדים לפחות.

ואני מקווה שאדע לשלב את שני התחומים העיקריים האלה,

משפחה וקריירה, ושאף אחד מהם לא יפגע באחר.

מכל אופן, ברגע זה הבעיה לא קיימת, והאמת היא שאני לא
מרגישה שמשהו בוער.
אמרתי לך פעם שאני עוד לא בשלה לבעל ולילדים, ואני חושבת
שלא צריכים למהר להתחתן.

הבגרות בעניין זה תגיע באופן טבעי עם הזמן, כשזה יבוא זה יבוא, וכל דבר בזמנו.

 

נעמה: הקהל הרחב רואה אותך על הבמה, אך בכל שתהיי קרובה אליו, עדיין את זמרת שעל הבמה.

השאלה היא, מי היא עפרה האדם?

 

עפרה: מי אני? אישה? נערה? ילדה? ההגדרה המתאימה ביותר היא נערה - ילדה.

אני לא חושבת שהשתניתי מאז "בגרתי".

 

נעמה: אבל אם אבקש ממך לתאר את עצמך, להצביע על התכונות הבולטות שלך?

 

עפרה: קודם כל הייתי אומרת - רגישה.

הרגישות שלי פועלת לשני הכיוונים: כלפי חוץ וכלפי פנים.

ברגישות כלפי חוץ אני מתכוונת לכך שאני קולטת וחשה את הסביבה, את האחרים,

את הצלילים - וכל החדות, כך בכל אופן נדמה לי.

ברגישות כלפי פנים אני מתכוונת כלפי עצמי.

במילים פשוטות, אני פגיעה ולכן קשה לי שלא להגיב על דברים שנשמעים ונאמרים עלי.

ולעתים קרובות זה לא קל, כי אני לא יכולה לתת את כל כולי, ובטח שלא מעבר למה שיש בי.

בתכונה בולטת נוספת אחרי הרגישות אני צריכה אולי לציין עקביות.

פשוט עקביות וסבלנות. צריך לדעת מה רוצים בחיים, וצריך לדעת להתעקש על הרצון הזה, ולא להיות פתיה.

אני משתדלת ללכת בקו שאני מתווה לעצמי ואני עובדת על זה קשה ובהתמדה.

אני עקבית כי יש לי סבלנות, ואני סבלנית כי אני שלמה עם עצמי.

 

נעמה: ציינת שאת עובדת קשה.

מה עם הפינוק?

 

עפרה: מבחינה מקצועית אני לא מפונקת בכלל.

אני בהחלט מוכנה ויכולה לעבוד קשה.

האמת היא שאני נהנית מהעבודה הזאת.

אני לא מבקשת פינוקים גדולים.

אני בכלל לא זקוקה ליחס מיוחד, ואני לא נתפסת לגינונים של כוכבת.

 

נעמה: אמרת לי פעם, שבניגוד למה שנדמה, את ביישנית למה התכוונת?

 

עפרה: כן, אני ביישנית מאוד, וזה נשמע לך מוזר אולי כי אני כאילו במקצוע שאי אפשר להיות בו ביישנית.

אבל העובדה היא שככה בחיים אני ביישנית.

למרות שמחיאות הכפיים של הקהל באולם מעודדות אותי, מחמאות שנאמרות לי מחוץ לבמה,

ישר בפנים, מביכות אותי.

וזו האמת, אני לא רוצה להתבלט בבית, ברחוב ובשכונה.

על הבמה הבושה נעלמת לי ובאה עלי מין פתיחות כזו.

יכול להיות שאני ביישנית כי אני לא מרגישה שאני שווה יותר מכל אחד אחר.

וכל יום אני מודה לאלוהים על שנתן לי את הכוח להישאר אני, ולא להיסחף, ולא להתפתות להיות מה שאנשים היו אולי מבקשים שאהיה.

                                                                                                                                  
(עפרה בשוק התקווה)
 

נעמה: את מדברת הרבה על אלוהים, על אמונה.

 

עפרה: אני מאמינה באלוהים.

כל הטוב וכל הרע - הכל מימנו.

על כל מה שקורה לי אני מודה לו.

ואם קורה טוב - נפלא, ואם קורה רע - יכול היה לקרות גרוע יותר,

ומה שקרה צריך כנראה ללמד אותי משהו.

האמונה הזאת מאפשרת לי לקבל את כל מה שמתרחש.

אלוהים בשבילי הוא משהו ממשי מאוד.

אני פונה אליו, מתפללת אליו כשקשה לי.

בכלל, כל יום אני אומרת "תודה אלוהים".

בערב אני קוראת "שמע ישראל" ובבוקר אני קוראת "מודה אני".

אני נושאת את אותו סידור מימי הילדות שלי והוא תמיד איתי.

אפילו בהופעות אני כאילו מדברת עם אלוהים.

כך, למשל, השיחה הזאת בשיר:

 

"שמור נא עלינו כמו ילדים

שמור נא ואל תעזוב

תן לנו אור ושמחת נעורים

תן לנו כוח ועוד ועוד

תן לנו גם לאהוב."

 

האלוהים כאילו נוכח בחיי היומיום, ואני מרגישה שהאמונה ממלאת אותי ועוזרת לי בכל הזמן.

אני חושבת שהשלווה שלי, הקלות היחסית שבה אני חיה עם עצמי ועם העולם - כל זה ממנו.

וכמובן יש גם עניין במסורת.

הרי אני גדלתי בבית דתי, ואבא חינך אותי על המסורת.

אני לא רוצה שכל מה שקיבלתי מאבא ילך לאיבוד - שבת, חגים, הדלקת נרות בערב שבת.

אסור שהשכינה תסתלק לה מהחיים שלנו.

 

נעמה: את חולמת?

 

עפרה: אוהו, אני יכולה להתחרות ביוסף בעל החלומות.

כל הלילה לפחות שלושה חלומות, ואני זוכרת את כולם.

אל תשאלי על מה.

כל האני המפותל שלי בהם החוצה.

יש לי חלומות חרדה, ויש לי גם חלומות על העתיד.

תאמיני לי, אני חולמת על הדברים שצריכים להתרחש.

אחר כך למרבה התדהמה אני מגלה שהם אמנם מתרחשים.

לא, לא אגיד לך מה.

 

נעמה: מה את הכי אוהבת לעשות?

 

עפרה: קודם כל לשיר.

בכלל אני לא רואה את עצמי לא שרה.

ומבחינת העשייה זה הדבר המהנה אותי ביותר.

מבחינת הרגש הלב, אין דבר שעושה לי יותר טוב מלתת את עצמי מלעזור.

 

נעמה: מה מרגש אותך במיוחד?

 

עפרה: קשה לי להגדיר במילים.

אבל אפשר להגיד שאני מתרגשת כשאני רואה אנשים שמחים.

כשאני רואה קהל נלהב שמגיב בהופעה ושר איתי.

יש הופעות מסוימות שסוג הקהל והמקום הם כאלה שההתרגשות בהם היא עצומה.

כך היה למשל כשהופעתי באירוויזיון במינכן שבגרמניה.

כששרתי את "חי". לעמוד על הבמה בגרמניה, עם כל הרקע ההיסטורי שיש לארץ ההיא,

ולשיר "עם ישראל חי" - זה כל כך ריגש אותי עד שכמעט לא יכולתי לעמוד בזה.

כל הזמן חשבתי על הזוג הזה, המבוגר, שפגשתי בדכאו, שאמרו לי: "תראי את המחנה הנורא הזה כאן. כשתעלי על הבמה במינכן תזכרי אותנו".

ובאמת כשעליתי לבמה, הרגשתי כאילו הזוג הזה אני שרה:

 

"שמעו, אחי,

אני עוד חי,

ושתי עיני נישאות לאור."

 

דוגמא מסוג שונה לגמרי היתה כשהופעתי יום אחד בבית ספר לילדים חריגים.

כשהם התחילו לשיר איתי "בית חם" ו"יד ביד", זה כל כך ריגש אותי, עד שכל ההופעה זלגו לי דמעות.

 

נעמה: המעריצים - מה הם בשבילך?

 

עפרה: אני לא אוהבת לקראו להם מעריצים,

אלא האנשים שאוהבים אותי.

וזה באמת כך. הם מזדהים איתי ואוהבים את מה שאני עושה, ואני משיבה להם אהבה.

אני מקבלת המון מכתבים.

בכל פעם מחדש אני מתרגשת מהמכתבים הללו.

יש בהם הכל - אנשים פונים אלי כמו אל אחותם הגדולה, מספרים לי על חייהם, מתייעצים איתי, מביעים את אהבתם.

בגלל הכמויות העצומות של המכתבים אני לא מספיקה להשיב לכולם, ואני לא מוכנה שמזכירה תעשה בשבילי את העבודה (מה גם שאין לי דבר כזה), ולכן התשובות לעתים מתמהמהות.

בכל מקרה, אני משתדלת לשלוח לפונים אלי לפחות תמונה שלי עם הקדשה אישית.

בהופעות, כשניגשים אלי מאחורי הקלעים, אני משתדלת, בכל שהזמן מאפשר, לשוחח ולהצטלם.

 

נעמה: מה קשה לך?

 

עפרה: קשה לי להבין את האנשים שנכנסים לחיים של אחרים.

קשה לי עם אנשים שמחפשים רע ולא טוב, קשה לי עם קנאה של אחרים,

קשה לי עם הוצאת דיבה ועם רכילות.

אני לא מעכלת את זה שאנשים מסוימים מנסים לפגוע ולהשמיץ.

למה הם לא יכולים לראות את הטוב?

 

נעמה: עפרה, מה הם החסרונות הגדולים שלך?

 

עפרה: חסרוני הגדול הוא שאני לוקחת ללב כל דבר.

עודף הרגישות שלי לא פועל לטובתי.

דברים כואבים לי ומשאירים בי משקע.

השאיפה שלי לשלמות, גם היא מוגזמת.

יש לי ביקורת עצמית גדולה מדי.

אף פעם אני לא מרוצה עד הסוף מתקליט, מהופעה.

התגובה הטבעית שלי היא תמיד משהו כמו: זה יכול היה להיות יותר טוב,

צריך לעשות עוד הקלטה, עוד ניסיון, עוד חזרה.

אני דקדקנית בצורה היסטרית, וזה לא טוב, כי אני תמיד סוחבת איתי איזו מועקה,

איזו הרגשה שפספסתי.

 

נעמה: מה רומנטי בעינייך?

 

עפרה: זוג שנשוי עשרים שנה והוא עדיין מביא לה פרח.

 

נעמה: ומכאן, לשאלה הבלתי נימנעת - מה זאת בשבילך אהבה?

 

עפרה: אין חיים בלי אהבה.

חיים בלי אהבה אלה חיים ריקים, קרים.

האהבה שקיבלתי במשפחה, בחום שהזרימו אלי מגיל אפס,

העניקו לי המון כוח ושקט, ומזה אני ניזונה עד היום.

ואני מקווה, מתפללת, שגם אני אדע להעביר לילדים שלי אהבה כזאת.

 

נעמה: ומה באשר לאהבה לאיש לגבר.

 

עפרה: אני לא מאמינה באהבה ממבט ראשון.

אני יכולה לאהוב רק גבר שהוא חכם ורגיש.

גבר שיהיה אוהב וחבר כאחד.

והגבר שלי צריך להראות את האדם שבי.

שירצה בי בגלל שאני, עפרה האדם, אהובה עליו ומושכת אותו, ולא עפרה הזמרת, הקרייריסטית.

מצד שני הוא צריך לדעת שהמקצוע שלי הוא חיי, ואני לא יכולה לוותר עליו, ושחיי המשפחה שלי והקריירה שלי צריכים לחיות בשלום זה עם זה.

 

נעמה: את מדברת הרבה על אמא שלך.

אמרת לי פעם שהיא האישה הנערצת עלייך ביותר.

 

עפרה: נכון. אמא שלי היא הדמות הנערצת עלי ביותר.

היא אישה חזקה, שלמה.

היא גידלה תשעה ילדים באופן המוצלח ביותר.

לא נחה לרגע עד שלא ראתה אותנו עומדים על הרגליים.

אנחנו בני אדם פעילים, יוצרים, אקטיבים - בזכותה.

היא היתה חריפה ואחראית, פינקה הרבה אבל גם 'החזיקה קצר' כשצריך היה.

ידעה לקיים בינינו יחסים של אמון מלא, והכל עם אהבה וחום בלתי מוגבלים.

אנחנו היינו - ועודנו - מרכז חייה של אמא.

בעצם היא ויתרה על כל הנואתיה כדי לקיים אותנו.

בתקליט "חי" אני שרה את השיר 'מאמי', שאומר בעצם את כל הדברים הללו:

 

"מה אומר ומה אתן תודה לך,

רק בזכותך דרכי קלה יותר.

ובין כל הקולות רק את נשמעת,

מגע ידך לנצח יישאר."

 
 

נעמה: ואבא?

 

עפרה: אבא שלי הוא איש חכם חכם.

ממנו קיבלתי את כל השלווה.

ממנו קיבלתי את האופטימיות, את הסבלנות והעקשנות.

 
 

נעמה: אילו יכולת להיוולד מחדש, באילו חיים היית בוחרת?

 

עפרה: באותם החיים בדיוק.

איך אפשר בכלל אחרת? איך אוכל בכלל שלא לשיר?

 

נעמה: ושאלה אחרונה.

כיצד את מיתייחסת אל שני הקצוות האפשריים: הצלחה מכאן וכישלון מכאן?

 

עפרה: הצלחה ומכל סוג: הצלחת תקליט, אהדת הקבל באולם, מכתבי מעריצים,

מאזינים - אלה כמובן מחממים את הלב ועושים אותי מאושרת.

אבל אני זהירה ולא מסתנוורת.

שום דבר אינו בטוח ונצחי בחיים.

וכך כל בוקר אני קמה כטוראית.

כל יום אני מתחילה מאפס.

מחפשת כל הזמן, לומדת.

אני לא חושבת שהמטרה שלי היא הצלחה לעצמה.

האמת היא שלא היא ולא החשש מכישלון הם שמשחקים כאן.

אני פשוט לא יכולה שלא לעבוד כל הזמן.

אני פשוט לא יכולה שלא לשיר.

ובקשר לכישלון - הכל מאלוהים, אני לא מפחדת.

אני אופטימית תמיד.

אם משהו לא מצליח לי אני לא חושבת על זה הרבה.

לא לקטר, אין זמן לזה.

תמיד לקוות לטוב ולהסתכל רק קדימה, הלאה, אל ההמשך.