בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 

   אודות    פורום    גלריה    תפילה    זוכרים את עפרה    צור קשר
    ביוגרפיה
    הסדנא
    סינגלים
    אירוויזיון
    עפרה - הראיון
    שרים עפרה
    הצגות
    סרטים
    הורדות
    רקעים
    היכל התהילה
 
 
כשאמא הרתה אותי היתה לה בטן זעירה ועגלגלה גם בחודשי ההריון האחרונים.

כשחשה שהגיע הזמן ללדת, היא מיהרה כמובן לבית החולים.

הרופא העיף מבט בבטן הקטנה, ולא יכול היה לאמין שהגיע זמנה ללדת.

הוא שילח אותה אפוא הביתה, אבל אמא, היתה מיילדת בתימן, ידעה טוב יותר.

היא התיישבה על אלונקה בפרוזדור בית היולדות, וככה באתי לעולם.

הורי החליטו לקראו לי בת שבע. שכן הייתי הבת השביעית במשפחתנו.

אכן, בתעודת הלידה נרשמתי כבת שבע. אבל השם לא מצא חן בעיני אחיותי הגדולות.

הן דרשו שאָקָרֵא עפרה. הורי "נכנעו" ללחץ ומאז אני עפרה.

שם המשפחה - חַזָה - נגזר משמו של הכפר בתימן שבו התגוררו הורי.

שם הכפר "אל חַז", ומשפחתנו היתה המשפחה היהודית היחידה שחיה בו.

 
היתה לי ילדות משגעת. הייתי בת הזקונים - התשיעית שבילדי המשפחה - וכולם פינקו אותי.
אבא, אמא, אחי הבוגרים וששת אחיותי. בכלל, המשפחה שלי נהדרת - אוהבים אחד את השני,
"מפרגנים" אחד לשני, מלוכדים, ונימצאים הרבה ביחד. הייתי ילדה רזה מאוד, שיער קצר, ביישנית.

אבל בדבר אחד הייתי עקבית כל הזמן - רציתי להיות זמרת. הבית הוא כמובן מקור תאוות השירה שלי.

הכל בא מאמא, והעניין התחיל עוד בימים הרחוקים כשהורי חיו בתימן. אמא היתה אז זמרת חינות מבוקשת.

משעלו הורי ארצה והתיישבו בשכונת התקווה, התפתח נוהג קבוע: כל מוצאי שבת היתה אמא מתיישבת עם טמבור על המרפסת, וכל השכנים והמוכרים היו באים ומקשיבים. אמא היתה שרה שירים מקוריים מתימן (היום אפשר לשמוע את מקצתם בתקליט שלי "שירי תימן") וכולם היו יושבים סביב מוקסמים, שרים, אוכלים, ג'עלה ושותים קפה. הנוהג הזה נימשך שנים רבות. נוסיף לכך את השירים ששרה אמא יומיום כמעט במטבח ליד הכיריים, בזמן הכביסה, בשטיפת הרצפה, שלא לדבר על ערבי חג והשבתות.

וזאת התשובה על איך, כמעט בלי להרגיש, חדרה המוסיקה אל תוך דמנו. אמא מספרת כשהייתי בוכה, בינקותי, היא לא היתה ממהרת לבוא להרגיע אותי. "רציתי שהגרון שלה ייפתח", היא אומרת.

ואמנם הגרון נפתח, וכך, מהיום שאני זוכרת את עצמי אני שרה. כל הזמן - בתחילה בסתר, בחדרי חדרים, באמבטיה. עומדת מול הראי ושרה. מקשיבה לרדיו ושרה - מחקה זמרים. התחלתי לאסוף תמלילי שירים, מילאתי מחברות שלמות. האהובה עלי מכל הזמרים (כאז כן עתה) היתה אסתר עופרים. אחר כך "גילו" אותי בבית הספר. היתה לנו מקהלה קטנה, ואני הייתי הסולנית. השיר של התקופה היתה "ירושלים של זהב".

את התיבה האחרונה של הסיום - "הלא לכל שירייך אני כינור, כינור" - הייתי מושכת ארוך: "כינוווווור",

בקול הדק שהיה לי אז, וכולם היו מתלהבים.
כשחגגה עפרה את חגיגת בת מצווה, הפנו אותה לסדנת התיאטרון שבצלאל אלוני הקים אז בשכונת התקווה.
(אלוני: "הרעיון היה לעלות הצגות מחאה, עם שחקנים מהשכונה, ובדרך זו להביא לדיון וליבון את הבעיות היומיום שלהם").
"כן, מה יודעת לעשות?" שואל בצלאל אלוני את הילדה הקטנה, הרזה, עם זנב סוס, שבאה אליו.
"לשיר".
"בבקשה".
עפרה החלה לשיר שיר פופולרי של זמרת נודעת מהימים ההם, אבל אלוני עצר אותה.
"לא, לא, אל תשירי כמו שהזמרת שרה, תשירי כמו שאת שרה".
"לא הבנתי בדיוק מה הוא רוצה ממני אבל שרתי", מספרת עפרה.
"הקול שלה עשה לי משהו, עשה לי צמרמורת", ניזכר היום אלוני. ואכן הוא פסק מיד: "בואי לחזרות".
היום יודעת עפרה לומר שהצטרפותה לסדנה היתה בעצם הדבר שפתח לפניה את הדרך הארוכה - לבמה.
 
הופעתה הראשונה על הבמה היתה במחזה שניקרא "פרחים מפלסטיק".
עפרה היתה רק שחקנית מחליפה, וכל תפקידה הסתכם בשתי המילים "שטיח אדום".
עם הזמן גדלו תפקידיה המוזיקלית "אהבה ראשונה", חברי הסדנה הקליטו את שירי המחזה ובו שיר סולו הראשון של עפרה "געגועים".
השיר הושמע ברדיו והקריין שהציג אותו בפינת השירים החדשים במצעד הפזמונים אמר: "את "געגועים" תשיר עפרה חזה".
"חזה, חזה? למה הם עושים לי את זה?" פורצת עפרה בבכי.
"לא נורא, הרגיע אותה בצלאל אלוני, "הם עוד ילמדו לומר את שמך כהלכה". ואמנם כך היה: זמן קצר אחר
כך הגיע השיר למקום הראשון במצעד הפזמונים.  השלבים הבאים לא איחרו לבוא.
מקום ראשון בפסטיבל הזמר המזרחי 1974 ועם השיר "שבת המלכה" ("לראשונה בחיי הופעתי בשידור בטלוויזיה, ועוד חי.
איזה התרגשות זו היתה. בצלאל קנה לי שמלה פרחונית שחורה,
והמצחיק הוא, שעדיין הייתי כל כך טירונית בכל, עד ששכחתי אפילו להכין נעליים להופעה, וברגע באחרון נאלצתי לקחת מאמא את קבקבי העץ הגבוהים שלה").
עפרה לומדת פיתוח קול, ריקוד תנועה, וכמובן - עוד ועוד הופעות לפני קהל.
"כל החיים שאפתי להיות זמרת, והנה עכשיו זה קורה לי. זה היה שוק, זה היה מדהים, ואני הייתי בעננים".
ארבעה תקליטים אריכי נגן הקליטה עפרה חזה במסגרת סדנת שכונת התקווה, בהצגות: "פרחים מפלטסיק", "חשוד תמיד חשוד", שרבים משריהם היו ללהיטי ענק, כמו - "אהבה ראשונה", "וחוץ מזה הכל בסדר", "עתיק נושן", "שיר השירים בשעשועים".
שנת 1976, עפרה חזה מתגייסת לצבא.
"לא רציתי להיות בלהקה צבאית. לא הרגשתי שהמסגרת הזאת מתאימה לי.
רציתי להיות בשירות רגיל, וכך היה. שירתתי כפקידה בסדנה צבאית.
בערבים הייתי נוסעת לתיאטרון ומשתתפת במופעי הסדנה".
אחרי הצבא באה החלטה הטבעית לפתוח בקריירה של זמרת מקצועית.
"פנינו לכל הכותבים הטובים בארץ וביקשנו חומר" מספר אלוני.
"רובם סירבו ('מי זאת בכלל? מה פתאום לכתוב לאיזו ילדה קטנה משכונת התקווה?')".
בלית ברירה, ולראשונה בחייו, מתחיל בצלאל אלוני - שעד אז כתב שירה בלבד - לכתוב מוסיקה.
עפרה חזה התחילה לשיר את שיריו, והשילוב הזה הצליח וצבר תנופה, הופעה רודפת הופעה ו"הילדה הקטנה מהשכונה" הופכת לזמרת.
בשנת 1979 עפרה משתתפת בסרט "שלאגר":
"באותה תקופה השתתפתי בסרט שנקרא 'שלאגר', לצד הגשש החיוור.
אני שיחקתי כבתו של פולי. בסרט משדכים לי סטודנט מהטכניון, טיפוס יבש אחד. הבחור הזה משמם אותי עד מוות, ובאחת הסצינות אני מתפרצת עליו וקוראת: "בא לי לרקוד". הוא שואל: "מה, את איזה פרחה
שהראש שלה  ברגליים?" ואני עונה: "אם לרצות לרקוד זה להיות פרחה, אז אני פרחה מקיר לקיר".
וכאן בא שיר ה'פרחה' ואתו לראשונה אני פורצת על גדול".
השיר הפך להיות להיט ענק, הושמע לעיתים קרובות ברדיו והקטע הסרט הוקרן בטלוויזיה. בקיצור, מרגע זה עפרה חזה הופכת לדמות מוכרת לכל. כמו מכתבי המעריצים מוכפלת ומשולשת, ומסתכלים עליה ברחוב.
"היתי מאושרת, אבל לא הרגשתי שאני כוכבת.
בכלל, על כל דבר שקורה לי בחיים אני אומרת תודה רבה".