Doom 3

משחק זה, שיצא לפני כשנתיים, מהווה את אחד משני המשחקים החשובים ביותר שיצאו בשנים האחרונות. המשחק עושה שימוש באפקטים מתקדמים של הצללה ומהווה מדד מצוין לא רק לכרטיסי מסך אלא גם למערכות מחשב כוללות, כאשר הוא רגיש כמעט לכל שינוי שנעשה במערכת, החל מכרטיס מסך ועד לתזמוני הזכרון. משחק זה אומנם ישן מעט אך עדיין מאפשר לנו למדוד ביצועים שכן ישנם לא מעט משחקים המבוססים או יתבססו על מנוע המשחק שלו.

למרות שהמשחק ישן יחסית הוא דווקא נהנה מתוספת הליבות, אם כי מדובר בשיפור ביצועים של כ-6 פריימים לשנייה בלבד לעומת ה-X6800, הבדל שקשה להרגיש בו בעת משחק רציף.

Quake 4

המשחק Quake 4 עושה שימוש במנוע שפיתחה חברת id עבור המשחק Doom 3 שיצא לפני כשנתיים לשוק. המשחקיות של Quake 4 דומה מאוד למשחקיות של Doom 3 בשל העובדה ששניהם מבוססים על אותו מנוע גראפי. המנוע הגראפי של שניהם שם דגש מיוחד על עיבוד של אור וצל כאשר את רובם של שני המשחקים תבלו בתוך מסדרונות ומחילות חשוכות ובהם אויבים שכנראה לא מפחדים מהחושך. אך בדבר אחד שונה Quake 4 מ-Doom 3: בעוד ש-Doom מסתמך על אלמנט ההפתעה של האויבים והם מגיעים לעיתים רחוקות יחסית, ב-Quake 4 האויבים נפוצים הרבה יותר ונמצאים כמעט בכל חדר או מסדרון בו תעברו – מה שהופך את המשחק לקצבי הרבה יותר. מלבד המשחקיות השונה שופר גם המנוע הגראפי במעט ועכשיו הוא מאפשר איכות גבוהה יותר ואובייקטים מורכבים מעט יותר. את הבדיקות שלנו ביצענו בהגדרות ברמת ה-Ultra המתאימה לכרטיסי מסך עם 512MB של זכרון.

המשחק אמור לעשות שימוש ב-SMP, כלומר ריבוי מעבדים וליבות, כך שגם הפעם ציפינו לשיפור משמעותי אך נוכחנו לגלות שה-Quad שוב לא מצדיק את עצמו.
התוצאות שקיבלנו קרובות מאוד לתוצאות של המעבדים הדו ליבתיים, והתמונה הבאה מראה את הסיבה לכך:

במשך רוב הזמן המשחק עושה שימוש בשתי ליבות בלבד, כאשר בפרקי זמן קצובים נכנסת לפעולה ליבה נוספת. כח העיבוד שוב לא מנוצל כראוי ויתרה מכך – נראה כי חלוקת העומס של אינטל דווקא גורמת לפגיעה בביצועים (כמו שצפינו מראש) ולמעבדים מרובעי הליבה אין למעשה כל יתרון במשחק זה.

Battlefield 2

משחק זה הוא המשך למשחק המצליח Battlefield 1942 שעסק בשדות הקרב הרבים של מלחמת העולם השנייה. עם התיישנות הגרסה המקורית החלו משתמשים רבים לבצע הסבות (Mods) למשחק ובראשם עמד ה-Desert Combat Mod שלמעשה דימה את שדה הקרב המודרני, אך כאמור הייתה זו יצירה של משתמשים ולא של החברה שעמדה מאחורי המשחק. הפופולאריות העצומה לה זכתה ההסבה עודדה את המפתחים ליצור משחק חדש שיתמקד בסוג זה של אקשן בן זמננו (עם כל היתרונות והחסרונות שלו), וכך נולד Battlefield 2, עם גרפיקה ומשחקיות משופרת הוא מספק את חווית משחק הרשת האולטימטיבית.

ושוב אנו עדים לאותן התוצאות שראינו במשחקים הקודמים, כאשר מעבדי ה-Quad מפגרים אחרי המעבדים כפולי הליבה.

Call of Duty 2

לא מעט דובר על משחק זה כאשר אתרים רבים העניקו לו את התואר של משחק מלחמת העולם השנייה הטוב ביותר. בשנים האחרונות הציפו את השוק משחקים המדמים את הקרבות של מלחמת העולם השנייה והמשחק Call of Duty הצליח לספק את החוויה הטובה ביותר.
המשחק עצמו מחולק לשלושה חלקים המבוססים על החזיתות של בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית באירופה ובאפריקה. הדמו שלנו מבוסס על שלב הפלישה של ארה"ב לנורמנדי אשר בחופה הצפוני של צרפת. שלב זה מתאפיין ביחידות רבות על המסך ובפעילות רקע גדולה מה שמאפשר מדידה מדויקת של כוח המעבד ופחות של כרטיס המסך.

גם משחק זה אמור לתמוך בריבוי מעבדים ולכן מיד בדקנו האם הוא אכן מנצל את ארבעת הליבות הזמינות:

התברר לנו כי גם הפעם התמיכה היא חלקית בלבד שכן לא נעשה שימוש ביותר מ-3 ליבות בו זמנית, כאשר שתי ליבות (מתוך ה-3 הפעילות) כלל אינן פועלות בשיא יכולתן כך שלא ניתן לצפות להכפלה בביצועים.

למרות האמור לעיל, Call Of Duty 2 הוא משחק שמוגבל מאוד על ידי המעבד ולכן התוצאה הסופית היא בכל זאת גבוהה יותר מהתוצאה שנתקבלה עם המעבדים כפולי הליבה, אם כי מיותר לציין שהיא אינה עולה בקנה אחד עם תוספת העוצמה הפוטנציאלית של מעבדי ה-Quad.

כל ביקורת על רכיב חומרה בעל שעון פנימי כלשהו לא תהיה מושלמת אם לא ננסה להעלות את מהירות השעון שלו על מנת לראות עד כמה משפיע הדבר על הביצועים.
אוברקלוק על מעבד מרובע ליבות צריך להיות דבר מעניין במיוחד, שכן למעשה אנו מרוויחים פי 4 כל מגה-הרץ שאנו מעלים משום שכל ליבה מקבלת תוספת מהירות משל עצמה. אומנם הרווח הוא גדול אך הקושי גדול אף הוא, משום שהמעבד גדול יותר (פיזית) ולכן יהיה קשה יותר "לפזר" את השעון המהיר יותר על פני הליבות באופן שלא יפריע למעבר תקין של המידע ולא יגרום לשגיאות.

את האוברקלוק ביצענו על גבי לוח ה-Bad Axe 2 של אינטל אך את גוף הקירור שקיבלנו עם המעבד בחרנו להחליף ב-Big Typhoon VX ששימש אותנו נאמנה גם בביקורות קודמות (ובמיוחד בביקורת ה-Core 2 Duo) והציג תוצאות מצוינות.

על ידי שימוש במכפיל המקורי של המעבד (10) העלנו את ה-FSB ל-370MHz וקיבלנו את התדר המקסימאלי בו הצליח המעבד להעלות את מערכת ההפעלה. למרות זאת, הפעולה של המחשב לא הייתה יציבה ואף לא הצלחנו לקחת אף מדידה.

הורדנו מעט את תדר המעבד ולבסוף הגענו למהירות סופית של 3650MHz, שהיא תוספת של כמעט 1000MHz לתדר המקורי של המעבד. המשמעות היא שכל ליבה עובדת ב-1000MHz יותר מהר כך שלמעשה זכינו בעוד 4GHz (שווה ערך לעוד מעבד, E6400 למשל). בתדר זה ביצענו כמה בדיקות על מנת להעריך את כדאיות האוברקלוק והשיפור בביצועים.

ב-Super Pi מהירות השעון הגבוהה יותר לא הצליחה למצות את מלוא הפוטנציאל שלה, שכן התוכנה משתמשת אך ורק בליבה אחת, אם כי התוצאה שקיבלנו היא עדיין גבוהה.

ב-CineBench זכינו בקיצוץ של 2 שניות נוספות בעקבות האוברקלוק, שיכולות להתפרש אף לשעות של חיסכון כאשר מדובר ברינדור סצנה מורכבת יותר.

במבחן המעבד של 3DMark 2006 השיפור בביצועים היה המורגש ביותר, עם תוספת של כמעט 1300 נקודות לעומת התוצאה במהירות הסטנדרטית.

לא אחת הועלתה הטענה שהשיטה בה אינטל מחברת את המעבדים שלה לערכת השבבים, היינו ה-FSB או יותר נכון ה-Quad Pumped FSB (תדר האפיק מוכפל פי ארבע כדי ליצור את רוחב הפס האמיתי), אינה מספקת שכן מעבדים מרובעי-ליבה עלולים להיות מוגבלים על ידי רוחב האפיק המקסימלי האפשרי, שהופך לצוואר בקבוק במערכת. אינטל חוזרת ודוחה טענות אלו ומציגה את הנתונים הבאים:

ניתן לראות (כפי שאינטל טוענת על סמך מבחנים שהיא ביצעה) שגם המעבד החדש שלה אינו מנצל את כל רוחב הפס אלא רק כ-62% ממנו. אנחנו בחרנו לבדוק את הטענה בעצמנו על ידי העלאת תדר ה-FSB ל-1333MHz (מבלי להעלות את תדר המעבד ומבלי להעלות את תדר הזיכרון) , ובדקנו את השפעת הדבר באמצעות שתי תוכנות העושות שימוש בכל ליבות המעבד: CineBench ו-WinRAR.

כפי שניתן לראות, השיפור בביצועים בתוכנת CineBench איננו משמעותי במיוחד, למרות ש-WinRAR דווקא הרוויחה מעט מהתוספת ברוחב הפס. לדעתנו, הבדיקה הקטנה הזו מאששת את מסקנותיה של אינטל לפיהן רוחב הפס של אפיק ה-FSB מספיק, בינתיים, גם למעבדי ה-Quad החדשים.

אינטל מציינת כי ה-TDP (פליטת חום ממוצעת) של המעבד הוא גבוה יחסית ונאמד בכ-130W, בדיוק פי 2 מהספק החום הנפלט ממעבד Core 2 Duo ממוצע. לכן, גוף הקירור שסיפקה הפעם אינטל צריך להיות חזק פי 2; על מנת לעשות זאת, החברה צריכה להגדיל את מהירות הסיבוב של המאוורר לכ-4000RPM (לשם השוואה, המאוורר שמגיע עם מעבדי ה-Core 2 Duo מסתובב במהירות של בין 200 ל-2500RPM).
מלבד יכולת הקירור, שיש לומר די מספקת את המעבד שלנו, המאוורר של גוף הקירור יוצר כמות רעש בלתי נסבלת ממש - המערכת שהרצנו כוללת בתוכה כרטיס מסך מסוג X1900XTX עם הקירור המקורי של ATI (אין צורך להסביר שזהו סוג הקירור שנבחר אין ספור פעמים כרועש ביותר בתעשייה) והמאוורר של אינטל העפיל אפילו עליו בעוצמת הרעש (אפילו כשהמאוורר של כרטיס המסך מכוון למהירות המקסימאלית) – לכן החלטנו להמשיך לעבוד עם ה-Big Typhoon VX.

מלבד השיפור הברור בטמפרטורות (כפי שניתן לראות בגרף לעיל), ה-Big Typhoon מספק מנוחה נחוצה לאוזני המשתמש שכן מפאת הרעש הרב שמפיק המאוורר של אינטל, לא ניתן לעבוד עם המחשב כאשר גוף הקירור המקורי מורכב עליו (אלא אם כן המחשב נמצא בחדר אחר).

בהמשך בדקנו את ההספק שצורך המעבד, על מנת להעריך איזה ספק יספיק על מנת להניע חיה כגון מעבד מרובע ליבות. את הבדיקה עשינו ללא עומס על כרטיס המסך ורק על ידי העמסה על המעבד בעזרת תוכנת SP2004 (אותה תוכלו להוריד ממדור ההורדות שלנו).

בדקנו את צריכת ההספק בשלושה מצבים: ללא עומס כלל (פעולה רגילה של המערכת), עומס על שתי ליבות בלבד (דימוי מעבד דו ליבתי רגיל מסדרת ה-Core 2 Duo) ועומס מלא על כל ארבע הליבות.

ניתן לראות שבמצב העבודה המלא של כל הליבות, המעבד צורך פחות או יותר את ההספק שאינטל מציינת כי נפלט בצורה של חום, כ-130W, וכי כל המערכת צורכת כמעט 250W בפעולה מלאה. אם נוסיף על כך את כרטיס המסך ומספר דיסקים קשיחים, נוכל להגיע בקלות לצריכה של 600W במצבים קיצוניים.