• מאת orenha

השפה המילולית, שפת הגוף, זיהוי האמת והשקר, והחיזור

העלאת השקר לדרגה גבוהה של מודעות היא הבסיס לתגובות הפיזיולוגיות אותן בודקות המכונות הקרויות "מכונות אמת" או "גלאי-שקר" (פוליגרף). גם אם תגובות והיסוסים מסוג זה אינם יכולים להיתפס בעיניים ובאוזניים בלתי מיומנות, ובעיקר כאשר הם נעשים על-ידי אדם שהוא כן מיומן בשקר, הרי אלה יכולים להיקלט על-ידי אמצעים מכניים, הרגישים הרבה יותר מהחושים שלנו. יחד עם זאת, אלו יכולים להכשיל את הנבחן בשני מצבים. האחד, כאשר, מסיבות כלשהן, אדם מתרגש בעת מתן תשובה לשאלות מסוימות, גם אם נתן להן תשובות שהן אמת. המקרה השני הוא המקרה בו אדם מתרגל להיות מודע ולשמור על עקביות דבריו, בין אם הוא דובר אמת ובין אם לא, בגלל חשש שיאמר דבר שאסור עליו לפרסמו ברבים. במקרה כזה, ולפחות בנושאים מסוימים, הוא עלול להימצא דובר שקר גם כאשר אינו כזה.

לדוגמא, בתחילת השנה האזרחית של 1998 נתפסו שני אנשי מוסד בשווייץ. לאחר מכן סערה הארץ לשמע הטענה שהיתה הדלפה ממשרד ראש-הממשלה, אשר חיבלה בהחזרתם המידית של השניים. בבדיקה בגלאי-שקר, היחיד שנמצא בספק דובר אמת היה דובר ראש-הממשלה, שי בזק. סביר להניח שדובר ראש-הממשלה לא הדליף את המידע הזה. הרבה יותר קל להאמין שכאדם צעיר ולא מנוסה, בתקופה ההיא, אשר היה, מתוקף תפקידו, חשוף לעין-כל ועם זאת מחויב כל העת לשמור על מוצא פיו ועל עקביות דבריו, בין אם אלו נכונים ובין אם לאו, התקשה להיות חופשי גם בדוברו אמת, כאשר נתבקש לעשות כן, כשם שלא היה יכול להיות חופשי בזמנים אחרים. להרגל יש מחיר, וסביר מאד ששי בזק, אל מול גלאי-השקר, שילם אותו.

הכסות של השפה הסימבולית

אם כן, הסיבה שאנחנו לא משקרים כל כך הרבה, למרות שלכאורה קל לנו לעשות כן, נעוצה בכך שאנחנו בודקים זה את זה בשבע עיניים. ויחד עם זה, קרה עם הזמן לשפה הייחודית שלנו, הסימבולית, של סימנים מוסכמים שקל מאד לשקר בה, משהו מאד מעניין. השפה האנושית הלכה והעשירה עד כדי-כך שקשה לאדם אחד להכיל את כולה, וכתוצאה מכך למדנו להשתמש בשפה ככלי המלמד אותנו על האדם, הרבה מעבר לתכנים המדויקים של אמירותיו. וזוהי הכסות, או "שפת הגוף" של השפה הסימבולית.

וכך, דרך המבטא של האדם אנחנו לומדים על מוצאו, ובעזרת הדקדוק, התחביר ואוצר המילים שלו, אנחנו לומדים על יסודות השכלתו ועל יסודיותה. ומשום כך, כאשר גבר מחזר אחר אישה ואומר לה עד כמה הוא אוהב אותה, והיא נענית לו, היא נענית לו בהכרח משום שהיא באמת מאמינה לתוכן של דבריו. לעתים קרובות היא נענית לו, אפילו בלי לדעת, בשל האופן שבו הוא אומר את דבריו. כלומר, בגלל המידע שהיא מקבלת מכך על השכלתו, על האינטליגנציה שלו, ואפילו על אופיו. את כוונותיו יש לה אפשרות, לפעמים, לשנות מאוחר יותר. את אופיו, חינוכו והשכלתו, הרבה פחות. אנחנו משתמשים, אם כך, לא רק בתכנים הסימבוליים של השפה. אנחנו מתייחסים אליה כאל אבר שהוא חלק אינטגראלי של האדם, יותר כך אפילו מאשר הלבוש, לדוגמא, כדי לאסוף עליו מידע. וכך, באופן משני, סוגרת השפה מעגל, ונותנת לנו מידע על האדם באופן הדומה מאד לאופן בו אברים ואותות משמשים בעלי-חיים אחרים בתהליך הבחירה של בני-זוג ושל יריבים, כלומר, באופן שאינו סימבולי כלל וכלל, אלא כזה שיש לו קשר הכרחי למידע שאותו הוא נותן.


הוספת מאמר