• 12-06-2014
  • מאת yaronm222

חינוך - גלעד שדמון

כשהבנתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול הייתי בסה"כ בן 12, זה היה בתחילת הלימודים בתיכון, ביום הראשון של כיתה ז', ז'1 אם נדייק.

עם תחילת השיעור התיישבתי כמו שהייתי רגיל בשורה האחרונה בכיתה והתבוננתי בחברים שלי לכיתה. 35 תלמידים מרוגשים ורועשים ומולם עומדת מורה אחת חסרת סיכוי לחלוטין להשתלט על כל מה שקורה לנגד עינייה. ואני, רק אתמול חזרתי ממחנה קיץ בו למדתי להדריך. היום הראשון במחנה היה אחר לגמרי, הרבה יותר שקט ורגוע, אולי בגלל שהיו בו רק 10 תלמידים או אולי בגלל שהמדריך סיפר לנו כבר בהתחלה סיפור אישי ומאוד מרגש ואולי בכלל הסיבה הייתה שלכולנו הייתה מטרה - להיות מדריכים.

בעשר דקות הראשונות של השיעור השני, המורה להיסטוריה הוציאה 2 תלמדים מהכיתה בגלל שהתווכחו בניהם על כיסא. ברגע שהם יצאו מהכיתה השקט ששרר רק הבליט את פרץ המחשבות הרועשות שצצו ללא הרף בראשי. לא זכור לי שבמחה המדריך הוציא מישהו מהכיתה כי ממילא למדנו בחוץ, בטבע. גם לא היו עונשים. ואם במקרה מישהו התנהג שלא בהתאם לכללים היינו עוצרים את הפעילות השגרתית ודנים כולנו על כך. זה היה מספיק לאותו אחד להבין שכדאי לו להתחשב בחבריו.

השיעור השלישי היה גיאוגרפיה, הגיע לכיתה מורה נמוך קומה, זקן ועצבני. זאת הייתה השנה האחרונה שלו לפני יציאתו לפנסיה. וב-20 שנה רצה מאוד להתקדם למשרת מפקח ולא איפשרו לו. היה מורגש מאוד התסכול והכעס שלו, העובדה שהוא לא ממש רצה ללמד אותנו באותו הרגע. ממש הבנתי אותו כי גם אני לא ממש הייתי שם בכיתה, הייתי במחנה. שי, המדריך שלנו, תלמיד כיתה י"א מחוייך וצנוע. היה תמיד מדבר איתנו בגובה העיניים. ממש הרגשנו כולנו עד כמה הוא נהנה להיות איתנו ולהדריך אותנו, עד כמה התפקיד חשוב לו ואנחנו. אפילו היה מקרה בו לא ישן כל הלילה כי לא היה מוכן לפעילות של מחר.

השיעור הרביעי – טריגונומטריה. משולשים, זוויות. ממש הרגשתי שאני שוחה בחומר. למדנו את החומר הזה במחנה. אבל שם לא היה לנו לוח, למדנו את זה ביחד כשלמדנו קשרים וחיברנו סנדות כדי לבנות מתקנים שונים. היו שם שלל זוויות, כהות, ישרות, חדות, בדיוק מה שהמורה ניסתה להסביר לנו ב45 דקות אבל שם ממש הרגשנו אותן, נגענו בהן, בנינו אותן..

אז מה בעצם אני עושה פה? למה שלחו אותי לכאן? מה אני מרוויח מזה שאני יושב פה בכיתה?

במחנה היה לי יותר כיף, לימדו אותי שם דברים שפה לא יצליחו ללמד אותי בכלל. הרחמים העצמיים התחילו לשתוף אותי. הרגשתי חסר אונים לחלוטין ואז החלטתי לשנות. אני אהיה זה שישנה את מערכת החינוך.

גלעד שדמון, איש חינוך, חבר מועצת העיר פתח תקווה


הוספת מאמר