• 09-12-2014
  • מאת druda

אמרי שפר י"ז כסלו ה'תשע"ה

גמילות חסד עם האשה - מספרים: לאחר נישואיו של הגה"ק רבי נפתלי אמסטרדם זיע"א שאל אותו רבו הגה"ק רבי ישראל סלאנטער זיע"א האם הוא עוסק במצות גמילות חסדים? השיב רבי נפתלי: אין לי במה לעסוק, מחוסר כסף אני ואין ביכולתי לנהל קופת גמ"ח. אמר לו רבי ישראל: לא לכך התכונתי, בבית אפשר לגמול כל כך המון חסד עם האישה.
 
     וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת א''י . (בראשית רבא טז.)
 
    זה אף פעם לא נגמר עד שלא מאשימים יהודי
 
    "זה לא שאני מפחד למות, אני פשוט לא רוצה להיות שם כשזה קורה".
 
המצורע שהובא אל הכהן (פניני בית לוי, גליון 309)
     בנוהג שבעולם כאשר חסיד נוסע אל רבו, הרי הוא מלא בשמחה, בעוד זמן קצר יתראה עם רבו, מקור חיותו הרוחנית. כך היה תמיד מנהגו של החסיד הוותיק רבי יששכר דוב (ר‘ בערל) רפפורט, מחשובי חסידיו של הרה“ק רבי שלמה הכהן מראדומסק זיע“א. כל אימת שהיה משים פניו אל רבו היו פניו נוהרות משמחה, על שם העתיד.
     אך לא הפעם הזו! הגבאים, המשמשים והחסידים שבבית המדרש התפלאו למראה פניו העצובות של ר‘ בערל מיודעם. החיוכים הרחבים שהיה מפזר לכל עבר וטפיחות השכם הלבביות, התחלפו בסבר פנים עגום ועינים מושפלות ארצה, אשר גם כאשר הורמו מעט, הבהילו אותם עוד יותר. זיק החיים העליז תמיד, היה כבוי לחלוטין.
     ”מה קרה לר‘ בערל?“ תמהו הכל זה לזה. ”כלום צרה גדולה התרגשה עליו, והרי לא שמענו מאומה?“ לא הניחו לו הגבאים לטבול במי עגמימותו ואחד מבניהם אמר לו ”דאגה בלב איש ישיחנה“. אנא, ספר לנו מה מעיק עליך. השלום לך ולכל בני ביתך. שמא מחלה קשה או צרה גדולה נחתה על ביתך או מישהו ממשפחתך“. ”חלילה וחס“ מחה נמרצות. ”כולם בריאים ושלמים“. ”והפרנסה?“ ”מצויינת“. ”יש נחת מהילדים?“ שאל המשמש בנעימה דאגנית, ומילים אלו עם הניגון המלבב שהיה נסוך בהם, כמו חוררו נקב בפצע מוגלתי בלבו של ר‘ בערל, ופתאום החל זרם של דמעות לגלוש מעיניו. אוי אמריקה, אמריקה, חבל שהנחתי להם לנסוע לשם....
     שנתיים לפני כן. ספינת המפרשים העוגנת בנמל דנציג (כיום: גדנסק) היתה מחוברת עדיין לרציף בחבלים עבים משני צדייה, אולם מלחים קדחתניים כבר עמלו בפריפת העבותות הגסות מיתדות המתכת המעוגלות, וצפירה רמה החרישה את אוזניהם של הכל.
     על סיפונה של הספינה עמדו אריה לייבל וויס, אברך משי חסידי לבוש שיראין, זוגתו הצנועה והחסודה פסיה מירל, ושמונת ילדיהם. הם נפנפו מי במטפחת ומי בידיו לעבר סבא וסבתא, ר‘ בערל ומרת מינדל רפפורט שעמדו על הרציף ונפנפו גם הם לעומתם.
     מינדל לא הצליחה לכבוש את בכייה המתפרץ וצעקה בכל כוחה לעבר חתנה, בתה יקירתה ונכדיה, ”זייט גיזונט און שטארק, זייט מצליח“ (”תהיו בריאים וחזקים ותצליחו“). ואילו ר‘ בערל בעלה לעומתה מצעק אחריהם יברכך ה‘ וישמרך“, וכן הלאה את מילות ברכת הכהנים על הסדר.
     האוניה התרחקה לאיטה מן המזח לעומק הים, כאשר ר‘ בערל וזוגתו עזבו את הנמל אחוזי התרגשות וכבר חשים תחילתם של געגועים צובטים בלבם.
     היה זה חתנם, לייבל שמאז חמש שנים טוען הוא טענה אחת שאין עליה תשובה: ”פה בפולין אני לא מצליח בשום דבר, וכולנו סובלים דקדוקי עניות. שמעתי שבאמריקה מצליחים מאד. כמה חברים שלי שנסעו לשם, כתבו לי מכתבים והם מתארים את חייהם הנהדרים. הם עובדים קשה אמנם, אבל מרוויחים את פת לחמם ברווח גדול ולא בצמצום, בכבוד ולא בביזוי בנחת ולא בצער, בהיתר ולא באיסור“. ר‘ בערל כעס על דבריו, וכמעט וחדל לדבר עם חתנו בתקופה הראשונה שכן מוחזק היה בעיניו כאילו כבר החמיץ והתקלקל. אמריקה?! השמועה אמרה כי מי שנוסע לשם, משליך עוד באוניה את טליתו ותפיליו לים הגדול. אך כיון שעבר הזמן, ובתו ונכדיו ידעו חיי עניות מרודים והשחירו פניהם מחמת הרעב והדוחק, החל להתרצות קמעא קמעא להפצרותיו של חתנו לייבל, עד שיום אחד הכריז בפה מלא, ”אני מרשה“?
     לייבל נתקף רוח תזזית למשמע הדברים, נשק בהתרגשות לחמיו והודה לו נרגשות. אחר החל מתרוצף ברוח סערה להשיג את כל האישורים הנחוצים, כרטיסי הפלגה בספינה, ומזוודות שבאותם ימים נראו כקופסאות מלבניות מאורכות וקשיחות שזוויות נחושת מגינות על פינותיהם.
     מקץ ימים לא רבים הפליגו כאמור בני משפחת ווייס לעבר יבשת אמריקה ולאחר כחודשיים, כאשר נתקבלה גלוית דואר ראשונה מפסיה מירל – נשמו הוריה המודאגים לרווחה. פסיה מירל תיארה במילים פשוטות חפות ממליצות, כיצד עברה הדרך הקשה עד שהגיעו בספינה לנמל ניו-יורק וכמה קשיים עוד נכונו להם עד שמצאו דירת מגורים קטנה וחשוכה ברובע ששמו ”איסט סייד“. וכך, מאותה גלויה ראשונה, החלו להגיע עוד ועוד גלויות ואפילו מכתבים שלמים, בהם תיארה פסיה מירל את קשיי ההתאקלמות הראשוניים שעברו בני המשפחה עד שהצליחו להתבסס בדירה טובה ומוארת. לייבל זכה במקום עבודה קבוע כחזן בבית הכנסת ”בית המדרש הגדול דניו-יורק“ והילדים הולכים ללמוד במוסדות. ”זה אמנם לא כמו החיידר בשטעטלע“ התוודתה פסיה מירל, ”אבל גם לא נורא כל כך“. אולם, בתקופה האחרונה החלו מכתביה של הבת מארה“ב להיצבע בגוונים קודרים. רוח רעה עברה על לייבל. כמה מבאי בית הכנסת ששמעו את קולו הנפלא לחשו על אוזנו כי חבל על כשרון גדול כמוהו שהוא מתבזבז בבתי כנסת. ”עם קול יפה כמו שלך אתה יכול להיות זמר גדול באופרה ובתיאטרון“ הסיתו אותו, ”תרוויח פי מאה ותנחל כבוד מעשרות אלפי אנשים“.
     ”הנחש השיאני ואוכל“. לייבל היטה אוזן לדבריו של היצר הרע והלך לראיון עבודה בתיאטרון, שם קפצו עליו המנהלים בשמחה כששמעו את קול הטנור הנפלא שלו, הם חתמו איתו בו במקום חוזה עבודה בתנאים מפליגים והטבות שמנות. כן... היה איזה סעיף קטן ושולי בחוזה שדיבר על כך שהעבודה כוללת גם הופעה בשבת. לייבל לא היה ערני כל כך לאותיות הקטנות...
     הוא החל להופיע בתיאטראות. תחילה עשה זאת מאחורי גבה של זוגתו וללא ידיעתה. אלא שזו לא היתה תמימה כל כך והרגישה שאין פניו כתמול שלשום. גם זקנו שמעולם לא עלה עליו תער הגלבים, החל מתקצף והולך משבוע לשבוע עד שבתוך חודש אחד – פנים חדשות (ומגולחות) באו לכאן. פיאותיו העבותות נותקו משורשם באבחת מספריים אחת, השם ”לייבל וייס“ נזרק לאשפתות לטובת ”ליאונרדו ווייט“ והכרזות בלוחות המודעות סיפרו בשער בת רבים על הזמר המצטיין ליאונרדו ווייט בעל הקול הנפלא.
     המונים נהרו להופעותיו של האברך החסידי שהחמיץ והתקלקל בקלות יתרה, ולא עברו ימים רבים, והוא החל מחלל שבת אחת ועוד שבת ולאחריהן פרק עול מצוות באופן נורא ואיום וכל התנהגותו כאילו נולד להורים גויים.
     פסיה מירל מיררה בבכי יומם ולילה וניסתה לדבר על לבו של בעלה לבל ינטוש תורת אמו, אולם כל דבריה היו אל העצים ואל האבנים. לייבל-ליאונרדו הראה לה בגאווה על ארנקו התפוח ואמר בהתרברבות: ”ומה חשבת, שהגבאי בבית הכנסת האורתודוקסי שלנו יוכל לתת לי כאלו סכומים? אנחנו כבר לא נמצאים באירופה החשוכה אלא באמריקה הנאורה. העבר אין“?
     ישבה פסיה מירל וכתבה במר לבה את כל הקורות אותה לאביה. הנייר ספוג היה בדמעות יותר מאשר בדיו. ”רוצה אני לחזור לעיירה“ כתבה בדמע, ”מה שווה לי כל אמריקה, אם בעלי הפך לגוי גמור“.
     ”סליחה, אני רואה שדרכתי לך על יבלת כואבת“ התנצל הגבאי במבוכה ואץ פנימה לחדרו של הרבי לברר מתי יוכל ר‘ בערל להיכנס לקודש פנימה. לאחר שעה קצרה ישב ר‘ בערל בחדרו של הרבי הקדוש מראדומסק וסיפר לו על חתנו שהחמיץ, בתו המייללת , ושמונת נכדיו העלולים חלילה ללכת בדרכי אביהם ולירד יחד עמו לשאול תחתיות. ”אוי לי“ ספק הרבי כפיים. ”והרי מכיר אני היטב את לייבל, תלמיד חכם הוא ואפילו ירא שמים, ראה מה כוחה של סביבה מקולקלת שהיא מרעילה את נפש האדם כביצה מזוהמת שכל המתגורר בקרבתה לוקה“. הוא שקע בהרהורים.
     ”כתוב איגרת בשמי להרב אב“ד של ניו-יורק שיקרא ללייבל ויאמר לו בשמי שאני מצווה עליו לעזוב  תיכף את אמריקה ולשוב לפולין עם כל בני משפחתו“.
     מעודד ומנוחם קמעא יצא ר‘ בערל מחדרו של הרבי, נסע לביתו וכתב מנהמת לב מכתב ארוך לרבה של ניו-יורק. ככל אשר ציווה עליו הרבי. לא היה לו ספק כי כאשר לייבל ישמע כי הצדיק הקדוש והטהור מצווה עליו, יתעשת ויציית לו. המכתב חצה את הים הגדול והגיע לביתו של הרב אש שלא איחר לזמן אליו את הזמר הנפלא ולכבדו בתוכחת מוסר, ”כיצד זה עשית כדבר הזה והרי הכרתיך כאברך ירא שמים ויודע ספר, ועתה שמע בקולו של הרבי ושוב למולדתך“. ברם, לייבל כבר טעם טעמו של חטא ונמשך אחריו כעבותות העגלה חטאה. לגלג על הרב ואיומיו ויצא מלפניו בחיוך של ביטול.
     הרב כתב את האמת ללא כחל ושרק לחמיו של הפוחז: דע לך שחתנך מושרש כה עמוק בחטא, עד כי רק נס יכול לגרום לו לחזור בתשובה“? עד אשר יום אחד נוסעים ר‘ בערל וזוגתו לראדומסק ובוכים מקירות לבם לפני הרבי בכי עצום ונורא ממיס לבבות. ואמנם, הרבי לא עמד בפני תחנוניהם ובעיקר לא בפני דמעותיה של אשת ר‘ בערל שביכתה את מר גורלה של בתה ונכדיה. ”צאן קדשים אלו מה חטאו?“ וציווה על ר‘ בערל לכתוב להרב אב“ד דניו-יורק שיאמר ללייבל כהאי לישנא: ”להווי ידוע לך לייבל, כי אני כהן, וכל טומאת נגע צרעת תלוי בכהן. אם תשוב לכאן, מה טוב, ואם לא – כתוב בתורה ”זאת תהיה תורת המצורע“, אתה תהיה מצורע, כי בעוד זמן קצר תפרח עליך צרעת בניו-יורק. ואזי ממילא יתקיים בך  המשך הפסוק ”והובא אל הכהן“ –
     הרב אש הקריא את האזהרה הנמרצת לפני לייבל, וזה מילא פניו צחוק ותיאר בלגלוג ובצבעים חיים איך תפרח הצרעת מראדומסק ותעופף דרך ימים ונהרות עד לניו-יורק, תדפוק בדלת ביתו ותעוט עליו כעיט על הפגרים....“אתה מאמין בדברים האלו?“ לגלג לייבל. ”אני לא“. הוא יצא בצחוק גדול, והרב התהרהר בעוגמה, מי יודע כמה בשר ”דבר אחר“ כבר גלש במעמקי קיבתו של פרח חסידים זה, עד שצחוק חלול של אפיקורסות בוקע מגרונו הטמא.
     ”מה קרה לי?“ הקיץ לפנות בוקר הזמר המהולל משנתו בתחושת גרדת נוראה. כל עורו שרף ועיקצץ כאילו נשפכה עליו חומצה. רגעים אחדים עמד ושפשף את כל בשרו כמטורף, עד שנבקעו סדקים בעורו והוא רץ אל המראה כאחוז אמוק. לתדהמתו לא היה גבול. צרעת פרחה על כל גופו מראשו ועד רגליו.
כל עוד רוחו בקרבו רץ אל רופא העור הקרוב ביותר. הרופא רק ראה אותו ועיניו כמעט יצאו מחוריהן. הוא צעק בחרדה ”לפר“ (מצורע באנגלית), צא מחדרי. אל תדביק אותי במחלתך הנוראה“. ”תן לי תרופה, איזו משחה להקלה. כל עורי שורף כאילו להבות בוערות על גופי“ גנח ליאונרדו. הרופא רשם במהירות על דף כמה שורות באנגלית צפופה ומסר את הנייר לחולה. זה סבר לתומו כי זהו מרשם למחלתו וניגש בבהילות אל בית המרחקת. אבל כאשר ראה הרוקח את הנייר הזעיק במהירות את שירותי הרפואה והללו מיהרו לכלוא את המצורע בהסגר חמור.
     לאחר שנבדק על ידי רופאי עור מומחים בשרוהו הללו: ”אינך יכול להישאר בארה“ב. אין רשות מגורים במדינתנו לחולי צרעת קשים כמוך. מפולין באת ולפולין תחזור“. ליאונרדו התחיל לבכות ולהתחנן על נפשו אבל נציגי השלטונות היו נוקשים וחסרי כל רגש. ”יש לך 24 שעות בלבד לצאת מארצות הברית“.
     צרוע כולו הגיע לייבל חזרה לפולין וגם בה הושם בהסגר. חשב כי בינתיים תעלה ארוכה למכתו אבל הימים נקפו ומחלתו ממאנת להירפא. בראותו כי צרתו צרה, וכאשר שמע גם מפי הרופאים הפולניים כי אינם רואים לו שום תרופה בדרך הטבע. נחרד עד עומק נפשו. כעת הבין כי רפואתו וחוליו נתונים בידיו של הרבי הכהן מראדומסק. והיה, אם יכניע עצמו כלפיו וישוב בתשובה יתרפא, ואם לא, יהא נימוק והולך עד שימות מצרעתו. ”קחו אותי לרבי מראדומסק“ החל מתחנן. ”אני רוצה לבוא אליו עם פתקא שיתפלל עלי וארפא. אני מקבל עלי לציית לרבי ככל אשר יצווה אותי“. הניחוהו בודד בעגלה הנוסעת ראדומסקה, גם העגלון התרחק ממנו ככל יכולתו ונרתע ממנו כפי שבורחים מצרעת....
     הגיע לראדומסק וכאן מתרגשת עליו צרה חדשה. הרבי כלל אינו רוצה לראות אותו ולקבלו. ”רק לאחר שתבטיח לציית לרבי, ותקבל עליך בקבלה גמורה לא לחזור לאמריקה אלא להתנהג כיהודי טוב ונאמן כדת ישראל“. ”אני מבטיח“ הצהיר בהתלהבות. או אז ניאות הרבי לפתוח את חלון חדרו, העיף, בו מבט קצרצר ופנה אל חתנו, ”צריך לעשות לו אמבטיה רותחת כמה פעמים, ואחרי זה ילך לטבול במקוה ושב ורפא לו“?
     שום רופא לא שמע על רפואה כזו למחלת הצרעת, ובאף מוסד לימוד רפואי אין מלמדים סגולה כזאת, אבל עובדה היא כי לאחר שרחץ לייבל את בשרו כמה פעמים באמבטיה רותחת וטבל במקוה, התרפאה עוד באותו שבוע!
 
 
חוויית השבוע שלי
 
http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/
 
 

גמילות חסד,ישראל סלנטר,נפתלי אמסטרדם,מצורע כהן,אמרי שפר,חוויית השבוע שלי,


הוספת מאמר