בניית אתרים בחינם
בס"ד


קהילת אנוסי משהד בישראל

אתר להעמקת הקשר בין קהילת אנוסי משהד למורשתם


              האתר בניהולו של עו"ד אבי בצלאלי, לשעבר יו"ר הועד המרכזי לקהילת אנוסי משהד בישראל ומו"ל העלון מש-הד

 
    עמוד הבית
   
    חדשות הקהילה
    טקס קריאת השם לרחוב
   
    תמונות מחיי הקהילה
    בני הקהילה חללי מערכות ישראל
   
    אנוסי משהד - רקע הסטורי
    קהילת אנוסי משהד בישראל
   
    ועדי הקהילה
    קישורים לאתרים נוספים
    הכנסת ספר התורה צעירי משהד
   
    תשסה
    חשוון תשסו
    כסלו תשסו
    ספר הטלפונים של הקהילה
    אילת תשסו
    טאבה תשסו
    יום העצמאות תשסו
    פורים תשסו
    טיול תשסו
    מועיד ביני פסח תשסו
    ט"ו באב
    ספר התורה
    גיליונות מש-הד
    מפגש פנויים פנויות 2007
    פעילויות צעירי משהד בישראל

עוד באתר:

- אנוסי משהד: רקע הסטורי
- אנוסי משהד כיום
- בית האבות לאנוסי משהד
- מוסדות הקהילה
- חדשות הקהילה
- עלוני מש-הד
- קישורים לאתרים בקהילה
- קהילת אנוסי משהד בתפוצות
- יזכור: הנצחת חללי הקהילה

- פרויקט שיקום חלקות הקבורה
- גלריה וסרטים
- מאכלים פרסיים
- פורום בני הקהילה
- צור קשר



בס"ד

 


 

קיצור תולדות קהילת אנוסי משהד

מאת: אבי בצלאלי, לשעבר יו"ר הועד המרכזי. עורך ומו"ל גיליונות מש-הד.

 

 

תחילת הישוב היהודי במשהד

העיר משהד נמצאת בצפון מזרח איראן. במשהד קבור נביא מוסלמי-שיעי בשם אִמָאם רְזָה, ומסיבה זו מוסלמים-דתיים-קיצוניים רבים מאכלסים את העיר. עד המאה ה-17 לא הייתה רשות ליהודים, שנחשבו בעיני המוסלמים לטמאים, להיכנס לעיר משהד. ראשיתה של הקהילה היהודית במשהד הייתה לפני כ-270 שנה, כשמצביא בשם נאדר שאה חזר מניצחונות אדירים מהודו והביא אוצרות אגדיים אתו. בהיותו מוסלמי-סוני, לא סמך על נתיניו המוסלמים-שיעים. הוא קבע את משהד כבירתו, והעביר יהודים לעיר משהד בכדי שיטפלו באוצרותיו.

 

עלילת הדם

לפני כמאה ושבעים שנה, ב-יב' בניסן תקצ"ט הייתה במשהד עלילת דם על יהודי המקום, דבר שגרר אחריו את קנאי הדת המוסלמים שהחליטו להורות על "ג'יהד" (מלחמת-קודש) ביהודים. ההוראה ניתנה, ובמהלכה נהרגו מספר נכבדים יהודים. כמו"כ הוכרז על חיסולה של הקהילה באם היהודים לא ימירו את דתם ויתאסלמו. בלית ברירה ירדו היהודים למחתרת, והחלו לחיות בזהות כפולה: למראית עין התאסלמו, אך שמרו בסתר על חייהם היהודיים תוך כדי סיכון חייהם.

 

הירידה למחתרת

השמירה על אורחות החיים היהודיים במחתרת לא הייתה קלה. למזלם, חוקי דת האיסלאם אסרו על כל מוסלמי להסתכל או לדבר עם אשת איש. כמו-כן, כל בת בעיר זו, מגיל רך, שהחלה רק ללכת, הייתה חייבת להסתתר בתוך צָ'דֹור (צעיף), כאשר כל גופה היה מכוסה. האנוסים  ניצלו את חוקי האיסלאם, והנשים קיבלו על עצמן את התפקיד הקשה והחשוב: לקחת את ענייני הדת בידיהן: את ספרי התורה, את הטליתות, התפילין וספרי הקודש, הובילו הנשים מתחת לצעיפיהן, מבית לבית וממרתף למרתף, וארגנו לגברים תפילות יום-יום במחתרת. התפילות אורגנו בבתים פרטיים, במרתפים סגורים, בחשאי ובפחד. ניתנה הוראה ע"י ראשי הקהילה לקנות בשר טריפה באטליז מוסלמי, להביא את הבשר עד הבית, ולזרוק אותו לכלבים או לחתולים, בכדי שהמוסלמים לא יחשדו  בדבר. במקביל, בכל יום התבצעה שחיטת כבשים כשרה למהדרין, והנשים-מתחת לצעיפיהן ביצעו את חלוקת הבשר בהתאם לגודל המשפחות. ניתנה הוראה לפתוח את החנויות בגטו היהודי בשבתות, לכמה שעות, ולהושיב ילד קטן בחנות שיאמר: 'אבא הלך, ועוד מעט יבוא...', עד אשר היה נמאס למחכה המוסלמי, והיה הולך לו... מקואות טהרה בנו במרתפים סגורים וללא אמצעי חימום. מספרים שהיו מקרים בחורף הקשה והמקפיא, שהצטרכו הנשים לשבור את שכבת הקרח העליונה על-מנת לטבול עצמן במקוה, ובכל זאת אף אישה לא ויתרה! בפסח ניתנה הוראה להמשיך לקנות לחם כרגיל, ובכל בית לפני הכניסה לחצר סודרו תנורים לשרוף את הלחם הקנוי עוד לפני שנכנסים הביתה. כמובן, לפני הפסח נאפו מצות ע"י הנשים, וחולקו בהתאם לגודל המשפחות. מספרים שגזרת המצות בפסח הייתה מהקשות ביותר, כי המוסלמים שרצו לנצל את תמימותם של הקטנים, חקרו ילדים יהודים אם הוריהם כבר אפו מצות לפסח... לכן, אפיית המצות הייתה מתבצעת במרתפים, אחרי חצות הלילה, כשהילדים כבר ישנו. הנשים, במיומנות רבה, ידעו היטב כיצד להעלים את ביצוע האפייה. כמובן שגם כאן לא שכחו הנשים את החלוקה, ובסתר, למשפחות העניות, הנזקקות.

 

ג'דיד אל אסלאם

בעיה נוספת עמדה בפני האנוסים במשהד: איך תישמר ההפרדה בין קברי היהודים לקברי המוסלמים? אך גם כאן הייתה עזרה ממקום בלתי צפוי: למרות שהמוסלמים האמינו שהיהודים "התאסלמו", ראשי הדת המוסלמים בעיר משהד החליטו עדיין להפריד בין המוסלמים לאנוסים. לאנוסים מעתה הודבק שם חדש: "ג'דיד אל אסלאם", כלומר: "המוסלמים החדשים...", וכן ניתנה הוראה למוסלמים שאמנם נראה כאילו היהודים באמת התאסלמו, אך עקב "טומאתם" בעבר, כיהודים, וליתר בטחון, מוטב עדיין לשמור מרחק, ולתת ל"כת" הג'דיד אל אסלאם לחיות חיי גטו, ולכן טוב יהיה שבינתיים בתי הקברות שלהם יישארו נפרדים מקברי המוסלמים... במרוצת השנים היו גם מקרים חריגים ובודדים של גברים שהתעייפו מהמצב, ומהחיים הכפולים כאנוסים, והחליטו להתאסלם. למזלם של אותם בודדים, על-אף התאסלמותם, נחשבו אצל הגויים כיהודים טמאים, וכונו בשמות כגון: "יהודי מלוכלך", "יהודי טמא", "באד ג'הוד" (=יהודי רע), וכו'. כל הכינויים הללו היו למעשה רק רפואה, שהגבירה אפילו את עקשנותם של הסוטים מדרך היהדות, והחזירה אותם לחיק היהדות.

 

זהות כפולה

הגברים האנוסים במשהד הצטיידו בשני שמות: שם עברי, אותו קיבלו בעת טקס ברית המילה שנעשה בסתר, וכן שם מוסלמי (ואפילו לעיתים שם מוסלמי-דתי, כגון: עלי, חסן חוסיין, האג'י וכו'), בו השתמשו לכינוי, יום-יום, בפרהסיה. הנשים לא נזקקו לשני שמות. הן נקראו, לרוב, בשמן העברי בלבד, משום שהן לא באו במגע של שיחה או סחר עם המוסלמים, לא הרבו להסתובב בחוץ, ולא היה חשש שיתגלה סודן. תעודות זיהוי לא היו, הדברים לא נרשמו בפני השלטונות, ולכן הנשים, הסגורות תחת צעיפיהן לא ראו צורך בשם מוסלמי נוסף. מעניין, שלאורך התקופה לא היו כל נשואי תערובת. כאשר נולדה בת, נקבו את אוזניה בחורים, ענדו לה עגילים וקבעו "בת פלוני לפלוני". כך, כאשר הופיע מוסלמי לבקש את ידה, נאמר לו שהיא כבר מאורסת. המוסלמים עם הזמן הבינו שבנות ה"ג'דידים" תפוסות כבר מלידה, ובכך נמנעו נשואי תערובת.

 

ניצני העלייה לארץ ישראל

בכדי לא להסגיר את יהדותם, היו היהודים האנוסים צריכים להיראות כמו כולם: מוסלמים דתיים קנאים. וכך עשו את דרכם כמה מאנשי הקהילה, יחד עם מוסלמים מהעיר משהד, אל המקומות המקודשים לאיסלאם: מֶכָּה, כַּרְבְּלָה, ואפילו ירושלים. מספרים, שאחד מאנשי הקהילה בשם מתתיהו בן אהרון הכהן (שנקרא לאחר מכן מתתיהו כהן-אהרונוב), החליט שלא לוותר על הנחת התפילין גם בעת מסעו למקומות אלו, יחד עם שאר המוסלמים, סיכן את חייו, בנה תפילין זעירים, והניחם יום-יום בחשאי גם באותם המקומות. תפילין אלו מוצגות כיום במוזיאון ישראל, בירושלים, יחד עם סיפורן המיוחד, ומוגדרים שם כ"תפילין הזעירות ביותר שנמצאו עד כה". תופעה מיוחדת יש לציין, שהיו מהיהודים שהגיעו בדרך העלייה-לרגל המוסלמית גם לירושלים, ראו כי-טוב, והחליטו להשתקע בה ולא לחזור למשהד. כך החלה לפני קצת יותר ממאה שנה עליית יהודי משהד לארץ ישראל.

 

הפסח השחור והיציאה ממשהד

עם השנים, השתנה במקצת היחס ליהודי משהד ע"י השלטונות. יהודי משהד יכלו לקיים את אורחות חייהם היהודים, אך בצנעה. רבים מבני הקהילה ניצלו את ההזדמנות והחלו לעזוב את העיר משהד. מספר שנים לפני הקמת מדינת ישראל הגיעו חלוצים מטעם ארגוני המחתרת היהודית ובפיהם הבשורות על המתנהל ב"פלשתין". נפתחו בתי ספר לעברית ובפי הכל התנוססה הסיסמה "עברי דבר עברית!". שנתיים לפני הקמת המדינה, במהלך חג הפסח, פרצה עלילת דם נוספת על יהודי משהד. בדרך נס לא אירע אסון ליהודים, אך הם כבר הבינו שמקומם לא שם. תוך 5 שנים, עד לראשית שנות החמישים, עזבו הרוב המוחלט של יהודי משהד את העיר. חלקם הגדול עלה לישראל, חלק נשאר בעיר הבירה טהרן, והשאר עברו לארה"ב ולאירופה.


 

ראשית ריכוזי הקהילה בישראל

כאמור, כבר מראשית המאה העשרים הגיעו קבוצות יהודים ממשהד לישראל. רובם עלו לירושלים וחיו בחצרות משותפות. בשנות השלושים הוקמו הקהילות בבני-ברק תל-אביב והרצליה. עם השנים הוקמה גם הקהילה בחולון. במקומות אלו קיימים גם כיום ריכוזים גדולים של בני הקהילה המשהדית.