מוות בחצות הלילה הלילה ירד על הרחוב. המנורות נדלקו בשבריר שנייה ומילאו את הרחוב באור נעים. עננים החלו לכסות את השמיים וגשם זלעפות החל לרדת. הלכתי ברחוב, מגפי העור שלי משמיעים רעשים עמומים בכל צעד. על גבי סחבתי תיק שחור וגדול שבו מונח רובה. המשכתי ללכת הליכה איטית, זקופה. מרחוק שמעתי בקול עמום את שעון העיר מצלצל שהשעה אחת-עשרה בלילה. בעודי הולך ברחוב המואר מהמנורות, זכרונות חזרו אלי. זכרונות מן העבר. היום שבו הרגתי לראשונה. הייתי קטן, תמים, שאינו מבין מהי מתנת החיים. שנים ביליתי בכלא. תא קטן, צר, אוכל מועט. אך היום אני חופשי. היום אני הולך להפגש עם המוות בשנית. המשכתי ללכת כשעה. הגעתי למקום, רטוב עד שד עצמותי מהגשם. הרמתי את ראשי לעבר המקום. המקום שבו נפגשתי לראשונה עם המוות. מגדלור על חוף הים, בנוי מאבני בטון שנוצרו ביד. דמעות זלגו מעיני כמו הגשם למראה המקום. התקרבתי את המגדלור ונגעתי באבניו הקרות, המנחמות. ברקים ורעמים נשמעו בכל מקום. גלי הים התנפצו בקול חזק על החוף. התקרבתי לדלת המגדלור העשויה מעץ אכול ממים. הדלת נפתחה בחריקה גדולה. נכנסתי למקום הלח, הרטוב. התחלתי לעלות במדרגות, עוצר מדי פעם לבדוק שאף אחד לא עוקב אחרי. הגעתי לראש המגדלור, לאור נעים שבקע מן מנורה בודדה שנשארה תלוייה על התיקרה למשך שנים. הזכרונות חזרו אלי חזק מתמיד. הבזקים מקול הירייה שיצאה מרובי. הכדור שפגע בראשו של איש תמים. הצרחות, הזוועה. הצחוק של המדריך שלי שעמד לידי. צרחתי צרחה חזקה. איך עשיתי את זה? למה הרגתי את האיש? התמוטטתי על הרצפה הקרה בבכי. הבזקים נוספים חזרו אלי מהמאורע. בבכי חזק שלא נשמע בגלל הרעמים. פתחתי את התיק שלי והוצאתי את הרובה. רובה ברזל, ארוך, שבתוכו כדורי ברזל שיהרגו מישהו. הרכבתי במהירות על הרובה את הכוונת והתקרבתי אל חלון המגדלור. חלון שקוף, גדול, רטוב מגשם. פתחתי בחוזקה את החלון וגשם חזק החל להכנס לתוך המגדלור. התיישבתי במקום, וקירבתי את עיני לכוונת. העיר החשוכה , הרטובה, נפרסה לעיני. סרקתי בחשש את הרחובות בחיפוש אחר האיש. האיש שימחק היום מפני האדמה. והנה, איש גובה ורזה, הולך באיטיות ברחוב. האיש לבש מעיל ארוך ושחור, ידיו בתוך המעיל כאילו מחזיק משהו. הזזתי את עיני מהכוונת והוצאתי מתיקי תמונה. "זה הוא..." מלמלתי לעצמי. החזרתי את עיני לכוונת ושוב ראיתי את האיש הולך בחשש ברחוב. כיוונתי את הכוונת ישר לראשו. הבזקים נוספים חזרו אלי. החזקתי ביד רועדת את הרובה נחוש בדעתי לפגוש את המוות. מרחוק בקול עמום, נשמע שעון העיר מצלצל שהשעה שתיים-עשרה בלילה. "תן לבדוק משהו?" שמעתי קול הסתובבתי בבהלה.. בום! האיש חבט בי עם הרובה שלו בראש... נפלתי מן המגדלור למטה... למטה... לעבר הים... הגעתי עד לים... עמוק בפנים... הייתי מעורפל ומבולבל... עליתי מן הים... הייתה לי הרגשה של סחרחורת ונפלתי על החוף... בוקר.. חזרתי לתא כלשהו בכלא. מבולבל ומאוכזב, שמעתי את השוטר נובח לעברי "קום, אוכל" ברגליים כושלות קמתי... ובלי ששם לב, ברחתי מהשוטר לעבר חדר ההמתנה של הכלא, מצאתי חלון. נעלתי את הדלת... שמעתי מבחוץ את השוטרים דופקים ובועטים בדלת... "מהר.. מהר.." מצאתי את הרובה שלי בארונית הקטנה והישנה.. איפה שהחבאתי אותו יומיים לפני שברחתי...נשאר בו עוד כדור אחד.. יריה אחת.. כוונת אחת.. אחת אחר הצהריים...  כיוונתי את הרובה לעבר העיר.. לעבר סמטה קטנה.. ראיתי שם איש גבוה הולך... ביד רועדת כיוונתי את הכוונת לראשו של האיש. הסמטה, נשטפה בחומר אדום, ואיש שוכב על הרצפה, מדמם... הסוף